Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אסנת בוכמן’

החברים של נטאשה - רדיו בלה בלה, 1994

"כמו כולם הלכתי לגן וספרתי עד עשר
אחר כך הגיע הזמן ללכת לבית ספר.
דנה קמה, דנה למה? כמו כולם…
אחר כך אני בן שלוש עשרה – מזל טוב! בר מצווה!
אחר כך ואחר כך פתאום צבא…
להיות חייל זה נורמלי – להיות משוגע זה דבר מטומטם?
אחר כך ואחר כך טיול בעולם, וילד טוב של אמא מגלה את הסם…
אחר כך היא עזבה והלב נשבר…
והגיהנום שבבטן שרף את כל מה שנשאר.
אחר כך פחדים וחשד שהכל מכוון
אחר כך אישפוז במוסד מנוון
אחר כך גידלתי כנפיים והתחלתי לעוף…
ועכשיו זה עכשיו."

מתוך "אוטוביוגרפיה", מילים מיכה שטרית

 קודם כל: שימו פליי

(הפי מתבלבל, ומספר בעצם על שינויים בהרגלי הצריכה)

דבר העורך:

ועכשיו – ידיעה אינטימית! לפני מס' שבועות ציינתי פה באתר את חג השבועות בספיישל עטיפות לבנות. רדיו בלה בלה קיבל איזכור קצר, כשמחיתי על כך שטרם הצלחתי לאתר את מעצבת העטיפה אסנת בוכמן, אשר היתה אחראית על העטיפה הזו. תוך פחות משעה מרגע פרסום הפוסט, פנתה אליי נורית וינד-קידרון היקרה, מעצבת גרפית ותיקה (שעיצבה אינספור עטיפות בשנות התשעים, כולל את אלבום הבכורה של רוקפור שכבר קראתם עליו כאן), עם פרטיה של בוכמן. השתיים היו חברות עוד מימי הלימודים ב"ויטל" (לימים שנקר), ולמרות שהיא כבר פחות בתחום, סיפור העטיפה מוצג כאן לפניכם לשמחתי ולשמחתכם. תודה לנורית!

החברים של נטאשה הוציאה את אלבומם הראשון ב- 1989. חברי הלהקה התגוררו בראשית ימיה ב"מלון של יעקב", מלון דירות זול ברח' שלמה המלך בתל אביב (אותו יעקב תועד גם על עטיפת אלבום הבכורה, אבל על כך בפעם אחרת). חברי הלהקה חיו אז מהיד לפה והתמודדו עם מצוקה כלכלית קשה, כפי שגם תועד בפרק הנפלא של "סוף עונת התפוזים" (רבאק, מתי זה כבר ייצא בצורה מסודרת ב- DVD?). עשרה שירים, בלי הרבה יומרות ומורכבות, ועם אלבום אחד מרגש עד דמעות. מכניסת התופים של "יש זמן", דרך "מלנכולי" המצמרר ועד "נאמר כבר הכל" הקלאסי, הנטאשות היטיבו לשקף תמונת מצב ואת תחושות הייסורים שלהם. למרות שהתקליט מכר היטב כבר עם צאתו, חוזה דרקוני עם "הד ארצי" מנע מהם זכויות ותמלוגים ומצבם הכלכלי נותר קשה. "שינויים בהרגלי הצריחה" שבא אחריו הוא קלאסיקה על זמנית טובה לא פחות, ו"בדקה אחת שפויה" תמיד יזכיר לי את פסקול ימי מלחמת המפרץ בחדר האטום, תחת הגשם הסוער. יש בנטאשות משהו שתמיד ידע להגיד בצורה כל כך פשוטה את מה שהרגשת ולא הצלחת לנסח בעצמך. מיכה שטרית (שהוא באמת, אבל באמת כותב נהדר) וארקדי דוכין יצרו מנקודת מבט ריאליסטית, לא מיתממת ומאוד אנושית ובכך גדולתם. בלי התחכמויות, בלי הפקות מפוארות ובלי טקסטים יומרניים.

