Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘בלוג’

יום העצמאות, 1993

גדלתי כל חיי ברמת גן, במרחק יריקונת מהכיכר המרכזית של העיר. בכל אירוע, הגיעו הדהודי הרמקולים עד לחלונות ביתנו. יום העצמאות, ואני כרגיל שומע את רעש הבמות מכיוון כיכר אורדע. הייתי אז בכיתה ה', והוריי הרשו לי ללכת לבד לאירוע המוני מסוג זה ולבלות עד מאוחר. פטישים, קצף, ספריי חוטים וכל שאר הג'יפה של עמישראל. בחצות, כשחלק מהקהל כבר הספיק להתפזר, עלתה לבמה להקה צעירה עם השם המגוחך מופע הארנבות של ד"ר קספר. את מה שהיה שם בטח שלא צפיתי מגיע. חבורה פרועה, אנרגטית, מפוצצת טסטוסטרון ובוערת מבפנים. ואני הייתי ילד בכיתה ה' שהשמיעו לו "סן פרנסיסקו על המים" ו"עטור מצחך" בבית. אמנם הופעת במות של יום העצמאות, אבל היתה שם אש אמיתית, בטח לילד בכיתה ה'. הייתי מוקף בכל הילדים הגדולים של בית הספר. בהתחלה הצטרפתי בחשש לפוגו של "את! לא! מבינה!", קצת מהסס אם זה הדבר הנכון לעשות. ככל שהתקדמה ההופעה, זה נהיה פרוע יותר, משוחרר יותר ונכון יותר. השעה היתה כבר אחרי אחת, הרבה אחרי השעה שהבטחתי להוריי שאחזור, אבל נשארתי בסוף להדרן לשמוע את "סקס". וקפצתי, והזעתי, ובאותו רגע כבר לא הייתי אותו ילד של "עטור מצחך".

גדלתי כל חיי ברמת גן, במרחק יריקונת מהכיכר המרכזית של העיר. עיר מנומנמת שאני עדיין די מחבב, למרות שמעלתה הגדולה היא קירבה לעיר אחרת. עברו כבר מעל ל-18 שנה מאז. אותה כיכר מרכזית נראית לי די קטנה כשאני עובר שם היום, לפעמים במקרה ולפעמים במכוון. הקספרים בוודאי לא אותה להקה רעבה ואנרגטית כפי שאני זוכר אותה. מה שלא נתפוגג כתוצאה מהזמן שחלף, הוא אותו זכרון של high שחזרתי איתו הביתה. להכנס למיטה, עירני לגמרי, הלב דופק בחוזקה, מסרב להירגע וההופעה מתנגנת לי בראש. זה היה אותו רגע, אותה נקודה בחיים שבה גיליתי עד כמה מוזיקה יכולה לעשות את זה למישהו. ליתר דיוק – עד כמה היא יכולה לעשות את זה לי. 18 שנה שמוסיקה מלווה אותי בבית, באוטו, בעבודה ובין האוזניות. ריגוש.

פברואר, 2002

אין ספק שאת התקופה המפרכת בחיי העברתי במסדרונות האוניברסיטה העברית בירושלים, נע טרוט עיניים בין הפקולטה למדעי הטבע לבין הפקולטה למדעי המחשב. לא הייתי בין הסטודנטים המובילים בכיתה שלי, I can tell you that. תכנית לימודים עמוסה עד כאב שמוציאה לאדם השפוי את הרצון ללמוד משהו בעודו בחיים, אי פעם. אני סחבתי בקושי מסמסטר לסמסטר, כל פעם מופתע מעצמי שעוד תקופת בחינות עברה, ושאני עדיין כאן. לרוב הייתי מנסה להשיג ולרדוף אחרי הזנב של עצמי, מלא חשש ולא יודע איך הכל בכלל יסתיים מתישהו.

