Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘דוד טרטקובר’

סקיצה לעטיפת

דוד טרטקובר עם סקיצה לעטיפת ילדודס (1978).

בסוף השבוע האחרון התפרסם טור יפה יפה של בן שלו בגלריה על השיר "סע לאט". שלו מספר איך מיד לאחר מותו של איינשטיין, שיר ההתאבלות שלו התגלגל להיות "בשבחי הסמבה" (שהוא באמת שיר נהדר וקלפטרי להפליא). ועם זאת, מי שעבר את השינוי הגדול ביותר בימים שבאו אחריו הוא לא אחר מאשר "סע לאט". מה כבר יכול להתחדש ולהשתנות בשיר ששמענו מאות ואלפי פעמים קודם לכן? ובכן, תקראו את הטור בעצמכם, אבל בין היתר הוא לא ממוקד או עם איזו תמה ספציפית. ובאופן כלשהו, הוא מצליח לשיר על כלום ועל הכל בו זמנית. לדלג בין האישי לציבורי, בין היומיומי לאומנותי. ו"סע לאט", עם המכונית, הלילה, הגשש, האוהדים, החרדה, החיילים, הביטלס, שיסל, הגשם – עולם ומלואו בקצת יותר מארבע דקות סוג של מושלמות.

השיר שאני שמעתי שוב ושוב לאחר מות היה "אני אוהב אותך היום", לקוח גם הוא מתוך אותו אלבום. במנעד בין הציבורי לאישי, בין האוניברסלי לפרטי, "אני אוהב אותך היום" מאוד מכונס בעצמו. מילים של גבר לאישה, בסוף הערב, אחרי שכולם הלכו, ונשאר רק להתכרבל בבית. אהבה פרטית, אמיתית, אינטימית ובעיקר אנושית. ואם המילים הללו לא היו עולות על הכתב, הן היו נשארות ולו מציאות של זוג בין כותלי ביתו. ובליווי הגיטרה הנקיה הזו והלחן של גבריאלוב, בא לעולם אחד משירי האהבה היפים שנוצרו בעברית עד היום. ובמהלך אותו שבוע לאחר שאיינשטיין עזב אותנו, כל מה ששמעתי בתוך הראש היה "חושב על מה היה, חושב על מה עכשיו ומה יהיה", השורה היחידה שיוצאת מחוץ לאותו עצמי קטן, תמים ואינטימי.

מזה כמה שנים שרציתי לכתוב בצורה מסודרת על העטיפות שיצאו לאריק איינשטיין במהלך הקריירה הארוכה שלו. איינשטיין הצליח לעבור בעטיפות שלו בין הפרטי לציבורי, בין ביתו שלו לבין ארץ ישראל, ובין היומיומי לאומנותי. לאחר מותו כולם דיברו וכתבו והספידו כל כך הרבה, ואני פשוט רציתי להקשיב לשירים. היום לפני שנה הלך לעולמו איינשטיין, מותיר אחריו ערימות של אלבומים ושירים שכבר מזמן הפכו לחלק בלתי נפרד מאיתנו – גם חלק מהעולם התרבותי הקולקטיבי וגם חלק מהעולם האישי.

האלבומים של איינשטיין, שהגיעו לשיא אומנותי בעשור וקצת שבין אמצע שנות השישים לסוף שנות השבעים, זכו גם לעטיפות נהדרות פרי ידיו של דוד טרטקובר. למי שעוקב כאן אחרי הבלוג (וגם מי שלא), כנראה שאין מה להציג את טרטקובר (ויקי, אתר), חתן פרס ישראל לעיצוב ושגם עיצב רבות מהעטיפות המשמעותיות שנוצרו כאן עד שנות השמונים. בין אלה גם כל אלבומי האולפן של איינשטיין בין השנים 1969-1980.

הבקשה שהוגשה במחלקה לעידוד הסרט הישראלי בסוף 1969 עבור הסרט "שבלול", בנייר של הגר.

הבקשה שהוגשה במחלקה לעידוד הסרט הישראלי בסוף 1969 עבור הסרט "שבלול", בנייר של הגר.

"בשנה הראשונה שלי בתל אביב, ב- 1969, ביליתי הרבה מאוד עם חבורת הגר בבית של אריק ושל אורי זהר", מספר טרטקובר. "באתי לארץ אחרי הלימודים בלונדון [ב- London College of Printing]. אחרי שנה בירושלים הייתי מאוד אבוד ולא ידעתי להתמצא, והם הזמינו אותי אליהם. אריק, בועז [דוידזון] וצבי שיסל הקימו את "הגר" כחברת הפקות עצמאית ושונה. שיסל היה המפיק, דוידזון במאי ואריק הופיע. את דוידזון הכרתי עוד מלונדון, ואת אריק הכרתי מהחלונות. בתור חברת הפקה הם החליטו שהם צריכים גרפיקאי והצטרפתי".

"המשרד שלנו היה ממוקם ברחוב אבן גבירול, סמוך למסעדת "כתר המזרח" אותה אריק היה פוקד באופן קבוע [חבריו של איינשטיין ועובדי המסעדה תועדו מאוחר יותר על עטיפת "יושב על הגדר"]. היה בו גם הסטודיו של אלונה [איינשטיין] וחדר חושך עבורה, אולם קטן ומקום למזכירה. את השם 'הגר' הביא אריק, ובכל החומרים המודפסים שיצרתי עבורם הופיע הכיתוב 'הגר מגישה' לצד תמונה של אותה הגר. את התמונה הבאתי מגלויה ישנה שמצאתי משנות העשרים, אני לא יודע מי זו באמת".

פוזי (1969). התקליט הראשון בעברית שנפתח באמצעו.

פוזי (1969). התקליט הראשון בעברית שנפתח לשני צדדים.

"העבודה הראשונה שלי איתם היתה תקליטון שעשיתי לאריק והצ'רצ'ילים ל"פראג" שהלך לפסטיבל הזמר. אחר כך יצא "פוזי", שהיה ה- LP הישראלי הראשון שנפתח לשני צדדים. בחזית הקדמית היתה תמונה שאלונה צילמה של אריק עם שירי, הבת שלו – הוא ביקש ספציפית את הצילום הזה. בפנים היו תמונות של כל מי שהיה לו יד ורגל בהגר. שבלול שבא אחריו כלל גם הוא צילום נפלא של שלום ואריק בחזית שאלונה צילמה, וגם שם השלמתי את הטיפוגרפיה והקומפוזיציה. גם שבלול נפתח והכיל קולאז' של כולם. אלונה היתה מצלמת את אריק כל הזמן. לאחר מכן נגמר התקציב לאלבומים שנפתחים לשניים.

טרטקובר עם עטיפת שבלול (1970).

טרטקובר עם עטיפת שבלול (1970).

עטיפת "שירים" (1975). על בסיס צילום משפחתי של דבורה, אמו של איינשטיין, לצד אחיותיה.

עטיפת "שירים" (1975). על בסיס צילום משפחתי של דבורה, אמו של איינשטיין, לצד אחיותיה.