אחרי כל ההקדמה הארוכה הזאת, הגיע רדיו בלה בלה. אנטי תזה לכל מה שכתבתי ותיארתי, הגיעה לה משום מקום יצירה דמיונית, פומפוזית, אקסטרה-מופקת, מושקעת ומופרעת עד הקצה. מקרה חריג של תקליט אולפן כפול (כמה כאלה כבר יצאו כאן בכלל???), שכולו אלבום קונספט כתוב להפליא, מתוזמר וגדוש אורחים. הרעיון היה פרוע, והחברים של נטאשה הלכו איתו ברצינות תהומית עד הסוף. מאז שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה רק בא לי לשמוע את החברים של נטאשה. האמת שרק לפני שנתיים יצא לי לראשונה לראות אותם בהופעה, במסגרת איחוד אקראי כלשהו בפעם המי-יודע-כמה, במופע זריחה בים המלח ובעיבודים חדשים. מסחרי שמסחרי, הם תמיד היו עבורי איזו מין פיסת נוסטלגיה שכיף לחזור אליה ולהתענג על ימי עבר. היה עוד אלבום הופעה, ואוסף כפוי מצד הד ארצי, ואח"כ כל אחד פנה לדרכו. אבל רדיו בלה בלה? זאת באמת היתה פריצת דרך אמיתית ברוק הישראלי.

סטיקר שליווה את האלבום, נדיר להשגה כיום

במה מדובר:

גיבור האלבום הוא א. וקסמן, המנהל תחנת רדיו פירטית בשם רדיו בלה בלה (השם, אגב, זכה לאיזכור בשיר Radio Ga Ga של קווין). וקסמן חולה נפש וסובל מפיצול אישיות לארבע דמויות: פרדי הדכאוני והספקן, הפי הציני והמסומם, שץ האנרכיסט וליזה שמאמינה באהבה. התקליט מחולק לארבעה חלקים (המרכיבים יממה שלמה רצופה), כשכל חלק משודר על ידי אחת הדמויות הנ"ל. המציאות בה מתרחש האלבום היא מנוכרת, כאשר וקסמן נחשף לשטף החדשות בתקשורת, ונמצא תחת תחושה של פחד, אלימות, ושאין עם מי לדבר. "דרך ארבע דמויות אלה אנו מנסים לגעת בשאלה העדינה והמורכבת מה כדאי להיות על רקע המציאות המוזכרת", כותבים הנטאשות בחוברת המצורפת לאלבום.

התקליט מלא באיזכורים והפניות לקלאסיקות אחרות ברוק העולמי. הבולט שבהם הוא הקונספט של התקליט Quadrophenia של The Who, גם הוא תקליט כפול שמבוסס על דמות סכיזופרנית אשר סובלת מפיצול אישיות לארבע דמויות שונות, כל אחת בצד אחר של התקליט [אתנחתא אינפורמטיבית: פסיכולוגים יתקנו אותי ויאמרו כי התופעה נקראת ריבוי אישיות, או אישיות מרובת פנים, ולא סכיזופרניה או פיצול אישית, שזה משהו אחר. אז הנה אמרתי]. ההיקף, השאפתנות ובעיקר העטיפה מפנים מבט ל- The Wall ולאלבום הלבן של הביטלס. ואם לא די בכך, Radio KAOS של רוג'ר ווטרס אף הוא הינו תקליט שברקע שלו עומדת תחנת רדיו פירטית. "רדיו בלה בלה" זכה להצלחה רבה בארץ, ולתגובות ולביקורות אוהדות ביותר. עם שירי האלבום המוכרים נמנים "אני לא רוקד כשעצוב", "עכשיו אני", "קוק בצהריים", "שברי את הטלוויזיה", "פרדי על הבוקר" ו"חדשות" כמובן.

