Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ג'ראר אלון’

ב- 1968 יצא לעולם ה- White Album של הביטלס, הידוע גם בשמו הרשמי The Beatles. האלבום הזה (החביב עליי מפרי עמלם) מסמל את תחילת הסוף של הביטלס בקריירה המשותפת שלהם, באלבום כפול וגדוש פנינים קטנות כמו Blackbird, Julia, Rocky Racoon, I will, Piggies, Martha My Dear (וגם כמה להיטים, אם כי זו לא המהות). עטיפת ה- White Album היא בסך הכל תבליט עדין של שם הלהקה על גבי רקע לבן. ריצ'רד המילטון, מראשוני אמני הפופ-ארט, רצה ליצוק אמנות קונספטואלית לעטיפה זו, בניגוד מוחלט לעטיפת סרג'נט פפר הפומפוזית שקדמה לו. העטיפה נחשבת לקלאסיקה ולאחת הזכורות עד היום (והיחידה ללא תמונת חברי הלהקה, אגב!).

למה בשבועות לובשים לבן? המוח החילוני והקלוקל שלי מביא אותי לכל מיני כיוונים תמוהים. חג הביכורים, נכון, אבל בפעם האחרונה שבדקתי הפרות והעזים לא חיכו לחודש סיון כדי להתחיל להשפריץ חלב לכל עבר. וגם אם כן, זאת סיבה מספיקה בקושי ללבוש לבן. מה שכן, יש ימבה עטיפות תוצרת הארץ שהן לבנות או שמתכתבות עם נושא הלובן. המפתיע הוא, שאת רוב האלבומים אני גם ממש אוהב. מיס ון דר רוהה, מאבות הארכיטקטורה המודרניסטית, טבע מחדש את הביטוי "Less is more", וכדבריו רוב העטיפות בפוסט הזה יהיה מינימליסטי ביותר. אז בזמן שאתם מנשנשים לכם קישים ועוגות גבינה, ובעקבות הפשטות של הביטלס, הנה לכם אסופת עטיפות לבנות (מדגמית בלבד!) שעושות חסד עם האלבומים שאותן הן מייצגות.

צליל מכוון – צליל מכוון, 1979

אחרי שכל אחד מהשלושה כבר הספיק לצבור מוניטין כמוסיקאי בפני עצמו, חברו יצחק קלפטר, שם טוב לוי ושלמה יידוב לאלבום יחיד בשם "צליל מכוון". התקליט כלל שירים שחברי ההרכב הביאו עימם, וכל אחד מהם עטה את הסגנון של יוצרו. למרות שכל שיר עומד בפני עצמו (זה אף פעם לא התחבר לי לאלבום, אלא יותר כאסופת שירים), זה עדיין רצף של קלאסיקות בזה אחר זה – סיפור של יום, לוקח ת'זמן, ימים לבנים, יכול להיות שזה נגמר, צליל מכוון, ילדי הירח – אלבום שכולו תענוג צרוף. העטיפה הקדמית והמינימליסטית (בעיצובה של מיכל לויט) כוללת את שם הרכב, שמות החברים וזוג קטנטן שכמילות השיר – "אני שולח לך צליל מכוון". באחורי התקליט ניתן גם לראות תמונה של חברי ההרכב, בצירוף דני מקוב (ועוד אחד מנגני האלבום שאני לא מזהה), אותה צילם ג'ראר אלון.