"באותם ימים לא היו את כל השיווק והועדות של חברות תקליטים ואיך זה ימכור – היה חופש מוחלט. באלבומי ארץ ישראל הישנה והטובה ובתקליטי הילדים היה חופש מלא; באלה עם החומרים שלו, אריק בדרך כלל היה מעורב קצת יותר בתהליך. לא רק בפוזי ובשבלול – בכלל, אריק נהג לשלב את החברים ובני המשפחה שלו ברבות מן העטיפות. "סע לאט" למשל, שאיירה בתו שירי – זו עבודה נפלאה בעיניי – הדימוי היה קיים, ונותר רק לעצב ולהוסיף טיפוגרפיה. יש עטיפות שהכנסתי לתוכן גם תמונות של בני משפחה שלי, כמעין הופעת cameo כמו של היצ'קוק. מבחינתי מדובר בשימור הזכרון והמורשת הפרטי שלי, כמו שעשה אריק בעצמו. הוא כמובן היה מודע ושיתף עם זה פעולה".

"במסגרת סדרת אלבומי "ארץ ישראל הישנה והטובה", עבדנו אריק ואני על שני צירים: הוא שימר וחידש שירים ארצישראליים, ואני חידשתי, אספתי והצגתי חומרים ויזואליים של התקופה. נעזרתי בדברים מהאוספים שלי. השתמשתי במושג שנקרא 'שימור תרבות חזותית'  והראתי דברים שפתחו לאנשים את הראש. חשיבה אחרת, הסתכלות אחרת. הטבעתי את המושג 'תוצרת הארץ' [יצא מאוחר יותר כספר והוצג כתערוכה] שאריק גם לקח כשיר. המושג התבסס על הביטוי Produce of Palestine שהיה מוטיב חשוב בשנות הארבעים בארץ, ואני החייתי זאת. העבודות שלי התייחסו לכך ולמקום, וזה היה חשוב גם לאיינשטיין – המקום שאנו חיים בו, גדלים בו, פועלים בו".

עטיפת "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ג'" (1977), על בסיס לוח המשחק "טיול בארץ" של בנימין ברלוי.

עטיפת "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ג'" (1977), על בסיס לוח המשחק "טיול בארץ" של בנימין ברלוי.

עטיפת "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ב'" (1976).

עטיפת "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ב'" (1976).

"בארץ ישראל הישנה והטובה חלק ב' מופיע בול של Palestine שהגדלתי מאוד. בכלל, אני אוהב להשתמש בחומרים אמיתיים. הדפסתי את התקליט כשהחזית הקדמית מחוספסת, בעלת מגע של גלויה, שירגיש אמיתי. חברת התקליטים לא הבינה את זה והדפיסה רגיל. באלבום הבא – חלק ג' – השתמשתי בלוח משחק של בנימין ברלוי, שתכנן והוציא לאור משחקים רבים לילדים לפני קום המדינה. יש לי אוסף שלם של המשחקים שלו [שהוצגו גם בתערוכה שאצר טרטקובר לפני כ- 15 שנה]. הלוח לקוח מתוך המשחק "טיול בארץ", והשתמשתי בו כדימוי המרכזי לעטיפה. האלבום כלל גם את "עטור מצחך" – אז עוד לא ידענו בכלל שיהיה להיט – ובהמשך הודפסה העטיפה עם הכיתוב בפינה העליונה שהאלבום כולל את שיר זה".

עטיפות "שירי ילדים" (1971) ו"ילדים (1976)

עטיפות "שירי ילדים" (1971) ו"ילדים (1976)

"יצאו לאריק גם כמה אלבומי ילדים. העטיפה של 'שירי ילדים' עם רוב הקסלי כלל כל מיני פרסים של ילדים שהיו לי באוסף הפרטי שלי, כמו גם עטיפת 'ילדים' עם שם טוב לוי. אלה דברים שהיו נגישים אליי והצגתי אותם על העטיפה – גם עובד על נוסטלגיה, גם מראה דברים וגם גורם לי הנאה. בעטיפת 'ילדודס' השתמשתי בעפרונות בגודל אחד לאחד התואם את המציאות, והוספתי גם קשקוש בעפרון. חברת התקליטים היתה נותנת לי ריבועי קרטון בגודל מציאותי של תקליטים והייתי עובד עליהם בבניית העטיפה".

עטיפת "ילדודס" (1978) המקורית. העפרונות עדיין מודבקים.

עטיפת "ילדודס" (1978) המקורית. העפרונות עדיין מודבקים.

"זה היה חידוש להסתכל על האריזה כמוצר צריכה תרבותית. היום אתה עם אוזניות, אבל פעם ההאזנה של תקליטים היתה קבוצתית. לא לכולם היתה מערכת, האנשים היו יושבים בסלון ומעבירים ביניהם את העטיפה. אני חזרתי מאנגליה מלא מרץ וידע שרציתי להוציא החוצה, ואהבתי את הפורמט של התקליט".

"בזמנו הזמר הופיע בפרונט של כל עטיפות התקליטים, עליו היה עובד הגרפיקאי, ואילו הצד האחורי היו עובר לטיפולם של אנשי הדפוס. מה שאני עשיתי היה להתעלם מהזמר כדימוי או מושא להערצה ולהביא דימוי לפרונט. כמו בעטיפות 'הפעמון' של מתי כספי, או של המאפרה מ'מחכים למשיח' של שלום חנוך שעיצבתי – אני חושב שהבאתי שפה שונה. אתה מסתכל על תקליטים היום וזו שפה אחרת, אחר כך הדברים היו שונים. בסופו של דבר הפסקתי לעשות תקליטים כשהפורמט התכווץ ועבר לפלסטיק, ושהכל נהיה דיגיטלי. בסופו של דבר, אני חושב אנלוגית, לא דיגיטלית".

(תודה ליובל סער על העזרה)

 

Read Full Post »

"אתה תשתוק, הוא יקבע את הסדר \ אתה תישן, הוא יוביל את העדר
ואם פתאום תתעורר בתהום \ מאוחר – הוא לא עוצר באדום"

(מתוך "לא עוצר באדום", שנכתב ככל הנראה על אריק שרון)

השבוע יצא לי להיות נוכח במפגש השני של פורטפוליו לייב, הגירסה החיה של בלוג העיצוב פורטפוליו של העיתונאי והמעצב יובל סער. אפתח ואומר שהיה כיף גדול, ושהיה מרתק. סער מזמין שלושה פאנליסטים נבחרים שיכולים לשפוך אור על נושא מסוים אותו הוא בוחר לחקור. המפגשים מתקיימים באווירה נעימה בבית העיר המקסים בתל אביב (שאני שמח על כל הזדמנות לבקר שם), והיה משמח לראות קהל רב שמתעניין ומגיע לשמוע. אני מתכוון להגיע למפגשים הבאים, וממליץ בחום גם לכם.