אז ככה:

(אלבום כפול, אז הרשתי לעצמי לפנק גם בפרדי. שיר מנומנם וקסום, עם קליפ מנומנם ו…מנומנם)
 

אז כפי שכבר ציינתי בתחילת הפוסט, מי שאחראית לעטיפת האלבום היא אסנת בוכמן, מעצבת בוגרת "ויטל". התקליט הופק באופן עצמאי דרך קוטלר-אשר הפקות, ולא דרך הד ארצי כפי שאולי היה מצופה שיקרה. "מי שהיה המנהל האישי של הלהקה והמפיק של כל האלבום היה ארז אבנת", מספרת בוכמן. "באותו הזמן עבדתי במשרד הפרסום של שלמור-אבנון-עמיחי. מישהי שהכרתי בחברת ההפקות הפנתה את ארז אבנת אליי וכך נוצר הקשר".

הרעיון הכללי לעטיפה היה של ארקדי דוכין ושל מיכה שטרית, שהם גם האבות של התקליט הזה. "העטיפה מזכירה ומהווה רפרנס לעטיפת האלבום הלבן של הביטלס (או The Beatles בשמו הרשמי). הדגש היה על משהו לבן ומינימליסטי, כקונטרסט לעושר התוכני של האלבום. זה השתלב יפה עם היותו של התקליט אלבום קונספט". בפינת העטיפה ניתן לראות מיקרופון שדרים. "זה בכלל מיקרופון צעצוע", היא מספרת. "היה לי אחד כזה במשרד במקרה, וסרקתי אותו כמו שהוא ב- scanner. כבר בשלב מוקדם הצעתי למקם את מיקרופון השדרים בפינה התחתונה, והסידור הזה נשתמר עד צאת האלבום בעצם".

הפוסטר שליווה את האלבום עם צאתו

איש הקשר מצד הלהקה בכל מה שקשור לעטיפה היה בסיסט הלהקה קוזו, שהוא "המצייר ובעל הנטיות האומנותיות" לדברי בוכמן (אגב, קוזו היה זה שצייר את עטיפת "שינויים בהרגלי הצריחה"). גם החוברת עצמה היתה צבועה בשחור ובלבן, לטובת אותו מינימליזם שהוזכר קודם לכן. "שילבתי בחוברת תמונות של מכשירי רדיו ישנים, כהמשך לרוח מיקרופון השדרים. לתקליט יצא גם פוסטר אדום שכולל את מיקרופון השדרים במרכז, שתלוי עד היום אצל בוכמן. "בהמשך עיצבתי את עטיפת אלבום ההופעה של נטאשה, ולאחר מכן עבדתי גם אצל מנחם רגב ואצל יהודה דרי [שניים ממעצבי עטיפות התקליטים המובילים בארץ], אולם ברמה האישית זו ככל הנראה העטיפה המשמעותית ביותר שעשיתי".

 

החברים של נטאשה, "רדיו בלה בלה", 1994, הד ארצי. עיצוב – אסנת בוכמן.
 
 

Read Full Post »

ב- 1968 יצא לעולם ה- White Album של הביטלס, הידוע גם בשמו הרשמי The Beatles. האלבום הזה (החביב עליי מפרי עמלם) מסמל את תחילת הסוף של הביטלס בקריירה המשותפת שלהם, באלבום כפול וגדוש פנינים קטנות כמו Blackbird, Julia, Rocky Racoon, I will, Piggies, Martha My Dear (וגם כמה להיטים, אם כי זו לא המהות). עטיפת ה- White Album היא בסך הכל תבליט עדין של שם הלהקה על גבי רקע לבן. ריצ'רד המילטון, מראשוני אמני הפופ-ארט, רצה ליצוק אמנות קונספטואלית לעטיפה זו, בניגוד מוחלט לעטיפת סרג'נט פפר הפומפוזית שקדמה לו. העטיפה נחשבת לקלאסיקה ולאחת הזכורות עד היום (והיחידה ללא תמונת חברי הלהקה, אגב!).