בתכנית שבה זכיתי לקחת חלק דרשו מאיתנו בשנה האחרונה ללימודים לבחור קורסי בחירה מפקולטות אחרות, כשהדגש הוא על קורסים שאינם מתחום המדעים המדויקים. מבין מיטב הקורסים שקמפוס הר הצופים ידע להציע, מצאתי את דרכי לקורס קטנטן בכתיבה תסריטאית שהעביר מר אריה יאס, אז מנהל מחלקת הדרמה בערוץ הראשון. באולם קטנטן עם עוד בערך עשרה משתתפים ישבנו אחת לשבוע, וראינו וניתחנו סרטים. לקראת כל מפגש נדרשנו לכתוב תסריט קצר במגוון נושאים – סיפורי אהבה, מרדפים, ארוחות שנחרבות ואפילו תסריטי אנימציה – ומקריאים אותם בפני הכיתה. אל תוך הלילה הייתי יושב וכותב, בורר את המילים, מוחק, משכתב ומנסח מחדש. זה היה כיף אמיתי, מלווה בציפיה מתמשכת במהלך כל השבוע. ויותר מכך – הפתיע אותי עד כמה נהנתי מזה. החוויה הנדירה של לרצות להשקיע, לנסות לעשות בקורס הרבה מעבר למה שצריך רק כי אני נהנה מכך זכורה לי עד היום.

בראייה לאחור, אין לי ספק שזה היה הקורס שאהבתי יותר מכל קורס אחר בתואר. נראה לי שאני במקצוע הנכון למרות הכל, אבל תמיד היה שמור אצלי מקום חם לנושא. כתיבה לשם הכתיבה, ולא כי צריך לרשום משהו. במרוצת השנים מאז הקורס עלו כל מיני רעיונות איך, למי ובאיזו מסגרת אחזור לכתוב, אולם זה מעולם לא התגלגל לאיזה למקום קונקרטי. מתישהו, זה יגיע.

יולי, 2006

לפני כל נסיעה לחו"ל אשתי היתה מקפידה לבדוק את השטח וחוזרת עם רשימה ארוכה של מבנים שהיא רוצה לבקר בהם. אני, מצידי, השתדלתי לשתף פעולה (או שלא) והלכתי אחריה לראות בתים שעיצבו ארכיטקטים או מעצבים מפורסמים (או שלא). העיצוב קצת השתלט לי על המרחב האישי עוד קודם – הבית שלנו גם ככה מלא בספרי עיצוב, בחומרים ובמגזינים לארכיטקטורה ולעיצוב, עוד מימיה כסטודנטית בשנקר. זה לא שלא נהנתי מלבקר בעוד מבנה ובעוד בית, זה פשוט הרגיש בדרך כלל כמו לסייר במוזיאון ולנסות להסיק בעצמך את מה שניסו להעביר במיצג מסוים בלי לקרוא את מה שכתוב על התערוכה ולדעת של מי היא בכלל.

בספרדית עילגת מטלפון ציבורי, תיאמתי לנו סיור בביתו של הארכיטקט לואיס ברגאן ברובע מפוקפק ומרוחק של מקסיקו סיטי. לא ממש התחשק לי, אבל בסוף השתכנעתי. לשם שינוי, הפעם ליוותה אותנו מדריכה שהסבירה באריכות אין קץ אחר כל פרט ופרט בבית. אני מצידי גמעתי את כל ההסברים בשקיקה. יחי ההבדל. אין פינה בבית שלא חשבו עליה. במקום להסתכל ולעבור הלאה, הייתי המום מהפונקציונליות, מהחשיבה ובעיקר מהעובדה שהכל כל כך נכון. העיצוב משרת מטרה, שהיא ממש לא שהבית יהיה יפה (והוא מאוד יפה, בלי קשר). לא הייתי מבחין, ובוודאי שלא הייתי מבין אם לא היו מסבירים לי באופן פרטני את בחירת הצבעים, את הטכניקות לתאורה טבעית, את שיפוע המדרגות או את המגרעת ברצפה תחת האמבטיה. אותו אסימון, ש"מעוצב ≠ יפה", נפל לי באותו יום. אני חושב שאז, לראשונה הגעתי באמת להכרה בתרומתו של עיצוב נכון. יותר משהבית היה יפה, הוא היה מעניין. ויותר מאשר מעניין, הוא היה מחוכם. ובעיקר – הוא פשוט היה נכון.

