Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘החברים של נטאשה’

1. איפה, איפה הם כולם?

תיעוד הוא לא צד חזק של המוסיקה הישראלית, בוודאי בוידאו. יש מעט מאוד חומר מצולם על הרוק הישראלי, כשאת רובו אסף (או לפחות הנגיש) קוטנר לציבור הרחב בעיקר בשנים האחרונות בסדרות "סוף עונת התפוזים" ו"האלבומים" המשובחות. נכון, יש גם "חייב לזוז" הנהדר על אהוד בנאי והפליטים, ו"שמיים שרוטים של גלויה" על נושאי המגבעת (יש ביוטיוב!), ו- Raging Souls על מינימל קומפקט (כנ"ל!!!), אבל בסך הכל מדובר בכמה טיפות קטנות בים לכל היותר.

על כן, מה רבה היתה הפתעתי כשגיליתי (ממש לאחרונה) שבשנת 1990 יצא סרט בשם "כל האנשים הבודדים", המתעד את ימיה המוקדמים של החברים של נטאשה עד לצאת אלבום הבכורה שלהם. הסרט (בבימויו של אשר טללים) הוא חלק מטרילוגיית רוק שיצר, עם סרטים נוספים על אלברט בגר ועל אהוד בנאי. מה מוביל אדם ב- 1990 לצלם סרט ולנבור בעברה של להקה ישראלית צעירה מיד עם צאת אלבום הבכורה שלה איני יודע, אבל טוב עשה.

2. אמא חולה ואבא חסר אונים

איזה ניגוד מטורף. כמה ששמחתי לגלות את פיסת ההיסטוריה הזו, כך סיימתי את הצפייה בה בבחילת חוסר נוחות שכזו, מהסוג שצובט בלב ומטריד את מנוחתך במשך כמה שעות טובות. הסרט מתאר באיטיות מרובה את סיפורם של דוכין, הררי, קוזו ושטרית בימים שלהם טרם עזבו את הצפון והקימו את הלהקה. המטען האישי שסחבו עימם מצמרר עד כדי בלתי נתפס. אבא של קוזו מספר שהיה עובד בים לתקופות כה ארוכות, עד שלעתים היה מגלה שיש לו עוד ילד רק כשהיה חוזר הביתה; ארקדי דוכין מספר על קשיי ההסתגלות הנוראיים שהיו לו כשעלה לארץ בגיל 15, בעקבותם היה מסתגר בבית וגוזר על עצמו שתיקה; למיקי הררי יש אח נעדר (בסרט הוא אף קורא קריאה נרגשת למקרה שמישהו פוגש בו), ואחרי שאביו עזב את אמו, היה היחיד לטפל בה במחלת הסרטן שלה עד למותה (בהיותו בן 16); מיכה שטרית גדל במשפחה קשת יום ביקנעם, וכשנחשף רומן בין אביו לאשתו של השותף שלו, ירה השותף באביו, בדודתו ובסבתו. מיכה שטרית היה אז בן 11 בלבד.

כולם גדלו בפריפריה בצפון הארץ, כולם במקומות ולרוב בתנאים קשים. גם התרחשותם של אותם סיפורים אישיים (למשל של שטרית) במקום קטן שבו כולם מכירים ומדברים, לא עשה להם טוב. חברי הלהקה הגיעו לתל אביב חסרי כל ובעיקר בודדים (ומכאן גם שם הסרט, בקריצה למילות אלינור ריגבי של הביטלס). הסרט איטי מאוד, ומצולם בגווני כחול קודרים. ניתן לראות בו גם לא מעט קטעי הופעה נדירים בגירסאות מוקדמות, אך עיקר הסרט מניח את היסודות לזעקה שבאה מתוך המוסיקה שלהם.

(נכון לרגע כתיבת שורות אלה, הוא אפילו זמין ברשת, באדיבות שולץ. אם יש לכם 45 דקות פנויות וטוב לכם מדי)

3. משהו לא דומה

אני אוהב את האלבום הזה של נטאשה מאוד מאוד. הוא לא פומפוזי ויומרני כמו "רדיו בלה בלה", וגם לא מושלם בדרכו שלו כמו "שינויים בהרגלי הצריחה". זהו אלבום "קטן" שכולל אסופת שירים מלנכוליים מלאי רגש בגווני קלידים ותופים של סוף האייטיז. מיכה שטרית הוא אחד הכותבים הטובים ביותר שיש לנו (ולא תמיד זכה להערכה הראויה בעיניי), ואילו ארקדי דוכין ידע ללדת אותם מחדש בלחן דרמטי ובשירה כנה שבוקעת מהלב.