למה בשבועות לובשים לבן? המוח החילוני והקלוקל שלי מביא אותי לכל מיני כיוונים תמוהים. חג הביכורים, נכון, אבל בפעם האחרונה שבדקתי הפרות והעזים לא חיכו לחודש סיון כדי להתחיל להשפריץ חלב לכל עבר. וגם אם כן, זאת סיבה מספיקה בקושי ללבוש לבן. מה שכן, יש ימבה עטיפות תוצרת הארץ שהן לבנות או שמתכתבות עם נושא הלובן. המפתיע הוא, שאת רוב האלבומים אני גם ממש אוהב. מיס ון דר רוהה, מאבות הארכיטקטורה המודרניסטית, טבע מחדש את הביטוי "Less is more", וכדבריו רוב העטיפות בפוסט הזה יהיה מינימליסטי ביותר. אז בזמן שאתם מנשנשים לכם קישים ועוגות גבינה, ובעקבות הפשטות של הביטלס, הנה לכם אסופת עטיפות לבנות (מדגמית בלבד!) שעושות חסד עם האלבומים שאותן הן מייצגות.

צליל מכוון – צליל מכוון, 1979

אחרי שכל אחד מהשלושה כבר הספיק לצבור מוניטין כמוסיקאי בפני עצמו, חברו יצחק קלפטר, שם טוב לוי ושלמה יידוב לאלבום יחיד בשם "צליל מכוון". התקליט כלל שירים שחברי ההרכב הביאו עימם, וכל אחד מהם עטה את הסגנון של יוצרו. למרות שכל שיר עומד בפני עצמו (זה אף פעם לא התחבר לי לאלבום, אלא יותר כאסופת שירים), זה עדיין רצף של קלאסיקות בזה אחר זה – סיפור של יום, לוקח ת'זמן, ימים לבנים, יכול להיות שזה נגמר, צליל מכוון, ילדי הירח – אלבום שכולו תענוג צרוף. העטיפה הקדמית והמינימליסטית (בעיצובה של מיכל לויט) כוללת את שם הרכב, שמות החברים וזוג קטנטן שכמילות השיר – "אני שולח לך צליל מכוון". באחורי התקליט ניתן גם לראות תמונה של חברי ההרכב, בצירוף דני מקוב (ועוד אחד מנגני האלבום שאני לא מזהה), אותה צילם ג'ראר אלון.

החברים של נטאשה – רדיו בלה בלה, 1994

השני באוקטובר, אלף תשע מאות תשעים ומעלה, והחברים של נטאשה מוציאים את אחת מיצירות המופת המשמעותיות ביותר שידע הרוק הישראלי בשנות התשעים. אלבום קונספט כפול, המשקף שידור רדיו הנמשך יממה אחת מלאה. "רדיו בלה בלה" היא תחנת רדיו פיראטית, אותה מנהל א. וקסמן, הסובל מפיצול אישיות. וקסמן מאזין, מפוחד ומבולבל מהחדשות בתקשורת. 4 הדמויות שלו משדרות ומחלקות את האלבום (והיממה) – פרדי הדכאוני, הפי השמח והמסומם, שץ האנרכיסט וליזה שמאמינה באהבה. אחרי "שינויים בהרגלי הצריכה" המופתי, בא האלבום המפואר הזה, שהראה מחדש עד כמה רחוק אפשר ללכת עם רעיון משוגע שכזה. קשה להאמין שהתוצר הסופי היה כה מוצלח, כשיש לפרויקט שכזה, סוג של The Wall הישראלי אם תרצו,  כל כך הרבה מקומות להכשל בהם. למרות זאת, באמצעות הטקסטים הפרועים והמדויקים של מיכה שטרית, הלחנים של ארקדי, אירוח של כל-העולם-ואחותו, והפקה אחת גדולה ומפוארת, הכל תיקתק ועבד ביג טיים. העטיפה לבנה כולה, כשפינה התחתונה מיקרופון שדרים קטן ותו לא, בניגוד גמור למה שמצפה בתוך הקנקן. כל מה שעצר בעדי לרשום את מלוא מה שיש לי להגיד על האלבום בפוסט משלו עד היום, הוא אחת אסנת בוכמן שעיצבה את העטיפה וטרם הצלחתי לאתר. מי את, אסנת בוכמן יקרה???