בשנים האחרונות אני כבר הפכתי להיות זה שמתאם לנו סיורים בכל מקום אליו אנחנו מגיעים. למרות שאשתי היא המעצבת מבין שנינו, אני כנראה כבר עוקב אחר יותר בלוגים ואתרים לעיצוב ממנה, מנסה להשלים פערים. החיבה שלי למילה הכתובה משכה אותי יותר לכיוונים של תקשורת חזותית, גרפיקה וטיפוגרפיה, אבל אני מנסה לשמור על ראש פתוח. חסידי המקצוע אומרים שעיצוב זו דרך חיים. אני לא יודע אם זו לא סתם הפרזה דמגוגית, אבל אין ספק שברגע שאתה מתחיל לחפש את זה ולשים לב, קשה לחדול.

בית הארכיטקט לואיס ברגאן. הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו ב- 2004

ינואר, 2011

מכינים אותך לרגע הזה כל תקופת ההריון. זה קשה, זה ארוך, זה כואב, זה צועק – מה לא אמרו מראש. אבל לא משנה כמה מכינים אותך, תכניות בצד. אתה רואה את הכל משנה כיוון בתוך שעות ספורות ואין לך מה לעשות. לתמוך, להחזיק, ללטף. הכל מסתבך, ואז מסתבך שוב.

לקח לא פחות משבוע עד שהרופאים הסכימו לשחרר את אשתי ואת בתי הבכורה שזה עתה יצאה לאוויר העולם מבית החולים, כל אחת עם סיבוכים משלה. במשך כל אותו זמן, שתיהן היו תחת השגחה מתמדת בבית החולים. אינספור סידורים שהתעצלת לעשות קודם לכן, שיירת מבקרים בלתי פוסקת ושתי נשים שצריכות אותך. וכל הזמן הזה להיות בפוקוס, ולדאוג לכולם, ולהשיג מה שחסר, ולהפעיל את כל החברים והמשפחה ובעיקר לנסות איכשהו לצוף ולהיות בשליטה. עם כל הרצון להיות עם השתיים, יש משהו משחרר בהגבלה של בית החולים על הישארות בן הזוג בלילה מחוץ למחלקה. הייתי צריך את השקט הזה, לישון בבית וקצת להתאפס על עצמי לקראת היום שלמחרת. פתאום באחת בלילה אתה מגלה שבעצם רק שתית קפה אחד בבוקר, ואין לך מושג איך עבר עוד יום ואתה עדיין על הרגליים.

אחרי ארבעה ימים מטורפים כאלה עשיתי את דרכי הביתה בחזרה מאיכילוב, לבדי, בשקט שלי. מה קרה בנסיעה הקצרה שלי הביתה עד היום אני לא יודע. חיכיתי ברמזור, נתון לגשם שוטף והחלפתי דיסק במערכת. אני עודני מחזיק את האלבום ומבין שאני פשוט צריך לכתוב על עיצוב עטיפות של תקליטים. תקראו לזה הארה, תקראו לזה מקריות, תקראו לזה הזיות של אבא טרי שלא ישן כבר כמה ימים כמו שצריך. כמה שזה נשמע לי מוזר ותלוש עכשיו כשאני חושב בצורה קצת יותר ממוקדת, באותו פרק זמן פשוט הכל היה יכול לקרות והיה נשמע לי הגיוני באותה מידה. זה היה רגע נדיר של מיקוד, שבו התנקזו לי העניין במוזיקה, בכתיבה ובעיצוב למקום אחד ברור באופן שקשה שלא לתהות איך לא עליתי על זה קודם. הכל התחבר בצורה כל כך נכונה בשבילי. הלוואי שהייתי זוכר איזה אלבום החזקתי ביד באותו רגע. עד היום אני מנסה, אבל האמת המרה והמשעשעת היא שאני פשוט לא יודע. התזמון היה מחריד, אבל פשוט ממש רציתי להרים את הפרויקט הזה. שבועיים לאחר מכן הייתי עם קצת חומר ביד ויצאתי לדרך. את הפוסטים הראשונים כתבתי בשעות לילה, ליד העריסה, נותן לאשתי לישון ותוך כדי נסיונות הרדמה של התינוקת.

היום, לפני שנה, עלה הבלוג לאוויר.

