– "אני חושב שהכל התחיל משיחה עם אשתי. נכון עפרה? למה רצינו דווקא את דודו [גבע]?"
– [קול מעומעם, ברקע] "כי יש לנו חברים בירושלים שהכירו אותו. הם היו ידידים שלו וסיפרו שהוא מאוד אוהב את השירים שלך".
– "כן? אה, יפה. הנה, זוכרים בשבילי".
***
מכירים את הסרט הזה שבו הדמות הראשית היא איזה ג'נטלמן מאופק? בטוח ראיתם איזה מיליון כאלה. כאלה שהאיש כל הסרט שומר על שלוותו, לא נגרר לפרובוקציות וממשיך להגיב באופן שקול. ואז מגיע השיא של הסרט, איזה רגע שבו הדמות האינטליגנטית והמתוכננת הזו מתחילה לירות לכל הכיוונים את מה שהיא שמרה בבטן והתאפקה לא להוציא החוצה, בלי מחסומים או תכנונים. והוא איש נבון שראה איזה דבר או שניים בחייו, ולכן יש כל כך הרבה אמת וכנות, אבל יש גם תגובתיות וירי מהמותן בלי מחשבה מוקדמת. ואז כל מי שעומד מסביב מקשיב בלסת שמוטה, המום ומופתע מכל מה שהוא שומע? אז ככה זה זאב טנא, כל הזמן.
פנים העטיפה
מישהו כתב פעם על האלבום הזה בשרת העיוור ז"ל: "לא חסרים אלבומים שתופסים אותך בראש, גם כאלה שתופסים אותך בביצים יש די והותר… ברם, די נדיר למצוא אלבום שתופס אותך באישיות, שנעשה החבר הכי טוב שלך, שהבנאדם והאלבום מפתחים ביניהם מערכת היכרות אינטימית ומסורה, שהבנאדם מרגיש שרק האלבום הזה יבין לליבו וגם האלבום שמח למצוא עצמו סוף סוף במחיצת מישהו שיבין אותו. אנושיות, כנות וחום הם, באופן כללי, זאב טנא עבורי ו"חתול שחור" זה זאב טנא בדרגות מקסימליות של זיכוך ואקספרסיביות. ללא גרם אחד של בולשיט או פוזה, ללא שום ניסיון לשחק אותה לפי חוקים כלשהם או לחפש קהל יעד, בלי להבין שיט במוסיקה, בלי לבזבז זמן מיותר על שטויות כמו הלחנה וחזרות, מספק פה טנא הצצה ממושכת ומפורטת בנפשו של אחד היוצרים המוטרפים ביותר בתולדות הרוק הישראלי, על כל ההומור המעוות, התובנות, הפחדים והכאב שיש שם".
***
אני לא ממש יודע איך ציפיתי שתישמע השיחה שלי עם זאב טנא. ידעתי שהמוזיקה היא רק חלק מהחבילה, ושהוא בכלל מתפרנס מהיותו מהנדס מזון במקצועו. קראתי איפשהו (כאן) שהוא פיתח בעבר את סדרת מאמא עוף ועוד מוצרים מבוססי סויה עבור טבעול. הוא גם מסעדן והבעלים של רשת הנקניקיות "פרנק" (טעים רצח). חוץ מזה הוא נולד בפולין ב- 1947 למשפחה שחוותה את השואה על בשרה מקרוב. לא המוזיקאי הטיפוסי, זה בטוח. שמעתי את האלבום הזה לפחות איזה מאה פעם, וגם הייתי חסיד גדול של דודו גבע, שאייר את העטיפה הלא שגרתית הזו.
משהו שמשותף בעיני הן לטנא והן לגבע הוא האיזון המיוחד הזה בין קלילות וחוסר רצינות, לבין החריפות והביקורתיות מנגד. איכשהו זה משתלב יופי ובעצם נורא הגיוני באלבום הזה כשחושבים על העניין.
