Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘חו"ל’

עטיפת "The Next Day" של דיוויד בואי. עיצוב: Barnbrook

עטיפת "The Next Day" של דיוויד בואי. עיצוב: סטודיו Barnbrook

אחרי הפסקה של בערך עשור, דיוויד בואי עומד להוציא אוטוטו אלבום חדש, והעולם מתרגש. שיר ראשון מתוכו כבר יצא אתמול, וזה מרגיש כאילו הנער הנצחי לא הלך לשום מקום בעצם. כבר יומיים שאני שב ושומע בהתלהבות פרקים בדיסקוגרפיה של בואי, כאילו לא שמעתי אותו מעולם. גם העטיפה הצפויה כבר ראתה אור, והיא לא פחות ממרתקת בעיניי. בניגוד לעטיפות "יפות" שראיתי בשנה החולפת, זו גרמה לי לעצור ולחשוב. וזה ממש, אבל ממש לא מובן מאליו. הקרדיט על העטיפה הולך לסטודיו לונדוני מוביל בשם Barnbrook, ובעל המשרד ראה לנכון לחלוק עם הקוראים אודות העטיפה בבלוג שלו. אני קיבלתי קצת תשובות, וחשבתי שיהיה מעניין להציג כאן ולדון בעטיפה המדוברת.

ג'ונתן ברנברוק (ויקיפדיה), הבעלים, שואל את עצמו ועונה על כמה שאלות מפתח באשר לעטיפה, ועיקרן שאלות "למה" שקפצו לי מיד לראש ובטח גם לכם. קטעים נבחרים בתרגום חופשי שלי (הטור המלא כאן):

1. למה לא אימאג' חדש לעטיפה?

בדרך כלל כשמשתמשים בתמונה מן העבר, פירושו "מיחזור" או "מיטב הלהיטים", אבל כאן אנחנו מתייחסים לשם האלבום "The Next Day". עטיפת אלבומו Heroes מוסתרת על ידי ריבוע לבן מכוונת לרוח של מוזיקת פופ או רוק מעולה שהיא "בת זמננו", תוך שהיא שוכחת מהעבר. ובכל זאת, כולנו יודעים שאין כך הדבר. לא משנה כמה נשתדל, לא נצליח להתנתק מן העבר. כשאתה יצירתי, זה משתקף בכל אופן ובכל צעד שאתה בוחר לקחת, במיוחד במקרה של אמן כמו בואי. תמיד ישפטו אותך ביחס לעבר, לא משנה כמה תנסה להתחמק מכך.

עטיפת האלבום Heroes, 1977.

עטיפת האלבום Heroes, 1977.

2. למה דווקא "Heroes"?

אם אתה עומד לקחת ולהחריב עטיפת אלבום של דיויד בואי, יש הרבה מאוד לבחור מתוכן. זו ספציפית גם אחת המוכרות מבין התקליטים שלו, והיא אחת שמשתלבת באופן מוצלח במיוחד עם החרבה שכזו. האלבום עצמו הינו מאוד מהורהר, והעטיפה המקורית של Heroes תואמת היטב את הלך הרוח המדובר. השיר Where Are We Now [הסינגל החדש] הינו השוואה בין ברלין של טרום נפילת החומה לזו של היום. רבים מכירים את המורשת של בואי מברלין [Heroes הינו אחד משלושת האלבומים שהקולטו בתקופת הברלינאית שלו בשלהי שנות השבעים, יחד עם Low ו- Lodger], ורצינו שהציבור יחשוב על הזמן בו הוקלט האלבום המקורי ועל הזמן עכשיו.

3. למה ריבוע לבן מסתיר את האימאג'?

עבדנו על מאות עיצובים שעושים שימוש בהסתרה של העטיפה ההיא, אולם החזקים ביותר היו גם אלה הפשוטים ביותר. זה היה חייב להיות משהו בניגוד ישיר לאימאג' שתחתיו, אולם לא מבוים יתר על המידה. זה היה ברור יותר אם היינו מקשקשים על כל העטיפה המקורית, אולם לא היינו מצליחים להשיג את הכוונה לבטא את המלנכוליה של שירי האלבום. הסתרת דמותו של בואי גם מתקשרת לזהות שלו; לא רק בעבר כשהיה משתנה ללא הרף, אלא גם שהוא נעדר מהסצינה המוסיקלית בעשר השנים שחלפו. האם זה היה מהלך שמטרתו להעלים את זהותו, או שמא הוא הרגיש עם כך יותר בנוח?

