Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘בן לם’

כמו שאר עםישראל, אני יוצא לחופשה קצרה. אם יהיה לי זמן וחשק, יכול אפילו להיות שלא תרגישו בהיעדרי. בכל מקרה ולבינתיים, הנה מקבץ לינקים קצר מהתקופה האחרונה ששווה הצצה:

1. הבלוג Album Art Exchange התחיל לאחרונה לייצר עטיפות וינטג' לאלבומים בני זמננו. האחרונה שבהן לעטיפת האוספים Now that's what I call music! הפופית. דוגמא נוספת היא לעטיפת Born this way של ליידי גאגא.

רוצה לעלות אליי לשמוע תקליטים?

2. עטיפה חדשה ומוצלחת לאלבום החדש של אסף אבידן, מבית היוצר של יוניל (יונתן לקס) – תמונות יפות כאן. עטיפת קרטון שכוללת חיתוכים פנימיים, בדומה למה שעשה בעבר עם עטיפת האי.פי. של לורנה בי.

עטיפת Different Pulses. עיצוב: יוניל.

3. הבלוג הנפלא Hardformat מעלה בזה אחר זה תמונות מן המארזים המהודרים של הקלטות מיילס דייויס מימיו בחברת התקליטים קולומביה. העטיפה בכריכת בד קשה, בהטבעת קליגרפיה, עם 6 דיסקים בכל קופסא ותמונות שאפשר להתמוגג מהן. המארזים שונים זה מזה, אבל שומרים על צביון אחיד. שווים הצצה – המארז של 1963-4, מארז ההקלטות עם גיל אוונס ומארז ההקלטות עם קולטריין. מקסים.

4. את זה ממש הרבה אנשים שלחו לי בשבוע האחרון. לרגל ראש השנה, וואלה הרימו פרויקט צילומי מחווה לעטיפות תקליטים ישראליות. בין המשתתפים: אביב גפן במחווה ל"אדם בתוך עצמו", פיטר רוט עושה את אולארצ'יק וזהבה בן מתחפשת לעפרה חזה.

צילום: נמרוד סונדרס

5. פרויקט צילומי מחווה שהרבה יותר אהבתי הוא זה של נופר עמר, שמטרתו לעודד רכישת תקליטים לשם תמיכה באמנים. מה שהחל כתרגיל אקדמי בלימודי עיצוב גרפי הביא לשחזור מחדש בצילום של תריסר עטיפות ידועות יותר ופחות. התוצאה פשוט מעולה בעיני. התמונות כאן, ופה יש סרטון קצר. שאפו.

מתוך הפרויקט של נופר עמר. צילום: הילה עמר

6. היום כבר כמעט ולא רואים איורים שלא נעשה בהן שימוש במחשב באף שלב בתהליך. מה שלא היה אפשרי בכלל בדור הקודם, עובר תהליך משמעותי שהשלכותיו דרמטיות לאין שעור – History in the making. אני מקווה להעלות פוסט שעוסק בנושא בתקופה הקרובה. בינתיים, טור מצוין מה- NY Times של פרופ' מייקל גרייבס, ארכיטקט ומרצה בפרינסטון, בו הוא מדבר על מות האיור הידני. האם היתרונות בשימוש המחשב מתעלים על אובדן האינסטינקטיביות והספונטיות של היד החופשית? האם היצירתיות הולכת לאיבוד?

7. בן לם, מגדולי צלמי האופנה והפרסום שלנו, כותב על עטיפות תקליטים שצילם –  מ"חתונה לבנה" של שלום חנוך עד "חכם על קטנים" של דני סנדרסון.

הפצצת אייטיז היישר מהסוויטה הנשיאותית במלון שרתון. צילום: בן לם

8. טור ישן אך מבדר למדי, שבו סייד קשוע כותב בהארץ על יחסיו עם עמוס בידרמן, המאייר שנדרש לאייר את הטור שלו אחת לשבוע.