החברים של נטאשה – רדיו בלה בלה, 1994

השני באוקטובר, אלף תשע מאות תשעים ומעלה, והחברים של נטאשה מוציאים את אחת מיצירות המופת המשמעותיות ביותר שידע הרוק הישראלי בשנות התשעים. אלבום קונספט כפול, המשקף שידור רדיו הנמשך יממה אחת מלאה. "רדיו בלה בלה" היא תחנת רדיו פיראטית, אותה מנהל א. וקסמן, הסובל מפיצול אישיות. וקסמן מאזין, מפוחד ומבולבל מהחדשות בתקשורת. 4 הדמויות שלו משדרות ומחלקות את האלבום (והיממה) – פרדי הדכאוני, הפי השמח והמסומם, שץ האנרכיסט וליזה שמאמינה באהבה. אחרי "שינויים בהרגלי הצריכה" המופתי, בא האלבום המפואר הזה, שהראה מחדש עד כמה רחוק אפשר ללכת עם רעיון משוגע שכזה. קשה להאמין שהתוצר הסופי היה כה מוצלח, כשיש לפרויקט שכזה, סוג של The Wall הישראלי אם תרצו,  כל כך הרבה מקומות להכשל בהם. למרות זאת, באמצעות הטקסטים הפרועים והמדויקים של מיכה שטרית, הלחנים של ארקדי, אירוח של כל-העולם-ואחותו, והפקה אחת גדולה ומפוארת, הכל תיקתק ועבד ביג טיים. העטיפה לבנה כולה, כשפינה התחתונה מיקרופון שדרים קטן ותו לא, בניגוד גמור למה שמצפה בתוך הקנקן. כל מה שעצר בעדי לרשום את מלוא מה שיש לי להגיד על האלבום בפוסט משלו עד היום, הוא אחת אסנת בוכמן שעיצבה את העטיפה וטרם הצלחתי לאתר. מי את, אסנת בוכמן יקרה???

שלום חנוך – חתונה לבנה, 1981 \ הדרכים הידועות, 2008

אחרי הצלחת אלבומו הראשון "אדם בתוך עצמו", ואחרי שנים של עבודה משותפת עם אריק איינשטיין, החליט שלום חנוך לשבור כיוון ויצר את "חתונה לבנה". האלבום היה מבוסס על רוק מחוספס, עשיר בכלים, עיבודים מורכבים וקשים (יחסית, דאז) לעיכול, הפקה של לואי להב וכמובן הסקסופון של ירוסלב יעקובוביץ'. הקהל, שהורגל ל"מאיה" ול"אבשלום", התקשה להתרגל לסאונד הקשה והגס. הזמן עשה את שלו, והאלבום הפך לאבן דרך ברוק הישראלי והגדיר מחדש את המונח פורץ דרך. "כסף", "דיברנו על הצלחה", "חתונה לבנה", "רומן אמיתי" – זה דה ריל שלום (ותרשו לי המלצה – "שחרר אותי" יצא שנה קודם לכן בגירסת תקליטון פ'אנקית בת שמונה דקות – מפתיע לאללה וכל כך מעולה!). את עטיפת האלבום עיצב מנחם רגב, מבכירי מעצבי עטיפות התקליטים בארץ באותן שנים (אחראי בין היתר לכמה קלאסיקות אריק איינשטיין, למשל) וצילם אותה בן לם. התמונה שעיטרה את האלבום צולמה בסוויטה של מלון שרתון בתל אביב, מרוהטת בלבן עד הפרט האחרון. שלום חנוך, בחליפה לבנה על הספה, אולסטאר לבנות ולצידו זרוקה הגיטרה במפגן אייטיז קשה. הארדקור.

האלבום זכה להכרה מאוחרת וקיבל אלבום מחווה בשם "הדרכים הידועות", שאף פעם לא ממש התחשק לי לשמוע. סטודיו דורון עדות הלך חזק עם הקונספט הלבן מהאלבום המקורי ויצר עטיפה לבנה, עם כיתוב אפור ומינימליסטי.

רמי פורטיס – משולש, 2009

אחרי שצבר לא מעט חומרים בעקבות הסיבוב המשותף של "על המשמרת" עם ברי, איגד מר פורטיס את השירים לכדי אלבום אחד משולש, שזכה לשם המקורי "משולש". נוסף על החומר הרב, חש פורטיס שקיצו של עידן התקליטור קרב ועל כן בחר בפורמט הלא-שגרתי. המארז כולל שני אלבומים בשם "יער ישראלי" ו"חזל"ש", וכן מיני אופרת רוק פרועה והזויה עד למאוד בשם "חימושניגיגי" (אני לא חושב ששרדתי אותה עד הסוף). בין השירים החביבים עליי ניתן למנות את "השיר של ז'אק" (לזכרו של המתופף האגדי ז'אן ז'אק גולדברג שליווה את פורטיס בעבר), "מעליי" עם מארינה מאקסימיליאן בלומין (מוכשרת הגברת) ו"אצבעות דביקות". כלפי חוץ העטיפה נראית בסיסית ורגילה לחלוטין, כשבפנים – עולם ומלואו. בתור מי שראה אי אילו עטיפות תקליטים בחודשים האחרונים, אני לא זוכר עטיפה כל כך עשירה, פרועה ומושקעת כמו המארז הנהדר הזה. לכל אחד משלושת החלקים עטיפה משלו שתואמת את שם הדיסק, כשהחוברת גדושה יצירתיות ושגעון וממש רואים כמה מחשבה היתה מאחוריה. לתפארת מדינת ישראל.