4. למה אין צבע?

שם האלבום "The Next Day" מפנה לכמה רפרנסים, בהם נאומו של מקבת' "מחר, ומחר ומחר"…וגם האלמנט האקזיסטנציאליסטי של "מחכים לגודו" אשר ממתין ליום הבא – כל אלה מעלים שאלות קיומיות בטבע האנושי, כך שפלטה מונוכרומטית נראתה כמייצגת נכונה את אותה תחושה.

5. למה אין לוגו, או עיצוב אחר לשמו על גבי העטיפה?

רצינו שהעטיפה תהיה מינימליסטית ו"לא-מעוצבת" במידת האפשר. הרגשנו שהפתרון האלגנטי ביותר יהיה להשתמש בעטיפה הקודמת כמו שהיא ולמחוק בקו חוצה את שם האלבום. זהו ניתוק שמתאים לאווירה של האלבום החדש.

…[בנוגע לפונט הנבחר] זהו פונט חדש שאנחנו עובדים עליו, שנקרא Doctrine – זו ההופעה המשמעותית הראשונה שלו. הגופן ישוחרר באופן רשמי בשבועות הקרובים.

6. עוד משהו שאתה מעוניין להוסיף?

כן. אחרי שאמרנו את כל זה, אנחנו יודעים שזו בסך הכל עטיפת תקליט עם ריבוע לבן באמצע. אבל לעתים עיצוב יכול להיות מסע ארוך שמתמצה במשהו די פשוט שעובד, והפשטות הזו יכולה לעבוד בהרבה רמות. פעמים רבות, הרעיונות הפשוטים ביותר הם גם אלה הקיצוניים ביותר. אנחנו מבינים שרבים היו מעדיפים תמונה חדשה ויפה של בואי, אבל אנחנו מאמינים שזה היה הרבה פחות מעניין, ולא מצליח להשיג הרבה מהמטרות שהצבנו לעצמנו כשעבדנו על העיצוב הזה. לבסוף – קרדיט גדול לדיוויד בואי, הוא פשוט עשה מה שהוא תמיד עושה, וזה ללכת על רעיון קיצוני שדורש אומץ ובו בעת תבונה. זו הסיבה שבזכותה אנחנו אוהבים את המוזיקה שלו ולעבוד איתו.

——————————————-

המעצב ג'ונתן ברנברוק.

המעצב ג'ונתן ברנברוק.

הפסקה האחרונה היא המעניינת מכולן, בעיניי, ואני חושב שהיא מלמדת כמה שיעורים חשובים על תהליך עיצובי בריא.

בראש ובראשונה היא אומרת את מה שצופה נחפז נוטה לומר, לעומת מעצב מנוסה ומתוסכל שבוודאי יהנהן בהסכמה. לעתים הדרך העיצובית היא כה ארוכה וסיזיפית, ומלווה במאות חלופות וסקיצות (זה מספר בלתי נתפס, אבל מגיעים אליו בהרבה מהמקרים). בוודאי כשמדובר בג'ונתן ברנברוק, ועל אחת כמה וכמה כשהלקוח שלך הוא דיוויד בואי. גם אם החקירה המתמשכת מסתכמת לפתרון שגם ילד בכיתה ו' יכול לייצר ב- paint, אין פירושו שהמעצב עשה עבודה גרועה. ההכרה בנחיצות התהליך הארוך הזה היא פעמים רבות ההבדל בין עיצוב מצוין לכזה שהוא רק בסדר. אני משוכנע שכשברנברוק ניגש לבואי עם ההצעה שלו לעטיפה, הוא היה שלם עם התהליך שעבר, ולא שיצר איזה משהו כבדרך אגב כדי לסיים עם הפרויקט ולהמשיך הלאה.

לא פחות מעניין מזה היא הידיעה וההכרה שזה לא הפתרון העיצובי שהרוב היו רוצים לראות. יש איזה זיליון דרכים ורעיונות איך ליצור עטיפות חדשות לאמנים ותיקים וגדולים, כאלה בעלי הדר והיסטוריה שיש לשמר. במקום ללכת על חלופה מקובלת, סטנדרטית, לגיטימית, טיפוסית שהורגלנו (שלא לומר ציפינו) לראות, נבחר כאן פתרון שונה ואמיץ למדי. כזה שדורש לא מעט בטחון עצמי, אם כי בעיקר אמונה בצדקת הדרך ובנכונות התהליך העיצובי שנעשה.

