Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אלבומים’

pollyanna

בסוף רמת גן יש מקום מיוחד, שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד. בניגוד ל"עלית", באמצע רמת גן, שכנה פעם חנות תקליטים שקרויה על שם בעליה – "בנצי", והיא לא היתה מיוחדת בשום צורה שהיא. היא היתה שכונתית, והדבר המיוחד היחיד שאני יכול לספר עליה הוא שזו היתה השכונה שאני גדלתי בה. היא היתה ממוקמת ברחוב הרצל, באמצע הדרך בין הבית שלי לבית של אבידן, חבר הילדות שלי. אני לא זוכר את בנצי כאיש נחמד באופן יוצא מהרגיל. הוא בעיקר תמיד נהיה חסר סבלנות כששנינו היינו נתקעים בחנות שעות ארוכות ומדפדפים בסחורה.

ב- 1990, בנצי החזיק בחנות אלבומים בשלושה פורמטים שונים – תקליטים (בגובה הברכיים), וקסטות ודיסקים מסודרים בגובה העיניים, לסירוגין. זה היה תור הזהב של הקסטות, למרות שבהסתכלות אחורנית זה בוודאי הפורמט הגרוע מבין השלושה. היה צריך לחכות דקה או שתיים עד שמריצים אותן להתחלה. לפעמים הסליל המגנטי היה נשחק, והסאונד היתה מתעמעם ומתחרבש. תמיד היה מסובך להחזיר את העטיפה למקום בסידור הנכון סביב הקסטה. וכמובן – כל פעם שהסליל היה מסתבך, היה צריך לשחרר ולסדר אותו בחזרה עם עיפרון, בתקווה שזה יעבוד.

אבידן תמיד היה צרכן מוסיקה הרבה יותר כבד ממני. היינו נפגשים אצל בנצי לפחות פעם בשבוע, הוא היה רוכש לעצמו איזה קסטה והיינו ממשיכים אליו הביתה. היינו יושבים אצלו בחדר, ושומעים מוזיקה בטייפ דאבל קאסט שלו. זאת היתה התקופה של פנצ'ר, ושל שירים במיץ עגבניות של מתי כספי, וטאטו, וגם של פוליאנה פרנק. אבידן קנה אותו בגלל "זיוה", שהיה סוג של להיט עם מילים מאוד מצחיקות. היינו שרים בקול יחד עם הבסיסט שבי עוזיאל, שצעק ברקע: "זיוה!". חוץ מזה אני לא חושב שהבנתי כלום ממה שהלך שם באלבום הזה, שהיו לו טקסטים נורא מוזרים על סקס, מלחמה, יחסים חד-מיניים ושאר דברים שילדים בכיתה ד' לא מבינים בהם מאומה.

כשגדלנו, עברנו לקנות ב"פיקדילי" בקניון איילון, ואז כבר במגוון החנויות שתל אביב הציעה. אין לי מושג אם החנות של בנצי עדיין קיימת בכלל, למרות שהסיכויים לא משחקים לטובתה לאור מגמות השוק. אבידן הפך להיות אספן תקליטים כבד, עם התמחות בישראלים נדירים ובפסיכדליה ופרוג ממקומות שכוחים בעולם, ועובד כבר כמה שנים ב"חור בשחור". את "אין לבחור" של פוליאנה פרנק לא שמעתי במשך כמעט 20 שנה, אבל בפעם הבאה שחזרתי אליו, התייחסתי אליו אחרת. היה בו הרבה מעבר לשיר קאלט על בחורה עם שם של מחלה. האלבום די פרוע וחסר מסגרת, אבל עם אמירה חזקה ומבט ביקורתי על החיים ועלינו כחברה. לטעמי, הוא גם הניח את התשתית ליצירה של הבילויים, המכשפות ושאר מוסיקאים שנמצאים בתפר בין שתי הלהקות. ועל אף האמור, בשבילי הוא אותה קסטה, עם ציור של מטאטא על העטיפה, ותמימות של ילד בכיתה ד'.

"זיוה", ה-להיט. 1990, עד פופ. שווה לראות ולו בשביל קוטנר שמאבד את זה ב- 15 השניות האחרונות.