טרטקובר (מימין) וסער

הדובר המרכזי בפאנל היה דוד טרטקובר, חתן פרס ישראל לעיצוב לשנת 2002 ואחד מבכירי התקשורת החזותית בהיסטוריה של מדינת ישראל (אם לא החשוב שבהם). אני לא יודע עד כמה יש צורך אמיתי להציג אותו או את תרומתו הבלתי-ניתנת לכימות באשר לשפה העיצובית שאנחנו מכירים, מזהים ומדברים. חלק אחד מתוך היצירה שלו כולל עבודות שעוסקות בתרבות (לצד עיצוב פוליטי-חברתי, אוצרות ואיסוף עבודות עיצוב עוד טרם תקופת קום המדינה, הוראה בבצלאל ועוד כמה שפספסתי). מבין עבודות התרבות, קמצוץ זעיר מתוכן כולל עטיפות תקליטים, ואלה כוללים בין היתר את שבלול, את השלושרים, את הפעמון של מתי כספי (יש פוסט!), את סדרת ארץ ישראל הישנה והטובה של אריק איינשטיין, את ששת, את צד א' צד ב' של כספי, את מלכת אמבטיה (אחת האהובות עליי!), את פוזי של איינשטיין, את בוא לריו של יהודית רביץ, את יחס חם של דני ליטני וזו בהחלט רשימה חלקית. זאת כמות בלתי נתפסת של יצירה, ועוד מבלי להזכיר את ההשפעה ואת המורשת. מיטב עבודותיו מוצגות בספר עב כרס (הידוע בשם "הספר האדום של טרטקובר") שיצא לאור לפני ארבעה חודשים.

לקראת המפגש כתב סער בבלוג שלו ותהה: "אחת השאלות שמעניינות אותי לבדוק היא האם התחושה שלי שמעצבים כבר לא עושים עיצוב פוליטי, לא מעצבים כרזות מחאה – היא נכונה. איפה עוד טרטקובר? למה אין עוד מעצבים שזוכים לחשיפה?". טרטקובר תיקן את סער בכל הזדמנות אפשרית והסביר שאינו עוסק במחאה, אלא בתגובה לדברים שהוא רואה, חווה או מרגיש. הוא גם הביא מורת רוח מקורסים אקדמיים שמלמדים תקשורת חזותית פוליטית. "נתקלתי השנה בקורס שבו נתבקשו התלמידים, כתרגיל אקדמי, ליצור כרזות על המחאה החברתית. קודם כל, זה פשוט לא נכון ביסודו. מה המשמעות של כרזות על המחאה? אלה צריכות להיות כרזות למחאה. וחוץ מזה – שלטים למחאה אי אפשר ללמד; זה משהו שצריך לבוא מבפנים". הניואנס הזה הוא חשוב, מכיוון שהוא יכול לשפוך אור בעיניי על מה שאנחנו רואים וחווים בהקשר של עיצוב פוליטי או חברתי. דווקא המחאה החברתית הצליחה לעורר את המעצבים מתרדמתם, בעיקר כי זה בער להם מבפנים והיה קרוב יותר לליבם. אותם שלטים שנכתבו בכתב יד, בלהט הרגע, על קרטון בשדרות רוטשילד – הם-הם תקשורת חזותית אמיתית, שמגיבה על מה שקורה סביבנו ממקום אמיתי.

"מחכים למשיח" - מתווה לכרזה, דוד טרטקובר 1985

את כל הדברים הללו אני כותב בעיקר בגלל מחשבה אחת שמעסיקה אותי כבר לא מעט זמן. קחו לעצמכם רגע לחשוב על מוסיקאים ישראליים שכותבים ומגיבים על נושאים פוליטים וחברתיים ביצירה שלהם. באופן לא מפתיע, יש המון. ולמה לא מפתיע? כי  זה מה שהלב אומר להם, כי זה מה שהם יודעים לעשות, וכי  זה מה שיוצא להם גם מבלי להתכוון או לנסות להגיב. מספיק לראות את הטקסטים של משתתפי אוסף "אוהלים אדירים", כדי להבין עד כמה הנוכחות הזו קיימת.

עכשיו קחו לעצמכם עוד רגע לחשוב, ונסו למצוא עטיפות אלבומים שמביעות ביקורת או עוסקות בנושאים אלה.

התשובה המפתיעה, המרה, ובעיקר הלא-נעימה היא שבגדול אין. "מחכים למשיח" היא כזו, וגם "מלכת אמבטיה" שהזכרתי קודם לכן (ושמגיבה ומביעה ביקורת בדרכה שלה) – שתיהן פרי עמלו של טרטקובר. שלום גד עשה זאת יפה ב"שירי ארץ ישראל", לצילומו של שרון רז. אולי גם שומקום של אביב גפן, נניח. זהו. פה נגמרת הרשימה הקצרצרה שהצלחתי ללקט, וחשבתי על זה לא מעט. את הדיסוננס הזה אני פשוט לא מצליח להסביר. למה יש כל כך הרבה מחאה במוסיקה, וכל כך מעט בעטיפות של אותם אלבומים? חבל שהאג'נדה של אותם מוסיקאים לא מיתרגמת גם לעיצוב שעוטף את התקליט. במחאה האחרונה זכינו לראות תקשורת חזותית טובה ועוצמתית שבאה מהלב. המעצבים הבינו שאפשר, ושיש להם מקום וקול וכוח. זה בא ממקום מאוד אמיתי, ולכן השאיר אימפקט כזה חזק. החשש מטרנד חולף לא צריכה למנוע מלעצב עטיפה "פוליטית" או "חברתית", אם אתם שואלים אותי. כשם ש"כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק" נשמע רלוונטי גם היום, כך גם כרזות פוליטיות של טרטקובר מלפני עשרים ושלושים שנה.

ועם כל זאת ולמרות הכל, בזמן שאני נכחתי בהרצאה, מיליון וחצי ישראלים ישבו בבית ובהו באח הגדול. אז מה אני יודע מהחיים שלי בעצם?

"מתפורר מהלחץ, ונשבר מהלחץ
מת לצאת מהלחץ, לצאת מכאן
אבל בינתיים עוצמים עיניים וחוזרים להתחלה
ובינתיים שותים את המים וחוטפים את המחלה"

(מתוך "לצאת מהלחץ", מילים שלום חנוך)

(ביצוע מצוין ל"זה לא נוח")

יש במאפרה של "מחכים למשיח" כל מה שעטיפה טובה צריכה להיות. היא צורמת ולא נעימה למראה, אבל בדיוק במידה שעדיין מסתכלים. היא גם מאוד ממוקדת וברורה, ובכל זאת ושמותירה בידי הצופה סקרנות לדעת מה עומד מאחוריה. לא לשווא הגיעה למעמד של עטיפה אייקונית, אחת הבודדות בעברית. ובעיקר – היא מעבירה בצורה נפלאה את הלחץ ואת חוסר הודאות שחנוך מדבר עליו בתקליט זה.

