Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘גיל אהרנסון’

הוצאת אלבום ולאן הוא ילך? למי?

"למעט אנשים, אז מה? רוב הדברים שאני הכי אוהבת בעולם הם דברים שרק מתי מעט אוהבים".

אבל זה לא עצוב לך? כי הרי יש דברים שאת אוהבת שהם גם מאוד מצליחים.

"ויש דברים שהם מאוד לא מצליחים או שהם פרופורציונליים לפית/קית באמריקה. ריאיינתי את קים דיל (פיקסיז, הברידרז) והיא סיפרה לי שהיא היחידה בלהקה שלה שמתפרנסת ממוזיקה, ולכל השאר יש עבודות יומיות. פאקינג הברידרז, אתה מבין? לאחותה התאומה של קים דיל יש דיי ג'וב, וזו להקה אלטרנטיבית ענקית. זה חלק מהפשרות שצריכים לעשות. "'אז מה', תשאל אותם, 'לא עצוב לכם?'. לא. כי הם עושים את המוזיקה שהם מאמינים בה. אני עושה את המוזיקה שאני מאמינה בה… כשאתה עושה אינדי אתה יודע שאתה לא יכול להתפרנס מזה, וזה לא מגיע להרבה אנשים אבל אתה עושה את זה כי אתה יודע שזה מה שאתה צריך לעשות".

דנה קסלר, מתוך ראיון מצוין לעכבר העיר, 2009.

יש לי יחס קצת אמביוולנטי בכל מה שקשור לדיון על האינדי הישראלי, האם יש או אין, מה מייחד אותו מזה העולמי ולאן פניו. מי שהנושא זר לו, פשוט לא יתעניין במה שיש לכולם להגיד. מנגד, חברי הביצה שעולמם נמצא שם, לעתים דשים בזה יותר מאשר ליצור מוזיקה. לאן זה מוביל אותנו? אני לא ממש יודע להגיד. אבל עם כל החשיבות שאני רואה במפעל המקומי הקטן שלנו, הייתי מסתפק בלבטל את כל השיח הקצת-מיותר הזה ולהתמקד בלעשות מוזיקה טובה, ואם אפשר אז לא יותר מדי ממוחזרת.

אל דנה קסלר פניתי לפני כמה חודשים בעיקר כי היא פשוט כותבת מעולה בעיניי. במשך שנים היא היתה כותבת (אולי גם עדיין?) בוואלה, במעריב "סופשבוע" ונראה לי שבעוד מקומות על הקיור והמאניק סטריט פריצ'רז ובלר ודינוזאור ג'וניור ופאלפ ושאר בני תקופתם. היא עשתה את זה בתשוקה ובאהבה רבה, כזאת שמי שמרגיש את זה גם, שותף לתחושות שלה (אני יכול להעיד על עצמי, בכל מקרה). לפעמים הרגשתי שאני חלק מקבוצה קטנה יחסית של קוראים, בטח בפלטפורמות הגדולות, שמכיר את האלבומים וההיסטוריה של המוסיקאים, ומבין באמת על מה היא מדברת. ובכל זאת, היא התמידה בשלה, בסגנון ובפירוט שלה (הנה אחד מלפני כמה שנים שממש זכרתי שהיא כתבה, למשל).

קסלר היתה שותפה ללהקה קטנה בשם Las Michelles עם מיכל קהן לפני כעשור. היא גם כתבה המון שנים בהמון מקומות, מלמדת בבית ספר Muzik, שותפה לערבי החוג לתולדות המוזיקה בקוזה נוסטרה ועוד כל מיני דברים שפספסתי או שאני לא יודע עליהם. לפני שלוש שנים הוציאה אלבום עם הרכב שנקרא "מורה חיילת", בלב ליבו של האינדי הישראלי. דווקא שמחתי שהיא רצתה לספר על העטיפה שלו – גם כי מסקרן לשמוע, וגם כי הוא מאיר בזווית נוספת את אותו מונח שכבר קשה לי להזכיר פה פעם אחר פעם.

"במאי 2006 אני והגיטריסט יוני כדן הקמנו את מורה חיילת וצירפנו את אריאל קליינר (מוסיקאי ירושלמי) כמתופף", מספרת קסלר. "עשינו אינדי ישראלי – מושג שעל אף שמשתמשים בו רבות, הוא לגמרי לא מובן מאליו. אחרי כמה שנים של הופעות הוצאנו אלבום בכורה שהרגשנו שהוא אלטרנטיבה אמיתית למוסיקה ישראלית, ועדיין ישראלי לגמרי".

צילומים בבית פית/קית, מתוך העטיפה.

"בהרבה מובנים העבודה עם יוני, ובכלל הסביבה של פית/קית [הלייבל בו יצא האלבום], עזרו לי להתחבר לארץ, על כל הפרובלמטיות שלה, ולמצוא בה פינה קטנה שבה אני יכולה לפעול בחופשיות ולעשות את המוסיקה שאני מאמינה בה באופן שאני מאמינה בו. אם פעם חשבתי שלעולם לא אמצא את הגשר בין המוסיקה שאני אוהבת לבין המקום שאני חיה בו ולשפה שאני מדברת וכותבת בה, יוני לימד אותי שזה לא נכון, ושהעובדה שאני חיה בישראל היא לא גזירת מוות תרבותית".