ודבר אחרון – האמון ההדדי בין מעצב ללקוח הוא פקטור קריטי. זה נכון לשני הצדדים. בואי כנראה ידע להעניק את המושכות למעצב לעשות את שלו, אל מול מה שהיה חשוב לו להעביר בעטיפה. ברנברוק עיצב עבורו גם את עטיפת Heathen  ב- 2002, ואין זו העבודה הראשונה המשותפת של השניים. יובל סער כתב בגלריה לפני חודשיים על תחרות בשבוע עיצוב בהולנד, שבסיומה הוענק פרס ללקוח מצטיין. אני הזדעקתי בשעתו (אני עדיין חושב שצריכים להעריך את העיצוב אל מול דרישות הלקוח ולא להיפך), אבל עכשיו אני אולי מבין קצת יותר מאיפה זה בא.

ראיתי הרבה עטיפות יפות מזו בשנים האחרונות, אולם מעטות מהן סקרנו אותי כמו זו של האלבום המדובר. אני לא זוכר תקדימים למהלך עיצובי דומה אצל אף מוסיקאי שאני מכיר. הפעם יותר מתמיד נהנתי לקרוא על אודות העטיפה מפי העושים במלאכה.

אבל עזבו אתכם. עוד חודשיים אלבום חדש. בואי שר פעם "I will sit right down, waiting for the gift of sound and vision", וזה בדיוק מה שאני אעשה.

(תודה לקורא יובל, שהפנה אותי לביקורת מעניינת בגרדיאן הבריטי על העטיפה הזו שפורסמה היום. מדבר לא מעט על תפקידה המשתנה של העטיפה בעידן הדיגיטלי, ושווה קריאה באופן כללי)

Read Full Post »

איך סופגניות מתרבות (חנוכה וזה)

איך סופגניות מתרבות (חנוכה וזה)

כשהייתי בכיתה ט', למדנו בשיעור ביולוגיה על מבנה התא במשך כמה שבועות. בסוף, בתור שיעורי בית, נתבקשנו להביא לשבוע הבא מודל של תא – כל אחד באופן שבו זה נראה לו לנכון. בניתי מודל למופת, עשוי כולו מפריטי מזון שונים. השקעתי ממש – הכנתי ג'לי ששימש בתור ציטופלזמה – הנוזל שממלא את התא; בביצה קשה בתור הגרעין; ועוד כל מיני דברים שאני כבר לא זוכר מהם כלום וגזלו לי את כל אחר הצהריים של היום הקודם.

בסוף המורה היתה חולה וההגשה נדחתה בשבוע. אחד התלמידים אסף את העבודות של כולם ושמר אותן במחסן. ביום שטרם מועד ההגשה המחודש נזכרתי בעבודה ובמצב שהיא בטח נמצאת, ואמרתי לעצמי שיאללה יהיה בסדר. בסוף הגעתי למחסן בהפסקה שלפני כדי להוציא את המגש, וחצי מההגשה שלי העלתה עובש. אני זוכר שהוצאתי חלקים מהפרויקט שהיו במצב מזעזע, רצתי בין החברים לכיתה ואלתרתי משהו מתוך כל תכולת הפיתות שהם הביאו איתם לבית ספר באותו יום. זה נראה בערך כמו שאתם מדמיינים את זה. בחוסר חשק יצרתי עבודה חדשה, מחופפת למדי וממש לא כמו שרציתי שהיא תיראה.

אני לא משוכנע מה מוסר ההשכל מהסיפור הזה, אבל אני מנסה כבר שלושה שבועות לסיים פוסט חדש שחשוב לי מאוד, על פרויקט חדש וגדול שמתבשל מזה שנה במסגרת הבלוג. כבר הספקתי למחוק אותו איזה פעמיים ולהתחיל מהתחלה כי לא בא לי לפרסם אותו מחופף ורק פסססדר. אז רק שתדעו שלא נעלמתי ואני מקווה שהוא יעלה בקרוב.

בינתיים כפיצוי, וכדי שלא תגידו שאני מזניח אתכם, הנה קרוב לארבע שעות של המוזיקה שהכי אהבתי השנה. היתה אחלה של שנה בעיניי, ואני מקווה שאני משאיר לכם פסקול לטעמכם לסופ"ש.