ששת – ששת, 1977

איזה כיף של תקליט! שם טוב לוי ליקט סביבו חבורה של מוסיקאים מוכשרים (בהם יהודית רביץ, עדי רנרט ושמוליק בודגוב) יוצאי להקות צבאיות לאלבום יחיד ששמו כשם ההרכב. החבורה יצרה קטעים ארוכים (בחלקם אינסטרומנטליים) של רוק מתקדם, מלודי ובשילוב עם אלמנטים של סמבה וג'אז. חברות התקליטים היו ספקניות באשר לפוטנציאל השיווקי של החומרים, וההרכב התפזר כעבור מספר הופעות בלבד. רק לאחר יציאתם של החברים לדרך עצמאית, החליטה CBS לתעד עת יצירתם, והאלבום הוקלט תוך שלושה ימים בנגינה חיה. את העטיפה צילם, איך לא, ג'ראר אלון (כל עטיפה טובה בשנות השבעים, פשוט לא ייאמן) ועיצב דוד טרטקובר (כנ"ל).

אלון צילם את חברי הלהקה, ואילו טרטקובר הציג על גבי העטיפה את ה- contour שלהם בלבד, תוך מיספור הדמויות. חברי הלהקה נחשפים בתמונה שהופיעה בצידו האחורי של התקליט (אם תהיתם, מ- 1 עד 6: עדי רנרט, שם טוב לוי, יהודית רביץ, שמוליק בודגוב, איקי לוי, שמוליק ארוך).

שם-טוב לוי – בן אדמה, 2010

פעם שלישית בפוסט הזה, ואין ספק שהבחור אוהב לבן.

את שם-טוב לוי גיליתי בשלב יחסית מאוחר. זאת אומרת, הוא תמיד היה שם, אבל לא מספיק היכרתי אותו בפני עצמו שלא במסגרת קצת אחרת, או צליל מכוון, או עם אריק איינשטיין, או גרוניך, או ששת, או מקומות אחרים שהשמטתי. לפני שנתיים קניתי את "התעוררות", אלבום הסולו הראשון מ- 1979, מבלי להכיר בו אף שיר, והוא נכנס מהר מאוד לפנתיאון האישי שלי. מאז עברו הרבה מים בנהר, ושמי קצת נעלם כיוצר עצמאי. אבל ב- 2007 המציא את עצמו מחדש כשליקט סביבו אסופת מוסיקאים מוכשרים שמנגנים מוסיקה צוענית, ג'אז וחוזרים למקורותיו הבולגריים של לוי. אנסמבל שם טוב לוי הוציא את "תחנות רוח" (זמין במלואו בבנדקמפ) ואילו שלוש שנים מאוחר יותר את בן אדמה (שזמין אף הוא), שניהם פשוט מעולים. ערבוביית הסגנונות עובדת מצוין, ולוי מתגלה שוב כיוצר כן שמאמין בדרכו ולא מהסס לגלוש למקומות קצת פחות מוכרים בעברית (חביבים עליי "פוגה מיסטריו" שמתעלה על המקור של אסטור פיאצולה, "פרו ורבו" שנשמע כמו השיר החסר מהפסקול של 'חתול שחור, חתול לבן' ו"לא זכיתי באור מן ההפקר" המקסים למילותיו של ביאליק). את העץ שבעטיפה אייר רוני לוי, שמתחבר לשם האלבום "בן אדמה". על העיצוב היו אמונים דור כהן הותיק ונועם נתן. אבל למה שוב פונט פרנק-ריל, למה?

עד כאן להפעם, פולקס. חג שמח לכולם. Say cheese!

עכשיו תורכם! אילו אלבומים לבנים אתם אוהבים?

Read Full Post »

רמי פורטיס / פלונטר, 1978

סגרו לו את הדלת ישר בפנים.
אמרו עליו שהוא משתמש בסמים.
נתנו לו שמות ואלפי כינויים
ובלי שום בושה הם צעקו כמו חולים.