אפילוג

הפוסט הראשון שכתבתי היה על "בציר טוב" הנהדר של אילן וירצברג ושמעון גלבץ. ציטטתי שם את "אני הולך במישור" של יונה וולך, החביב עליי מתוך האלבום:

"תמיד אני זוכר, אני מפיק הנאה כשמשהו צריך נשימה ארוכה\

לא שבהרים נשימתי קצרה אבל אני אוהב ללכת בדרך אותה"

גם באלבום וגם בעטיפתו ניסו היוצרים להיות על-זמניים, ככאלה ששורדים יפה את מבחן הזמן ומשתבחים עם השנים. גם הם לא עשו זאת באופן פשוט, והלכו בדרך הארוכה והנכונה. מבחינתי, הדרך הראויה לעסוק בעיצוב היא לא רק להציג, אלא גם לשמוע ולהבין את הקונטקסט בו נוצר ואת הפונקציה אותה נועד לשרת. אותה על-זמניות היא גם מה שהכריעה אצלי את הכף וגרמה לי להציג את התוכן ברשת ולא בתערוכה או במקום אחר – מתוך כוונה שיישאר ויצטבר וייגדל עם הזמן. הפוסטים הראשונים עדיין נראים לי סך הכל די קריאים ורלוונטיים גם עכשיו, אולי קצת קצרים מדי. אולי אעמיק ואכתוב על זה קצת יותר יום אחד, אבל ההחלטה העקרונית להוסיף לעולם תוכן חדש ולא רק לחלוק\לשתף\להפיץ מסבה לי הרבה נחת. בגדול אפשר לומר שאני די מרוצה.

"סיפור, כיסוי" עשה לי את השנה האחרונה הרבה יותר מהנה מכפי שהיא היתה יכולה להיות בלעדיו. זו הפינה הקטנה שלי שבה אני נהנה מלכתוב על דברים שאני אוהב. הבלוג נהיה קצת אני, וכמו שאתם כבר מבינים הוא גם גדל במקביל לבת שלי, שזה דבר די נחמד לכשעצמו. אני מקווה שהיא תקרא אותו כשהיא תגדל. בינתיים עוד לא נמאס לי, יש לא מעט עטיפות אהובות שטרם יצא לי לכתוב עליהן (בירייה מהמותן: הראשון של השמחות, תל אביב הקטנה של דן בן-אמוץ וחיים חפר, הראשון של הבילויים, צד ג צד ד של מתי כספי, עיניים זרות של רונה קינן – בחיי שיש מלא), ויש אפילו פרויקט אחד מרתק, שאפתני ומדהים בטירוף שאני מקווה להביא פירות ראשונים שלו בקרוב (הפתעה!).

פעם בשנה, כמה מילים חמות – תודה לכל המוסיקאים, המעצבים, המאיירים והצלמים ששיתפו פעולה או שפנו מרצונם החופשי להשתתף. עדי אלוני היקרה, שמשקיעה באהבה אין קץ באופן שוטף בעיצוב הכותרת כאן למעלה (ובפרט אחת מפוצצת לפוסט חגיגי זה) – כפרה עלייך. תודה לאשתי האהובה שמפרגנת המון, למרות שאני נוטש אותה מפעם לפעם בשעת ליל לכתוב לכם. מזל טוב לגברת הקטנה שזה עתה חגגה שנה כפי שכבר הבנתם, ויום אחד כשתהיה גדולה אני מקווה שיהיו לה המון פוסטים לקרוא. ובעיקר – תודה לכל מי שעוקב, כיף לי שאתם פה. אתם מוזמנים לברך את הבלוג בעצמכם כאן למטה ותעשו אותו (ואותי) קצת יותר שמח.

יומולדת 1 שמח לנו!

עופר

Read Full Post »

לרגל יום הבלוג הבינלאומי, אני שמח לתרום את חלקי ולהגיש לכם חמישה בלוגים נבחרים שעשו לי את השנה האחרונה. לא בהכרח קשור למה שאני כותב עליו כאן, אבל פשוט כיף לי לקרוא אותם. אם תרצו, אלה שלוקח הזמן הקצר ביותר מרגע שגוגל רידר מתריע ועד שאני קורא.

תת מודע זמני – הבלוג של עמיחי חסון

אני לא ממש יודע איך התגלגלתי לבלוג הזה, אבל מאז שדרכנו נפגשו אני לא מפספס אף פוסט. עמיחי חסון (מר חסון!) מצהיר על "מוזיקה, ספרות, שירה, קולנוע, אומנות, יהדות, חיים", אבל בהכללה גסה אני יכול לומר שמדובר בשנה האחרונה פשוט בביקורות מוזיקה. אם יש משהו שאפשר לומר על עמיחי, זה שהוא רציני. ואם יש עוד משהו שאפשר לומר עליו, זה שהוא יסודי בכתיבה שלו. הרבה מחשבה, הרבה השקעה ורצון אמיתי להביא התייחסות רצינית לקוראים.