יותר מכל, זהו כפי הנראה האלבום הכי עצוב שאני מכיר בעברית (בתחרות מתמדת עם אביתר בנאי הראשון). כל אותו תיעוד בסרט הוא בדיוק החלק החסר בפאזל כדי להבין כיצד נולד כזה אלבום רגשני וזועק. בנוסף, תמיד תהיתי על קנקנה של התמונה המוזרה שבחזית עטיפת האלבום. זוהי אם כן תרומתי הדלה לעניין התיעוד, ומסתבר שהתמונה עולה בקנה אחד עם כל מה שהזכרתי פה קודם לכן.

4. מלנכולי על הגג

סיפורנו מתחיל בשנת 1942. יהודי ציוני יוצא טריפולי בשם רפאל חביב הקים בניין מדהים ביופיו ברחוב שלמה המלך 31-33 בתל אביב. מדובר במתחם בן שני מבנים שמחוברים זה לזה, עם מבואת כניסה משותפת, מדרגות מרשימות, פירי אשפה, בריכת דגים ומזרקה בכניסה. בשנות המלחמה ובאלה שלאחריה, עמד המבנה ריק למדי, עד שהוסב לבית מלון עם הקמת המדינה. במהלך שנות השישים, שכר אותו משרד הבטחון לטובת תפקוד כ"בית החייל". להקות צבאיות ושחקנים רבים התגוררו בו בתחלופה שוטפת במשך כעשור, ביניהם ששי קשת, מירי אלוני, דודו דותן וירדנה ארזי.

בתום תקופת זוהר זו, חזר המבנה לתפקד כמלון דירות. רפאל חביב נפטר, ובנו יעקב השתלט על הבניין לאחר מאבק בין בני המשפחה. רפי חביב (בנו של יעקב, ואחד מבין הנכדים הרבים הקרויים על שם הסב) מספר: "אבי רוקן את המבנה מדייריו, והסב אותו למבנה שתיפקד כמעין בית לקשי יום. היו במקום חדר תרבות, בית תפילה, מקווה וחצר". יעקב חביב לא הצליח לעמוד בתשלומי הארנונה, והיה במאבקים רבים עם הרשויות. כחלק מסכסוכים אלה, החליט להפוך את הבניין למבנה לנזקקים. "הבית הפך למוזנח מאוד. היו הפסקות חשמל לרוב, והיו מים קרים בחורף. בין כל הדיירים נמנו גם חברי להקת 'החברים של נטאשה', שבדיוק הגיעו מהצפון. הם עוד לא היו מפורסמים, לא היה להם כסף והם חיפשו מקום לגור בו".

ארקדי דוכין מוסיף ומספר: "גרנו בבית הזה אחרי שעברנו לתל אביב. הוא נקרא בזמנו 'בית חביב' או 'המלון של יעקב' או משהו כזה. ניהלה אותו משפחת חביב, שהיתה מאוד נחמדה וטובה אלינו, אך מעט מוזרה. הקריטריונים להתקבל היו של אי-הכנסה; זה היה בית למי שסובל ממצוקה כלכלית. אם היית מספיק תפרן ומסכן – התקבלת. היה שכר דירה של 250 ש"ח לחדר, וקיבלנו תמורתו גם חשמל ומים. לא היה כסף לאוכל, שרדנו בקושי, אבל היתה לנו מיטה לישון עליה, מקום להתקלח ואיפה שהיינו יכולים לנגן. היינו גונבים לחמניות ושוקו, וכותבים שירים. בבית הזה החלה הקריירה שלנו, והתקליט שיקף היטב את מה שעברנו בשנה הזו".

"הרגשתי שזה המקום היחיד שהגן עליי באותה תקופה, גם בתור עולה חדש מרוסיה, וגם בתור חדש בתל אביב, הייתי מרגיש מותקף. זו עיר קשה, ונוצרה פה הרגשה של בית. באנו בלי כלום. כל השירים נכתבו גם בהשפעת יעקב, הוא חלק בלתי נפרד מהתקליט הזה. כל שיר שכתבנו היינו משמיעים לו, כל שיר שמיכה היה מדפיס הוא היה מראה לו".