הדור הזה רקוב, נראה כל כך עלוב.
הדור הזה עצוב, הדור הזה רקוב,
הדור הזה עלוב.

כתבו עליו שהוא מזיק לחברה,
שאין בו תועלת, הוא סתם פגע רע,
ורק מעטים אמרו: הוא נפלא.

מתוך "הדור הזה"


קודם כל: "יום העצמאות, כמה שנים נרקוד הורה? זהו!" [מתוך כך היה, 1978]

עכשיו שימו פליי ונמשיך (אפילו שולץ בפנים!)

דבר העורך:

"פורטיס משוגע! פורטיס משוגע! פורטיס משוגע!"

[גולדה מאיר, מתוך: "דברים שהחזקתי בבטן", 1900?]

בשבילי "פלונטר" זה טיול שנתי לאילת בתיכון, שנות התשעים. נועם, חבר יקר, מוסיקאי מופלא ומנטור לחיים, היה משמיע לי אינסוף סחרוף ופורטיס, ולקח אותי איתו גם ללא מעט הופעות. בשעתיים שנתנו לכולם להסתובב, כל השכבה הלכה לטיילת ורק אנחנו הלכנו לחנות הדיסקים בקניון. יצאתי משם עם אולי חמישה עשר דיסקים, מבזבז הרבה חסכונות של תלמיד תיכון אבל מבסוט עד הגג. ובראשם – פורטיס, בשיער פרוע וזועק למצלמה. מהצלילים הראשונים של "דבש" (עוד לא מאוחר מדי ללחוץ פליי שם למעלה!), אני חשבתי לעצמי "בוא'נה, מה הבחור הזה החזיק בבטן?". עם כל הטירוף, הזעם והשיגעון, לא נותר אלא להתמלא קנאה בישירות ובפורקן שפורטיס הצליח להעביר שם. התחושה היתה של אלבום מהפכני, פורץ דרך, משהו שלא שמעתי משהו כמותו קודם לכן – בטח שלא בעברית. אני מאמין שגם קוראים בני ארבעים וגם כאלה בני חמש עשרה יכולים עדיין להגיד היום את אותו הדבר על התקליט הזה, ובכך גדולתו. מה שהיום נשמע טבעי, היה אז כל כך חריג בנוף המקומי. ואם התקליט עדיין נשמע בסיסי, מדבר לכל קהל צעיר ברוחו, ודור שלם התחנך עליו בראשית דרכו המוסיקלית, הרי שהוא ניצח את מבחן הזמן בגדול.

במה מדובר: לאחר מלחמת יום הכיפורים, מצא עצמו פורטיס עוסק במוסיקה מכל מיני כיוונים. ב- 1975 עבד כעוזר תאורן של להקת תמוז, ואריאל זילבר היה מעלה אותו לבמה בהפסקה לשיר את "אינקובטור" (הגירסה מופיעה גם ב"אוספורטיס" המשולש שיצא לפני כעשור). לאחר כמה הרכבים קטנים שלא השאירו חותם משמעותי, שיחרר פורטיס בראשית 1978 את "פלונטר", אלבום הבכורה שלו. התקליט, בהפקתו של חיים רומנו, לא היה סיפור הצלחה גדול באותו זמן (רק "שמש לך מצפים" הלא-אופייני צלח אל תחנות הרדיו), אבל בראייה היסטורית רחבה זהו אחד מאלבומי הרוק החשובים שיצאו בארץ. בין השירים המוכרים בתקליט: "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" (שחודש ע"י פורטיס כשיר הראשון ששודר בערוץ 24, בימים שעוד היה חזון מהפכני מרתק של קוטנר), "אינקובטור", "המוות אינו מחוסר עבודה" ו"דבש".