שם הבלוג לקוח משירו של מאיר אריאל, כמובן. עמיחי כותב ביקורות תרבות ל"מקור ראשון" ולעוד כל מיני מסגרות שלא יוצא לי לקרוא. הכיוון המוסיקלי נע סביב אבות מזון כמו אביתר, ברי ואהוד, אבל נודד גם עד נינו ביטון, סיגר רוס, רביד כחלני ויהוא ירון. בלעדיו כנראה שלא הייתי חורש על דודו טסה והכוויתים, או על "נקודת מפגש" של צח דרורי, שמסתמנים בלי שום ספק כשניים מאלבומי השנה שלי עד כה. עמיחי לא מהסס גם לגעת בפן האישי, ולא רק בסקירתי הרחב, וזה כיף גדול.

למתחילים: מזרח תיכון חדש: דודו טסה והכוויתים, כיצד הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב מוזיקה מזרחית, מאיר אריאל לא מת

עטלף: זירת היצירה העירונית של ניוקאסל

הרבה אנשים חולמים על בית בכפר, על דונמים של גינה שלוקח שעות לטפח, על מקום למלא בריכה לילדים במים שאין לנו ועל שקט אינסופי. אולי זה קצת פחות מקובל בימינו, אבל אני בחור עירוני בעליל. כל חיי גדלתי בעיר, עם כל הרעש והצפיפות ומה שנלווה לכך. במסגרת יחסי האהבה-שנאה שיש לכולם עם תל אביב, יש לי הרבה יותר אהבה מאשר שנאה. תנו לי אמפם מתחת לבית, וקפה שפתוח 24 שעות במרחק יריקה ואני מאושר.

הבלוג "עטלף" עוסק בבסיסו בשני נושאים שאני אוהב – אורבניקה ועיצוב. באופן תמוה, נראה שמי שעומד מאחורי המיזם הזה ונותן לו חסות הוא בירה ניוקאסל, קשר שעד היום לא הצלחתי לפצח (אבל לא ממש אכפת לי, למען האמת). יש שתי סדרות כתבות שאני נהנה במיוחד לעקוב אחריהן באתר. הראשונה שבהם היא סדרת הראיונות "זה לא ראיון", שבה משוחחים עם כל מיני אנשים מעניינים ו\או שאני מעריך על החיבור האישי שלהם למושגים של אורבניקה ועירוניות; השנייה היא סדרת כתבות מצחיקה ביותר של הבמאי האדיר אדם ביזנסקי, על סרט חדש שהוא עובד עליו (גם הוא ממומן על ידי…ניחשתם נכון). חוץ מזה יש שם עוד כל מיני פתרונות עיצוביים לעיר ומיצגים אורבניים כאלה ואחרים. אחלה בלוג. שתו בירה!

למתחילים: "זה לא ראיון" עם הטיפוגרף עודד עזר, "זה לא ראיון" עם המאייר אסף חנוכה, פתרונות עגינה לאופניים בעיר, 100 קילובייט דגים (מתוך סרטו של אדם ביזנסקי)

Indexed

מה שהתחיל כפרויקט צד קטן לפני חמש שנים, הפך לבלוג עצום-קטן היום. ג'סיקה האגי מפרסמת באופן רציף גרפים, תרשימי זרימה או דיאגרמות שעזורות לנו להבין את החיים שלנו טוב יותר. יש פרסום מדי בוקר של יום עבודה (שני-שישי), "בזמן שהקפה מתחמם" כהגדרתה. האתר צמח למימדים עצומים בהיבטי תפוצה והוקרה, אבל עדיין שומר על אותו מראה קטן ואינטימי . להתחיל את הבוקר עם חיוך.