פוליאנה פרנק נקראת בעקבות הֵלְחֶם של הדמות הספרותית פוליאנה, בצירוף עם דמותה של אנה פרנק. אחרי תקליט ראשון מחתרתי ("חיה מתה בארון", 1989) שמכר המון עותקים במפתיע, עזבה הסולנית שרון בן-עזר (אליוט) לאמסטרדם. כשחזרה, הקליטה כמה שירים עם אחיה רב הפעלים רזי בן-עזר וחברי הילדות שלהם עמי לוי ושבי עוזיאל. האלבום כלל כמה שירים בעברית וכמה באנגלית, ובניגוד לקודמו הוקלט באולפן מסודר. "זיוה" הפך ללהיט מטורף, והאלבום זכה להצלחה מפתיעה.

"העטיפה הזו נעשתה באופן אחר מכל העטיפות שעשיתי לפני כן, ומכל אלה שעשיתי לאחר מכן", מספר המעצב תמיר להב-רדלמסר (אתר, ויקיפדיה). במרוצת השנים עסק (ועודנו עוסק) בעיצוב עטיפות ספרים ובצילום אמנותי, וכן בעיצוב עטיפות אלבומים לפוליקר, שלמה ארצי, משינה, אריק סיני, יגאל בשן, נתן כהן, משינה, אילן וירצברג ורבים וטובים אחרים. "כל העיצוב נעשה בהתכתבות, מכיוון שאליוט גרה אז בחו"ל. זה כמובן היה לפני עידן האינטרנט והפידיאפים והכל. אני הייתי מעביר לחברת התקליטים, הם היו שולחים לה בדואר, והיא היתה מתקשרת ומעירה הערות בטלפון".

עטיפת "חיה מתה בארון", 1989, שהוקלט כולו בסלון של רזי בן-עזר בשינקין בטייפ ארבעה ערוצים.

עטיפת "חיה מתה בארון", 1989, שהוקלט כולו בסלון של רזי בן-עזר בשינקין בטייפ ארבעה ערוצים.

רזי בן עזר, הקלידן, המפיק ואחיה של אליוט מספר: "למיטב זכרוני, מהרגע שתמיר נבחר להיות המעצב, ניתנו לו הנחיות כלליות, אבל גם ניתנה לו די יד חופשית לעשות מה שטוב בעיניו. צורת העבודה הזו התאימה לרוח של פוליאנה, לרוח שבה נעשה האלבום: לתת לאינדיבידואלים המעורבים להביע את האמירה שלהם, להתבשל עם מה שהם רוצים להציע לאלבום, ואז להציג את זה לאישור".

"תמיד הרגשנו, שאמנות אינה תוצר של החלטות ועדה. גם השירים באלבום נוצרו כך. לכל שיר יש יוצר אחד, רובם נוצרו על ידי אליוט, אבל חלקם על ידי עמי [לוי] ושבי [עוזיאל], ובכל שיר, כמובן שהיו תרומות ושיפורים מצד שאר חברי הלהקה, אבל בתמונה הכללית: כל שיר הוקלט ברוחו של מי שכתב אותו. "זיוה", לדוגמה, נכתב על ידי עמי, הוא לימד אותנו שנים קודם איך לנגן אותו, אילו קולות רקע והדגשות ומקצב הולכים עם השיר- וכך הוא הוקלט. אותו דבר קרה עם השירים של שבי ואליוט".

"אז אם חוזרים לעטיפה", בן-עזר ממשיך, "בלי לדבר הרבה בינינו, היה די ברור שאם תמיר הוא המעצב המתאים לאלבום, פשוט ניתן לו לעשות את מה שהוא עושה, ואם זה יתאים- כך זה נועד להיות. למיטב זכרוני לא היו שום סבבים של תיקונים ושיפורים והצעות ו'אולי תנסה ככה ואולי תחליף רק את הפונט'. אני חושב שגם היה ברור מאליו בקרב חברי הלהקה, עוד לפני שתמיר נכנס לתמונה, מה אנחנו לא רוצים על העטיפה: היה ברור שאנחנו לא רוצים צילום מבוים שלנו, עם תלבושות ולוקיישן ו'ארט דירקשן'. זה היה כל כך לא אנחנו".

"זה היה one shot, בגדול", מספר להב-רדלמסר. "אולי העבודה הכי קלה שעשיתי. בדרך כלל המוסיקאי מתערב, לכל אחד יש מה להגיד. פה זה פשוט לא קרה. והאמת? אני לא חושב שזה בגלל המרחק הפיזי. בנוגע לקצה המטאטא – אין לי שום זכרון  שמדובר בשורה משיר כלשהו או משהו. בספרות הילדים של פעם, חשבו שהילדים לא מבינים כלום והיו מאיירים ישירות מה שכתוב. היום האיור הוא כבר אלמנט משלים, פרשני. גם המטאטא על עטיפת האלבום הוא כזה. הוא אינו אילוסטרציה מפורשת לטקסט".