אז ככה: התמונה ששימשה לעטיפת האלבום צולמה בשעת לילה מאוחרת באיזור נידח בנמל תל אביב, בימים לפני שהפך למתחם בילויים לילי שוקק. פורטיס מספר על הצילומים: "הקיר הזה עדיין קיים בנמל תל אביב, אבל יש עליו כבר טיח וקרמיקה. בעצם הוא שייך לבית עסק של קרמיקה". מי שצילם את העטיפה המוכרת הוא ג'ראר אלון, מותיקי הצלמים בישראל שגם מרצה כיום בבצלאל וצילם כמה מהעטיפות האהובות שנעשו כאן בסוף שנות השבעים (ביניהן תמוז, הפעמון של מתי כספי, ששת, שירי חג ומועד ונופל ועוד). תמונת העטיפה שנבחרה בסופו של דבר ויתר התמונות שצולמו לטובת התקליט היו פרי רעיונותיו של אלון. "הוא היה יותר צייר מאשר צלם", מוסיף פורטיס. "בילינו בנמל לילה ארוך מאוד והוא הזיז אותנו ממקום למקום וביים את התמונות. די התייבשנו".

רמי פורטיס באתר הצילום, בחלופה שלא נכנסה לעטיפה הסופית

מי שעיצבה את העטיפה היא נורית עגור, מעצבת גרפית ותיקה ומנוסה. עגור שעבדה באותם ימים כמעצבת הבית של CBS, שהיתה החברה השלטת בשוק התקליטים בארץ. "לא הייתי שותפה לתהליך הצילום", היא מספרת. "את התמונה הסופית שעיטרה את העטיפה בחרתי מתוך אינטואיציה. הנחתי את כל התמונות שהיוו חלופות לעטיפה על גבי השולחן ובחרתי מתוכן". באשר לאופי התמונה שנבחרה, היא מחזירה אותנו לימים עברו. "צריך לזכור שבאותה תקופה לא היו השפעות חיצוניות, בהיבטי השראה. אתה עם עצמך, ועם קצת ספרות. לא היה אינטרנט כמו שיש היום. התפיסה של איך צריכה להיראות עטיפה כזו היא בעיקר שלך. לאלבום זה ניסיתי להביע את מה שהיה יכול להיות הכי ביזארי, הכי פורץ דרך, לא מהשורה, הכי לא צפוי".

ופורטיס מסיים בפרץ נוסטלגי: "במבט לאחור, הקיר הזה היה תל אביבי להפליא, וכך גם התמונה וההתרחשות. הנמל היה חורבה ובילינו שם הרבה זמן. גם בילדות שלי הייתי רובץ שם. היינו מגיעים לשטח של רידינג ולמפלים של חברת חשמל, מדמיינים שאנחנו בג'קוזי".

רמי פורטיס, "פלונטר", 1978. צילום – ג'ראר אלון, עיצוב – נורית עגור.

את דבריו של פורטיס הביא אור ברנע ב- ynet לפניי, ועל כך הקרדיט והתודה.

Read Full Post »

מתי כספי / מתי כספי (פעמון), 1976

"עיר עצובה, עצובה , עניה
בבוקר אומרים שעוניה חמש
לא כולם באותה השניה.
בערב זוחל בה קהל מלחש
לדבר ולספר בעוניה
בלילה שוכבים במיטות לבנות
איש ואשה ורוח קר
בלילה שוכבים במיטות
איש ואשה, איש ואשה
אישה וזר.

עיר עייפה, עייפה ומלאה.
גוהרת על כל הגגות באחת
טורפנית, רעבה ושבעה.
בערב עוטפת היא רעש נפחד
עיר גדולה וריקה ומלאה."

(מ' תרצה אתר)

מתוך "עיר עצובה", אולי השיר הכי יפה שאני מכיר בעברית

 קודם כל: שימו פליי

דבר העורך:

"- איפה יש לכם מתי כספי פה בחנות?
– שם, בצד של הישראלי. איזה אתה מחפש, את זה עם הפעמון?
– כן, איך ידעת?
– כי התקליט הזה נולד בשביל שיגידו את "זה עם הפעמון".
– אה. לא, אני סתם אוהב את השירים.
(מתוך "מציאות על פי לחנים מול מציאות על פי תמונה", הוצאת "שפה", 2015)"

[לקוח מתוך סידרת הכתבות הנפלאה תמונה וטקסט, טקסט ותמונה של אודי שרבני בוואלה]