רפי חביב ממשיך: "'החברים של נטאשה' היו מנגנים כל הזמן, ומשמיעים לאבא את השירים. הם היו מתייעצים איתו לגבי חלק מהשירים – מה להשאיר, מה להוריד. כמחווה וכהוקרה לאבא, הם ביקשו ממנו להופיע על העטיפה של התקליט הראשון שלהם. בתמונה רואים את אבא שלי, את שתי האחיות שלי ואת אמא שלי".

ואילו דוכין מצידו מסביר: "זה נראה לנו מאוד נכון ומתאים. ביקשנו לצלם את המשפחה, הם הסכימו וכך היה. צילם אותה הבעלים של המסעדה הזו בים [אבי גנור, הבעלים (עם אשתו עופרה) של מסעדת מאנטה ריי]. הוא היה אז צלם די מפורסם, והגיע לצלם אותם בבניין". בין העטיפות הרבות שצילם גנור, ניתן למנות את 'יחס חם' של דני ליטני, את 'סוף היום' של מתי כספי ואת 'רוק תל אביב' של מני בגר.

הקרדיטים האחוריים. "נטאשה" כתוב בטעות ללא א'; הגיטריסט מיקי הררי נעדר מהקרדיטים באנגלית.

הנכדה לבית חביב על גבי הלוגו

העטיפה עצמה נכתבה ברישול מה. "נטאשה" כתוב לפרקים ללא האות 'א' ולפרקים עם (בחלק הפנימי של החוברת, למשל). גם שמו של הגיטריסט מיקי הררי הושמט מרשימת הקרדיטים באנגלית בלבד, כשכנראה שמדובר בטעות תמימה. דמות הילדה במרכז הלוגו של "החברים של נטאשה" היא אחותו של רפי חביב, והוא ליווה את הלהקה במרבית שנותיה. יעקב חביב עצמו נפטר בשנת 2006, והמבנה עבר לידי הדור הבא. לאחר מספר שנים בהן המבנה עמד ריק, החלו לשקם אותו לאט לאט מתוך כוונה להשיב לו את הדרו המקורי וליישבו מחדש. בסרט "כל האנשים הבודדים" שהוזכר קודם לכן, מתועד גם המבנה (החל מהדקה ה- 33), ואפילו יעקב חביב עצמו מספר על הנטאשות ותקופתם בבניין – שווה צפייה.

5. נאמר כבר הכל

חלפתי על פני המבנה הזה כבר עשרות רבות של פעמים, בהיותו קרוב מאוד למקום מגוריי בעשר השנים האחרונות. יש בו איזה יופי ישן והדר נעלם, אליו לא זכה אף אחד מהבניינים האחרים ברחוב שלמה המלך. השבוע עברתי פעם נוספת ליד "בית חביב", הפעם בלי יעקב, בלי להקות צבאיות, ובלי צלילי פסנתר וגיטרה שבוקעים מהקומה השנייה. הנה כמה תמונות של המבנה לסיום, כפי שהוא נראה היום.

בריכת הדגים, המזרקה והכניסה למבנה

בריכת הדגים (ריקה), המזרקה והכניסה למבנה

מדרגות הכניסה

מדרגות הכניסה

ספסל בנוי ברחבת הכניסה

הכניסה לאחד משני הבניינים

חדר המדרגות

רחבת הכניסה – מבט לכיוון הרחוב

החברים של נטאשה – החברים של נטאשה, 1989. צילום – אבי גנור, עיצוב – פיליפ בולאקיה.

Read Full Post »

החברים של נטאשה - רדיו בלה בלה, 1994

"כמו כולם הלכתי לגן וספרתי עד עשר
אחר כך הגיע הזמן ללכת לבית ספר.
דנה קמה, דנה למה? כמו כולם…
אחר כך אני בן שלוש עשרה – מזל טוב! בר מצווה!
אחר כך ואחר כך פתאום צבא…
להיות חייל זה נורמלי – להיות משוגע זה דבר מטומטם?
אחר כך ואחר כך טיול בעולם, וילד טוב של אמא מגלה את הסם…
אחר כך היא עזבה והלב נשבר…
והגיהנום שבבטן שרף את כל מה שנשאר.
אחר כך פחדים וחשד שהכל מכוון
אחר כך אישפוז במוסד מנוון
אחר כך גידלתי כנפיים והתחלתי לעוף…
ועכשיו זה עכשיו."