שלום חנוך – חתונה לבנה, 1981 \ הדרכים הידועות, 2008

אחרי הצלחת אלבומו הראשון "אדם בתוך עצמו", ואחרי שנים של עבודה משותפת עם אריק איינשטיין, החליט שלום חנוך לשבור כיוון ויצר את "חתונה לבנה". האלבום היה מבוסס על רוק מחוספס, עשיר בכלים, עיבודים מורכבים וקשים (יחסית, דאז) לעיכול, הפקה של לואי להב וכמובן הסקסופון של ירוסלב יעקובוביץ'. הקהל, שהורגל ל"מאיה" ול"אבשלום", התקשה להתרגל לסאונד הקשה והגס. הזמן עשה את שלו, והאלבום הפך לאבן דרך ברוק הישראלי והגדיר מחדש את המונח פורץ דרך. "כסף", "דיברנו על הצלחה", "חתונה לבנה", "רומן אמיתי" – זה דה ריל שלום (ותרשו לי המלצה – "שחרר אותי" יצא שנה קודם לכן בגירסת תקליטון פ'אנקית בת שמונה דקות – מפתיע לאללה וכל כך מעולה!). את עטיפת האלבום עיצב מנחם רגב, מבכירי מעצבי עטיפות התקליטים בארץ באותן שנים (אחראי בין היתר לכמה קלאסיקות אריק איינשטיין, למשל) וצילם אותה בן לם. התמונה שעיטרה את האלבום צולמה בסוויטה של מלון שרתון בתל אביב, מרוהטת בלבן עד הפרט האחרון. שלום חנוך, בחליפה לבנה על הספה, אולסטאר לבנות ולצידו זרוקה הגיטרה במפגן אייטיז קשה. הארדקור.

האלבום זכה להכרה מאוחרת וקיבל אלבום מחווה בשם "הדרכים הידועות", שאף פעם לא ממש התחשק לי לשמוע. סטודיו דורון עדות הלך חזק עם הקונספט הלבן מהאלבום המקורי ויצר עטיפה לבנה, עם כיתוב אפור ומינימליסטי.

רמי פורטיס – משולש, 2009

אחרי שצבר לא מעט חומרים בעקבות הסיבוב המשותף של "על המשמרת" עם ברי, איגד מר פורטיס את השירים לכדי אלבום אחד משולש, שזכה לשם המקורי "משולש". נוסף על החומר הרב, חש פורטיס שקיצו של עידן התקליטור קרב ועל כן בחר בפורמט הלא-שגרתי. המארז כולל שני אלבומים בשם "יער ישראלי" ו"חזל"ש", וכן מיני אופרת רוק פרועה והזויה עד למאוד בשם "חימושניגיגי" (אני לא חושב ששרדתי אותה עד הסוף). בין השירים החביבים עליי ניתן למנות את "השיר של ז'אק" (לזכרו של המתופף האגדי ז'אן ז'אק גולדברג שליווה את פורטיס בעבר), "מעליי" עם מארינה מאקסימיליאן בלומין (מוכשרת הגברת) ו"אצבעות דביקות". כלפי חוץ העטיפה נראית בסיסית ורגילה לחלוטין, כשבפנים – עולם ומלואו. בתור מי שראה אי אילו עטיפות תקליטים בחודשים האחרונים, אני לא זוכר עטיפה כל כך עשירה, פרועה ומושקעת כמו המארז הנהדר הזה. לכל אחד משלושת החלקים עטיפה משלו שתואמת את שם הדיסק, כשהחוברת גדושה יצירתיות ושגעון וממש רואים כמה מחשבה היתה מאחוריה. לתפארת מדינת ישראל.

