רונה קינן / המראות ונחיתות, 2011
"עטלפים עפים נמוך כשהעיר שלך נרדמת
ואף אחד לא מחכה בחדרים החשוכים
אתה צונח בחיוך אל התהום המתנשמת
ולא אכפת לך בכלל
אם הדברים הם הפוכים
מה שנראה כמו יהלום לא מלוטש בשיא הלילה
מתגלה כלא יותר ממלצרית בהמתנה"
מתוך "עטלפים עפים נמוך"
קודם כל: שימו פליי (הקסם בהתגלמותו. שלמות!)
דבר העורך:
כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על רונה קינן. מזה עשור עוד מעט, קינן היא אחת היוצרות שאני מחכה בסבלנות למוצא פיהם, תמיד.
ובכל זאת, אולי קצת מפתיע שהעטיפה הראשונה שאני כותב עליה היא דווקא זו שלא התאהבתי בה מהרגע הראשון. בלי טיפת דמיון בין העטיפות, לכל אחת היה הקסם שלה – האיורים המופלאים (ממש ממש) של רותו מודן; החלום הנוסטלגי שהיה ואיננו בעטיפת שירים ליואל (שציירה אחותה שלומציון); אפילו רונה אוחזת בתקליט של מהאליה ג'קסון – כל אחת מהן נראתה לי נהדרת מהרגע הראשון שראיתי אותה. את העטיפה הזו, פשוט לא הבנתי. בינתיים הספקתי לעיין לא מעט בחוברת, לשמוע את הדיסק הרבה מאוד פעמים, והדיעה שלי הולכת ומשתנה. עם הזמן, אני מחבב אותה יותר – משהו באפלוליות של האלבום מתחבר עם העטיפה השחורה. או שאולי הצילומים הליליים המסתוריים מתחברים לי עם הטקסטים המעורפלים משהו. מה שבטוח, זה שהדיסק הזה היה צריך לצאת בחורף.
יש שיאמרו שאמנות זו אמנות, ותמיד יש מי שיאהב ומי שלא. לעומת זאת, בהחלט יש כזה דבר עיצוב טוב ועיצוב לא טוב. אני לא יודע מה קדם למה אצלי בעיכול האלבום הזה, אבל העטיפה והתקליט שזורים זה בזה, ונכון למועד כתיבת שורות אלה אני כבר מתקשה להפריד בין השניים. שיחה עם הצלם עמית ישראלי על תהליך גיבוש הקונספט ומעבר על חלק מהחומרים המצולמים הוסיפו לי את הפרספקטיבה הנדרשת כדי להבין עוד יותר. מוצלח? אני חושב שכן. הלך בקלות? לא. כמו כל תקליט של רונה, אם תרצו.
מעקב ומציצנות. מתוך סשן הצילומים
במה מדובר:
"המראות ונחיתות" הוא אלבומה הרביעי של קינן, והוא בבסיסו אלבום להקה. ynet הגדילו לעשות ופרסמו יומן הקלטות מצולם שמתעד את העבודה על האלבום בשלב ההקלטות שלו (יותר משזה היה מפתיע, זה היה מבורך ועורר חשק לבאות). כרגיל, נדרשות מספר השמעות של האלבום על מנת להכיל ולעכל אותו, והוא אלבום שגדל משמיעה לשמיעה. מה שבהחלט אפשר לזקוף לזכות התקליט הזה הוא החבורה המלוכדת שלקחה בו חלק. רונה יוצרת ומתמידה כבר כמה שנים עם אותו הרכב נגנים (תלמודי-רנרט-ויץ-שפריר), ועם יזהר אשדות שמנצח מעל הכל ועשה עבודה מצוינת כמפיק של האלבום הנוכחי. שני כוחות חיזוק בתקליט שאני לא יכול שלא להזכיר הם דויד פרץ ויהוא ירון הנהדרים, שתרומתם לאלבום היא יותר ממורגשת (לראיה פשוט תקשיבו ל"הקולב" או ל"הפרש המהורהר", בהתאמה).
האלבום יצא גם במהדורה מורחבת, שכוללת מס' שירים נוספים לא קשורים שהופיעו במהלך הדרך. אני חושב שאת רובם הכרתי קודם לכן (החידוש ל"סוף העונה" של גלי עטרי מתוך "עבודה עברית" הוא המוצלח שבהם, בעיני), אבל האמת שהם קצת פוגעים באותו אוסף של שירים שמרכיבים אלבום שלם. כשאני משחזר עכשיו, אני זוכר שהרגשתי אותו דבר על דיסק הבונוס שצורף ל"עיניים זרות" (וגם ל"עיר" של שלומי שבן, אגב). מתקליט לתקליט, רונה מצליחה ליצוק יותר תוכן למסגרת של אלבום שלם (השיא כמובן ב"שירים ליואל" בהקשר הזה), ואני מתחבר לגירסה המצומצמת שלו קצת יותר.
