Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אריאל זילבר’

(שומו שמיים, יש פה עירום. הנה משהו אחר ללא עירום שנהנתי לקרוא השבוע, למי שלא חש בנוח)

עטיפת האוסף "לאזניים צעירות", 1969

 

TwoVCoverהמוזיקה הפופולרית ניפקה מאות של עטיפות המשלבות עירום כזה או אחר במרוצת השנים, כשהבולטת שבהן היא כמובן זו של ג'ון לנון מאלבומו Unfinished Music No.1: Two Virgins ב- 1968. לנון ויוקו אונו מופיעים בחזית בעירום פרונטלי מלא, מהלך בלתי לאמן בקנה מידה כזה (או כל קנה מידה, בעצם) ושקול להתאבדות מסחרית. לקח חודשים עד ש- Parlophone היתה מוכנה שוב להדפיס עותקים של התקליט, וגם אותם 5000 בודדים שהוחלט להדפיס בבריטניה נמכרו כשהם עטופים בנייר חום. הבריטים הגיבו בזעזוע העמוק כפי שהם יודעים, והאלבום ייזכר לדראון עולם כמעידה הזויה של אמן גדול (אף לא מילה אחת על המוזיקה!). טור ארוך ומקיף על האלבום והעטיפה כאן.

כמו לנון, מוסיקאים רבים היישר ממעמקי המיינסטרים לא היססו לשלב עירום על גבי העטיפות שלהם לאורך ההיסטוריה: ג'ימי הנדריקס ועשרות הבחורות בעטיפה הפנימית; צמד הדוגמניות של רוקסי מיוזיק; השד המציץ של הסקורפיונז; גבר עירום על עטיפת אלבומם השישי של Rush; פרינס מדגמן עירום מלא; עטיפות נוספות של ג'יינז אדיקשן, הפיקסיז, רד הוט צ'ילי פפרז, וגם קטינות עירומות בעטיפות של בליינד פיית' והסקורפיונז, כל אחת עוררה סערה בשעתה. בהחלט לא רשימה קטנה של אמני שוליים.

לנו הישראלים תמיד היה איזה עניין כזה עם עירום. שואפים להיות חופשיים ומשוחררים, אבל בכל זאת קצת חוששים. חושבים שאנחנו פתוחים ונאורים, אבל בסופו של יום קצת ביישנים. רוצים להרגיש אירופה אבל נמצאים בקצה המזרח התיכון. מזמינים דיאט קולה עם ההמבורגר. הבנתם.

"המיטב" של ריקי גל. משמאל - צילומו של אילן בשור לאחר שקוצץ וצומצם.

צילומו של אילן בשור, לפני ואחרי הקיצוץ

לפני אי אילו שנים, עבד הצלם אילן בשור עם ריקי גל במסגרת מאות הפורטרטים שצילם לאורך הקריירה שלו. אחת התמונות הנבחרות מאותה סדרת תמונות הציגה את גל כששד אחד מציץ מצדו של המעיל. התמונה נבחרה לעטר את עטיפת אלבום המיטב הכפול שלה, לא לפני שהחברים ב- NMC קיצצו את מימדי התמונה והוציאו ממנה את העוקץ. כל מה שרצינו להגיד על המתירנות הישראלית בתמונה אחת – יש קווים מסוימים שבחלק מהמקומות היו מתאימים ובחלק פשוט לא.

 

מימין - הפרברים במצב הח"ן (1969). משמאל - פסקול הסרט "חצי חצי", 1971.

מימין – הפרברים במצב הח"ן (1969). משמאל – פסקול הסרט "חצי חצי" (1971).

 

לא כך בהכרח היו הדברים בתחילת הדרך. למיטב ידיעתי, המקרה הראשון בו באמת ניסו לבחון את סובלנות הקהל לכך בארץ היתה בשנת 1971, אז יצא המחזמר "קפוץ". המחזמר נכתב בהשראת "שיער", והשתתפו בו בין היתר עוזי פוקס, דני סנדרסון ויוסי אלפי. המחזמר כלל קטעי עירום רבים, ועל עטיפת התקליט (וכרזות המופע שליוו אותו) הופיעה תמונות עירום גדולה, שחור על גבי לבן, שלא ניתן לטעות בה.