ששת – ששת, 1977

איזה כיף של תקליט! שם טוב לוי ליקט סביבו חבורה של מוסיקאים מוכשרים (בהם יהודית רביץ, עדי רנרט ושמוליק בודגוב) יוצאי להקות צבאיות לאלבום יחיד ששמו כשם ההרכב. החבורה יצרה קטעים ארוכים (בחלקם אינסטרומנטליים) של רוק מתקדם, מלודי ובשילוב עם אלמנטים של סמבה וג'אז. חברות התקליטים היו ספקניות באשר לפוטנציאל השיווקי של החומרים, וההרכב התפזר כעבור מספר הופעות בלבד. רק לאחר יציאתם של החברים לדרך עצמאית, החליטה CBS לתעד עת יצירתם, והאלבום הוקלט תוך שלושה ימים בנגינה חיה. את העטיפה צילם, איך לא, ג'ראר אלון (כל עטיפה טובה בשנות השבעים, פשוט לא ייאמן) ועיצב דוד טרטקובר (כנ"ל).

אלון צילם את חברי הלהקה, ואילו טרטקובר הציג על גבי העטיפה את ה- contour שלהם בלבד, תוך מיספור הדמויות. חברי הלהקה נחשפים בתמונה שהופיעה בצידו האחורי של התקליט (אם תהיתם, מ- 1 עד 6: עדי רנרט, שם טוב לוי, יהודית רביץ, שמוליק בודגוב, איקי לוי, שמוליק ארוך).

שם-טוב לוי – בן אדמה, 2010

פעם שלישית בפוסט הזה, ואין ספק שהבחור אוהב לבן.

את שם-טוב לוי גיליתי בשלב יחסית מאוחר. זאת אומרת, הוא תמיד היה שם, אבל לא מספיק היכרתי אותו בפני עצמו שלא במסגרת קצת אחרת, או צליל מכוון, או עם אריק איינשטיין, או גרוניך, או ששת, או מקומות אחרים שהשמטתי. לפני שנתיים קניתי את "התעוררות", אלבום הסולו הראשון מ- 1979, מבלי להכיר בו אף שיר, והוא נכנס מהר מאוד לפנתיאון האישי שלי. מאז עברו הרבה מים בנהר, ושמי קצת נעלם כיוצר עצמאי. אבל ב- 2007 המציא את עצמו מחדש כשליקט סביבו אסופת מוסיקאים מוכשרים שמנגנים מוסיקה צוענית, ג'אז וחוזרים למקורותיו הבולגריים של לוי. אנסמבל שם טוב לוי הוציא את "תחנות רוח" (זמין במלואו בבנדקמפ) ואילו שלוש שנים מאוחר יותר את בן אדמה (שזמין אף הוא), שניהם פשוט מעולים. ערבוביית הסגנונות עובדת מצוין, ולוי מתגלה שוב כיוצר כן שמאמין בדרכו ולא מהסס לגלוש למקומות קצת פחות מוכרים בעברית (חביבים עליי "פוגה מיסטריו" שמתעלה על המקור של אסטור פיאצולה, "פרו ורבו" שנשמע כמו השיר החסר מהפסקול של 'חתול שחור, חתול לבן' ו"לא זכיתי באור מן ההפקר" המקסים למילותיו של ביאליק). את העץ שבעטיפה אייר רוני לוי, שמתחבר לשם האלבום "בן אדמה". על העיצוב היו אמונים דור כהן הותיק ונועם נתן. אבל למה שוב פונט פרנק-ריל, למה?

עד כאן להפעם, פולקס. חג שמח לכולם. Say cheese!

עכשיו תורכם! אילו אלבומים לבנים אתם אוהבים?

Read Full Post »