למתחילים: קשה לי, תיכנסו ותראו לבד

הכל בראש – הבלוג של עפרי רביב

לעפרי ולי היסטוריה משותפת די ארוכה כשחושבים על זה. במשך כמה חודשים חלקנו את אותו אוהל בטירונות, לפני שהפכו לאופנה ולטרנד בישראל (האוהלים, לא הטירונות). הגשנו ביחד דו"חות מעבדה בפיזיקה בתואר ראשון (עפרי כתב, אני הנהנתי עם פרצוף של מישהו מבין. בערך). והיה גם איזה משהו ששילב מקדחה, עוף קפוא ועפרי בבוקסר, שאני לא אצליח להסביר למי שלא היה שם (ועפרי בטח ירביץ לי אם אני אנסה). הרבה שנים כבר עברו מאז. דרכנו די התפזרו, אבל עדיין יוצא לנו להפגש באירועים חברתיים כאלה ואחרים מפעם לפעם. רשמית, הוא עמוק בתוך מסלול ישיר לדוקטורט במדעי המוח בתכנית מצטיינים באוניברסיטה העברית. בפועל, הוא עושה עוד אלף ואחד דברים. בעבר הוא היה שותף לפיתוח של סטארט-אפ תוכנה. בשנתיים האחרונות הוא עמל על מיזם מדהים שנקרא כנסת פתוחה (תנו הצצה!), שכולל ריכוז וניתוח של פעילות הכנסת – הדברים שמתחת לפני השטח: האם מי שהצבעתם לו בבחירות הלך בעקבות המצע המפלגתי, או שהוא יצא פארש וסגר כמה דילים? מי מחוקק מצטיין? במה עוסקות כרגע הועדות השונות? הכל מונגש לציבור, פשוט כי זה נכון וחשוב (וכי לא תוכלו לדלות את כל אלה מאתר הכנסת בלי לחתוך ורידים).

ומעבר לכל זה, הוא מוצא לנכון לכתוב לבלוג שלו "הכל בראש", שעוסק במחשבות שלו על כל מיני נושאים שמעסיקים אותו כרגע. "מדעי המוח, תכנות, חברה, כלכלה, זכויות יוצרים וכל דבר אחר שעובר לי בראש", הוא מסביר מתחת לכותרת, והכל מעניין. לא השתכנעתם?

למתחילים: הפופוליזם הזול של מירי רגב במחאה החברתית, על מלחמתו של האקר צעיר נגד סוני בתחום זכויות היוצרים ולמה זה חשוב לנו, הכתם העיוור (או: למה המוח שלנו עובד עלינו בעיניים), למה בטר פלייס לא יביאו בטר פלייס

Inspire me now

אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה באמת בלוג. אולי יותר טאמבלר. או טאמבלוג (בטח יש לזה שם בגיקית מדוברת). בכל מקרה, Szymon Błaszczyk (תרשמו לעצמכם בצד, השם הזה יכול להציל אתכם במשחק הבא של שבץ נא) הוא בחור פולני שמתמחה בחווית משתמש, או מעצב תעשייתי לשם הפשטות. Inspire me now הוא אוסף תמונות בלתי נדלה של עיצובים תעשייתיים מעניינים. כבר יותר משנה שאני עוקב אחרי התמונות שם, והן פשוט מרהיבות בזו אחר זו. מדובר בעיצובים מכל העולם, מתעדכנים ברמה היומית ונעים על התפר בין מדהים, מטורף ומצחיק. שילבתי כמה תמונות נבחרות כאן בפוסט, בשביל הפאן.

למתחילים: שיטוט אקראי, תנסו לבד

ואחד קטן-גדול לסיום:

את עונג שבת הוצאתי מהרשימה הזאת בכוח, אך ורק כי כנראה שרובכם המכריע כבר מכיר. גיאחה כותב על מוסיקה, תרבות ודברים שקורים (יש למישהו הגדרה יותר טובה?).  הכתיבה מקיפה במיוחד (אין לי מושג מתי הוא מספיק לדלות את כל המידע הזה) אבל מאוד עניינית, ועדיין מצליחה להיות מעניינת. ומעל כל אלה, הכתיבה היא עצמאית במובן הכי רחב ש"עצמאי" יכול להיות, ובכך גדולתו של האתר בעיניי. עצם העובדה שיש לו כזו תהודה, זו תעודת כבוד לו ולנו. נוסף על כל אלה, הוא גם מסתמן כאיש ממש נחמד. כיף גדול.

קריאה מהנה, וחג שמח לכולם! שתפו אותי במה שאתם קוראים.

Read Full Post »