אני שונא גרמנים ואין לי שום דבר נגד ערבים. מתוך: "גרמנים"
"יצרתי איתו קשר ושאלתי אותו אם הוא מוכן לעצב לי את העטיפה", מספר טנא. "דודו נענה לבקשה וקיבל ממני את שירי האלבום להאזנה. נפגשתי עם דודו כמה פעמים בקפה תמר. דיברנו על האופי של השירים, ועל איך מתאים לצייר את זה. אני זוכר שמול בית הקפה בשינקין היתה חנות "וילונות אמיל". כל הזמן הזה היינו מתבדחים שנקים להקה ונקרא לה 'אמיל והוילונות'. לא היו לנו הרבה מפגשים – הוא תיכף ידע מה לעשות. הייתי ממש מאושר ממה שהוא עשה".
לעטיפה עצמה נבחר איור שליווה את תקליט השדרים "מחומצנת". למרות שלא עיצב עטיפות לפני כן ולאחר מכן, גבע היה מאוד מחובר לרוק. הוא קישר את זאב טנא למישל אופטובסקי, מהמעצבים הגרפיים הבולטים בישראל באותם שנים (ושגם אחראי לאינספור עטיפות, וביניהם גם מפגן האייטיז האהוב הזה שאני מאוד מאוד מחבב). "מישל הפך להיות הגרפיקאי והמעצב שלי עד שנפטר בעצם [בשנת 2004]. הוא ודודו מתו בהפרש של שנה. אני מסתכל על העטיפה הזו והיא עושה אותי עצוב".
עם או בלי קשר לגבע, זו בוודאי הפכה להיות העטיפה המשמעותית ביותר בדיסקוגרפיה של זאב טנא. "זה היה די מדהים כשהתקליט יצא. אנשים קנו את האלבום, הוציאו את התקליט ותלו את העטיפה על הקיר. נשארו לי כמה עותקים, מדי פעם אני מפריש ומוכר כמה עותקים לאוזן השלישית, ומה שאני שם שם נחטף מייד".
לאלבום הזה יצאו גם כמה תקליטי שדרים שגם אותם אייר גבע, היום פריטי אספנים נדירים במיוחד. באיזה לילה חורפי וגשום לפני כמה חודשים הלכתי לאסוף שקית עם ערימת תקליטים שספק אם עוד קיימים כאלה בארץ בכלל. טנא השאיר לי אותם בדוכן נקניקיות בבן יהודה, ולא נראה לי שהמוכר ידע בכלל מה הוא מעביר לי. הסיפור הזה לא הגיוני בכלל, אבל ככה זה כנראה. לא צריך לחפש הגיון.
אחרי האלבום טנא וגבע המשיכו לשתף פעולה, אם כי לאו דווקא על עטיפות. "לפני שהוא נפטר, דודו עבד על פרויקט 'ספרות זולה' שלו [חוברת קומיקס אלטרנטיבית ועצמאית שגבע יזם והוציא לפועל, בסיוע זאב אנגלמאייר, עופרה רודנר, ימי ויסלר ורבים אחרים]. כמה דברים שלי נכנסו פנימה לחוברת, חזרנו להיות בקשר ופתאום 'בום'". במהלך השנים, גבע גם יצר כמה כרזות ללהקת "דפנה והעוגיות", שהיו חברות של הבת שלו (אפשר לראות כאן, כאן וכאן למשל), אולם "חתול שחור" היתה העטיפה היחידה של אלבום שהוא אייר.
כרזה לקראת הופעה של "דפנה והעוגיות", אותה אייר דודו גבע.
לקראת סיום, טנא מוסיף: "יש לי כבר תכניות לקיים הופעה מיוחדת עם ההרכב המקורי – סינגולדה וכל הנגנים ונחגוג 20 שנה לחתול שחור. רגע… זה היה כבר. 25 שנה לחתול שחור!"
"חתול שחור", גירסת הקלטת.
זאב טנא – "חתול שחור", 1989. עטיפה: דודו גבע. עיצוב: מישל אופטובסקי.
סיפור, כיסוי. 