עטיפת המחזמר "קפוץ", 1971.

עטיפת המחזמר "קפוץ" (1971).

באולמות רבים בהם עלה המופע התקיימו הפגנות קשות בעיקר מצד גורמים דתיים, אשר הובילו לביטולו במספר רב של מקרים. התהודה התקשורתית היתה גדולה, והנושא אף עלה לדיון בכנסת. הצנזורה דרשה לפסול את המחזה, מפגינים היכו את השחקניות, ובית המשפט דן לא פעם בהכרעות שעניינן המחזה המדובר. מבקר התרבות של מעריב כתב על כך בינואר 1971:

"מן השמיים מסייעים ל'קפוץ'. ומי הוא המסייע למחזמר זה, שאני מזדהה עם כל הביקורות הלא-חיוביות שנכתבו עליו? דווקא מתנגדיו… והרי כבר נאמר, בחצי לצון חצי רצינות, כי כל מפיק מתפלל שהצנזורה "תיטפל" אליו, ושתהיה התנגדות מצד חוגים שונים – כאמצעי בדוק להצלחה". בסופו של יום, ירד המחזה מן הבמות, והופסקו הדפסתו של התקליט המאגד את שירי המחזה. עד היום נחשב התקליט לפריט אספנים נדיר במיוחד בקרב יודעי דבר.

מעבר לטענה המובנת-מאליה שעירום גורר תהודה תקשורתית, מקרה זה משמש נקודת ציון בכל הנוגע לשימוש בעירום בתרבות הפופולרית שלנו. והכיוון שהתוותה אבן הבוחן הזו אינו משתמע לשתי פנים בכל הנוגע ליחס לנושא בישראל. עירום? ועוד פרונטלי??? לא בבית ספרנו. אתם רוצים לנסות? בבקשה. אבל נעשה לכם את המוות. נפגין, ונכה, ונעתור, ונתיש אתכם עד שתתחרטו על כך.

קילר הלוהטת - דופקים את הלבנים (1985).

קילר הלוהטת – דופקים את הלבנים (1985).

אפשר לומר שבעידן שאחרי "קפוץ" לא באמת נוצרו עוד עטיפות בעירום שכוונו ללב המיינסטרים בארץ (בניגוד לחו"ל, למשל). מי שבכל זאת בחר ללכת על עטיפות עם עירום, ידע היטב מי קהל היעד של התקליט – קהל שמלכתחילה לא ייבחן את התקליט רק על פי העטיפה. קהל שיתייחס לעטיפה בתור נרטיב, ולא בתור המהות. או במקרים מסוימים – ייבחר את האלבום בגלל שיש עליו תמונה של תחת.

טפחי הגוף בעיקר בשולי המוזיקה הישראלית, הרחק מעיני הציבור והמיינסטרים הישראלי. עטיפת האלבום של "קילר הלוהטת" באמצע שנות השמונים (הטור המלא על העטיפה התפרסם פה לפני כמה שנים) הציג ישבן חשוף שאי אפשר לפספס. עוד בPאנק גם עטיפת "יותר טוב מזה לא יהיה" של השקרנים (שזה אגב שם נהדר לאלבום שבא אחרי "הבא יהיה יותר טוב").

שתי עטיפות שאני כבר יותר אוהב הן "לשחות פרפר" של להקת כתם, שלקחה את שם האלבום לכיוון קצת מפתיע; ועוד יותר את עטיפת האלבום הראשון של מונטי פיורי האדירים, בעיצוב גדוש סטייל בטעם של פעם שמתלבש עם האלבום הזה כמו כפפה על חמאה. המעצבת חן שטיינברג (שיצרה את העטיפה) הפתיעה אותי וסיפרה לי בשעתו שזהו בכלל צילום בן זמננו שהיא רחקה יחד עם הצלם דן ברונפלד, והוא אינו לקוח ממגזין ישן. יש כבוד.