מתוך חוברת האלבום
אז איך האלבום החדש? אם אתם מקווים לאיזו מהפכה, לפריצת דרך או לשינוי כיוון, כנראה שתתאכזבו. רונה מספקת עוד מהחומר שהיא יצרה עד כה, סוג של רוק-פולק עברי אם צריך לתת לזה כותרת. ושלא תבינו אותי לא נכון – זה עדיין יותר טוב מרוב מה שמסתובב כאן, וזה אלבום רביעי ברציפות שהוא לא פחות ממצוין. קינן יוצרת לטווח ארוך, תישאר איתנו עוד הרבה זמן (אני מקווה) ותמשיך לייצר קו איכותי, אינטליגנטי ומאתגר את האוזן. הטקסטים, כרגיל, מופלאים. השירה עדיין מוקפדת ומדוקדקת. מי שמצפה ממנה לצאת מהשליטה המלאה שבה היא נמצאת, מרביצה גיטרות ונותנת למוזיקה לסחוף אותה ולא להיפך, לא ימצא את כל אלה באלבום החדש (עוד לא החלטתי עם עצמי אם זה באמת דבר רע). מצד שני, מי שהתרגש עד דמעות ב"מבול" או ב"עיניים זרות" באלבומים הקודמים, כנראה שימצא פינה חמה גם לתקליט הנוכחי. ואם המפוחית של דויד פרץ ב"מעשנים בשרשרת" לא גרמה לכם לרצות לחבק מישהו, לכו תחפשו דיסק אחר לשמוע.
אז ככה:
העבודה על עטיפת האלבום היתה תהליך יחסית ממושך, והיא פרי שיתוף הפעולה של המעצבת מיכל סהר ושל הצלם עמית ישראלי (שאוזכר כאן כבר כמה וכמה פעמים, ולראשונה גם משתתף). "שמעתי די הרבה את האלבום, ולשמחתי היה לי זמן להתעמק בו לפני העבודה על העטיפה", מספר ישראלי. "נפגשתי עם מיכל [סהר] אולי פעמיים או שלוש עד שהתכנסנו על רעיון. די מהרגע הראשון היתה שפה צילומית שרצינו לשמר – לילה, מתח, משהו קצת מציצני. היה ברור שזה לא הולך להיות צילום שבו היא תיישיר מבט או תתבונן למצלמה, אלא משהו יותר נונשלנטי, מתבונן מהצד."
עם הזמן, התגבש לו הרעיון הסופי. "מי שפיצחה בעצם את הקונספט שנבחר בסופו של דבר היתה מיכל לדעתי, והוא הנושא של 'מעקב'. את ההמראות והנחיתות לא רצינו לקחת לכיוון של מישהי שנוסעת לפגוש אהוב בשדה, אלא יותר 'צריכה להגיע לאנשהו', מסתורי, היצ'קוקי, לילה, אווירת מתח, אי נוחות. קצת פיפטיז". הקו הכללי הזה יצר תוואי ליום צילומים שהחל בשעות הצהריים ונמשך אל תוך הלילה. "חיפשנו מקום לצלם בו. נפגשנו בדירה של רונה, שהיא דירה מיתולוגית של אבא שלה ושל המשפחה, עם הרבה נוסטלגיה ופריטים ישנים, והיה פשוט ברור שצריך לצלם כאן. חלק מהאביזרים שרואים בחוברת – גלובוס ישן, מודל של אוטובוס וכו' – את חלקם הבאנו איתנו, אבל לא מעט היו אצלה בבית מלכתחילה והשתמשנו בהם לסשן הצילומים".
מתוך חוברת האלבום
ישראלי עובד בעיקר כצלם אופנה, יותר מאשר עטיפות אלבומים (על אף רפרטואר עשיר למדי). "בדומה לצילומי אופנה, במקרה של העטיפה הזו דווקא היה צוות של ממש – שיער, איפור, סטיילינג וכל השאר – ואפשר היה ממש לבנות את הדמות שרצינו. כשצילמתי את "עיר" [של שלומי שבן] למשל, היינו רק הוא ואני, והסתדרנו שנינו כפי שאנחנו. התחלנו את הצילומים אצל רונה בבית, עברנו לצילומי כביש מהיר וצילומים במכונית, כמה צילומים על הגג. מיכל הסתובבה באותה תקופה עם מצלמה והשלימה תמונות, בין היתר של מטוסים ושדה תעופה. אני לא זוכר כמעט סשן עם כל כך הרבה תמונות שצילמתי כמו לעטיפה הזו".
על מנת לחזק את המוטיב הלילי והאפל, כל דפי החוברת שחורים וכל הצילומים בשחור ולבן בלבד. "יש תמונה אחת שאהבתי במיוחד מיום הצילומים, תמונה ספק מהורהרת, ספק מעורערת של רונה, כשהיא שותה מספל של אלביס. היה משהו באירוניה של התמונה שאהבתי, וחשבתי שהיא צריכה להיבחר כעטיפה, מה שלא קרה בסופו של דבר והיא נשארה בחוץ. אני עדיין ממש אוהב את התמונה הזו".
רונה ואלביס
סיפור, כיסוי. 