את העטיפה יצר להב-רדלמסר  באמצעות תחריט לינולאום. הוא שמע את הקסטה פעם אחת בלבד (כשלא הכיר אותם קודם לכן), ניגש למגירה והוציא ממנו לינולאום, ויצר תחריט. "זה כמו חותמת – חורטים, מורחים צבע, שמים נייר ומצמידים", הוא מסביר. ואילו בן עזר משלים: "בדיעבד, הבחירה ללכת על תחריט, על משהו שהוא יותר "אמנות קלאסית", היתה כל כך נכונה, כי זה גם עוזר לה להיות רלוונטית במבחן הזמן, לא מתיישנת, כל כך ההיפך מלמשל עטיפה עם צילום של הלהקה, עם בגדים ותסרוקות וסטייל של התקופה, שהיום היה נראה אנכרוניסטי במקרה הטוב ונלעג במקרה הרע".

עטיפת הקסטה הראשונה, "חיה מתה בארון".

עטיפת הקסטה הראשונה, "חיה מתה בארון".

"אני לא יודע אם תמיר עשה זו בכוונה, אבל בעיני יש בהחלט התכתבות והתאמה והמשך רעיוני לעטיפת הקסטה שקדמה ל'אין לבחור', 'חיה ומתה בארון'. מה שתמיר יצר נראה לי כהמשך טבעי. לי אישית, המטאטא המעופף מזכיר את המכשפה זרש, אחת הדמויות האהובות עלי מהקומיקס של פופאי בילדותי שכמו כל המכשפות, רכבה על מטאטא".

עטיפת האלבום נצבעה בסגול, עקב הזיקה ליחסים לסביים (בדומה לורוד אצל הגברים). השינוי היחיד שהגיע מצד הלהקה נוגע לשינוי באות A. אליוט מסבירה: "הסמל הנקבי על ה- A של האנרכיה הוא סמל מקובל שלא אני המצאתי לאנרכו-פמיניזם, תנועה שמחברת אנרכיזם ופמיניזם. [בנוסף על מה שרזי כבר הסביר,] גם אני ידעתי מיד שזאת ה-עטיפה. קצה המטאטא שמרחף בשמיים רימז על הכל: מכשפות, תעוזה נשית, תעופה, חיים מחוץ לנורמה, כיף, וכמו שרזי אמר יפה – קלאסיקה שאינה קשורה לטרנד או תקופה".

Dykes and the Holy War, מהשירים החביבים עליי באלבום.

לפני שנתיים וחצי ציינה הלהקה עשרים שנה לאותו אלבום, ועמלה על מופע חגיגי לציון יציאת האלבום. לטובת האירוע, הוכנו מחדש פוסטרים עם האימאג' שעל העטיפה. "כל הזמן הזה שמרתי אצלי את הגלופה המקורית", מספר להב-רדלמסר בהתלהבות. "מכשעלה הצורך, לא נסרקה העטיפה המקורית והוגדלה – נעזרתי בה ובעצם יצירתי שוב את העטיפה מחדש, ושחזרתי אותה כפי שהיתה".

"הגרפיקה שהוא יצר", מסכם רזי בן-עזר, "האייקון של המטאטא המעופף, הפך לכל כך מזוהה עם האלבום והלהקה, שכשהתכוננו עשרים שנה אחר כך להופעות האיחוד ב-2010, היה ברור מאליו שהפוסטרים של ההופעה יהיו מבוססים על העיצוב של תמיר". ואילו להב-רדלמסר מסיים: " אולי זה קשור לטכניקה, שהיתה נכונה וקיימת גם במאה ה- 19. יש עבודות שהתיישנו, אולם את זו אני אוהב היום כפי שאהבתי אז".

—————————————————–

לקריאה נוספת, אני ממליץ על טור יפה שכתבה אליוט עצמה למעריב ב- 2010 (לקראת האיחוד של הלהקה לציון עשרים שנה לאלבום), ועל טור מופלא שכתב רזי בן-עזר דווקא על הקלטת הקסטה הראשונה "חיה מתה בארון".

