Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘טל סולומון ורדי’

גלעד כהנא - "אפריקה שלי", 2015

גלעד כהנא – "אפריקה שלי", 2015

 

"התחלנו בצורה די חצופה. כלומר חצופה שלי. סיימתי מכינת אילוסטרייטור רגע לפני שנקר והחלטתי לשלוח מייל לג'ירפות שאני רוצה לעבוד איתם. ככה".

*****

את פרס הגיבור של הערב שלנו מקבל טל סולומון ורדי, סטודנט לעיצוב גרפי בשנקר. אני לפעמים שואל את עצמי למה זה כמעט ולא קורה אף פעם. כאילו, אם יש אמן שאתה ממש אוהב ומעריך ומתחבר אליו, למה לא בעצם? זה נורא הגיוני כשחושבים על זה. אז הלילה אני מרים כוסית לתמימות ולכנות ולכל מי שעשה צעד אמיץ כי למה לא. חושב על רומנטיקה במקום על פוליטיקה, כזה.

"משוחח עם כסא", טייק 2

"משוחח עם כסא", טייק 2

"כמה ימים לאחר שפניתי התקשר אליי גלעד כהנא והציע שנעשה נסיון. איירתי מחדש את "משוחח עם כסא" שחגג 15 שנה בסיבוב הופעות חגיגי למשהו מודרני יותר, וקטורי. האימאג' נכנס למודעות שליוו את הסיבוב, ואחרי כמה חודשים הוא הציע שנעבוד יחד על התקליט שלי. הסיפור הזה מבחינתי מזכיר את העטיפה של פונץ' שאילה טל עיצבה. היא היתה מעריצה שמאוד רצתה לעבוד איתם והציעה להם את העיצובים שלה, ואני מזדהה עם זה מאוד. הייתי נורא נורא צעיר, זה היה מפתיע מאוד, ומבחינתי אני גם מרגיש שזה חנך אותי למקצוע יותר מאשר הרבה דברים שאני לומד בשנקר".

"העבודה על 'אפריקה שלי' היא חוויה של כמעט שנה וחצי", ממשיך סולומון ורדי. "באתי לאולפן לשמוע את האלבום וראינו שיש לו קו קוהרנטי שטרם הצלחנו לבשל לגמרי". בינתיים שריאל קסלסי, אנימטור ומאייר יוצא בצלאל, עבד על הקליפ המעולה של 'אפריקה שלי', שהוא גם אחד מהשירים הטובים שיצאו כאן בשנה החולפת לטעמי. "שריאל התחיל לבנות עולם של דימויים שהתחברה לשיר, עם הרבה תל אביב וכהנא שרוקד בכל מקום. העולם הויזואלי הזה מאוד התחבר לאלבום והמשכנו כולנו להתקדם איתו הלאה".

פנים התקליט, עם קו הרקיע התל אביבי (לחיצה וזה גדל!)

פנים התקליט, עם קו הרקיע התל אביבי (לחיצה וזה גדל!)

"ההחלטה המקורית היתה שהאלבום ייצא בפורמט של ויניל כפול. בשלב הזה כבר היה די ברור שקו הרקיע של תל אביב הולם וצריך להכנס לאורך פנים התקליט. הפרונט, לעומת זאת, לא ישב טוב. התחלנו באיורים של כיכר הבימה עם פסל "התרוממות" עם שלושת העיגולים, אבל כהנא הלך עם האיור לכמה אנשים ולא היה להם מספיק ברור". (הפסל של קדישמן, אגב, תועד בעטיפה שאייר מנחם רגב לאלבום ההופעה המשותפת של אריק איינשטיין ושלום חנוך מ- 1979).

התמונה המקורית לעטיפה לפני ריטושים (צילום: רונן ללנה)

התמונה המקורית לעטיפה לפני ריטושים (צילום: רונן ללנה)

היה נסיון למצוא כיוון חדש. "הסיפור שלי עם הצלם רונן ללנה מתחיל מהעטיפה של 'משוחח עם כסא', האלבום הראשון של ג'ירפות", מספר גלעד כהנא. "הוא צילם אז עטיפה על בסיס ציור שעשיתי ומאז אני והוא חברים אחים. אלה היו ימים של חברות תקליטים, תקציבים, הפקות על".