אם להודות על האמת, זו אחת העטיפות הראשונות שכתבתי עליהן לאתר. זה זמן רב שהיא יושבת לה בתור טיוטה, ממתינה שאני אחליט כבר לפרסם אותה ואתמודד עם זה לא אמרתי כל מה שהיה לי להגיד. קצת קשה לי להפריז בסופרלטיבים על האלבום הזה. הפעם הראשונה ששמעתי את "הנה, הנה" גרמה לי להבין שגם לנו יש גאונים מוסיקליים משלנו, עם לחן שפשוט אי אפשר להמציא (וגם ממש לא קל לנגן). שנים מאוחר יותר, נ' חברי ושותפי לדירה דאז, היה מנסה לנגן את השירים שלו בגיטרה שוב ושוב, מנגן ומתקן וחוזר חלילה. בספר התוים שקנה, כתב כספי בעמוד הראשון משהו בסגנון "סבלנות, זה לוקח זמן" (כנראה עיוותתי את זה לגמרי, עמכם הסליחה). מתי כספי בשיאו, יוצר תקליט, שכמעט כל שיר בו הוא יצירת מופת קטנה משל עצמו, עם לחנים ועיבודים מהיפים שנוצרו בארץ עד היום.

אחד הקריטריונים שהמצאתי לעצמי לאלבום שאני באמת אוהב הוא שלאורך השנים, השיר המועדף עליי, וזה שאני לא מפסיק לחזור אליו באלבום, התחלף כמה וכמה פעמים. מבחינתי זה אומר שלא רק שאני עדיין ממש אוהב את האלבום כבר תקופה ארוכה, הוא גם שרד בגבורה את ההתפתחות ואת שינוי הטעם המוסיקלי שלי ("עיר עצובה" הוא התורן, אם תהיתם). נוסף על אלה, זו אחת העטיפות המוצלחות שנוצרו בארץ לדעתי. טרטקובר הצליח לייצר אימאג' מקורי שהוא חלק אינטגרלי מהאלבום. לא רק שפעמון הבית הוא משהו מאוד "אישי" ואינטימי של המוסיקאי (על אף העירוניות שבו), הוא גם מאוד בולט ונחקק בזכרון הצופה-מאזין. ואם לא די בכך, הרעיון שלא למקם את תצלום האומן בחזית העטיפה הוא פשוט מהפכה קטנה בעטיפות האלבומים הישראליים, לא פחות.

במה מדובר: האלבום נחשב עד היום כנכס צאן ברזל של המוסיקה הישראלית, ואחד משיאיו של מתי כספי בכלל. בתקליט זה, כספי הלחין ועיבד טקסטים שנכתבו בידי אחרים (כפי שקרה רבות באלבומיו באותה תקופה). למרבית הטקסטים אחראי אהוד מנור, שותפו לדרך וחברו הטוב. נוסף עליהם, כולל האלבום שירים שנכתבו בידי דליה רביקוביץ', תרצה אתר ויעקב פיכמן. עם שירי התקליט נמנים "הנה, הנה" (שטוענים שהוא היחיד שנכתב בידי כספי ומנור ביחד באותה עת, בדירתו החדשה של מנור שכללה רק פסנתר באותו זמן), "ברית עולם" (שמבוסס על מנגינה שנכתבה לחגיגה בסנוקר), "יום שישי חזר", "לא ידעתי שתלכי ממני" ועוד קלאסיקות רבות וטובות.

האלבום מאז ומתמיד נקרא בפשטות "מתי כספי", אולם זכה לאורך השנים לכינוי 'הפעמון'. באילו עוד אלבומים דבק כינוי השונה משם התקליט? הגיבו למטה!

אז ככה: על עיצוב העטיפה אמון דוד טרטקובר, מעצב גרפי, אומן, אוצר וחתן פרס ישראל לשנת תשס"ב. אני לא אתחיל למנות את העושר העצום של העבודות שלו (שאת חלקן אתם לבטח מכירים, נניח  זאת) אבל גם על עולם עטיפות התקליטים היתה לו השפעה מכרעת.  בין עטיפותיו הידועות ניתן למנות גם את שבלול, השלושרים, מחכים למשיח, ששת ויחס חם (כמו גם העטיפה המוכרת של צד א' צד ב' של כספי, שנתיים מאוחר יותר שהזכרנו כאן). טרטקובר גם עמד בלב תערוכת "שריטות מקומיות – 1/3 33" שהציגה את מיטב עטיפות האלבומים בין שנות החמישים לתחילת שנות התשעים בגלריה של בצלאל בתל אביב (הביקורת הכי טובה שקראתי למי שפספס, ובכלל קריאה מוצלחת). אחד האלמנטים פורצי הדרך שהביא איתו דוד טרטקובר לעולם עטיפות האלבומים היה ביטול האימאז' של האמן כמהות תוכן העטיפה. על ידי כך איפשר העשרה של האלבום והקנייה של אלמנטים ויזואליים בנוסף ליצירה המוסיקלית עצמה, ואת ההשפעות של מהלך זה ניתן לראות היום בבירור בעטיפות אלבומים בני זמננו.