בהקשר שטרטקובר הציג קודם, זוהי ללא ספק תגובה שלו למציאות שמתוארת באלבום. "מחכים למשיח", כנראה תקליטו המצליח ביותר של חנוך בכל הזמנים, נולד בקונטקסט של האווירה העגומה ששררה במדינה באותם ימים. צה"ל היה שקוע עמוק בבוץ בלבנון, כשהיתה תחושה של מלחמת-ברירה בעם. כמה חודשים קודם לכן, בהפגנת הענק של שלום עכשיו בעקבות טבח סברה ושתילה, נרצח פעיל התנועה אמיל גרינצוויג. האינפלציה החלה להרקיע, ובקרב הציבור שרר תסכול וחוסר אמון בפוליטיקאים ובמנהיגי הצבא. ברמה המקצועית-אישית, חנוך עצמו עדיין לא התאושש מהכשלון הקשה של "חתונה לבנה" ב- 1981, ואלבומו "על פני האדמה" שיצא לאחריו היה בן כלאיים שמנסה לחזור בחוסר הצלחה לסגנונו העדין והנעים של פעם. על רקע זה, החליטה CBS לצמצם מאוד את התקציבים לטובת האלבום, ובכך ערערה עוד יותר את הקרקע תחת חנוך כשעבד על התקליט.

בראיון ליוסי חרסונסקי למעריב לנוער, סיפר חנוך ב- 1985: "המצב בארץ הלך והחמיר, במיוחד כשהתחלתי לעבוד על התקליט. נראה לי מאוד טבעי לגעת בדברים שהרגיזו אותי, שהציקו לי. עקרונית, את הפרונקל פוצצה המלחמה (מלחמת לבנון) והאנשים ששלטו פה בזמנה. יותר מדי עיצבנו אותי. הדמגוגיה שעפה כאן נראתה לי ממש מסוכנת. הרגשתי שהעסק במדינה הזאת מתחיל ללכת אחורה, שמתחיל להיווצר הרס, שהדיכאון מתחיל לשלוט בכל מקום… העם הזה מנווט על ידי אנשים שמוליכים אותו שולל. ב'לא עוצר באדום' אני מדבר על זה".

בכתבה בטיים אאוט (גליון 270), מספר טרטקובר כי לעטיפה היה פעם מקום חשוב, בימים שלא לכולם היה פטיפון. "כשהיה מגיע תקליט חדש אנשים היו מתאספים, מקשיבים למוזיקה, ותוך כדי האזנה מעבירים ביניהם את העטיפה ומסתכלים על כל פרט. בשנות השמונים החוויה הזאת עברה מן העולם, עם המעבר מתקליטים לדיסקים. אז גם הפסקתי בהדרגה לעצב עטיפות". טרטקובר מציין את "מחכים למשיח" ואת הפעמון של מתי כספי כשתי העבודות הבולטות שלו. "מבחינת הנקיון והעיצוב, אני חושב שדווקא העבודה לתקליט של מתי כספי היא יותר שלמה מהעבודה לשלום חנוך. את העטיפה של "מחכים למשיח" הייית משנה בדיעבד: מחליף פונט, מצלם את המאפרה קצת אחרת".

חזית אחורית לעטיפה

עטיפת האלבום היתה לרביעית במספר במסגרת עבודתו עם שלום חנוך. קדמו לה "שבלול" ו"פלסטלינה" על אריק איינשטיין, וכן אלבום הסולו המופלא "אדם בתוך עצמו". "באותם ימים הסטודיו שלי היה בתוך המשרד של חבורת הגר", נזכר טרטקובר. "די מהר הגעתי לפתרון", הוא מספר על בחירת הקונצפט ל"מחכים למשיח". "השם של התקליט מעיד על עצבנות, מעשנים סיגריות בלי הכרה, כמו אבא שמחכה מחוץ לחדר לידה. יש במאפרה הזאת הכל, היא הכי ישראלית שיש. בחרתי באובייקט שיש אותו בכל משרד קטן, ושתלתי בו רמזים – לכדור הרגעה, לג'וינט". את המאפרה צילם מלמעלה עודד קליין.

"הייתי קצת בשוק", מודה מפיקת האלבום אתי אנטה. "אני בכלל רציתי על העטיפה את התמונה היפה של שלום שנמצאת על הגב של האלבום". בכל זאת, העטיפה נותרה על כנה, עם מאפרה מלאה בדלי סיגריות, והפכה לזכורה ביותר מבין העטיפות של תקליטי חנוך. לדברי טרטקובר, חנוך אהב את העטיפה מיד. "לא היו כאן ויכוחים. אני חושב שכמו שאני הבנתי מיד שזה טוב, גם הוא הבין". לימים סיפר חנוך על כך שטרטקובר הצליח לתמצת את כל האלבום לכדי תמונה אחת בעיניו.

שלום חנוך – מחכים למשיח, 1985. עיצוב: דוד טרטקובר. צילום: עודד קליין. צילום אחורי: איילת ברמן.

————————————————————————————————————–

לקריאה נוספת אני ממליץ על כתבתה המצוינת של נויה כוכבי בעכבר העיר על "מחכים למשיח", שחלק מהציטוטים בפוסט זה לקוחים ממנה, וכן על הראיון המקיף שערך יובל סער עם דוד טרטקובר בגלריה בספטמבר האחרון.

Read Full Post »

ב- 1968 יצא לעולם ה- White Album של הביטלס, הידוע גם בשמו הרשמי The Beatles. האלבום הזה (החביב עליי מפרי עמלם) מסמל את תחילת הסוף של הביטלס בקריירה המשותפת שלהם, באלבום כפול וגדוש פנינים קטנות כמו Blackbird, Julia, Rocky Racoon, I will, Piggies, Martha My Dear (וגם כמה להיטים, אם כי זו לא המהות). עטיפת ה- White Album היא בסך הכל תבליט עדין של שם הלהקה על גבי רקע לבן. ריצ'רד המילטון, מראשוני אמני הפופ-ארט, רצה ליצוק אמנות קונספטואלית לעטיפה זו, בניגוד מוחלט לעטיפת סרג'נט פפר הפומפוזית שקדמה לו. העטיפה נחשבת לקלאסיקה ולאחת הזכורות עד היום (והיחידה ללא תמונת חברי הלהקה, אגב!).

למה בשבועות לובשים לבן? המוח החילוני והקלוקל שלי מביא אותי לכל מיני כיוונים תמוהים. חג הביכורים, נכון, אבל בפעם האחרונה שבדקתי הפרות והעזים לא חיכו לחודש סיון כדי להתחיל להשפריץ חלב לכל עבר. וגם אם כן, זאת סיבה מספיקה בקושי ללבוש לבן. מה שכן, יש ימבה עטיפות תוצרת הארץ שהן לבנות או שמתכתבות עם נושא הלובן. המפתיע הוא, שאת רוב האלבומים אני גם ממש אוהב. מיס ון דר רוהה, מאבות הארכיטקטורה המודרניסטית, טבע מחדש את הביטוי "Less is more", וכדבריו רוב העטיפות בפוסט הזה יהיה מינימליסטי ביותר. אז בזמן שאתם מנשנשים לכם קישים ועוגות גבינה, ובעקבות הפשטות של הביטלס, הנה לכם אסופת עטיפות לבנות (מדגמית בלבד!) שעושות חסד עם האלבומים שאותן הן מייצגות.