צ'יאו!

Read Full Post »

[כתבה חמודה שהתפרסמה בסוף השבוע האחרון במוסף התרבות של הוול סטריט ז'ורנל. הכתב טוביאס גריי מביא את סיפורו של הצלם הארי בנסון, שליווה את הביטלס בעיצומן של שנות השישים בדרכים; ואילו אני תרגמתי אותה בחיפזון אך בהנאה. בפיו כמה תובנות מסקרנות על מקצועיוּת בתחומו ועל האופן שבו יש לגשת לעבודות כאלה ודומות להן, והתמונות כמובן מהוות תענוג צרוף. כל הצילומים בטור זה – הארי בנסון]

Photographic Fun With the Fab Four/ Tobias Grey

במסגרת עבודתו כצלם, תיעד הארי בנסון נשיאים, ראשי ממשלות, סכסוכים ומשברים עולמיים. ובכל זאת, התמונות עליהן הוא ייזכר יותר מכל הן של להקת רוק'נ'רול. "ישנן עבודות בהן הייתי יכול לחזור אחורנית ולשפר אותן", טוען הצלם הסקוטי. "אין זה המקרה בעבודה עם הביטלס. כשצילמתי את החבורה הזו מנהלת מלחמת כריות, זה היה משהו שלעולם לא יהיה ניתן לשחזר, להעתיק או ליצור מחדש. תמונה טובה היא הרף ורגע שחולף לעולמי עד".

48 שנים חלפו מאז אותה מלחמת כריות מהוללת, ובנסון שב לפריז, לא הרחק ממלון ג'ורג' החמישי, בו הנציח את הרביעייה המופלאה באותו רגע נדיר. הצלם בן ה- 82, לבוש בקפידה בחליפת פסים ומלווה באשתו מזה 44 שנה, נמצא בעיצומו של מסע חתימות על ספרו החדש "The Beatles: On The Road, 1964-1966" שיוצא בימים אלה בהוצאת Taschen הנחשבת.

מתוך הספר.

קשה להאמין כיום, אולם בנסון הסכים במרמור ובחוסר חשק לצלם את הביטלס ב- 1964 כשנתבקש לראשונה לעשות זאת. "ידעתי מי הם, אולם לא הייתי מעוניין לעקוב אחרי להקת רוק'נ'רול. החשבתי את עצמי לצלם רציני", כותב בנסון בהקדמה לספר שלו. הרגע בו שמע את הביטלס מנגנים את השורות הראשונות של "All My Loving" במהלך חימום להופעה בורסאי גרם לו לשנות את דעתו באופן מיידי.

הביטלס מלחינים את I Feel Fine, במלון ג'ורג' החמישי בפריז.

הפלא הגדול ביותר בצילומיו של בנסון את הרביעייה מליברפול, רובן המכריע מתפרסם כעת לראשונה, הוא מידת האינטימיות החבויה בהן. מלחמת הכריות מדגימה עד כמה היו חברי הלהקה משוחררים ונטולי דאגות בביקורם הראשון בפריז. הם גם מתועדים עורכים קניות בשאנז אליזה, או מלוכדים בחדר המלון שלהם ומלחינים שירים סביב הפסנתר. בתמונה אחרת מניח רינגו סטאר המנומנם את ראשו על כתפו של המנהל בריאן אפשטיין.

"אני מקפיד לצלם אנשים כפי שהם חושבים שהם, לא כפי שאני חושב שהם", טוען בנסון במבטא גלזגואי, שנותר בעינו גם לאחר קרוב לחמישים שנות מגורים בניו-יורק. "לעתים אתה מרפה ממושא הצילום שלך, על אף שהיה ניתן לעבור לגור איתו ולאצור את האישיות שלו בעודו מתרכך או חווה רגע פרטי. זה בפירוש לא היה המקרה עם הביטלס. מהרגע הראשון ידעתי שיש לי משהו ממש טוב ביד".

כך חשב גם המעסיק שלו דאז, הדיילי אקספרס הבריטי, ושלח את בנסון ללוות את הלהקה לארה"ב במסגרת ההופעה הנודעת בתכניתו של אד סאליבן. כשם שהגה את הרעיון למלחמת כריות, כך גם הציע להפגיש את הביטלס עם המתאגרף קסיוס קליי [מוחמד עלי, מאוחר יותר]. קליי היה בעיר, בהכנות לקראת ההתמודדות מול סאני ליסטון על התואר במשקל כבד בפברואר 1964.