9. במאיירת גבריאלה ברוך נתקלתי בראשונה בפצ'ה קוצ'ה הקודם, שם היא הציגה את האינטרפרטציה שלה לשירים של פורקיופיין טרי. בינתיים היא הספיקה לאייר עטיפה יפה מאוד לאלבום האחרון של עמיר בניון (בעיצוב סטודיו גרוטסקה), ולהבחר לאמנית העונה של עונת התרבות בירושלים. שווה לעקוב.

עטיפת "עץ על מים". איורים: גבריאלה ברוך. עיצוב: סטודיו גרוטסקה.

10. בשבוע שעבר נפתחה במכללת שנקר תערוכת כרזות בשם "כל הארץ חזית, כל העם צבא". מדובר בכרזות ישראליות שנוצרו בין השנים 1920-1960 מהאוסף של איש העסקים רוני דואק, ואצרה אותה ד"ר בת שבע אידה גולדמן. פה יש סרטון קצר, כדאי לקרוא את הראיון שערך יובל סער וכנראה שהכי כדאי ללכת ולראות. פתוח עד ה- 10 באוקטובר.

11. No doubt מוציאים אלבום חדש בשבועות הקרובים. זה לא היה מעניין בשום אופן אלמלא היו לוקחים את El Mac, אמן רחוב אמריקאי מוכשר לאללה לאייר להם את העטיפה. הלהקה פרסמה וידאו מההכנות, והטכניקה מגניבה ביותר. לנו יש את תאגיד ברוקן פינגרז מנגד (הנה UNGA עושה את רועי נחום, והנה KIP עושה את כהן@מושון).

אין ספק, בלהיטם "הס". עיצוב: El Mac

12. אם יום אחד ייולד ל"סיפור, כיסוי" תת בלוג, הוא כנראה יעסוק בעטיפות של ספרים. עד אז, בלוג האיור "איור" מציג עטיפות ספרים ישראליים שתורגמו לחו"ל. בין המאויירים מחדש – דוד גרוסמן, אתגר קרת, עמוס עוז ויורם קניוק. העטיפה כמעט תמיד שונה בתכלית מזו בגירסה העברית, בעוד שבמוסיקה רואים את זה לעתים נדירות מאוד. נכון שבספר נדרשת עבודה רבה בהסבתו לשפה אחרת, אם כי אני לא בהכרח רואה את ההצדקה כשזה מגיע לעטיפה. למה זה? מעניין.

13. ב- Wall Street Journal מראיינים את בוב איגן, בן 59, שמברר עד הפרט האחרון היכן צולמו עטיפות תקליטים שונות ברחבי העולם. בין העטיפות שאיתר – בוב דילן, ניל יאנג, בילי ג'ואל, ברוס ספרינגסטין ועוד. לאתר של איגן (זהירות – הוא טרחן).

Strange Days של הדורז.

14. ולסיום, דווקא בנושא ממש לא קשור – נהנתי מאוד לראות את הסרטון הקצר "גלגולה של הר' המתגלגלת". סרט סוף שנה של סטודנטית לקולנוע, שעוסק כולו בשאלה – לאן נעלמה הריש המתגלגלת? נותנים דעתם: ירון לונדון, דן כנר, גידי גוב, אסף אשתר, יורם ארבל, דפנה ארמוני ועוד עורכי שידור ויועצים לשוניים. מבדרררררר ביותר.

ניפגש בקרוב, אינשאללה אחרי שאני זוכה לראות את הדבר הזה בלייב.

Read Full Post »

ב- 1968 יצא לעולם ה- White Album של הביטלס, הידוע גם בשמו הרשמי The Beatles. האלבום הזה (החביב עליי מפרי עמלם) מסמל את תחילת הסוף של הביטלס בקריירה המשותפת שלהם, באלבום כפול וגדוש פנינים קטנות כמו Blackbird, Julia, Rocky Racoon, I will, Piggies, Martha My Dear (וגם כמה להיטים, אם כי זו לא המהות). עטיפת ה- White Album היא בסך הכל תבליט עדין של שם הלהקה על גבי רקע לבן. ריצ'רד המילטון, מראשוני אמני הפופ-ארט, רצה ליצוק אמנות קונספטואלית לעטיפה זו, בניגוד מוחלט לעטיפת סרג'נט פפר הפומפוזית שקדמה לו. העטיפה נחשבת לקלאסיקה ולאחת הזכורות עד היום (והיחידה ללא תמונת חברי הלהקה, אגב!).