Captureddd

כפי שאולי שמתם לב, זו לא ממש ליבת המיינסטרים הישראלי. בטח לא הלנון וההנדריקס שלנו. דווקא בשאר תחומי הקולנוע, האומנות והמחול נראה שנוצרה הרבה יותר פתיחות לעירום בעשרים-שלושים השנים האחרונות. אז למה לא במוזיקה? ייתכן שעירום מביא יותר צופים לקולנוע, אבל הוא כנראה לא בהכרח מביא אנשים לשמוע אלבום.

מצד שני, יש שיאמרו: עטיפה של דיסק מונחת על המדף בחנות לצד מאות אלבומים אחרים. בגדול, זהו מתפקידו של מעצב גרפי להלחם על הפוקוס של הצופה ולמשוך את העין שלו בין מדפים גדושים בדיסקים. לכולם ישנם תנאי התחלה זהים: 12X12 ס"מ. בתוך המשבצת הזו, הכל בידיים שלך.

יעל קראוס – בוטיק (2010)

מי שדווקא לא היססה להצטלם בעירום על עטיפת אלבום הבכורה שלה היא יעל קראוס, ועוד על עטיפה של אלבום ראשון. היא מספרת: "מאז ומתמיד שרתי מילים ולחנים שלא שלי. כשהחלטתי להוציא אלבום סולו, ניסיתי להבין מה בעצם ההבדל מבחינתי. הבנתי שהפעם אין לי מאחורי מה או מי להתחבא, אין יותר אצבע שמכוונת ממני והלאה. בין אם אקבל ביקורת שלילית או חיובית, כמו בעירום, החשיפה מוחלטת. עדין חפשתי דרך לשמור את זה נטול אמירה מינית, תמים, עד כמה שאפשר בעירום…ניר גייגר, הצלם, הראה לי רפרנס של בחורה מכורבלת בתוך כורסא עגולה ומיד התאהבתי בתנוחה: אישה בוגרת בפוזיציה עוברית. קסום".

"מי שמחפש סיבה להיות מוסח, תמיד ימצא אחת (וזה לא קהל היעד שלי בכל מקרה). עטיפה לאלבום זה עוד ערוץ אמנותי שמאפשר להתבטא וכמו המוזיקה, יש מי שיתחבר ומי שלא. אין דרך לרצות את כולם, אז אני משתדלת לפקס את האנרגיה שלי בעשיה שמרגשת אותי. אני לא הראשונה ובטח לא האחרונה שהצטלמה בעירום אבל בשבילי זאת היתה הפעם הראשונה… בדיוק כמו אלבום סולו, וזה מה שהפך את כל החבילה לכנה ושלמה בעייני".

"יש את אלה שפשוט התייחסו לתמונה כקומפוזיציה ואהבו או לא ברמה הויזואלית בלבד, יש את אלה שהתייחסו לקונספט והתחברו או לא, יש את אלו שדיברו על האומץ ויש את אלו שתהו על הקשר בין מוזיקה לעירום והאם יש צורך… יש את החביבים עלי, שנורא דאגו להרגלי האכילה שלי ואת אלה שעסקו במקוריות (מאוחר יותר גילינו שלאלניס מוריסט יש תמונת עירום עוברית בתוך אחת העטיפות שלה). ברגע שאני עשיתי את ההחלטה להוציא את זה, זה כבר לא היה משנה מה יגידו".

בפינת ה- WTF השנתית. אתניקס - בדרך שלך, 2001.

אתניקס – בדרך שלך (2001).

 

דווקא בלב ליבו הפועם של המיינסטרים, צצה לה עטיפה מפתיעה של אתניקס מ- 2001. מה שעוד יותר מפתיע מזה הוא שעיצב אותה סטורם ת'ורגרסון (!!!), אולי גדול מעצבי העטיפות בכל הזמנים (כמעט כל פינק פלויד, ומבחר עצום שכולל את זפלין, מקרטני, קראנבריז ומאות אחרים). בסרט עליו (הוא נפטר בשנה שעברה) ציינו שהוא ככל הנראה אחראי ל- 80% מהעטיפות שיש בעולם – לא יודע אם זה נכון. כך או כך, הוא גם הגיע עד ללבנט וחבר לאתניקס (אגב אם מישהו מקוראיי יודע איך זה קרה, אשמח מאוד לשמוע).