"מהמקום הזה צמחה העטיפה. מבחינתי היא מהווה חיבור מושלם בין אסתטיקת האינדי והלואו-פיי שאנחנו פועלים בה, לבין ישראליות. השמש היוקדת והנוף הצחיח הם מאוד ישראלים. ויש באיור הזה גם משהו מאוד נוסטלגי כמובן. ניכר שזה איור משנות השישים. והנוסטלגיה הזאת מתחברת לי לאיזושהי פנטזיה של ארץ ישראל של פעם, שמעולם לא הכרתי."

עטיפת הספר "משל יותם"

"הרעיון לעטיפה נולד עוד לפני שהאלבום היה מוכן. חבר שלי הוא מקיבוץ כפר בלום, ויום אחד עברנו על ארגז ספרים ישנים של אמא שלו. מצאתי שם חוברת של "משל יותם". זה משהו שפורסם בשנות השישים. ברגע שראיתי את איור העטיפה של "משל יותם" היה לי ברור שזאת צריכה להיות עטיפת האלבום שלנו. מן הסתם הדימוי שבאיור הוא עץ. אבל כשהוא מוצא מהקונטקסט המקורי, הוא גם נראה כמו עמוד חשמל".

"אז העטיפה של מורה חיילת היא בעצם האיור המקורי שלו, בלי שינויים כמעט. השינוי היחיד הוא שהורדנו את הכותרת "משל יותם" וכתבנו מורה חיילת במקום. על הגרפיקה עבדו גילי ברנע וגיל אהרנסון. הגוונים של האיור, וחוסר הליטוש שלו, התאימו מאוד הן למוסיקה שלנו והן לסביבה הטבעית שלנו, ולמראה של בית פית/קית. יש באיור הזה מבחינתנו גם שילוב בין אורבניות לטבע, שזאת תמה שמורגשת יותר בחלק מהשירים של יוני".

"החיבור [בין המוסיקה לעטיפה] הוא בכך שאנחנו עושים אינדי ישראלי. ניסינו להוציא אלבום שהוא אלטרנטיבה אמיתית למוסיקה ישראלית, גם כי הוא אלטרנטיבי לגמרי וגם כי הוא ישראלי לגמרי. בשונה מהאינדי האסקפיסטי שמתכתב עם אינדי מחו"ל תוך התכחשות לישראליות ומבלי לחדש דבר מבחינה מוסיקלית, במורה חיילת ניסינו לחדש הן כלהקה ישראלית והן כלהקה שפועלת בקונטקסט מוסיקלי רחב של אינדי. מבחינתנו האיור הזה של אלוני העביר באופן ויזואלי בצורה מדויקת לחלוטין את מה שניסינו להעביר במוסיקה, ובכלל באסתטיקה של הלהקה".

"לשמחתי, חברי הלהקה התלהבו גם. עכשיו הבעיה היחידה הייתה למצוא את המאייר כדי לקבל את אישורו להשתמש באיור. הקרדיט של האיור חשף שהוא שייך למישהו בשם יעקב אלוני, אז פשוט התקשרנו לכל היעקב אלוני שמצאנו ב-144 עד שמצאנו את האיש. סיפרנו לו מי אנחנו ושאנחנו רוצים להשתמש באיור שלו מלפני ארבעים שנה לעטיפה שלנו. הוא מאוד התלהב ואמר שאין שום בעיה. הוא גם שלח לנו עוד איורים שלו, למקרה שנרצה להשתמש בעוד משהו. כל הסיפור של למצוא אותו ולהשיג את אישורו היה תהליך קל בהרבה ממה שחשבנו שיהיה".

פוחלץ של תנשמת!

"בנוסף לאיור של יעקב אלוני שעל העטיפה הקדמית (וחלק מהאיור שלו שהפך לעטיפה האחורית), כוללת החוברת של הדיסק גם צילומים של בית פית/קית – הבית של הלייבל, בית בדרום תל אביב שהקלטנו בו את האלבום. אני צילמתי את התמונות בתקופת ההקלטות, בקיץ 2008. ויש בחוברת גם תמונה של ינשוף תנשמת מפוחלצת שצילמתי בכפר בלום. אגב, כשהאלבום יצא שלחנו עותק ליעקב אלוני, אבל לא שמענו ממנו שוב. כנראה שהוא לא אהב את המוסיקה".

——————————————–

לפני סיום: בראשית ימי הבלוג כתבתי כאן על עטיפה של תומר בן-אפרים. גם שם התמונה נבחרה בשלב מוקדם, והאתגר היה לאתר את הבעלים על זכויות היוצרים. על הפתרון (המפתיע!) תוכלו לקרוא כאן, אם פספסתם.

מורה חיילת – "מורה חיילת", פית/קית, 2009. איור – יעקב אלוני. עיצוב – גילי ברנע וגיל אהרנסון.

Read Full Post »