למה בשבועות לובשים לבן? המוח החילוני והקלוקל שלי מביא אותי לכל מיני כיוונים תמוהים. חג הביכורים, נכון, אבל בפעם האחרונה שבדקתי הפרות והעזים לא חיכו לחודש סיון כדי להתחיל להשפריץ חלב לכל עבר. וגם אם כן, זאת סיבה מספיקה בקושי ללבוש לבן. מה שכן, יש ימבה עטיפות תוצרת הארץ שהן לבנות או שמתכתבות עם נושא הלובן. המפתיע הוא, שאת רוב האלבומים אני גם ממש אוהב. מיס ון דר רוהה, מאבות הארכיטקטורה המודרניסטית, טבע מחדש את הביטוי "Less is more", וכדבריו רוב העטיפות בפוסט הזה יהיה מינימליסטי ביותר. אז בזמן שאתם מנשנשים לכם קישים ועוגות גבינה, ובעקבות הפשטות של הביטלס, הנה לכם אסופת עטיפות לבנות (מדגמית בלבד!) שעושות חסד עם האלבומים שאותן הן מייצגות.

צליל מכוון – צליל מכוון, 1979

אחרי שכל אחד מהשלושה כבר הספיק לצבור מוניטין כמוסיקאי בפני עצמו, חברו יצחק קלפטר, שם טוב לוי ושלמה יידוב לאלבום יחיד בשם "צליל מכוון". התקליט כלל שירים שחברי ההרכב הביאו עימם, וכל אחד מהם עטה את הסגנון של יוצרו. למרות שכל שיר עומד בפני עצמו (זה אף פעם לא התחבר לי לאלבום, אלא יותר כאסופת שירים), זה עדיין רצף של קלאסיקות בזה אחר זה – סיפור של יום, לוקח ת'זמן, ימים לבנים, יכול להיות שזה נגמר, צליל מכוון, ילדי הירח – אלבום שכולו תענוג צרוף. העטיפה הקדמית והמינימליסטית (בעיצובה של מיכל לויט) כוללת את שם הרכב, שמות החברים וזוג קטנטן שכמילות השיר – "אני שולח לך צליל מכוון". באחורי התקליט ניתן גם לראות תמונה של חברי ההרכב, בצירוף דני מקוב (ועוד אחד מנגני האלבום שאני לא מזהה), אותה צילם ג'ראר אלון.

החברים של נטאשה – רדיו בלה בלה, 1994

השני באוקטובר, אלף תשע מאות תשעים ומעלה, והחברים של נטאשה מוציאים את אחת מיצירות המופת המשמעותיות ביותר שידע הרוק הישראלי בשנות התשעים. אלבום קונספט כפול, המשקף שידור רדיו הנמשך יממה אחת מלאה. "רדיו בלה בלה" היא תחנת רדיו פיראטית, אותה מנהל א. וקסמן, הסובל מפיצול אישיות. וקסמן מאזין, מפוחד ומבולבל מהחדשות בתקשורת. 4 הדמויות שלו משדרות ומחלקות את האלבום (והיממה) – פרדי הדכאוני, הפי השמח והמסומם, שץ האנרכיסט וליזה שמאמינה באהבה. אחרי "שינויים בהרגלי הצריכה" המופתי, בא האלבום המפואר הזה, שהראה מחדש עד כמה רחוק אפשר ללכת עם רעיון משוגע שכזה. קשה להאמין שהתוצר הסופי היה כה מוצלח, כשיש לפרויקט שכזה, סוג של The Wall הישראלי אם תרצו,  כל כך הרבה מקומות להכשל בהם. למרות זאת, באמצעות הטקסטים הפרועים והמדויקים של מיכה שטרית, הלחנים של ארקדי, אירוח של כל-העולם-ואחותו, והפקה אחת גדולה ומפוארת, הכל תיקתק ועבד ביג טיים. העטיפה לבנה כולה, כשפינה התחתונה מיקרופון שדרים קטן ותו לא, בניגוד גמור למה שמצפה בתוך הקנקן. כל מה שעצר בעדי לרשום את מלוא מה שיש לי להגיד על האלבום בפוסט משלו עד היום, הוא אחת אסנת בוכמן שעיצבה את העטיפה וטרם הצלחתי לאתר. מי את, אסנת בוכמן יקרה???