על העבודה עם אתניקס כתב ת'ורגרסון: "אתניקס הם מישראל, ושני האלבומים שעבדתי איתם עליהם נראו שמתכתבים עם המלחמה…קיבלתי את הרושם שאתניקס הטילו ספק וביקרו את מדינתם שלהם כמו גם אחרות". נו טוב. האמת ששום דבר לא ממש מתחבר לי בכל הסיפור הזה, אבל זו ללא ספק עטיפה מאוד, מאוד חריגה בנוף הפופ הים-תיכוני.

אולי אנחנו שמרנים מדי. אולי אנחנו מפחדים שזה יסיט את הדיון מהמוזיקה עצמה, שמא האלבום לא יישפט באמות המידה האיכותיות שהיה ראוי שיישפט לפיהן. בכל זאת, עד שנראה את משינה חוצים את אלנבי עם גרביים בלבד, או איזו שירי מיימון מתנדנדת על כדור ברזל ענק, נוכל להסתפק בכבודו אריאל זילבר עושה לנו קצת נעים בעין.

וטוב שיש דשא. עטיפה שאריאל זילבר מתנער ממנה לחלוטין היום (באופן לא מפתיע), ואחת הגרועות שאני מכיר באופן כללי.

טוב שלא גזמו את העשבים.

Read Full Post »

מקבץ קישורים מפה ומשם שהצטברו לי על השולחן בתקופה האחרונה, ושאפשר לסגור איתם יפה את השנה:

1. תענוג! בעוד שבוע וחצי תיפתח בחיפה תערוכה שסוקרת את ההיסטוריה של עיצוב התקליטים בישראל. בפתיחה (9.1.13) יהיו שני מושבי הרצאות עם אנשים טובים שידברו על פריחה ודעיכה של העטיפה כמדיום אמנותי, על מחקר הויזואליזציה ברוקנרול הישראלי, על עטיפת התקליט כראי לישראליות, על קללת הברכה של יוטיוב ועוד. לטובת האירוע, כתב ערן דינר הנפלא מאמר לא רע בכלל שסוקר את האבולציה של עטיפות התקליטים בישראל, אם כי יש עוד הרבה מה להרחיב על השינויים בעשרים השנים האחרונות. בנוסף יוצגו כ- 150 עטיפות תקליטים, חלקם מוכרות יותר וחלק בכלל לא. הנה ההזמנה לאירוע, מומלץ בחום רב. למה אני לא מעורב או מרצה שם אתם שואלים? לא יודע! נתקלתי בזה בכלל במקרה. אבל אני לא פולני, והולכת להיות חגיגה.

איור של אבנר כץ. דורי בן זאב רצה לשדר רעננות, ישראליות וקלילות, ומכאן גם שם האלבום.

איור של אבנר כץ באחת העטיפות החביבות עלי בעברית, שמופיעה אף היא בתערוכה. דורי בן זאב רצה לשדר רעננות, ישראליות וקלילות, ומכאן גם שם האלבום.

2. שון אייברי הוא אמן ומאייר, ולאחרונה יצר פרויקט מדהים של פיסול בשברי דיסקים. תוך שימוש בתיל, דיסקים מנותצים, דבק וקצת צבע, אייברי יוצר חיות שונות ומשונות. בלינק המצורף יש עשר נבחרות. בדף הפרויקט באתר הבית שלו, הוא מספר שהוא דווקא לא נחתך מהם (זה לא חד כמו שזה נראה), אבל הוא נכווה המון. מאוד מאוד מגניב!

אינספור דיסקים מנותצים בצורה של יונק דבש. עבודה של Sean E. Avery.

אינספור דיסקים מנותצים בצורה של יונק דבש. עבודה של Sean E. Avery.