"הפעם התקשרתי אליו בערב ואמרתי לו 'שמע, אני מגיע מחר, אני מוריד חולצה, רוקד כמו משוגע, ואתה מצלם'. רונן הזדעק ואמר שמה פתאום מחר, ואיך יצטלם ריקוד ואין לו איתו בכלל את המצלמה הנכונה. אמרתי לו שזה אלבום שריקוד זה חלק אינטגרלי ממנו, אני רוקד והוא מצלם. שמתי את האלבום בפול ווליום, התחלתי לרקוד והוא נתן קליקים".

"באיזשהו שלב רקדתי כבר די הרבה ונהיה לי חם, ואמרתי לרונן שנראה מה יצא. היתה שם תמונה אחת שקרה בה משהו מטורף. נראתי חצי שחור חצי לבן. ידעתי שזאת תהיה התמונה של העטיפה. שזה מסכם את 'אפריקה שלי'. 'זה כן שחור לבן'. זאת האינטואיציה שלי ואי אפשר לטעות. וכך היה.

ללנה עשה את העיבוד הראשוני, וסולומון ורדי המשיך עם הרבה מאוד חיתוכים, הבלטות ופוטושופ ליצור את התמונה המנצחת. "לאט לאט נפתר לנו הפרונט", ממשיך סולומון ורדי. "התלבטנו על הכיתוב די הרבה זמן. בדקתי קצת רפרנסים וראיתי שרוב שם האמן יותר גדול משם האלבום. במקרה הזה החלטתי להשוות, וגם כמעט שזה נבלע בלבן. גלעד היה בעניין שהשם יטמע, וגם השחור לבן שהלכתי עליו התחבר לנו לשיר הנושא".

הצד האחורי בגרסת התקליט

הצד האחורי בגרסת התקליט

"מבחינה טיפוגרפית בדקתי כמה פונטים לכל האלבום ובסוף נבחר קואופרטיב בגרסה המלוכלכת שלו. הוא קיבל את ההשראה מקו הרקיע – צר, ארוך ומלוכלך כמו בניינים". ללייבלים שעל התקליט נוספו דמויות של כהנא, שיסתובבו תוך כדי ריקוד שליווה גם את הקליפ.

"אחרי חודשיים הבנו שצריך לעשות גם דיסק, ואז הוספתי גם איורים נוספים של שריאל. לחוברת דיסקסנו איך אפשר לשבור את הפורמט, ובסוף החלטנו שהסיכות של החוברת יהיו מלמעלה למטה, והכל יהיה מסובב ב-90 מעלות כמו פנקס. חיפשתי ולא נתקלתי ברפרנסים כאלה בינתיים (מישהו מכיר?). זה יצר אתגר גדול, במיוחד לאור קו הרקיע שליווה את הפרויקט, שהוא בבסיסו צורה מאוד אורכית. גם כמות הטקסטים (ויש הרבה כאלה, עם 17 שירים באלבום) היתה צריכה להופיע אנכית. בבית הדפוס היו בטוחים שהקובץ דפוק או שטעיתי, אבל הסברתי להם היטב שזאת הכוונה".

"זה האלבום ה-12 שלי אני חושב", מסכם כהנא, "ואני חושב שזו אחת העטיפות הכי טובות שעשיתי. אני משקיע בעטיפות שלי, מבחינתי זה חלק מהעבודה האומנותית, עם כל העבד-אדון והשחור-לבן. פה זה פשוט התלבש".

שתי פריסות אנכיות מתוך החוברת בגרסת הדיסק

שתי פריסות אנכיות מתוך החוברת בגרסת הדיסק

לקריאה נוספת: גלעד כהנא ודוד פולונסקי מספרים על העטיפה המעולה של "אין כניסה לפילים"; כהנא מעלה זכרונות מעטיפת "משוחח עם כסא", שהיה גם אחד הפוסטים הראשונים פה בבלוג; וטל סולומון ורדי מספר על פרויקט החייאת עטיפות התקליטים reCover שעשה לפני כמה שנים.