מתוך "אוטוביוגרפיה", מילים מיכה שטרית

 קודם כל: שימו פליי

(הפי מתבלבל, ומספר בעצם על שינויים בהרגלי הצריכה)

דבר העורך:

ועכשיו – ידיעה אינטימית! לפני מס' שבועות ציינתי פה באתר את חג השבועות בספיישל עטיפות לבנות. רדיו בלה בלה קיבל איזכור קצר, כשמחיתי על כך שטרם הצלחתי לאתר את מעצבת העטיפה אסנת בוכמן, אשר היתה אחראית על העטיפה הזו. תוך פחות משעה מרגע פרסום הפוסט, פנתה אליי נורית וינד-קידרון היקרה, מעצבת גרפית ותיקה (שעיצבה אינספור עטיפות בשנות התשעים, כולל את אלבום הבכורה של רוקפור שכבר קראתם עליו כאן), עם פרטיה של בוכמן. השתיים היו חברות עוד מימי הלימודים ב"ויטל" (לימים שנקר), ולמרות שהיא כבר פחות בתחום, סיפור העטיפה מוצג כאן לפניכם לשמחתי ולשמחתכם. תודה לנורית!

החברים של נטאשה הוציאה את אלבומם הראשון ב- 1989. חברי הלהקה התגוררו בראשית ימיה ב"מלון של יעקב", מלון דירות זול ברח' שלמה המלך בתל אביב (אותו יעקב תועד גם על עטיפת אלבום הבכורה, אבל על כך בפעם אחרת). חברי הלהקה חיו אז מהיד לפה והתמודדו עם מצוקה כלכלית קשה, כפי שגם תועד בפרק הנפלא של "סוף עונת התפוזים" (רבאק, מתי זה כבר ייצא בצורה מסודרת ב- DVD?). עשרה שירים, בלי הרבה יומרות ומורכבות, ועם אלבום אחד מרגש עד דמעות. מכניסת התופים של "יש זמן", דרך "מלנכולי" המצמרר ועד "נאמר כבר הכל" הקלאסי, הנטאשות היטיבו לשקף תמונת מצב ואת תחושות הייסורים שלהם. למרות שהתקליט מכר היטב כבר עם צאתו, חוזה דרקוני עם "הד ארצי" מנע מהם זכויות ותמלוגים ומצבם הכלכלי נותר קשה. "שינויים בהרגלי הצריחה" שבא אחריו הוא קלאסיקה על זמנית טובה לא פחות, ו"בדקה אחת שפויה" תמיד יזכיר לי את פסקול ימי מלחמת המפרץ בחדר האטום, תחת הגשם הסוער. יש בנטאשות משהו שתמיד ידע להגיד בצורה כל כך פשוטה את מה שהרגשת ולא הצלחת לנסח בעצמך. מיכה שטרית (שהוא באמת, אבל באמת כותב נהדר) וארקדי דוכין יצרו מנקודת מבט ריאליסטית, לא מיתממת ומאוד אנושית ובכך גדולתם. בלי התחכמויות, בלי הפקות מפוארות ובלי טקסטים יומרניים.

אחרי כל ההקדמה הארוכה הזאת, הגיע רדיו בלה בלה. אנטי תזה לכל מה שכתבתי ותיארתי, הגיעה לה משום מקום יצירה דמיונית, פומפוזית, אקסטרה-מופקת, מושקעת ומופרעת עד הקצה. מקרה חריג של תקליט אולפן כפול (כמה כאלה כבר יצאו כאן בכלל???), שכולו אלבום קונספט כתוב להפליא, מתוזמר וגדוש אורחים. הרעיון היה פרוע, והחברים של נטאשה הלכו איתו ברצינות תהומית עד הסוף. מאז שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה רק בא לי לשמוע את החברים של נטאשה. האמת שרק לפני שנתיים יצא לי לראשונה לראות אותם בהופעה, במסגרת איחוד אקראי כלשהו בפעם המי-יודע-כמה, במופע זריחה בים המלח ובעיבודים חדשים. מסחרי שמסחרי, הם תמיד היו עבורי איזו מין פיסת נוסטלגיה שכיף לחזור אליה ולהתענג על ימי עבר. היה עוד אלבום הופעה, ואוסף כפוי מצד הד ארצי, ואח"כ כל אחד פנה לדרכו. אבל רדיו בלה בלה? זאת באמת היתה פריצת דרך אמיתית ברוק הישראלי.