3. לצערי הרב, אני מכיר את עטיפת האלבום "אריאל זילבר" של האמן, משנת 1982. יש לי הרבה מה לומר עליה, אבל זה לא הזמן (וזה גם לא יהיה נעים). היא כאן בזכות ידידי יאיר יונה, ששופך חמתו על החפיפניקיות הישראלית. החליטה חברת התקליטים שראוי להוציא את האלבום גם בדיסק ולא רק בתקליט. אמה מה? עטיפה כנראה לא היתה להם. מה עושים? שולחים מישהו לחנות "החור בשחור" בשלמה המלך בת"א, קונים תקליט, סורקים ומדפיסים.  הכל טוב ויפה, אבל את המדבקה של המחיר שכחו להוריד. 10 שקלים זה עלה (קודם זה עלה 15!). מחריד.

תג מחיר.

תג מחיר.

4. אם זה לא מספיק – לפני שבועיים עברתי ב"דיסק סנטר", שם נתקלתי במארז של שלושת האלבומים הראשונים של שילה פרבר. חלק מטרנד נוכחי לאגד ביחד כמה אלבומים במינימום השקעה ולמכור במחיר אטרקטיבי. אז במארז הזה של היי פידליטי, רשום בימין למעלה "אריזת חיסכון". כפי שזה נראה מכאן – כל כך הזדרזו, שגם בהרצה של בדיקת איות חסכו. עצוב לראות שדברים יורדים ככה לדפוס היום (המבצע לא רע בכלל, אגב).

חאפרים.

חאפרים.

5. אם כבר מדברים על מארזים, הסטים הכי יפים שראיתי בשנה האחרונה לקוחים דווקא מעולם הג'אז. אחת לכמה חודשים יוצא חלק נוסף במאגד אלבומי מיילס דיוויס (את חלקם הבאתי כאן בעבר), ולאחרונה התווסף עוד אחד מופלא לאוסף – ההקלטות שלו מהשנים 1965-1968. אבל מי שבאמת לוקח את כל הקופה הוא מארז של 15 אלבומים שעונה לשם Jazz on film: Beat, Square & Cool (סריקות מכל תכולת המארז). מדובר בלקט של 15 פסקולי ג'אז (הערה לא קשורה שגיליתי הרגע: אומרים פסקולים ולא פסי קול, בדיוק כפי שאומרים רמזורים ולא רומזי אור) של פילם נוארים משנות החמישים, שיצרו אותם דיוק אלינגטון, צ'רלס מינגוס ואחרים. יש קרדיטים מלאים ומפורטים, לצד תמונות נפלאות וגם הערות והתייחסות לסרטים ולכרזות שלהם. אני מודה שיש לי חולשה לצילום בשחור-לבן, אבל זה באמת מארז מרהיב ביופיו ושעושה הרבה כבוד.

המארז

המארז

קרדיטים מלאים ומפורטים, כמו גם הכרזות המקוריות של הסרטים. Anatomy of a Murder זה אחלה סרט, אגב.

קרדיטים מלאים ומפורטים, כמו גם הכרזות המקוריות של הסרטים. Anatomy of a Murder זה אחלה סרט, אגב.

6. סר פיטר בלייק הוא אמן פופ ארט בריטי, שבעיקר זכור לכולנו כמי שעיצב את עטיפת סרג'נט פפר המיתולוגית של הביטלס. לפני מספר חודשים חגג את יום הולדתו השמונים, והחליט להעניק לעצמו מתנה – ליצור עטיפה חדשה ועדכנית לאלבום המיתולוגי. הדמויות הרבות התחלפו, וכעת תוכלו למצוא שם גם את איימי ויינהאוס, ג'יי קיי רולינג, אלטון ג'ון, נואל גאלאגר, אלפרד היצ'קוק ואיאן קרטיס. בראיון לגארדיאן סיפר שהיתה רשימה ארוכה מאוד של דמויות שרצה להכניס, אבל אי אפשר היה להכניס את כולם. הוא מספר בגאווה שזה מעיד על חוזקתה של התרבות הבריטית בששת העשורים האחרונים. מזל טוב.

את מי אתם מזהים בתמונה?

את מי אתם מזהים בתמונה?

7. ואם בביטלס עסקינן, יוניל (הלא הוא המעצב יונתן לקס הכביר) יצר הדפסים המשלבים את מילות שירי הביטלס עם מלא טיפוגרפיה מושקעת. ההדפסים מיועדים להופיע על גבי חולצות וצפויות להגיע לשוק בתקופה הקרובה. יש עוד מלא חולצות נפלאות שאת כולן הייתי שמח ללבוש.