138qq1

גלעד כהנא – "אפריקה שלי", 2015. עיצוב: טל סולומון ורדי. צילום: רונן ללנה. איורים: שריאל קסלסי.

Read Full Post »

אני מארח היום את הקורא המסור וידידי טל סולומון ורדי (והכותב של הבלוג השכן מאחורי הכלים). טל עבד בחודשים האחרונים על פרויקט אישי שעוסק בצילום מחודש של עטיפות אלבומים ישראליים. לי זה הזכיר קצת את עבודתו המגניבה של בוב איגן באתר PopSpots, שאני מציע לכולכם לדפדף קצת ולהתרשם. הנה טל כאן לספר לכם על הפרויקט המעניין שלו:

***********

reCover היא סדרה של שלושה אלבומים שהצילום המקורי של המקום הוחלף באחד עדכני. השינויים והרפרנס בין הצילומים מציגים את 'אובדן התמימות' בין המוזיקה והמציאות הישראלית משנות השמונים-תשעים לעומת מה שקורה כאן היום.
mashina_small

הרעיון להתחיל את הפרויקט reCover היה נעוץ למעשה בעטיפה של 'משינה 3' – עליו מופיע צילום חזית של הבניין ברוטשילד 96 בתל אביב שמשינה בחרו בו מתוך מבחר צילומים של ברי פרידלנדר המוכשר. הסיפור מאחורי האלבום די משעשע – בהתחלה הוא לא צלח את המבקרים והקהל, ורק אחרי כמה שנים כמעט חצי מהשירים שם נהיו ללהיט בהופעות – 'אהובתי', 'שלג צח', 'ברחובות שלנו', 'שלמונזה', 'פולארויד'.

העטיפה המקורית של "משינה 3"

העטיפה המקורית של "משינה 3"

כשעוד הייתי בגיל הטיפש-עשרה, העטיפה הזאת משכה אותי מאוד. הכניסה לבניין ברוטשילד 96 היתה מסתורית ביותר. לא ניתן לנחש לפי הצילום במה מדובר, מי גר שם ומה מתרחש שם ביום-יום. לפני כמה שבועות חזרתי לצלם שם במסגרת הפרוייקט, רגע לפני שנהיה חשוך לגמרי, כדי להשיג תאורת בין-ערביים. מסתבר שהמקום עבר שיפוץ חזית יסודי, אך עדיין שמר יחסית על המבנה המקורי.

כיום הוא מלון בוטיק 'רוטשילד' (שם מקורי), אשר שיפוצו הסתיים לא מזמן ב-2012. את החלל הפנימי ניתן לראות כאן. ברגע שהגעתי לשם, שמתי לב לכמה אלמנטים ששירתו מצוין את הפרוייקט והעצימו את תחושת 'אובדן התמימות' שניסיתי להעביר בשלושת הרימייקים שביצעתי:
המצלמה הנסתרת – 'האח הגדול' שחונק אותנו; הדלתות הסגורות – חוסר הפתיחות לקבל דיסטורשן ומוזרות בקהל הרחב, לעומת הניינטיז; האינטרקום המשוכלל – קר ולא מזמין; השיפוץ של המקום – תחושת היוקרתיות והבוטיק יוצרת ניכור. לאחר שהורדתי את התמונות למחשב בחרתי את המוצלחת ביותר והלבשתי אותה באופן כמעט זהה לחלוטין על התמונה המקורית. לשמחתי הדימוי עבד כמו שציפיתי.
***
zikney_small
זקני צפת היתה העטיפה השנייה שהחלטתי לצלם מחדש. אלבום הבכורה שלהם, כך מסתבר, לא מיוצר יותר. מאוד מאוד נדיר למצוא אותו ואף על פי כן החלטתי לצלם אותו מחדש. מעבר לסאונד המעולה שלו והטריות הנערית הזאת של מאור כהן וחבריו ללהקה – העטיפה שלו תופסת אותך ישר. בעטיפה מופיע תצלום של חברי הלהקה בחוף הים בת"א ופצצת אטום ברקע. כאמור, אחרי שנכתב כאן בבלוג פוסט על העטיפה שלו, בכלל נדלקתי על הרעיון.
העטיפה המקורית של "זקני צפת"