סטיקר שליווה את האלבום, נדיר להשגה כיום

במה מדובר:

גיבור האלבום הוא א. וקסמן, המנהל תחנת רדיו פירטית בשם רדיו בלה בלה (השם, אגב, זכה לאיזכור בשיר Radio Ga Ga של קווין). וקסמן חולה נפש וסובל מפיצול אישיות לארבע דמויות: פרדי הדכאוני והספקן, הפי הציני והמסומם, שץ האנרכיסט וליזה שמאמינה באהבה. התקליט מחולק לארבעה חלקים (המרכיבים יממה שלמה רצופה), כשכל חלק משודר על ידי אחת הדמויות הנ"ל. המציאות בה מתרחש האלבום היא מנוכרת, כאשר וקסמן נחשף לשטף החדשות בתקשורת, ונמצא תחת תחושה של פחד, אלימות, ושאין עם מי לדבר. "דרך ארבע דמויות אלה אנו מנסים לגעת בשאלה העדינה והמורכבת מה כדאי להיות על רקע המציאות המוזכרת", כותבים הנטאשות בחוברת המצורפת לאלבום.

התקליט מלא באיזכורים והפניות לקלאסיקות אחרות ברוק העולמי. הבולט שבהם הוא הקונספט של התקליט Quadrophenia של The Who, גם הוא תקליט כפול שמבוסס על דמות סכיזופרנית אשר סובלת מפיצול אישיות לארבע דמויות שונות, כל אחת בצד אחר של התקליט [אתנחתא אינפורמטיבית: פסיכולוגים יתקנו אותי ויאמרו כי התופעה נקראת ריבוי אישיות, או אישיות מרובת פנים, ולא סכיזופרניה או פיצול אישית, שזה משהו אחר. אז הנה אמרתי]. ההיקף, השאפתנות ובעיקר העטיפה מפנים מבט ל- The Wall ולאלבום הלבן של הביטלס. ואם לא די בכך, Radio KAOS של רוג'ר ווטרס אף הוא הינו תקליט שברקע שלו עומדת תחנת רדיו פירטית. "רדיו בלה בלה" זכה להצלחה רבה בארץ, ולתגובות ולביקורות אוהדות ביותר. עם שירי האלבום המוכרים נמנים "אני לא רוקד כשעצוב", "עכשיו אני", "קוק בצהריים", "שברי את הטלוויזיה", "פרדי על הבוקר" ו"חדשות" כמובן.

אז ככה:

(אלבום כפול, אז הרשתי לעצמי לפנק גם בפרדי. שיר מנומנם וקסום, עם קליפ מנומנם ו…מנומנם)
 

אז כפי שכבר ציינתי בתחילת הפוסט, מי שאחראית לעטיפת האלבום היא אסנת בוכמן, מעצבת בוגרת "ויטל". התקליט הופק באופן עצמאי דרך קוטלר-אשר הפקות, ולא דרך הד ארצי כפי שאולי היה מצופה שיקרה. "מי שהיה המנהל האישי של הלהקה והמפיק של כל האלבום היה ארז אבנת", מספרת בוכמן. "באותו הזמן עבדתי במשרד הפרסום של שלמור-אבנון-עמיחי. מישהי שהכרתי בחברת ההפקות הפנתה את ארז אבנת אליי וכך נוצר הקשר".

הרעיון הכללי לעטיפה היה של ארקדי דוכין ושל מיכה שטרית, שהם גם האבות של התקליט הזה. "העטיפה מזכירה ומהווה רפרנס לעטיפת האלבום הלבן של הביטלס (או The Beatles בשמו הרשמי). הדגש היה על משהו לבן ומינימליסטי, כקונטרסט לעושר התוכני של האלבום. זה השתלב יפה עם היותו של התקליט אלבום קונספט". בפינת העטיפה ניתן לראות מיקרופון שדרים. "זה בכלל מיקרופון צעצוע", היא מספרת. "היה לי אחד כזה במשרד במקרה, וסרקתי אותו כמו שהוא ב- scanner. כבר בשלב מוקדם הצעתי למקם את מיקרופון השדרים בפינה התחתונה, והסידור הזה נשתמר עד צאת האלבום בעצם".