צליל מכוון – צליל מכוון, 1979

אחרי שכל אחד מהשלושה כבר הספיק לצבור מוניטין כמוסיקאי בפני עצמו, חברו יצחק קלפטר, שם טוב לוי ושלמה יידוב לאלבום יחיד בשם "צליל מכוון". התקליט כלל שירים שחברי ההרכב הביאו עימם, וכל אחד מהם עטה את הסגנון של יוצרו. למרות שכל שיר עומד בפני עצמו (זה אף פעם לא התחבר לי לאלבום, אלא יותר כאסופת שירים), זה עדיין רצף של קלאסיקות בזה אחר זה – סיפור של יום, לוקח ת'זמן, ימים לבנים, יכול להיות שזה נגמר, צליל מכוון, ילדי הירח – אלבום שכולו תענוג צרוף. העטיפה הקדמית והמינימליסטית (בעיצובה של מיכל לויט) כוללת את שם הרכב, שמות החברים וזוג קטנטן שכמילות השיר – "אני שולח לך צליל מכוון". באחורי התקליט ניתן גם לראות תמונה של חברי ההרכב, בצירוף דני מקוב (ועוד אחד מנגני האלבום שאני לא מזהה), אותה צילם ג'ראר אלון.

החברים של נטאשה – רדיו בלה בלה, 1994

השני באוקטובר, אלף תשע מאות תשעים ומעלה, והחברים של נטאשה מוציאים את אחת מיצירות המופת המשמעותיות ביותר שידע הרוק הישראלי בשנות התשעים. אלבום קונספט כפול, המשקף שידור רדיו הנמשך יממה אחת מלאה. "רדיו בלה בלה" היא תחנת רדיו פיראטית, אותה מנהל א. וקסמן, הסובל מפיצול אישיות. וקסמן מאזין, מפוחד ומבולבל מהחדשות בתקשורת. 4 הדמויות שלו משדרות ומחלקות את האלבום (והיממה) – פרדי הדכאוני, הפי השמח והמסומם, שץ האנרכיסט וליזה שמאמינה באהבה. אחרי "שינויים בהרגלי הצריכה" המופתי, בא האלבום המפואר הזה, שהראה מחדש עד כמה רחוק אפשר ללכת עם רעיון משוגע שכזה. קשה להאמין שהתוצר הסופי היה כה מוצלח, כשיש לפרויקט שכזה, סוג של The Wall הישראלי אם תרצו,  כל כך הרבה מקומות להכשל בהם. למרות זאת, באמצעות הטקסטים הפרועים והמדויקים של מיכה שטרית, הלחנים של ארקדי, אירוח של כל-העולם-ואחותו, והפקה אחת גדולה ומפוארת, הכל תיקתק ועבד ביג טיים. העטיפה לבנה כולה, כשפינה התחתונה מיקרופון שדרים קטן ותו לא, בניגוד גמור למה שמצפה בתוך הקנקן. כל מה שעצר בעדי לרשום את מלוא מה שיש לי להגיד על האלבום בפוסט משלו עד היום, הוא אחת אסנת בוכמן שעיצבה את העטיפה וטרם הצלחתי לאתר. מי את, אסנת בוכמן יקרה???

שלום חנוך – חתונה לבנה, 1981 \ הדרכים הידועות, 2008

אחרי הצלחת אלבומו הראשון "אדם בתוך עצמו", ואחרי שנים של עבודה משותפת עם אריק איינשטיין, החליט שלום חנוך לשבור כיוון ויצר את "חתונה לבנה". האלבום היה מבוסס על רוק מחוספס, עשיר בכלים, עיבודים מורכבים וקשים (יחסית, דאז) לעיכול, הפקה של לואי להב וכמובן הסקסופון של ירוסלב יעקובוביץ'. הקהל, שהורגל ל"מאיה" ול"אבשלום", התקשה להתרגל לסאונד הקשה והגס. הזמן עשה את שלו, והאלבום הפך לאבן דרך ברוק הישראלי והגדיר מחדש את המונח פורץ דרך. "כסף", "דיברנו על הצלחה", "חתונה לבנה", "רומן אמיתי" – זה דה ריל שלום (ותרשו לי המלצה – "שחרר אותי" יצא שנה קודם לכן בגירסת תקליטון פ'אנקית בת שמונה דקות – מפתיע לאללה וכל כך מעולה!). את עטיפת האלבום עיצב מנחם רגב, מבכירי מעצבי עטיפות התקליטים בארץ באותן שנים (אחראי בין היתר לכמה קלאסיקות אריק איינשטיין, למשל) וצילם אותה בן לם. התמונה שעיטרה את האלבום צולמה בסוויטה של מלון שרתון בתל אביב, מרוהטת בלבן עד הפרט האחרון. שלום חנוך, בחליפה לבנה על הספה, אולסטאר לבנות ולצידו זרוקה הגיטרה במפגן אייטיז קשה. הארדקור.

האלבום זכה להכרה מאוחרת וקיבל אלבום מחווה בשם "הדרכים הידועות", שאף פעם לא ממש התחשק לי לשמוע. סטודיו דורון עדות הלך חזק עם הקונספט הלבן מהאלבום המקורי ויצר עטיפה לבנה, עם כיתוב אפור ומינימליסטי.

רמי פורטיס – משולש, 2009

אחרי שצבר לא מעט חומרים בעקבות הסיבוב המשותף של "על המשמרת" עם ברי, איגד מר פורטיס את השירים לכדי אלבום אחד משולש, שזכה לשם המקורי "משולש". נוסף על החומר הרב, חש פורטיס שקיצו של עידן התקליטור קרב ועל כן בחר בפורמט הלא-שגרתי. המארז כולל שני אלבומים בשם "יער ישראלי" ו"חזל"ש", וכן מיני אופרת רוק פרועה והזויה עד למאוד בשם "חימושניגיגי" (אני לא חושב ששרדתי אותה עד הסוף). בין השירים החביבים עליי ניתן למנות את "השיר של ז'אק" (לזכרו של המתופף האגדי ז'אן ז'אק גולדברג שליווה את פורטיס בעבר), "מעליי" עם מארינה מאקסימיליאן בלומין (מוכשרת הגברת) ו"אצבעות דביקות". כלפי חוץ העטיפה נראית בסיסית ורגילה לחלוטין, כשבפנים – עולם ומלואו. בתור מי שראה אי אילו עטיפות תקליטים בחודשים האחרונים, אני לא זוכר עטיפה כל כך עשירה, פרועה ומושקעת כמו המארז הנהדר הזה. לכל אחד משלושת החלקים עטיפה משלו שתואמת את שם הדיסק, כשהחוברת גדושה יצירתיות ושגעון וממש רואים כמה מחשבה היתה מאחוריה. לתפארת מדינת ישראל.

ששת – ששת, 1977

איזה כיף של תקליט! שם טוב לוי ליקט סביבו חבורה של מוסיקאים מוכשרים (בהם יהודית רביץ, עדי רנרט ושמוליק בודגוב) יוצאי להקות צבאיות לאלבום יחיד ששמו כשם ההרכב. החבורה יצרה קטעים ארוכים (בחלקם אינסטרומנטליים) של רוק מתקדם, מלודי ובשילוב עם אלמנטים של סמבה וג'אז. חברות התקליטים היו ספקניות באשר לפוטנציאל השיווקי של החומרים, וההרכב התפזר כעבור מספר הופעות בלבד. רק לאחר יציאתם של החברים לדרך עצמאית, החליטה CBS לתעד עת יצירתם, והאלבום הוקלט תוך שלושה ימים בנגינה חיה. את העטיפה צילם, איך לא, ג'ראר אלון (כל עטיפה טובה בשנות השבעים, פשוט לא ייאמן) ועיצב דוד טרטקובר (כנ"ל).