אחד העיצובים המהממים של יוניל.

אחד העיצובים המהממים של יוניל.

8. כבר הצגתי פה בעבר באהדה רבה את פרויקט חידוש העטיפות של נופר עמר. ובכן, יש לו המשך, וגם הוא נהדר, כצפוי. שחזור עטיפות לדייויד בואי, הביטלס, קייט בוש ואפילו ריקי גל. הגלריה השנייה בסדרה מופיעה כולה כאן.

אלתרבואי! (מתוך הפרויקט של נופר עמר)

אלתרבואי! (מתוך הפרויקט של נופר עמר)

9. NPR לקחו את העטיפה של Mellon Collie של הסמאשינג פאמפקינז ופירקו לה את הצורה. כל מה שלא רציתם לשאול על העטיפה הזו, על פי ראיון ארוך ומפורט עם המעצב\מאייר. חפירות, אבל קלאסיקה.

בציור המקורי (מהמאה ה- 18), הגברת הזו חיבקה כלבלב!

בציור המקורי (מהמאה ה- 18), הגברת הזו חיבקה כלבלב!

10. כבר כתבתי לא מעט על כך שהפורמט של אלבום משנה כיוון בשנים האחרונות, ותקליטים זה לא מה שהיה פעם. המוסיקאי אסי זיגדון יצר מיני אלבום שהוא גם אוסף תמונות שהוא גם מיני אתר שהוא גם סיפור מסע, הכל במקום אחד. הגבולות נמתחים שוב ושוב, רבותי. אפילו בעברית.

מתאבן (עיצוב - עדי זיגדון מרדכי).

מתאבן (עיצוב – עדי זיגדון מרדכי).

11. טוב, זה אוסף משוגע לגמרי: יותר מ- 800 (!) כרזות ופלייארים של הופעות פאנק והארדקור בישראל 2002-2012. המעצבים, בדרך כלל, נותרו מסתוריים. כל האוסף הזה נראה לי כמו יופי של בסיס למחקר אנתרופולוגי שמישהו ירצה לערוך ביום מן הימים.

קלאסיקה

קלאסיקה

12. תודה לגיא מהבלוג "איור", ששלח לי את הדבר המקסים הבא: דניאל פלג יצרה שילוב של איור, טיפוגרפיה, אלבום מוזיקלי וטקסט אישי על חמישה אלבומים שממלאים את הפסקול המוסיקלי של חייה. רדיוהד, אליוט סמית' וניק דרייק בפנים, וגם הסיפורים מקסימים, וזה בכלל יצא יפה ועוד כל מיני סופרלטיבים חמודים שכאלה.

13. ועוד פרויקט די מעניין שאני לא ממש יודע באיזה הקשר הוא נוצר – עטיפה פיקטיבית לאלבום "עם הזמן" של אביב גפן, על גבי disk on key, שהוא בכלל פילם צילום של פעם.

14. Creative Bloq ברשימת עשרים לוגואים של להקות שעשו היסטוריה ושמעוצבים היטב. בפנים – ג'אסטיס, הבאזקוקס, The XX והרולינג סטונז כמובן. נותרו בחוץ על לא עוול בכפם – AC/DC, רד הוט צ'ילי פפרז וג'אמירוקוואי.

15. ולינק אחרון – הרבה רשימות סיכום של עטיפות אלבומים הגיחו לאוויר העולם בשבועות האחרונים, ואף אחת מהן לא לטעמי. Creative Bloq ברשימה בינונית מאוד, אך עם התייחסות המעצבים. פיצ'פורק בחרו את הטובות והגרועות של 2012 (היה לי קשה להבדיל). Pulse Radio עם רשימה מקורית, לעתים מוצלחת וברובה מוזרה. Complex עם הסיכום הכי מוצלח (יחסית), למרות שרובו לא ממש קולע לטעם שלי. אז נסגור את הבאסטה עם עשיריית עטיפות שכן אהבתי השנה, סובייקטיבי לחלוטין, בלי חשיבות לסדר –