שלום חנוך – חתונה לבנה, 1981 \ הדרכים הידועות, 2008

אחרי הצלחת אלבומו הראשון "אדם בתוך עצמו", ואחרי שנים של עבודה משותפת עם אריק איינשטיין, החליט שלום חנוך לשבור כיוון ויצר את "חתונה לבנה". האלבום היה מבוסס על רוק מחוספס, עשיר בכלים, עיבודים מורכבים וקשים (יחסית, דאז) לעיכול, הפקה של לואי להב וכמובן הסקסופון של ירוסלב יעקובוביץ'. הקהל, שהורגל ל"מאיה" ול"אבשלום", התקשה להתרגל לסאונד הקשה והגס. הזמן עשה את שלו, והאלבום הפך לאבן דרך ברוק הישראלי והגדיר מחדש את המונח פורץ דרך. "כסף", "דיברנו על הצלחה", "חתונה לבנה", "רומן אמיתי" – זה דה ריל שלום (ותרשו לי המלצה – "שחרר אותי" יצא שנה קודם לכן בגירסת תקליטון פ'אנקית בת שמונה דקות – מפתיע לאללה וכל כך מעולה!). את עטיפת האלבום עיצב מנחם רגב, מבכירי מעצבי עטיפות התקליטים בארץ באותן שנים (אחראי בין היתר לכמה קלאסיקות אריק איינשטיין, למשל) וצילם אותה בן לם. התמונה שעיטרה את האלבום צולמה בסוויטה של מלון שרתון בתל אביב, מרוהטת בלבן עד הפרט האחרון. שלום חנוך, בחליפה לבנה על הספה, אולסטאר לבנות ולצידו זרוקה הגיטרה במפגן אייטיז קשה. הארדקור.

האלבום זכה להכרה מאוחרת וקיבל אלבום מחווה בשם "הדרכים הידועות", שאף פעם לא ממש התחשק לי לשמוע. סטודיו דורון עדות הלך חזק עם הקונספט הלבן מהאלבום המקורי ויצר עטיפה לבנה, עם כיתוב אפור ומינימליסטי.

רמי פורטיס – משולש, 2009

אחרי שצבר לא מעט חומרים בעקבות הסיבוב המשותף של "על המשמרת" עם ברי, איגד מר פורטיס את השירים לכדי אלבום אחד משולש, שזכה לשם המקורי "משולש". נוסף על החומר הרב, חש פורטיס שקיצו של עידן התקליטור קרב ועל כן בחר בפורמט הלא-שגרתי. המארז כולל שני אלבומים בשם "יער ישראלי" ו"חזל"ש", וכן מיני אופרת רוק פרועה והזויה עד למאוד בשם "חימושניגיגי" (אני לא חושב ששרדתי אותה עד הסוף). בין השירים החביבים עליי ניתן למנות את "השיר של ז'אק" (לזכרו של המתופף האגדי ז'אן ז'אק גולדברג שליווה את פורטיס בעבר), "מעליי" עם מארינה מאקסימיליאן בלומין (מוכשרת הגברת) ו"אצבעות דביקות". כלפי חוץ העטיפה נראית בסיסית ורגילה לחלוטין, כשבפנים – עולם ומלואו. בתור מי שראה אי אילו עטיפות תקליטים בחודשים האחרונים, אני לא זוכר עטיפה כל כך עשירה, פרועה ומושקעת כמו המארז הנהדר הזה. לכל אחד משלושת החלקים עטיפה משלו שתואמת את שם הדיסק, כשהחוברת גדושה יצירתיות ושגעון וממש רואים כמה מחשבה היתה מאחוריה. לתפארת מדינת ישראל.

