Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘היהודים’

הפרק שחתם את סדרת המופת "סוף עונת התפוזים" עסק בעיקר בגל הרוק של שנות התשעים. כל הפריחה של אינספור הלהקות הצעירות בראשית העשור דעכה באבחה אחת עם רצח רבין והפיגועים שבאו לאחר מכן. המפיק חיים שמש מסביר כי לדעתו, לאחר כל אותם מראות זוועה על המרקע, כל מה שמאזינים רוצים זה משהו נעים, שירגיע, ולאו דווקא רוק גיטרות מחוספס. המוסיקה הפכה להיות משהו מנחם – שוב אותו הישן, המוכר והטוב. זה שעושה נעים בגב, ולא זה שמתריס ומאתגר את הקהל או שמאפשר לו לפרוק את עול החיים והמציאות היומיומית.

(הנה קטע מאותו פרק:)

שקיעתו של אותו תור זהב ברוק הישראלי פער בור גדול שלא חזר מעולם למימדיו כפי שהיו בראשית שנות התשעים. ואולם מי שתפסו בו מקום מרכזי דווקא לאחר אותן שנים קשות הם היהודים. באותו פרק ראיין קוטנר בין היתר את הסולן תום פטרובר, שהתייחס לנושא: "מה זה הסופשבוע הרגוע הזה? מה זו ההחלטה הזו מלמעלה 'מרגע זה חבר'ה, שישבת, תירגעו'?… זה צריך להיות בדיוק הפוך: אנשים מסכנים, הולכים לצבא, נותנים את החיים שלהם לפעמים לצערי הרב. באים הביתה, תן להם לעשות מה שהם רוצים, תן להם לשמוע את האטרף שלהם, תן להם להשתולל!".

אני הייתי בתיכון באותה תקופה שבה היהודים פרחו, עם צאת אלבום הבכורה הזה. אומרים שלקח ליהודים כמה שנים טובות לחרוש את הארץ בהופעות, עם קהל הולך ונבנה עד שהגיעו לתהודה המשמעותית שלהם. אני דווקא זוכר אותם שם כל אותו הזמן. החברים שלי עבדו במועדונים שהיו משמיעים אותם בלי הפסקה – זמן אמיתי, אלפנט, קאט באלו, עוד מקומות בתל אביב שגם הם בטח נסגרו וכבר שכחתי מהם. אלה מאיתנו שלא עבדו שם, יצאו והלכו לבקר כל יום שישי את אלה שכן. מדי חצי שנה, בפסטיבלי צמח/רוק עצמאות לסירוגין, ההופעה של היהודים התקיימה יותר ויותר מאוחר. מלהקה קטנה ואלמונית מתחילת הערב עד לזו שמופיעה רגע לפני ריטואל מופע הזריחה הקבוע של אביב גפן.

לא שמעתי את האלבום הזה כבר המון המון שנים. הפעמים האחרונות בהן זה קרה היו כשהשותף שלי בחדר בצבא טחן את הדיסק הזה דק דק. דווקא היה נחמד לחזור אליו השבוע, ומסתבר שאני גם זוכר את רובו הגדול בעל פה (אפילו לא ידעתי את זה על עצמי!). אז נכון שהרבה מים זרמו מאז בנהר, וש"קח אותי" הספיק בינתיים להפוך לקלאסיקת כוכב נולד. עדיין מדובר באלבום רוק מופק היטב, עם גיטרות ובלדות ואנרגיה שלא יביישו גם את מיטב אלבומי שנות התשעים המהוללות. ונוסף על כך, למען האמת – סיקרן אותי לשמוע את סיפור הקאבר לאלבום.

"העטיפה הזו היא הראשונה שעיצבתי", מספרת ציפורה עוזיאל. "מאז יש לי סטודיו לעיצוב גרפי כבר 17 שנה, ועיצבתי עשרות רבות של אלבומים נוספים בין היתר. אני בדיוק סיימתי את לימודי ב'אסכולה' וחברי היהודים סיימו להקליט את האלבום. חברת התקליטים דאגה להם לעטיפה, אבל הם לא היו שלמים עם התוצאה שיצאה. זה חיכה כמעט חצי שנה, כשלבסוף יצרו קשר עם רן ברלב [הצלם, שאייר גם את עטיפות הראשונות של אביב גפן אגב] והוא קישר אליי".