אלון צילם את חברי הלהקה, ואילו טרטקובר הציג על גבי העטיפה את ה- contour שלהם בלבד, תוך מיספור הדמויות. חברי הלהקה נחשפים בתמונה שהופיעה בצידו האחורי של התקליט (אם תהיתם, מ- 1 עד 6: עדי רנרט, שם טוב לוי, יהודית רביץ, שמוליק בודגוב, איקי לוי, שמוליק ארוך).

שם-טוב לוי – בן אדמה, 2010

פעם שלישית בפוסט הזה, ואין ספק שהבחור אוהב לבן.

את שם-טוב לוי גיליתי בשלב יחסית מאוחר. זאת אומרת, הוא תמיד היה שם, אבל לא מספיק היכרתי אותו בפני עצמו שלא במסגרת קצת אחרת, או צליל מכוון, או עם אריק איינשטיין, או גרוניך, או ששת, או מקומות אחרים שהשמטתי. לפני שנתיים קניתי את "התעוררות", אלבום הסולו הראשון מ- 1979, מבלי להכיר בו אף שיר, והוא נכנס מהר מאוד לפנתיאון האישי שלי. מאז עברו הרבה מים בנהר, ושמי קצת נעלם כיוצר עצמאי. אבל ב- 2007 המציא את עצמו מחדש כשליקט סביבו אסופת מוסיקאים מוכשרים שמנגנים מוסיקה צוענית, ג'אז וחוזרים למקורותיו הבולגריים של לוי. אנסמבל שם טוב לוי הוציא את "תחנות רוח" (זמין במלואו בבנדקמפ) ואילו שלוש שנים מאוחר יותר את בן אדמה (שזמין אף הוא), שניהם פשוט מעולים. ערבוביית הסגנונות עובדת מצוין, ולוי מתגלה שוב כיוצר כן שמאמין בדרכו ולא מהסס לגלוש למקומות קצת פחות מוכרים בעברית (חביבים עליי "פוגה מיסטריו" שמתעלה על המקור של אסטור פיאצולה, "פרו ורבו" שנשמע כמו השיר החסר מהפסקול של 'חתול שחור, חתול לבן' ו"לא זכיתי באור מן ההפקר" המקסים למילותיו של ביאליק). את העץ שבעטיפה אייר רוני לוי, שמתחבר לשם האלבום "בן אדמה". על העיצוב היו אמונים דור כהן הותיק ונועם נתן. אבל למה שוב פונט פרנק-ריל, למה?

עד כאן להפעם, פולקס. חג שמח לכולם. Say cheese!

עכשיו תורכם! אילו אלבומים לבנים אתם אוהבים?

Read Full Post »

מתי כספי / מתי כספי (פעמון), 1976

"עיר עצובה, עצובה , עניה
בבוקר אומרים שעוניה חמש
לא כולם באותה השניה.
בערב זוחל בה קהל מלחש
לדבר ולספר בעוניה
בלילה שוכבים במיטות לבנות
איש ואשה ורוח קר
בלילה שוכבים במיטות
איש ואשה, איש ואשה
אישה וזר.

עיר עייפה, עייפה ומלאה.
גוהרת על כל הגגות באחת
טורפנית, רעבה ושבעה.
בערב עוטפת היא רעש נפחד
עיר גדולה וריקה ומלאה."

(מ' תרצה אתר)

מתוך "עיר עצובה", אולי השיר הכי יפה שאני מכיר בעברית

 קודם כל: שימו פליי

דבר העורך:

"- איפה יש לכם מתי כספי פה בחנות?
– שם, בצד של הישראלי. איזה אתה מחפש, את זה עם הפעמון?
– כן, איך ידעת?
– כי התקליט הזה נולד בשביל שיגידו את "זה עם הפעמון".
– אה. לא, אני סתם אוהב את השירים.
(מתוך "מציאות על פי לחנים מול מציאות על פי תמונה", הוצאת "שפה", 2015)"

[לקוח מתוך סידרת הכתבות הנפלאה תמונה וטקסט, טקסט ותמונה של אודי שרבני בוואלה]

אם להודות על האמת, זו אחת העטיפות הראשונות שכתבתי עליהן לאתר. זה זמן רב שהיא יושבת לה בתור טיוטה, ממתינה שאני אחליט כבר לפרסם אותה ואתמודד עם זה לא אמרתי כל מה שהיה לי להגיד. קצת קשה לי להפריז בסופרלטיבים על האלבום הזה. הפעם הראשונה ששמעתי את "הנה, הנה" גרמה לי להבין שגם לנו יש גאונים מוסיקליים משלנו, עם לחן שפשוט אי אפשר להמציא (וגם ממש לא קל לנגן). שנים מאוחר יותר, נ' חברי ושותפי לדירה דאז, היה מנסה לנגן את השירים שלו בגיטרה שוב ושוב, מנגן ומתקן וחוזר חלילה. בספר התוים שקנה, כתב כספי בעמוד הראשון משהו בסגנון "סבלנות, זה לוקח זמן" (כנראה עיוותתי את זה לגמרי, עמכם הסליחה). מתי כספי בשיאו, יוצר תקליט, שכמעט כל שיר בו הוא יצירת מופת קטנה משל עצמו, עם לחנים ועיבודים מהיפים שנוצרו בארץ עד היום.

אחד הקריטריונים שהמצאתי לעצמי לאלבום שאני באמת אוהב הוא שלאורך השנים, השיר המועדף עליי, וזה שאני לא מפסיק לחזור אליו באלבום, התחלף כמה וכמה פעמים. מבחינתי זה אומר שלא רק שאני עדיין ממש אוהב את האלבום כבר תקופה ארוכה, הוא גם שרד בגבורה את ההתפתחות ואת שינוי הטעם המוסיקלי שלי ("עיר עצובה" הוא התורן, אם תהיתם). נוסף על אלה, זו אחת העטיפות המוצלחות שנוצרו בארץ לדעתי. טרטקובר הצליח לייצר אימאג' מקורי שהוא חלק אינטגרלי מהאלבום. לא רק שפעמון הבית הוא משהו מאוד "אישי" ואינטימי של המוסיקאי (על אף העירוניות שבו), הוא גם מאוד בולט ונחקק בזכרון הצופה-מאזין. ואם לא די בכך, הרעיון שלא למקם את תצלום האומן בחזית העטיפה הוא פשוט מהפכה קטנה בעטיפות האלבומים הישראליים, לא פחות.