הפוסטר שליווה את האלבום עם צאתו

איש הקשר מצד הלהקה בכל מה שקשור לעטיפה היה בסיסט הלהקה קוזו, שהוא "המצייר ובעל הנטיות האומנותיות" לדברי בוכמן (אגב, קוזו היה זה שצייר את עטיפת "שינויים בהרגלי הצריחה"). גם החוברת עצמה היתה צבועה בשחור ובלבן, לטובת אותו מינימליזם שהוזכר קודם לכן. "שילבתי בחוברת תמונות של מכשירי רדיו ישנים, כהמשך לרוח מיקרופון השדרים. לתקליט יצא גם פוסטר אדום שכולל את מיקרופון השדרים במרכז, שתלוי עד היום אצל בוכמן. "בהמשך עיצבתי את עטיפת אלבום ההופעה של נטאשה, ולאחר מכן עבדתי גם אצל מנחם רגב ואצל יהודה דרי [שניים ממעצבי עטיפות התקליטים המובילים בארץ], אולם ברמה האישית זו ככל הנראה העטיפה המשמעותית ביותר שעשיתי".

 

החברים של נטאשה, "רדיו בלה בלה", 1994, הד ארצי. עיצוב – אסנת בוכמן.
 
 

Read Full Post »

ב- 1968 יצא לעולם ה- White Album של הביטלס, הידוע גם בשמו הרשמי The Beatles. האלבום הזה (החביב עליי מפרי עמלם) מסמל את תחילת הסוף של הביטלס בקריירה המשותפת שלהם, באלבום כפול וגדוש פנינים קטנות כמו Blackbird, Julia, Rocky Racoon, I will, Piggies, Martha My Dear (וגם כמה להיטים, אם כי זו לא המהות). עטיפת ה- White Album היא בסך הכל תבליט עדין של שם הלהקה על גבי רקע לבן. ריצ'רד המילטון, מראשוני אמני הפופ-ארט, רצה ליצוק אמנות קונספטואלית לעטיפה זו, בניגוד מוחלט לעטיפת סרג'נט פפר הפומפוזית שקדמה לו. העטיפה נחשבת לקלאסיקה ולאחת הזכורות עד היום (והיחידה ללא תמונת חברי הלהקה, אגב!).

למה בשבועות לובשים לבן? המוח החילוני והקלוקל שלי מביא אותי לכל מיני כיוונים תמוהים. חג הביכורים, נכון, אבל בפעם האחרונה שבדקתי הפרות והעזים לא חיכו לחודש סיון כדי להתחיל להשפריץ חלב לכל עבר. וגם אם כן, זאת סיבה מספיקה בקושי ללבוש לבן. מה שכן, יש ימבה עטיפות תוצרת הארץ שהן לבנות או שמתכתבות עם נושא הלובן. המפתיע הוא, שאת רוב האלבומים אני גם ממש אוהב. מיס ון דר רוהה, מאבות הארכיטקטורה המודרניסטית, טבע מחדש את הביטוי "Less is more", וכדבריו רוב העטיפות בפוסט הזה יהיה מינימליסטי ביותר. אז בזמן שאתם מנשנשים לכם קישים ועוגות גבינה, ובעקבות הפשטות של הביטלס, הנה לכם אסופת עטיפות לבנות (מדגמית בלבד!) שעושות חסד עם האלבומים שאותן הן מייצגות.

צליל מכוון – צליל מכוון, 1979

אחרי שכל אחד מהשלושה כבר הספיק לצבור מוניטין כמוסיקאי בפני עצמו, חברו יצחק קלפטר, שם טוב לוי ושלמה יידוב לאלבום יחיד בשם "צליל מכוון". התקליט כלל שירים שחברי ההרכב הביאו עימם, וכל אחד מהם עטה את הסגנון של יוצרו. למרות שכל שיר עומד בפני עצמו (זה אף פעם לא התחבר לי לאלבום, אלא יותר כאסופת שירים), זה עדיין רצף של קלאסיקות בזה אחר זה – סיפור של יום, לוקח ת'זמן, ימים לבנים, יכול להיות שזה נגמר, צליל מכוון, ילדי הירח – אלבום שכולו תענוג צרוף. העטיפה הקדמית והמינימליסטית (בעיצובה של מיכל לויט) כוללת את שם הרכב, שמות החברים וזוג קטנטן שכמילות השיר – "אני שולח לך צליל מכוון". באחורי התקליט ניתן גם לראות תמונה של חברי ההרכב, בצירוף דני מקוב (ועוד אחד מנגני האלבום שאני לא מזהה), אותה צילם ג'ראר אלון.