העטיפה המקורית של "זקני צפת"

בפן הטכני, היה מאוד מסובך להשיג סריקה איכותית של העטיפה. שיגעתי את דרור נחום (שאין לו את האלבום), מאור כהן (לא השיב), חברת NMC (התעלמו) ועוד דמויות מוכרות הקשורות לרוק הישראלי שלא נתנו מענה. בסופו של דבר גיאחה (עונג שבת) עזר לי כשהעלה ציוץ בטוויטר ודרכו הגעתי למעשה לחבר יקר ואדם מרתק – דובי שרגא (הקונכייה). דובי מצא סריקה איכותית באתר של נוגה תקשורת.

רגע לפני שהשמש התרסקה אל תוך הים נסעתי לחוף ירושלים הסמוך למגדלי האופרה, התאפסתי על המבנה שמעליו נמצא הפיצוץ הגרעיני בתמונת האלבום (הוא היחיד שם בנוף שלא השתנה) וצילמתי. ברפרנס לאחור, ניתן לראות לא מעט מגדלים חדשים שצצו ונגסו בחוף. בנוסף, החוף ריק, בניגוד לניינטיז – שאז ילדים היו משחקים בים ולא תקועים במחשב. שני האלמנטים הללו התחברו למוטיב של 'אובדן התמימות'.
 ***
shem-tov-lev_small
'התעוררות' של שם טוב-לוי הייתה העטיפה השלישית שהחלטתי לצלם מחדש. לאחר שמצאתי עותק חתום שלו (בהקדשה לאמא שלי) בספריית התקליטים בבית, שמעתי אותו בפטיפון והתחברתי מיד. מן עצב מהול בשמחה. שני השירים המוכרים ממנו הם 'יכול להיות שזה נגמר' ו-'שובי לביתך'. ניגשתי לקפה תמר, שבו צולם שם טוב-לוי אוכל ארוחת בוקר תל-אביבית (הרבה לפני עידן ארומה), ובמקום המדויק שבו הוא ישב בצילום ישבה בחורה חביבה שעבדה במחשב הנייד שלה. ביקשתי ממנה בנימוס אם היא יכולה לקום לכמה רגעים כדי לצלם את המקום, והיא שמחה שסוף כל סוף תוכל ללכת לשירותים בלי לפחד שיגנבו לה את המחשב. מצאתי את הזווית המדויקת וצילמתי.
העטיפה המקורית של "התעוררות"

העטיפה המקורית של "התעוררות"

בבית, כשפרקתי את התמונות מהמצלמה, גיליתי כמה שינויים שבוצעו במקום על אף שהצורה המקורית נשמרה. מסגרות החלונות נצבעו בשחור, הכיסאות הוחלפו בכיסאות פלסטיק, והחלק הכי חזק בפריים – לעמוד המקורי הוצמד עמוד נוסף לחיזוק. לאחר מכן שתלתי את האלמנטים ואת שם טוב-לוי מהתקליט המקורי בדימוי החדש.

'אובדן התמימות' בא כאן לידי ביטוי בשלושה אופנים: המחשב הנייד – היום אנחנו לא מסתובבים בלי סמארטפון/מחשב; העמוד הנתמך – ניתן לפרש אותו בכמה צורות; הכיסאות מפלסטיק – הקושי למצוא את האותנטיות באנשים.
לסיום, כדי לתת לפרויקט תחושה של תקליטים אמיתיים, הדפסתי את שלושתם על נייר דופלקס איכותי בגודל של 12" על 12" ותליתי בסלון.
*********
יש לכם הצעות לעטיפות נוספות שדורשות צילום מחדש? כתבו למטה בתגובות, ואולי משאלתכם תתגשם (לא יודע, לא שאלתי את טל). חג שמח!

Read Full Post »