מתוך הסקיצות של טרטקובר לעטיפת האלבום

על עטיפת אלבום זה מספר טרטקובר: "ב-76' מתי כספי בא אלי יום אחד עם תקליט חדש שהיה תקליט הסולו השני שלו (שנקרא, כמו קודמו, על שם יוצרו). עברתי תהליכים ארוכים עד שעליתי על הרעיון של פעמון, שגם מעביר צליל וגם מושך תשומת לב הודות לכפתור האדום בפעמון, והשם, מתי כספי, כתוב על תווית הפעמון".

את הפעמון שעל העטיפה הביא טרטקובר מהבית. "אני והצלם, ג'ראר אלון, צילמנו את הפעמון על רקע של קיר טיח על גג של בית בתל אביב. לא היה נהוג אז שתצלומו של האמן הזמר לא יהיה על הצד הקדמי של עטיפת התקליט, ובתקליט הזה התצלום של מתי כספי היה על הצד האחורי". הרעיון, הוא מסביר, "היה לעשות עבודה מינימליסטית לגמרי, כשהגודל של האובייקט (הפעמון) היה גודל של אחד לאחד, כמו במציאות. זה היה תהליך ארוך עד שמצאתי את הפתרון לשאלה איך להעביר צליל וצורה, ובעיקר איך להעביר אווירה תל אביבית מקומית לגמרי. מאז עשו הרבה טייקאופים על הפעמון הזה".

מתי כספי, "מתי כספי" (פעמון), 1976. עיצוב – דוד טרטקובר. צילום – ג'ראר אלון.
[לצורך כתיבת פוסט זה, נעזרתי באתר הבית המצוין של מתי כספי]

Read Full Post »

מאיר אריאל / שירי חג ומועד ונופל, 1978

כל פעם שבחצר היו שומעים מכה
ידעו שארול שוב נפל מעץ התות
ענפיו נתנו לו את בתם דממה רכה
והוא היה תופס איתה מין שוטטות.

את אותו דבר נתן לו עץ אשכוליות
כמעט אותו דבר גם אקליפטוס עוג
זה מה שחשבנו שהכל יכול להיות
כל פעם שהאיש פרח לו ונמוג.

מתוך "ארול"

 

 

 

 

 

 

קודם כל: שימו פליי


דבר העורך: אני לא יודע למה רוב האנשים מתחילים לשמוע מאיר אריאל בתקופת הצבא. אולי זה בגלל הטקסטים המורכבים, אולי בגלל שיש זמן להתעמק ואולי פשוט בגלל "לילה שקט עבר על כוחותינו". אני זוכר בבירור אבט"ש, שבו פשוט שמעתי את האלבום הזה שוב ושוב, בריפיט. מוצף במילים, ומתקשה לעכל את הכתיבה הזו. משמיעה לשמיעה, נחשפים עוד ועוד רבדים של כל אחד משירי האלבום. כמו תשבץ הגיון (גם כן תחביב צבאי ידוע), מאיר ניהל איתי סוג של תחרות – האם הוא יצליח לכתוב באופן כה מורכב עד שלא אצליח לפענח את כוונת המשורר? אז למרות שאני מאמין שהייתי יריב ראוי, ובאמת התאמצתי, מאיר ניצח ובגדול. מאיר אריאל יצר באלבום זה שפה ייחודית וחסרת תקדים ביצירה המקומית, תוך שהוא מישיר מבט ונוגע בדיוק רב בנושאים מרכזיים בהוויה האישית שלו והישראלית בכלל: ערביי ישראל, הגנה על ישובים, אבדן השפיות ופנטזיות מיניות. ורק הוא עדיין אמר: "וכשכבר נדמה לי שאני עולה על השביל\ שאלי גנך הסודי אותי יוביל \ דוקא אז את מכה אותי בסנוורים \ בקסמי הפשטות של הדברים".