מתוך החוברת

התמונות בחזית הקדמית ובחוברת צולמו במעלית בבניין ישן בדרום תל אביב. "זה היה בבניין משרדים, שבתור סטודנטים היינו באים לשם להדפיס דברים. אני ראיתי את המעלית כבר אז, ובמשך כמה שנים אמרתי לעצמי שחייבים לעשות איתה משהו לפני שהיא תיכחד. היא היתה צפופה-צפופה ומהזן הישן של פעם. נדמה לי שזה היה באיזור שדרות הר ציון".

ציפורה ממשיכה: "מה שהנחה אותנו בעבודה היה באמת הנושא של 'מציאות נפרדת'. איך שכולנו תופסים מציאות נפרדת. מהבחינה הזו, צילום מחוספס, בשחור לבן, בתוך מעלית של פחות ממטר על מטר יצרה בדיוק את אותה מציאות נפרדת שרצינו. כשהרעיון התגבש, ניגשתי למשרד שהיה בבניין וביקשתי מהם רשות להשתמש במקום לטובת הצילומים, בזמן שלא יפריע להם. הם השאירו לבקשתנו את החשמל זמין ללילה, וכך יצא שהתגלגלנו לסשן צילומים שהחל ב- 21:00 בערב והסתיים ב- 7:00 למחרת, לקראת הגעת העובדים למשרד".

זו היתה חוויה די חדשה לכולם – לברלב, שלראשונה צילם ולא אייר; לציפורה, שזו היתה העטיפה הראשונה שלה; וללהקה, שזהו אלבום הבכורה שלה כמובן. "לא היתה מאפרת, לא צוות ולא כלום – הכל עשינו בעצמנו. הגענו לשם עם אוטו מלא בציוד – שמיכות שלי, רדיו של רן – כל מיני אביזרים שבחלקם השתמשנו ובחלק לא. היתה מנורה פשוטה שתלינו על כבל, וכל פעם היה צריך לכוון אותה מחדש. הכל נעשה בלי תנאים. מה שהיה באמת מדהים, ואולי מעיד על הרוח האלתורית של כל העבודה על העטיפה הוא הצילום עצמו. המעלית היתה זעירה, כאמור, ולא היה מקום לכלום, בטח שלא לצלם. את המצלמה הדבקתי לתקרה של המעלית, והיה חוט שהשתלשל ממנה כלפי מטה. אף אחד לא יודע את זה, אבל בסופו של דבר, מי שצילם את התמונה לחזית הוא לא אחר מאשר תום עצמו. הוא בעצם שכב על רצפת המעלית, ומשך בחוט בכל צילום".

עטיפת "מציאות נפרדת" היא היחידה שבה הופיעו חברי להקה מבין עטיפות היהודים. "בחרנו לשים את שניהם, בין היתר כי חברות התקליטים עודדו זאת, בטח באלבום ראשון. לא ידעו עוד מי הם, והיה חשוב להציג אותם כלפי חוץ לקהל. אני חושבת שזה מאוד מתחבר למה שהיהודים היו לפני 17 שנה. אלבום רוק. לא היה כזה לפני. השפה הגרפית היתה מחוספסת, בשחור-לבן, מודגש. ככה הם נראו – אין שואו, אין תלבושות, אין איפור – הם באו מאוד 'נקי', איך שהם".

ציפורה בקשר עם הלהקה מזה שנים. "עוד בטרם העבודה על העטיפה ועד היום, לא רק שאנחנו בקשר מצוין, אלא שגם עיצבתי להם את כל העטיפות שבאו לאחר מכן. אני יכולה להעיד שהם מתייחסים אליהן מאוד ברצינות, ומשקיעים בהן זמן רב עד שמגיעים לתוצאה הרצויה".

היהודים – "מציאות נפרדת", 1995. עיצוב: ציפורה עוזיאל. צילום: רן בר-לב וציפורה עוזיאל.

Read Full Post »