החברים של נטאשה – רדיו בלה בלה, 1994

השני באוקטובר, אלף תשע מאות תשעים ומעלה, והחברים של נטאשה מוציאים את אחת מיצירות המופת המשמעותיות ביותר שידע הרוק הישראלי בשנות התשעים. אלבום קונספט כפול, המשקף שידור רדיו הנמשך יממה אחת מלאה. "רדיו בלה בלה" היא תחנת רדיו פיראטית, אותה מנהל א. וקסמן, הסובל מפיצול אישיות. וקסמן מאזין, מפוחד ומבולבל מהחדשות בתקשורת. 4 הדמויות שלו משדרות ומחלקות את האלבום (והיממה) – פרדי הדכאוני, הפי השמח והמסומם, שץ האנרכיסט וליזה שמאמינה באהבה. אחרי "שינויים בהרגלי הצריכה" המופתי, בא האלבום המפואר הזה, שהראה מחדש עד כמה רחוק אפשר ללכת עם רעיון משוגע שכזה. קשה להאמין שהתוצר הסופי היה כה מוצלח, כשיש לפרויקט שכזה, סוג של The Wall הישראלי אם תרצו,  כל כך הרבה מקומות להכשל בהם. למרות זאת, באמצעות הטקסטים הפרועים והמדויקים של מיכה שטרית, הלחנים של ארקדי, אירוח של כל-העולם-ואחותו, והפקה אחת גדולה ומפוארת, הכל תיקתק ועבד ביג טיים. העטיפה לבנה כולה, כשפינה התחתונה מיקרופון שדרים קטן ותו לא, בניגוד גמור למה שמצפה בתוך הקנקן. כל מה שעצר בעדי לרשום את מלוא מה שיש לי להגיד על האלבום בפוסט משלו עד היום, הוא אחת אסנת בוכמן שעיצבה את העטיפה וטרם הצלחתי לאתר. מי את, אסנת בוכמן יקרה???

שלום חנוך – חתונה לבנה, 1981 \ הדרכים הידועות, 2008

אחרי הצלחת אלבומו הראשון "אדם בתוך עצמו", ואחרי שנים של עבודה משותפת עם אריק איינשטיין, החליט שלום חנוך לשבור כיוון ויצר את "חתונה לבנה". האלבום היה מבוסס על רוק מחוספס, עשיר בכלים, עיבודים מורכבים וקשים (יחסית, דאז) לעיכול, הפקה של לואי להב וכמובן הסקסופון של ירוסלב יעקובוביץ'. הקהל, שהורגל ל"מאיה" ול"אבשלום", התקשה להתרגל לסאונד הקשה והגס. הזמן עשה את שלו, והאלבום הפך לאבן דרך ברוק הישראלי והגדיר מחדש את המונח פורץ דרך. "כסף", "דיברנו על הצלחה", "חתונה לבנה", "רומן אמיתי" – זה דה ריל שלום (ותרשו לי המלצה – "שחרר אותי" יצא שנה קודם לכן בגירסת תקליטון פ'אנקית בת שמונה דקות – מפתיע לאללה וכל כך מעולה!). את עטיפת האלבום עיצב מנחם רגב, מבכירי מעצבי עטיפות התקליטים בארץ באותן שנים (אחראי בין היתר לכמה קלאסיקות אריק איינשטיין, למשל) וצילם אותה בן לם. התמונה שעיטרה את האלבום צולמה בסוויטה של מלון שרתון בתל אביב, מרוהטת בלבן עד הפרט האחרון. שלום חנוך, בחליפה לבנה על הספה, אולסטאר לבנות ולצידו זרוקה הגיטרה במפגן אייטיז קשה. הארדקור.

האלבום זכה להכרה מאוחרת וקיבל אלבום מחווה בשם "הדרכים הידועות", שאף פעם לא ממש התחשק לי לשמוע. סטודיו דורון עדות הלך חזק עם הקונספט הלבן מהאלבום המקורי ויצר עטיפה לבנה, עם כיתוב אפור ומינימליסטי.