במה מדובר: האלבום נחשב עד היום כנכס צאן ברזל של המוסיקה הישראלית, ואחד משיאיו של מתי כספי בכלל. בתקליט זה, כספי הלחין ועיבד טקסטים שנכתבו בידי אחרים (כפי שקרה רבות באלבומיו באותה תקופה). למרבית הטקסטים אחראי אהוד מנור, שותפו לדרך וחברו הטוב. נוסף עליהם, כולל האלבום שירים שנכתבו בידי דליה רביקוביץ', תרצה אתר ויעקב פיכמן. עם שירי התקליט נמנים "הנה, הנה" (שטוענים שהוא היחיד שנכתב בידי כספי ומנור ביחד באותה עת, בדירתו החדשה של מנור שכללה רק פסנתר באותו זמן), "ברית עולם" (שמבוסס על מנגינה שנכתבה לחגיגה בסנוקר), "יום שישי חזר", "לא ידעתי שתלכי ממני" ועוד קלאסיקות רבות וטובות.

האלבום מאז ומתמיד נקרא בפשטות "מתי כספי", אולם זכה לאורך השנים לכינוי 'הפעמון'. באילו עוד אלבומים דבק כינוי השונה משם התקליט? הגיבו למטה!

אז ככה: על עיצוב העטיפה אמון דוד טרטקובר, מעצב גרפי, אומן, אוצר וחתן פרס ישראל לשנת תשס"ב. אני לא אתחיל למנות את העושר העצום של העבודות שלו (שאת חלקן אתם לבטח מכירים, נניח  זאת) אבל גם על עולם עטיפות התקליטים היתה לו השפעה מכרעת.  בין עטיפותיו הידועות ניתן למנות גם את שבלול, השלושרים, מחכים למשיח, ששת ויחס חם (כמו גם העטיפה המוכרת של צד א' צד ב' של כספי, שנתיים מאוחר יותר שהזכרנו כאן). טרטקובר גם עמד בלב תערוכת "שריטות מקומיות – 1/3 33" שהציגה את מיטב עטיפות האלבומים בין שנות החמישים לתחילת שנות התשעים בגלריה של בצלאל בתל אביב (הביקורת הכי טובה שקראתי למי שפספס, ובכלל קריאה מוצלחת). אחד האלמנטים פורצי הדרך שהביא איתו דוד טרטקובר לעולם עטיפות האלבומים היה ביטול האימאז' של האמן כמהות תוכן העטיפה. על ידי כך איפשר העשרה של האלבום והקנייה של אלמנטים ויזואליים בנוסף ליצירה המוסיקלית עצמה, ואת ההשפעות של מהלך זה ניתן לראות היום בבירור בעטיפות אלבומים בני זמננו.

מתוך הסקיצות של טרטקובר לעטיפת האלבום

על עטיפת אלבום זה מספר טרטקובר: "ב-76' מתי כספי בא אלי יום אחד עם תקליט חדש שהיה תקליט הסולו השני שלו (שנקרא, כמו קודמו, על שם יוצרו). עברתי תהליכים ארוכים עד שעליתי על הרעיון של פעמון, שגם מעביר צליל וגם מושך תשומת לב הודות לכפתור האדום בפעמון, והשם, מתי כספי, כתוב על תווית הפעמון".

את הפעמון שעל העטיפה הביא טרטקובר מהבית. "אני והצלם, ג'ראר אלון, צילמנו את הפעמון על רקע של קיר טיח על גג של בית בתל אביב. לא היה נהוג אז שתצלומו של האמן הזמר לא יהיה על הצד הקדמי של עטיפת התקליט, ובתקליט הזה התצלום של מתי כספי היה על הצד האחורי". הרעיון, הוא מסביר, "היה לעשות עבודה מינימליסטית לגמרי, כשהגודל של האובייקט (הפעמון) היה גודל של אחד לאחד, כמו במציאות. זה היה תהליך ארוך עד שמצאתי את הפתרון לשאלה איך להעביר צליל וצורה, ובעיקר איך להעביר אווירה תל אביבית מקומית לגמרי. מאז עשו הרבה טייקאופים על הפעמון הזה".

מתי כספי, "מתי כספי" (פעמון), 1976. עיצוב – דוד טרטקובר. צילום – ג'ראר אלון.
[לצורך כתיבת פוסט זה, נעזרתי באתר הבית המצוין של מתי כספי]

Read Full Post »

היי! מה עשיתם לאתר שלי???

סיפור, כיסוי חוגג אתכם את פורים בפוסט מיוחד לרגל החג. על הכותרת ה- doodle-ית שתישאר פה לימים הקרובים אחראית מעצבת הבית עדי אלוני, הנהדרת כהרגלה.

אז מה התבשל הפעם? לא רק לכם מותר להתחפש, אלא גם לאלבומים ישראליים. כרגיל, גם כאן אנחנו די מפגרים אחרי העולם (ב"עכבר העיר" היה יופי של מדור, אם אפשר לקרוא לזה ככה, שבו נהגו להציג מדי שבוע מחווה כזו או אחרת של עטיפות אלבומים לעטיפות ותיקות יותר – אם כי בעיקר של כאלה מחו"ל). אז אחרי שעות רבות של נבירות וחפירות בשבועות האחרונים, אני יכול לומר בגאווה שגם לנו יש מה להציע ממיטב התוצרת המקומית. להלן כמה עטיפות ישראליות שהתחפשו לעטיפות אחרות, בין אם מתוך מחווה לאלבום, בין אם לשם הלצה בלבד ואפילו אחת בטעות. ואם יש למישהו מציבור הקוראים עוד הצעות, כתבו לי ותזכו לתהילת עולם!

Oh! Darling

The Beatles - Abbey Road

מעבר החצייה המוביל לאולפני EMI, שבו הצטלמו חברי הביטלס לעטיפת האלבום Abbey Road, הוא כנראה המפורסם ביותר בעולם (מצולם 24/7 פה ב- webcam, ורוב הסיכויים שתיפלו על רביעיית חברים צועדים ומחקים את התמונה המפורסמת): התמונה מבוססת על רעיון של פול מקרטני, וצילם אותה איאן מקמילן המנוח בשעות הבוקר, במשך כמה דקות שבה עצרה המשטרה את התנועה באותה נקודה. את לוחית הרישוי של החיפושית הלבנה משמאל (שייכת לאחד מדיירי האיזור) גנבו כל כך הרבה פעמים, עד שלבעלים נמאס והוא מכר אותה (להרחבה, אני ממליץ על מה שיש ל- BBC להגיד על העטיפה). לעטיפה נוצרו אינספור וריאציות (לא תאמינו כמה!!), כולל אחת מקומית שלנו:

איזולירבנד - ישן וגם נחר

העטיפה כוללת את חברי להקת איזולירבנד (הזכורים לכם מ"מלודי" מקדם אירוויזיון כלשהו בשנות השמונים) בתלבושות, פלוס איזולירבנד צהוב, פלוס חיפושית צהובה משמאל, פלוס כלבלב בגירסה מקומית של התמונה. האלבום "ישן וגם נחר" הוא קליל, תמים ומצחיק (הומור שנות השמונים, אני מזהיר) וגם שמו המבודח הוא וריאציה על אחד מאלבומיו הראשונים של אריק איינשטיין, "ישן וגם חדש".