ששת – ששת, 1977

איזה כיף של תקליט! שם טוב לוי ליקט סביבו חבורה של מוסיקאים מוכשרים (בהם יהודית רביץ, עדי רנרט ושמוליק בודגוב) יוצאי להקות צבאיות לאלבום יחיד ששמו כשם ההרכב. החבורה יצרה קטעים ארוכים (בחלקם אינסטרומנטליים) של רוק מתקדם, מלודי ובשילוב עם אלמנטים של סמבה וג'אז. חברות התקליטים היו ספקניות באשר לפוטנציאל השיווקי של החומרים, וההרכב התפזר כעבור מספר הופעות בלבד. רק לאחר יציאתם של החברים לדרך עצמאית, החליטה CBS לתעד עת יצירתם, והאלבום הוקלט תוך שלושה ימים בנגינה חיה. את העטיפה צילם, איך לא, ג'ראר אלון (כל עטיפה טובה בשנות השבעים, פשוט לא ייאמן) ועיצב דוד טרטקובר (כנ"ל).

אלון צילם את חברי הלהקה, ואילו טרטקובר הציג על גבי העטיפה את ה- contour שלהם בלבד, תוך מיספור הדמויות. חברי הלהקה נחשפים בתמונה שהופיעה בצידו האחורי של התקליט (אם תהיתם, מ- 1 עד 6: עדי רנרט, שם טוב לוי, יהודית רביץ, שמוליק בודגוב, איקי לוי, שמוליק ארוך).

שם-טוב לוי – בן אדמה, 2010

פעם שלישית בפוסט הזה, ואין ספק שהבחור אוהב לבן.

את שם-טוב לוי גיליתי בשלב יחסית מאוחר. זאת אומרת, הוא תמיד היה שם, אבל לא מספיק היכרתי אותו בפני עצמו שלא במסגרת קצת אחרת, או צליל מכוון, או עם אריק איינשטיין, או גרוניך, או ששת, או מקומות אחרים שהשמטתי. לפני שנתיים קניתי את "התעוררות", אלבום הסולו הראשון מ- 1979, מבלי להכיר בו אף שיר, והוא נכנס מהר מאוד לפנתיאון האישי שלי. מאז עברו הרבה מים בנהר, ושמי קצת נעלם כיוצר עצמאי. אבל ב- 2007 המציא את עצמו מחדש כשליקט סביבו אסופת מוסיקאים מוכשרים שמנגנים מוסיקה צוענית, ג'אז וחוזרים למקורותיו הבולגריים של לוי. אנסמבל שם טוב לוי הוציא את "תחנות רוח" (זמין במלואו בבנדקמפ) ואילו שלוש שנים מאוחר יותר את בן אדמה (שזמין אף הוא), שניהם פשוט מעולים. ערבוביית הסגנונות עובדת מצוין, ולוי מתגלה שוב כיוצר כן שמאמין בדרכו ולא מהסס לגלוש למקומות קצת פחות מוכרים בעברית (חביבים עליי "פוגה מיסטריו" שמתעלה על המקור של אסטור פיאצולה, "פרו ורבו" שנשמע כמו השיר החסר מהפסקול של 'חתול שחור, חתול לבן' ו"לא זכיתי באור מן ההפקר" המקסים למילותיו של ביאליק). את העץ שבעטיפה אייר רוני לוי, שמתחבר לשם האלבום "בן אדמה". על העיצוב היו אמונים דור כהן הותיק ונועם נתן. אבל למה שוב פונט פרנק-ריל, למה?

עד כאן להפעם, פולקס. חג שמח לכולם. Say cheese!

עכשיו תורכם! אילו אלבומים לבנים אתם אוהבים?

Read Full Post »