פתאום תפסה אותי המחשבה שכבר המון המון זמן לא רכשתי דיסק או תקליט במובן הפיזי של המילה. זה קצת הבהיל אותי. בשנים האחרונות גם ככה אני כמעט ורק שומע ורוכש דיגיטלית, והחוויה הזאת של להחזיק אלבום ביד קצת נעלמה לי. מבוהל מהעניין, ביקשתי מכמה מהכותבים האהובים עליי בעברית להחזיר את התשוקה ולחזור אל אלבום מן העבר לבחירתם, עם זכרונות ממשיים לעידן שבו היה תוקף למוצר פיזי שהיה וגדל שם איתך. אלבום שלא רק שמעת ועברת הלאה, תולדה של זילות החומר וההיצע האינסופי בעידן הדיגיטלי. אלבום שהיה שלך והתמסרת אליו.
במהלך החג יעלו פה בזה אחר זה האושפיזין טובי הלבב, שלשמחתי הרבה נעתרו יפה לבקשה. ראשון באורחים הוא יאיר יונה, מוזיקאי בחסד ובעל הבלוג המצוין Small Town Romance.
***
בנזין – עשרים וארבע שעות
משהו שם דיבר אלי. זה היה לדעתי בשנת 1990, הייתי בן תשע ולא היה לי מה לעשות ושלפתי מהתקליטייה, אחרי עיון בצבעים וציורים ותמונות עטיפה, את האלבום '24 שעות' של בנזין. אני חושב שזה התקליט הראשון ששמעתי מרצוני וצריך לתת לרוני בראון, דאז מנכל CBS (והיום הליקון) המון ריספקט על זה שהוביל מגמה של אלבומי רוק ממותגים מבחינת צבעים, קונספט, לוגו וכו'. אמנם זה הכי חרא תאגידי שרק אפשר לדמיין אבל בשביל הילד בן התשע, הלוגו האדום, הבגדים החצי אדומים, הצילום, הלוקיישן, סרט הזיעה של בנג'ו קמחי (הו בנג'ו, למה לא יותר אנשים שמים אותך בקטגוריית 'הבסיסטים הגדולים של הרוק הישראלי'?), משקפי הזבוב שלבש אלי חדד כשבונו עוד גידל מאלט והנהיג להקה נשכנית. כל הדברים האלה דיברו אלי והעבירו אותי בתת-מודע שיעור במיתוג ועטיפות, וזה, הרי, בלוג שהוא בעצם חממה טובה.
All Things Must Pass של האריסון, הוא אלבום כל כך גדול כי הוא התבשל הרבה מאד זמן, כמו מחאה חברתית אפקטיבית, כמו גרגירי חומוס. הביטל השקט כידוע נדחק לפינה על ידי הלנון-מקרטני ולא היה ממש יכול להוציא את השירים שלו החוצה. כשהגיעה העת הנכונה, זה התפוצץ כאלבום משולש ענק ויחד עם זאת צנוע, כאופי של ג'ורג'י בוי. ויחד עם זאת, האלבום שלו, שהוא בעצם כמו הפקק של ברז הכיבוי האדום ברחוב– תמים וסולידי שמחביא מאחוריו סילון אדיר ועוצמתי של מים – נפתח בשקט ובאיטיות. לפי התקדים הזה, באלבום הראשון של בנזין, שהייתה קודם ברקת, להקה מהקריות שהתאמנה על קאוורים מדויקים של כל מיני קלאסיק רוק, הפתיחה של הבלוז הרגוע והמהורהר של 'חתול עירוני', נראית פתאום הגיונית. גם בנזין חיפשה איך להוציא את עצמה החוצה, כמו ג'ורג'י, ולהם עוד היו פחות אפשרויות. אבל כשהגיעו לתל אביב (כפי שמתועד ב'חיפה חיפה תל אביב'), הם ניסו להמשיך לרסן את עצמם אבל ידעו – הם כבר נגועים, וכש CBS הסירו את מכסה המתכת, ברז הכיבוי של בנזין העיף אותך קילומטרים כי לא הייתה להקה שנשמעה כל כך הדוק פה, ואין גיטריסט חשמלי כמו פוליקר.
הפתיחה של 'חתול עירוני', מקטעי הגיטרה המשובחים שידע עולם המוזיקה הישראלי, הצמיד אותי, ילד בן תשע, ישר לרמקול. כל מכת סנר של אלי חדד, הייתה כמו דפיקה על בזנט גדול וחלוד, שנדפק ישר באדמה, פלס אנכי, תשעים מעלות. אחר כך החתול העירוני הלך ונשארתי אני עם המחשבה. ואז נכנס הקצב המהיר, הרודף והגיטרות החשמליות של פוליקר ב'חופשי זה לגמרי לבד', החריבו אותי. הקשבתי למילים וניסיתי להבין מה זה אומר שאחד ואחד זה בעצם הרבה. לא הבנתי דבר. ואחר כך הגיעו שירים כמו גשם, חיפה חיפה תל אביב ו'בעיר הזאת' ואני זוכר את התחושה הזו של לנסות לפרוק את האנרגיה איכשהו. זה טען אותי באנרגיות שלא הכרתי לפני כן. התחושות האלה של רוקנרול, על אמת, עוברות בצורה מדהימה דרך האלבום. ההפקה המוזיקלית היא בול על הפנים שלך, הבס-תופים הם בית ספר לאיך שיר צריך להיות יציב ומתגלגל באותו הזמן והגיטרות האלה, אוי אלוהים, יהודה תחזור לחשמליות.
ואז הפכתי צד והגיע 'יום שישי' וידעתי ששמעתי את השיר הזה אלף פעם בעבר ופתאום הרגשתי גם קצת בבית, מעיין תחושה של משהו מוכר ועדיין הייתי צריך לפרק את האנרגיה הזו איכשהו. קמתי והלכתי למזנון שבסלון, פתחתי את מגירת הסכו"מים והוצאתי משם צ'ופסטיקס, חזרתי לשבת מול הפטיפון והתחלתי לדפוק על הרצפה איתם. אז הבנתי, בנקודה הזו, שאני רוצה להיות מתופף.
ויתרתי.
נהייתי בסיסט.
סיפור, כיסוי. 