איזה בררה, איזה חנטריש

צ'רצ'ילים - צ'רצ'ילים

ב- 1969 יצא אלבום הבכורה של הצ'רצילים, שאת עטיפתו אתם לבטח מכירים. האלבום היה כולו על טהרת האנגלית ונחשב לאחד מאלבומי הרוק הישראלים הראשונים שיצאו בארץ. מרבית שירי האלבום נכתבו על ידי רוב הקסלי וסטן סלומון, כשהסאונד הפסיכדלי הבריטי שהביאו עימם פגש את הצליל הישראלי וכמובן את הגיטרות של חיים רומנו.

קוביאשי פורצלן - כפרה

קוביאשי פורצלן, להקה פ'אנקית חביבה (שימו פליי – קצת שמייח, מה אכפת לכם?)


חידשה עם הרבה גרוב וסטייל את "כפרה" של דני בן ישראל, כששלמה מזרחי מתארח על הגיטרות. המקור (לא פחות טוב!) יצא בשנות השבעים באלבומו של בן ישראל "חנטריש שלוש ורבע", שנחשב עד היום לפריט אספנים נדיר. העטיפה שעיטרה את הסינגל היא מחווה לעטיפת אלבומם הקלאסי של הצ'רצ'ילים.

טרטקובר, טייק א'

מתי כספי - צד א' צד ב'

עטיפת האלבום "צד א צד ב" (1978) של מתי כספי הינה אחת העטיפות המוכרות שעיצב דוד טרטקובר (אני מתבייש שעוד אפילו לא יצא לי להזכיר אותו כאן באתר, אבל זה באמת רק עניין של זמן). האלבום מורכב ברובו המכריע מטקסטים שלא נכתבו על ידי מתי כספי, והוקלטו בעבר על ידי מבצעים אחרים. העטיפה, שהפכה לקלאסיקה ולאחד הסמלים המובהקים של האמן, מציגה את הפרופיל של כספי בשחור על גבי לבן בכל אחד מצידי התקליט .

אסף אמדורסקי - צד א

לאחרונה הוציא אסף אמדורסקי את אלבומו "צד א". עטיפתו, שעוצבה על ידי קסניה שסטקובסקי (כמו גם את אלבומו הקודם "הרי את"), היא מחווה לאלבומו של כספי ובה נראה הפרופיל של אמדורסקי ובגירסה מודרנית יותר. שם האלבום נשען גם הוא אותו תקליט, ומתקשר לכינוי של אמדורסקי בקרב מכריו, א'.

טרטקובר, טייק 2

שלום חנוך - מחכים למשיח

מה כבר לא נכתב על "מחכים למשיח"? אלבום המחאה המצליח בהיסטוריה של ישראל, עם שיר הנושא על נפילת הבורסה ב- 83', ולצד שירים כמו "זה לא נוח" ו"לא עוצר באדום" הצליח לתאר תחושת תסכול ולחץ בעם כמו שלא היה באלבומים אחרים אי פעם בהיסטוריה הקטנה שלנו. העטיפה, שראויה (ותזכה ביום מן הימים) לפוסט משל עצמה, עוצבה גם היא בידי דוד טרטקובר (צילם אותה עודד קליין) ונחשבת לאחת העטיפות הגדולות שנעשו בארץ. המאפרה, שכוללת סיגריות רבות, מסטיק משומש, עטיפת אקמול וחשד לבדל של ג'וינט, מסמלת בצורה נהדרת את הלחץ, כסיסת הציפורניים וחוסר הנחת ששררו בעם באותם ימים, ונחשבת לקלאסיקה.

מוקי וברי סחרוף - מחכים למשיח

בשנת 2003, במסגרת אירוע היפ הופ רב משתתפים שנושא את השם "עשור של גרוב ישראלי" (?!), יצא חידוש לשיר הנושא "מחכים למשיח" בביצועם של מוקי וברי סחרוף. כבר מספר רב של פעמים טענתי שיש שירים שלא צריך לגעת בהם, והתבדתי לאחר מכן. במקרה הזה, אני עדיין נע בחוסר נעימות בכיסא בכל פעם שחבורת הבנות שרה ברקע "משיח כבר לא מטלפן". אבל לענייננו – לסינגל התפרסמה עטיפה (מצטער על האיכות הירודה) שבמרכזה מאפרה ריקה, נקייה ומודרנית יותר, מעין גירסה נוחה ונעימה יותר לעין של האלבום המקורי. גם אם תחושת התסכול והלחץ של העטיפה המקורית הולכים כאן לאיבוד, תחפושת זו תחפושת ומקומה של עטיפה זו כאן איתנו בפוסט הזה (אני לא אוהב את כל החידוש הזה, בסדר???).

הבא יהיה יותר טוב

(תודה לערן מ"זה מסתובב" המצוין) אני לא מכיר את המקור, אני לא מכיר את הרימייק, אבל זה פשוט נהדר!

בצלאל יונגרייז והסברס - ירושלים של זהב

השקרנים - הבא יהיה יותר טוב

הכיסוי נחשף

ב- 1998 הוציאה אלאניס מוריסט את אלבומה השני Supposed Former Infatuation Junkie, שכלל גם את הלהיט Thank U (הקליפ שלו זכה לתגובות רבות בעקבות שיטוטיה של מוריסט בעירום ברחובות ניו יורק וברכבת התחתית). על גבי הדיסק עצמו הופיעה התמונה הבאה:

Alanis Morissette - Supposed Former Infatuation Junkie

ב- 2010 יצא אלבום הבכורה של יעל קראוס (בוסה, פאניק אנסמבל ועוד התארחויות רבות). על עטיפת האלבום נראתה תמונה דומה להפליא:

יעל קראוס - Boutique

אולי קצת מפתיע, אבל פשוט אין קשר. ניר גייגר, הצלם שאחראי לתמונה הזו, מספר: "לקח לנו המון זמן להחליט על קונספט לצילום השער של האלבום והעמודים הפנימיים. בשלב מסויים התחלנו לשחק על הרעיון של יעל מעורסלת בעירום על ספה עגולה. מאוחר יותר המנהל שלה נזכר שיש לחבר שלו שטיח אדום יפה ושזה יכול להראות טוב. צילמנו והתלהבנו מאוד מהתוצאה. חשבנו לעצמנו שיש לנו תוצאה גאונית ולא ברור לנו איך לא חשבו על זה קודם. ביום שפירסמתי את התמונה לראשונה, הפנו אותי אנשים לדיסק המדובר של אלאניס מוריסט. אמנם מדובר בפאדיחה, אבל לצערי לא הכרתי את העטיפה הזו. למזלי, אנשים רבים לא מכירים את העטיפה הזו, לכן רק בודדים העירו את תשומת ליבנו לעניין".

רגע לפני שנפרדים

לקראת סיום, קוראים יקרים, יש פה מישהו שרוצה להגיד לכם שלום

רפי, בימים לפני שהיה מחפש קוליפורמים באזני המן

עכשיו לכו גם אתם להתחפש, ותשאירו לי קצת אזני המן (עם תמרים! אני שונא פרג).

חג שמח לכולם!!!

עופר

Read Full Post »