פוליאנה פרנק – "אין לבחור", 1990. עיצוב עטיפה – תמיר להב-רדלמסר.

Read Full Post »

עטיפת "The Next Day" של דיוויד בואי. עיצוב: Barnbrook

עטיפת "The Next Day" של דיוויד בואי. עיצוב: סטודיו Barnbrook

אחרי הפסקה של בערך עשור, דיוויד בואי עומד להוציא אוטוטו אלבום חדש, והעולם מתרגש. שיר ראשון מתוכו כבר יצא אתמול, וזה מרגיש כאילו הנער הנצחי לא הלך לשום מקום בעצם. כבר יומיים שאני שב ושומע בהתלהבות פרקים בדיסקוגרפיה של בואי, כאילו לא שמעתי אותו מעולם. גם העטיפה הצפויה כבר ראתה אור, והיא לא פחות ממרתקת בעיניי. בניגוד לעטיפות "יפות" שראיתי בשנה החולפת, זו גרמה לי לעצור ולחשוב. וזה ממש, אבל ממש לא מובן מאליו. הקרדיט על העטיפה הולך לסטודיו לונדוני מוביל בשם Barnbrook, ובעל המשרד ראה לנכון לחלוק עם הקוראים אודות העטיפה בבלוג שלו. אני קיבלתי קצת תשובות, וחשבתי שיהיה מעניין להציג כאן ולדון בעטיפה המדוברת.

ג'ונתן ברנברוק (ויקיפדיה), הבעלים, שואל את עצמו ועונה על כמה שאלות מפתח באשר לעטיפה, ועיקרן שאלות "למה" שקפצו לי מיד לראש ובטח גם לכם. קטעים נבחרים בתרגום חופשי שלי (הטור המלא כאן):

1. למה לא אימאג' חדש לעטיפה?

בדרך כלל כשמשתמשים בתמונה מן העבר, פירושו "מיחזור" או "מיטב הלהיטים", אבל כאן אנחנו מתייחסים לשם האלבום "The Next Day". עטיפת אלבומו Heroes מוסתרת על ידי ריבוע לבן מכוונת לרוח של מוזיקת פופ או רוק מעולה שהיא "בת זמננו", תוך שהיא שוכחת מהעבר. ובכל זאת, כולנו יודעים שאין כך הדבר. לא משנה כמה נשתדל, לא נצליח להתנתק מן העבר. כשאתה יצירתי, זה משתקף בכל אופן ובכל צעד שאתה בוחר לקחת, במיוחד במקרה של אמן כמו בואי. תמיד ישפטו אותך ביחס לעבר, לא משנה כמה תנסה להתחמק מכך.

עטיפת האלבום Heroes, 1977.

עטיפת האלבום Heroes, 1977.

2. למה דווקא "Heroes"?

אם אתה עומד לקחת ולהחריב עטיפת אלבום של דיויד בואי, יש הרבה מאוד לבחור מתוכן. זו ספציפית גם אחת המוכרות מבין התקליטים שלו, והיא אחת שמשתלבת באופן מוצלח במיוחד עם החרבה שכזו. האלבום עצמו הינו מאוד מהורהר, והעטיפה המקורית של Heroes תואמת היטב את הלך הרוח המדובר. השיר Where Are We Now [הסינגל החדש] הינו השוואה בין ברלין של טרום נפילת החומה לזו של היום. רבים מכירים את המורשת של בואי מברלין [Heroes הינו אחד משלושת האלבומים שהקולטו בתקופת הברלינאית שלו בשלהי שנות השבעים, יחד עם Low ו- Lodger], ורצינו שהציבור יחשוב על הזמן בו הוקלט האלבום המקורי ועל הזמן עכשיו.

3. למה ריבוע לבן מסתיר את האימאג'?

עבדנו על מאות עיצובים שעושים שימוש בהסתרה של העטיפה ההיא, אולם החזקים ביותר היו גם אלה הפשוטים ביותר. זה היה חייב להיות משהו בניגוד ישיר לאימאג' שתחתיו, אולם לא מבוים יתר על המידה. זה היה ברור יותר אם היינו מקשקשים על כל העטיפה המקורית, אולם לא היינו מצליחים להשיג את הכוונה לבטא את המלנכוליה של שירי האלבום. הסתרת דמותו של בואי גם מתקשרת לזהות שלו; לא רק בעבר כשהיה משתנה ללא הרף, אלא גם שהוא נעדר מהסצינה המוסיקלית בעשר השנים שחלפו. האם זה היה מהלך שמטרתו להעלים את זהותו, או שמא הוא הרגיש עם כך יותר בנוח?