רמי פורטיס – משולש, 2009

אחרי שצבר לא מעט חומרים בעקבות הסיבוב המשותף של "על המשמרת" עם ברי, איגד מר פורטיס את השירים לכדי אלבום אחד משולש, שזכה לשם המקורי "משולש". נוסף על החומר הרב, חש פורטיס שקיצו של עידן התקליטור קרב ועל כן בחר בפורמט הלא-שגרתי. המארז כולל שני אלבומים בשם "יער ישראלי" ו"חזל"ש", וכן מיני אופרת רוק פרועה והזויה עד למאוד בשם "חימושניגיגי" (אני לא חושב ששרדתי אותה עד הסוף). בין השירים החביבים עליי ניתן למנות את "השיר של ז'אק" (לזכרו של המתופף האגדי ז'אן ז'אק גולדברג שליווה את פורטיס בעבר), "מעליי" עם מארינה מאקסימיליאן בלומין (מוכשרת הגברת) ו"אצבעות דביקות". כלפי חוץ העטיפה נראית בסיסית ורגילה לחלוטין, כשבפנים – עולם ומלואו. בתור מי שראה אי אילו עטיפות תקליטים בחודשים האחרונים, אני לא זוכר עטיפה כל כך עשירה, פרועה ומושקעת כמו המארז הנהדר הזה. לכל אחד משלושת החלקים עטיפה משלו שתואמת את שם הדיסק, כשהחוברת גדושה יצירתיות ושגעון וממש רואים כמה מחשבה היתה מאחוריה. לתפארת מדינת ישראל.

ששת – ששת, 1977

איזה כיף של תקליט! שם טוב לוי ליקט סביבו חבורה של מוסיקאים מוכשרים (בהם יהודית רביץ, עדי רנרט ושמוליק בודגוב) יוצאי להקות צבאיות לאלבום יחיד ששמו כשם ההרכב. החבורה יצרה קטעים ארוכים (בחלקם אינסטרומנטליים) של רוק מתקדם, מלודי ובשילוב עם אלמנטים של סמבה וג'אז. חברות התקליטים היו ספקניות באשר לפוטנציאל השיווקי של החומרים, וההרכב התפזר כעבור מספר הופעות בלבד. רק לאחר יציאתם של החברים לדרך עצמאית, החליטה CBS לתעד עת יצירתם, והאלבום הוקלט תוך שלושה ימים בנגינה חיה. את העטיפה צילם, איך לא, ג'ראר אלון (כל עטיפה טובה בשנות השבעים, פשוט לא ייאמן) ועיצב דוד טרטקובר (כנ"ל).

אלון צילם את חברי הלהקה, ואילו טרטקובר הציג על גבי העטיפה את ה- contour שלהם בלבד, תוך מיספור הדמויות. חברי הלהקה נחשפים בתמונה שהופיעה בצידו האחורי של התקליט (אם תהיתם, מ- 1 עד 6: עדי רנרט, שם טוב לוי, יהודית רביץ, שמוליק בודגוב, איקי לוי, שמוליק ארוך).

שם-טוב לוי – בן אדמה, 2010

פעם שלישית בפוסט הזה, ואין ספק שהבחור אוהב לבן.

את שם-טוב לוי גיליתי בשלב יחסית מאוחר. זאת אומרת, הוא תמיד היה שם, אבל לא מספיק היכרתי אותו בפני עצמו שלא במסגרת קצת אחרת, או צליל מכוון, או עם אריק איינשטיין, או גרוניך, או ששת, או מקומות אחרים שהשמטתי. לפני שנתיים קניתי את "התעוררות", אלבום הסולו הראשון מ- 1979, מבלי להכיר בו אף שיר, והוא נכנס מהר מאוד לפנתיאון האישי שלי. מאז עברו הרבה מים בנהר, ושמי קצת נעלם כיוצר עצמאי. אבל ב- 2007 המציא את עצמו מחדש כשליקט סביבו אסופת מוסיקאים מוכשרים שמנגנים מוסיקה צוענית, ג'אז וחוזרים למקורותיו הבולגריים של לוי. אנסמבל שם טוב לוי הוציא את "תחנות רוח" (זמין במלואו בבנדקמפ) ואילו שלוש שנים מאוחר יותר את בן אדמה (שזמין אף הוא), שניהם פשוט מעולים. ערבוביית הסגנונות עובדת מצוין, ולוי מתגלה שוב כיוצר כן שמאמין בדרכו ולא מהסס לגלוש למקומות קצת פחות מוכרים בעברית (חביבים עליי "פוגה מיסטריו" שמתעלה על המקור של אסטור פיאצולה, "פרו ורבו" שנשמע כמו השיר החסר מהפסקול של 'חתול שחור, חתול לבן' ו"לא זכיתי באור מן ההפקר" המקסים למילותיו של ביאליק). את העץ שבעטיפה אייר רוני לוי, שמתחבר לשם האלבום "בן אדמה". על העיצוב היו אמונים דור כהן הותיק ונועם נתן. אבל למה שוב פונט פרנק-ריל, למה?

עד כאן להפעם, פולקס. חג שמח לכולם. Say cheese!

עכשיו תורכם! אילו אלבומים לבנים אתם אוהבים?

Read Full Post »