CFCF - Exercises

CFCF – Exercises

Best Coast - Only Place

Best Coast – Only Place

Example - The Evolution Of Man

Example – The Evolution Of Man

Bat For Lashes - The Haunted Man

Bat For Lashes – The Haunted Man

Orbital - Wonky

Orbital – Wonky

The Hives - Lex Hives

The Hives – Lex Hives

Lord Huron - Lonesome Dreams

Lord Huron – Lonesome Dreams

Saint Etienne - Words and Music by Saint Etienne

Saint Etienne – Words and Music by Saint Etienne

Andy Stott - Luxury Problems

Andy Stott – Luxury Problems

Sleigh Bells - Reign Of Terror

Sleigh Bells – Reign Of Terror

שתהיה אחלה שנה, חברים!

Read Full Post »

אריאל זילבר / רוצי שמוליק, 1976

"בוא ונחפש את האבות
בוא ונתעטף באהבות
בוא ונצטרף לשמש העולה
כל כך גדולה.

נעצום עיניים רק ליום שלא נראה
איך גואים המים, איך חכם טועה,
נצטרף לשמש העולה כל כך גדולה
יש, עוד יש, שמיים
יש שלי, שלה
או כולה…"

מתוך "שמש, שמש"

 

 

 

 

 

קודם כל: שימו פליי

יש לי הכבוד לארח כאן במסגרת סדרת "אורח לרגע" את בועז כהן, שעורך ומגיש ב- 88FM את התכנית "רוקר טוב" מדי בוקר. אני מאזין מעט מאוד לרדיו, אבל כהן הוא היחיד שאני מקפיד לשמוע כבר שנים כל בוקר בדרכי לעבודה. הידע שלו עצום, הבחירות של השירים לא סטנדרטיות, בלי פלייליסט, עם הרבה מוסיקה עצמאית והרבה נון-קלאסיקות נהדרות שכולם כבר הספיקו לשכוח מהן – כל מה שהופך את כהן (ואת התחנה) לחביבים עליי. ונוסף על כך – הבלוג "לונדון קולינג" שלו (במחווה לקלאש או מהיותו אנגלופיל – אני מנחש ששניהם) הוא מרגש ומרתק כאחד, ואני ממליץ לכם לבקר בו בהזדמנות.

שמחתי מאוד שהוא נעתר לבקשתי, והוא בחר לכתוב בדרכו האופיינית על "רוצי שמוליק" של זילבר. בועז – המקלדת שלך.

דבר האורח:

בעיני זו העטיפה היפה ביותר לתקליט ישראלי כלשהו.

לוחות העץ של הצריף, אפרפרים-סגלגלים. תריסי העץ הירקרקים חיוורים פתוחים לרווחה. המתבונן בעטיפה מוזמן להביט פנימה. הנה החלון והנה אריאל זילבר, בפנים, ליד הפסנתר השחור. ידיו מונחות על המנענעים. המיקרופון מולו, אבל הוא לא שר, הוא מרוכז בנגינה.

אני אוהב אהבת-נפש את העטיפה הזו של "רוצי שמוליק", תקליט הבכורה של אריאל זילבר כסולן, רגע אחרי יציאת התקליט של תמוז, להקת האם שלו, זילבר הלך להוציא את יצירתו העצמאית, שהיתה כל מה שאתם רואים בצילום. רוח חופשית, טבעית, מרדנית, ישראלית מאוד. פשוטה. נטולת כל פוזה.

הנה כי כן: כל מה שאני אוהב בזילבר האיש וביצירתו יש כאן, בצילום הזה. במובן הזה הקנקן הוא מה שיש בתוכו. אחד-על-אחד. הפשטות, הצניעות, הנונשלנטיות הכנה. אין לי הוכחה, אבל אני מאמין באמונה שלמה שזילבר לא הרגיש כשצילמו את הפריים הספציפי הזה, שנבחר בסופו של דבר להיות עטיפת האלבום שלו. יש משהו מאוד טבעי באופן שהוא מנגן, יושב, בחולצת פסים אופיינית מאוד לשנות השבעים, גופו רזה, פניו חלקים למשעי. זהו אריאל זילבר של בטי בטי בם, בואי נלך לים, של רוצי, שמוליק קורא לך ושולח אלף נשיקות, אריאל זילבר של אני-ראיתי-ברוש, ובחמש-קם-צייד, אריאל זילבר היוצר הענק, המגיש המקורי, הישראלי מאוד, עדיין חילוני, לא פוליטי, לא טרחני, לא סהרורי.