4. למה אין צבע?

שם האלבום "The Next Day" מפנה לכמה רפרנסים, בהם נאומו של מקבת' "מחר, ומחר ומחר"…וגם האלמנט האקזיסטנציאליסטי של "מחכים לגודו" אשר ממתין ליום הבא – כל אלה מעלים שאלות קיומיות בטבע האנושי, כך שפלטה מונוכרומטית נראתה כמייצגת נכונה את אותה תחושה.

5. למה אין לוגו, או עיצוב אחר לשמו על גבי העטיפה?

רצינו שהעטיפה תהיה מינימליסטית ו"לא-מעוצבת" במידת האפשר. הרגשנו שהפתרון האלגנטי ביותר יהיה להשתמש בעטיפה הקודמת כמו שהיא ולמחוק בקו חוצה את שם האלבום. זהו ניתוק שמתאים לאווירה של האלבום החדש.

…[בנוגע לפונט הנבחר] זהו פונט חדש שאנחנו עובדים עליו, שנקרא Doctrine – זו ההופעה המשמעותית הראשונה שלו. הגופן ישוחרר באופן רשמי בשבועות הקרובים.

6. עוד משהו שאתה מעוניין להוסיף?

כן. אחרי שאמרנו את כל זה, אנחנו יודעים שזו בסך הכל עטיפת תקליט עם ריבוע לבן באמצע. אבל לעתים עיצוב יכול להיות מסע ארוך שמתמצה במשהו די פשוט שעובד, והפשטות הזו יכולה לעבוד בהרבה רמות. פעמים רבות, הרעיונות הפשוטים ביותר הם גם אלה הקיצוניים ביותר. אנחנו מבינים שרבים היו מעדיפים תמונה חדשה ויפה של בואי, אבל אנחנו מאמינים שזה היה הרבה פחות מעניין, ולא מצליח להשיג הרבה מהמטרות שהצבנו לעצמנו כשעבדנו על העיצוב הזה. לבסוף – קרדיט גדול לדיוויד בואי, הוא פשוט עשה מה שהוא תמיד עושה, וזה ללכת על רעיון קיצוני שדורש אומץ ובו בעת תבונה. זו הסיבה שבזכותה אנחנו אוהבים את המוזיקה שלו ולעבוד איתו.

——————————————-

המעצב ג'ונתן ברנברוק.

המעצב ג'ונתן ברנברוק.

הפסקה האחרונה היא המעניינת מכולן, בעיניי, ואני חושב שהיא מלמדת כמה שיעורים חשובים על תהליך עיצובי בריא.

בראש ובראשונה היא אומרת את מה שצופה נחפז נוטה לומר, לעומת מעצב מנוסה ומתוסכל שבוודאי יהנהן בהסכמה. לעתים הדרך העיצובית היא כה ארוכה וסיזיפית, ומלווה במאות חלופות וסקיצות (זה מספר בלתי נתפס, אבל מגיעים אליו בהרבה מהמקרים). בוודאי כשמדובר בג'ונתן ברנברוק, ועל אחת כמה וכמה כשהלקוח שלך הוא דיוויד בואי. גם אם החקירה המתמשכת מסתכמת לפתרון שגם ילד בכיתה ו' יכול לייצר ב- paint, אין פירושו שהמעצב עשה עבודה גרועה. ההכרה בנחיצות התהליך הארוך הזה היא פעמים רבות ההבדל בין עיצוב מצוין לכזה שהוא רק בסדר. אני משוכנע שכשברנברוק ניגש לבואי עם ההצעה שלו לעטיפה, הוא היה שלם עם התהליך שעבר, ולא שיצר איזה משהו כבדרך אגב כדי לסיים עם הפרויקט ולהמשיך הלאה.

לא פחות מעניין מזה היא הידיעה וההכרה שזה לא הפתרון העיצובי שהרוב היו רוצים לראות. יש איזה זיליון דרכים ורעיונות איך ליצור עטיפות חדשות לאמנים ותיקים וגדולים, כאלה בעלי הדר והיסטוריה שיש לשמר. במקום ללכת על חלופה מקובלת, סטנדרטית, לגיטימית, טיפוסית שהורגלנו (שלא לומר ציפינו) לראות, נבחר כאן פתרון שונה ואמיץ למדי. כזה שדורש לא מעט בטחון עצמי, אם כי בעיקר אמונה בצדקת הדרך ובנכונות התהליך העיצובי שנעשה.