"כשהגעתי לחדר המלון במיאמי ביץ', היכן ששכנו גם חברי הביטלס, הדלקתי את הטלוויזיה וקסיוס קליי שאג בגאווה 'אני היפה מכולם!'", מספר בנסון. "חשבתי לעצמי שזה עשוי להוליד תמונה טובה עם החיפושיות. הלכתי לשאול אותם לדעתם, וכולם אמרו 'בטח', למעט לנון שאמר משהו כמו 'לא, הוא יהיר ויש לו פה גדול'".

עם המתאגרף קסיוס קליי.

החששות של לנון אוששו בצילומיו של בנסון, כשנוסף על כך קליי עשה חיים על חשבונם של הביטלס. "לאחר מכן ג'ון, שהיה אדם נעים והגון, ניגש אליי ואמר לי שגרמתי להם להראות כמו שוטים גמורים, ושזו אשמתי", מספר בנסון. "אבל לא היה לי אכפת כהוא זה. אני לעולם לא מפתח יחסי חברוּת עם האנשים אותם אני מצלם. אני ממאן לעשות זאת מכיוון שקשרים אלה מובילים לנסיונות של מושא הצילום להשפיע עלייך ועל העבודה שלך. בסופו של יום, אתה מפיק צילומים פחות טובים".

פול מקרטני המהורהר באחת ההפסקות בצילומי הסרט A Hard Day's Night. תמונה נפלאה.

בהקשר זה, הוא מחזיק בזכרונות נעימים במיוחד מעבודתו עם הנשיא המושמץ ריצ'רד ניקסון. "הוא נתן לי להצטרף לאחוזה בה שכן בקליפורניה, ימים ספורים בלבד לאחר שהועזב ממשרדו", הוא נזכר. "זו בוודאי לא היתה התקופה הטובה ביותר עבורו, והודיתי לו על שאיפשר לי בכל זאת לצלם אותו. לעולם אזכור את מה שהנשיא ניקסון השיב לי. הוא אמר: 'הארי, אתה מוכרח לאפשר לאנשים מקצועיים למלא את עבודתם נאמנה'".

הארי בנסון והספר.

בנסון תמיד התייחס לעבודתו ברצינות תהומית, לעתים באופן שעורר חילוקי דיעות מול עורכי העיתונים. מקרה שכזה התרחש ב- 1968 בעודו מצלם עבור המגזין לייף (שם עבד מאותה שנה ועד סגירתו בשנת 2000). בנסון היה לצידו של רוברט פ. קנדי כשהאחרון נרצח ביוני אותה שנה. מבלי להסס, שלף מיד את המצלמה שלו את הסנטור הניו יורקי ברגע גסיסתו. "לא מעט צלמים ניגשו אלי מאוחר יותר והעירו לי על כך שהעזתי לעשות זאת", הוא מספר. "אבל הייתי צלם עיתונות ביסודי, ואמרתי לעצמי 'Mess up tomorrow, don't mess up now'. זה הרגע. בשביל זה נכנסת לכל העסק הזה מלכתחילה".

למרות שהוא עודנו צלם עיתונות פעיל (בעיקר עבור המגזינים Vanity Fair ו- Vice), משקיע בנסון את מרבית השנים האחרונות בשימור ובטיפוח המורשת שלו. הוא עמל במרץ על פרסום ספרים המלקטים את עבודותיו במרוצת השנים, אותן עורכת עבורו אשתו. בשנה שחלפה הוא פרסם את "Bobby Fischer by Harry Benson" אודות השחמטאי האמריקאי המחונן אך הלא-יציב בנפשו, לצד ספר צילומים בשם "New York, New York" אודות העיר שאימצה אותו לחיקה.

"מעולם לא סירבתי לעבודה, מכיוון שלעתים גם העבודה הכי 'בינונית' הופכת למשהו מעניין", מסכם בנסון. "אם אתה מתחיל להיות בררן, אתה מטפס מעלה ומעלה, עד שלבסוף היחיד שאתה יכול לצלם הוא האפיפיור".

T. Grey, "Photographic Fun with the Fab Four", The Wall street Journal – Weekend Journal, pg. W6-7, July 6-8, 2012

Read Full Post »