הפשטות החשופה הזו עומדת בניגוד כה משווע ומרעיד לעטיפות אלבומים עכשוויים, שלעטיפה הזו נוסף ערך מוסף. שימו לב לטיפוגרפיה. אריאל זילבר. נקודה. רוצי שמוליק. השם בשחור. שם התקליט בכתום.  מאוד ברור. לא מתחכם. ישיר. הוגן.

השנה היא 1976 ואני בן 12 וחצי, עומד בחנות התקליטים סטודיו ONE ברחוב אלנבי בתל אביב, ואני סקרן מול העטיפה הזו, שנותנת לי תחושה של תפוז מקולף בפה, של סנדלים והליכה לאורך הטיילת, עם הרוח המלוחה המגיעה מהים ועם השמש שמש באה בימים, שוקעת בים התיכון, ואני לוקח את התקליט הזה, ואוסף אותו לחיקי, ויוצא אל הרחוב הראשי, והולך ומסתכל על העטיפה, הולך ומתאהב, והולך ומתאהב, עד לאוטובוס, קו 71 לגני תקווה, ומאז חלפו ועברו 35 שנים, וזילבר התחרד ואוחז בדעות מחרידות, והוא זקן ומזוקן, ועדיין אני אוהב אותו ואוהב את תקליטו, שהוא מזכרת ימי נעורים, והוא סימן אות ומופת לניקיון העברי הפשוט והנינוח ששרר כאן פעם,

והלב שלי נצבט, בכל פעם מחדש, כשהתקליט נשלף מהארון, והצריף ההוא, והפסנתר ההוא, ואריאל זילבר ההוא. רוצי שמוליק, התקליט, הצילום, הוא פסקול ילדות והוא מנציח רגע בזמן שהיה ואיננו…

 

אז ככה:

אריאל זילבר מפנה אל מירון רכטמן בתור מי שאחראי לעטיפה זו. "סיפור העטיפה הוא מאוד פשוט", מספר רכטמן, כיום מפיק, אמרגן והבעלים של חברת ההגברות "בטי בם".

"התמונה צולמה בצריף שבו התגוררנו בשותפות אריאל ואני באותו זמן. זה היה צריף עץ ברחוב לוינסקי בתל אביב, ממש ליד התחנה המרכזית החדשה היום. הבית היה שייך להורים של המתופף מאיר ישראל, ושכרנו אותו בעקבות ההיכרות של אריאל עם מאיר מימיהם המשותפים בתמוז. הצריף היה מט לנפול, וזה החלון שצפה לחצר. השכן היה מרבה לדבר עם אריאל דרך אותו חלון מאותה זווית שבה צולמה התמונה".

לטובת הצילומים לא נעשו כל הכנות שהן. "אריאל היה מנגן שם שעות. הפסנתר היה כבד וממוקם באותה נקודה כל הזמן. מי שהיה עובר שם, היה יכול לראות אותו מתאמן ומנגן. היינו נאספים הרבה מסביב לפסנתר הזה בזמן שאריאל היה משמיע לשמוליק [צ'יזיק] ולי חומרים. את התמונה צילם עודד ידעיה, והכל זרם במהלך הצילום. אריאל ידע שמצלמים אותו, אולם הוא לא היה עסוק בנגינה באותו זמן והתמונה לא בוימה כלל. במבט לאחור, אני חושב שהתמונה הזו מייצגת את אריאל נאמנה, מאוד טבעי ואמיתי".

 

אריאל זילבר, "רוצי שמוליק", 1976, התקליט. קונספט עטיפה – מירון רכטמן, צילום – עודד ידעיה.

בועז כהן, שדרן רדיו. עורך ומגיש תכנית הבוקר "רוקר טוב" של 88 אף אם, 2011.

Read Full Post »