אני מאוד אוהב את העטיפה הזאת. כשאומרים לי "מאיר אריאל", זאת התמונה שעולה לי בראש, והיא מתחברת לי לאופן שבו אני זוכר אותו. ואם יורשה לי בהקשר הזה – אולי מספיק עם תהלוכת החידושים והמחוות למאיר? תנו לי אותו ככה, כמו שהוא, ואני מבסוט.

במה מדובר: "שירי חג ומועד ונופל" הינו אלבום הבכורה של מאיר אריאל, לאחר מיני אלבום בשם "ירושלים של ברזל" שיצא 12 שנה קודם לכן. האלבום הופק על ידי שלום חנוך, ולווה בצוות נגנים ומוסיקאים מרשים שכלל (בין היתר) את דיוויד ברוזה, גרי אקשטיין (גיטרות), מיקי שביב (בס), רביץ וגלרון בקולות וכמובן חנוך עצמו. שירי האלבום נכתבו בשנות השבעים בהם עבד אריאל כמזכיר קיבוץ משמרות. אריאל הושפע רבות מדילן, והמילים השנונות נעטפו בפולק רוק ובקאנטרי אה-לה בוב.

אז ככה: על עיצוב העטיפה אחראית נורית עגור, אמנית ומעצבת בעלת שם בתחום האמנות הפלסטית והחזותית. באותם ימים עבדה עגור בחברת התקליטים CBS, שהפיקה את רוב האלבומים בארץ. "בתחילת הדרך הייתי המעצבת הגרפית של החברה", מספרת עגור, "ובהמשך ניהלתי את מחלקת הגרפיקה. לעיצוב עטיפה זו הגעתי די בפשטות- הייתי במקום הנכון בזמן הנכון".

הצילום נערכו בקיבוץ משמרות, בו התגורר אריאל. "יום אחד הודיעו לי שנוסעים לצלם את מאיר. נסעתי יחד עם ג'ראר [אלון, הצלם] לקיבוץ משמרות ופגשנו שם את אריאל. הוא הוביל אותנו אל מחוץ לקיבוץ בדרך לא-דרך. כל אותו זמן, מאיר לא דיבר הרבה – הוא היה מתבודד טבעי ולא היה פטפטן גדול. אני זוכרת שבשלב מסוים, כשאנחנו מוקפים עצים, הנמיכו מעלינו טוס מספר מטוסי ריסוס ושאלתי את עצמי לאן הוא לוקח אותנו… לבסוף הגענו לפאתי הקיבוץ. מאיר בחר את העץ עליו הוא מעוניין להצטלם. זו היתה הפינה הסודית שלו, בה היה נוהג להתבודד לעצמו. זה היה עץ ספציפי שאהב". ג'ראר אלון צילם מספר תמונות, והם חזרו לשולחן העריכה.

Letraset. מגרדים, והאות נצמדת לדף!

"צריך לזכור שבאותם ימים כמובן לא היו מחשבים", ממשיכה עגור. "צילמנו וצילמנו, ורק כשחזרנו למשרד ופיתחנו את התמונות ראינו מה יצא. אני זוכרת שהנחתי 10-12 תמונות על השולחן שלי, ובחרנו את ה-אחת. הגדלנו את התמונה לגודל הרלוונטי על פי החיתוך המתאים של השוליים". הכיתוב של שמות האמן והאלבום נעשה באמצעות Letraset, אותו גליון נייר שקוף נוסטלגי שמגרדים ממנו אותיות באמצעות עיפרון (למי שהספיק לשכוח). "קשה היום להאמין שפעם היו עובדים ככה. היה צריך להניח את האותיות במיקום מדויק ולגרד אחת-אחת. באותם ימים זה גם היה פורץ דרך לשים את הכיתוב הנופל בהטיה זוויתית שכזו", מסבירה עגור אודות הטקסט  של 'חג ומועד ונופל'. "אני מאוד אוהבת את העטיפה הזו עד היום. הכל היה מאוד אינטואיטיבי והיתה מן תמימות שכזו בתהליך היצירה שלה".

מאיר אריאל, "שירי חג ומועד ונופל", 1978. צילום – ג'ראר אלון. עיצוב – נורית עגור.

Read Full Post »