ודבר אחרון – האמון ההדדי בין מעצב ללקוח הוא פקטור קריטי. זה נכון לשני הצדדים. בואי כנראה ידע להעניק את המושכות למעצב לעשות את שלו, אל מול מה שהיה חשוב לו להעביר בעטיפה. ברנברוק עיצב עבורו גם את עטיפת Heathen  ב- 2002, ואין זו העבודה הראשונה המשותפת של השניים. יובל סער כתב בגלריה לפני חודשיים על תחרות בשבוע עיצוב בהולנד, שבסיומה הוענק פרס ללקוח מצטיין. אני הזדעקתי בשעתו (אני עדיין חושב שצריכים להעריך את העיצוב אל מול דרישות הלקוח ולא להיפך), אבל עכשיו אני אולי מבין קצת יותר מאיפה זה בא.

ראיתי הרבה עטיפות יפות מזו בשנים האחרונות, אולם מעטות מהן סקרנו אותי כמו זו של האלבום המדובר. אני לא זוכר תקדימים למהלך עיצובי דומה אצל אף מוסיקאי שאני מכיר. הפעם יותר מתמיד נהנתי לקרוא על אודות העטיפה מפי העושים במלאכה.

אבל עזבו אתכם. עוד חודשיים אלבום חדש. בואי שר פעם "I will sit right down, waiting for the gift of sound and vision", וזה בדיוק מה שאני אעשה.

(תודה לקורא יובל, שהפנה אותי לביקורת מעניינת בגרדיאן הבריטי על העטיפה הזו שפורסמה היום. מדבר לא מעט על תפקידה המשתנה של העטיפה בעידן הדיגיטלי, ושווה קריאה באופן כללי)

Read Full Post »

gronich

מזה כשנתיים עוד מעט שאני רק כותב על עטיפות שמעצבים, מאיירים וצלמים שקדו בדרך להגשים חזות ויזואלית לתקליט אהוב. רובם בוודאי שמע את המוזיקה עשרות פעמים קודם לכן, ישב עם האמן, גיבש לעצמו איזו תמונה בראש ועבד קשה מאוד עד שהצליח לייצר אחת כזו באופן ממשי. אחרי שהעטיפה יצאה מידיהם, האלבום הגיח לאוויר העולם וקיבל חיים משלו. לעתים התקליט הופך להיות מייצג של התקופה (ע"ע מחכים למשיח), לפעמים העטיפה מקבלת מעמד אייקוני שמלווה את האמן ("לזוז" של הדג נחש), לעתים היא נצרבת בתודעה כשרק נזכרים באלבום (הפעמון של מתי כספי למשל) או ממחישה מצוין את מה שהאלבום מדבר עליו ("עיר" של שבן) ולפעמים… נו, לפעמים יש סתם עטיפה. כזו שלא קיבלה איזו משמעות מיוחדת במרוצת השנים. אחת שפשוט היתה שם.

לפני שנה החלטתי לצאת לדרך בניסוי מחקרי יצירתי, שקשור (איך לא) לתהליך היצירה של עטיפות תקליטים. נורא רציתי פעם אחת לקחת חלק בתהליך הזה, שאני רק כותב עליו כל הזמן. אותו תהליך יצירה, שבו טוחנים את התקליט עד דק ומתלבטים איך יהיה הכי נכון לייצג אותו באופן חזותי. מכיוון שאני לא מוסיקאי ואין לי אלבום ביד, חשבתי שיכול להיות מעניין לטפל מחדש באלבום מן העבר. הנטייה האישית שלי היתה לקחת אלבום ותיק יחסית, כזה שהמוזיקה שלו עדיין רלוונטית (או ברורה יותר היום, בקונטקסט בו נוצרה), אבל שהעטיפה קצת פחות מעניינת או בעלת משמעות מיוחדת.

פניתי לכמה מהמעצבים והמאיירים החביבים עליי (שאת חלקם הכרתי לראשונה במסגרת הבלוג) ושאלתי אותם אם הם מעוניינים לקחת חלק בניסוי. מטרה סופית אין, גם לא תוצאות או יעד מצופים. כל אשר ישנו הוא תהליך מחקרי שנעבור אותו ביחד, ואולי נסיים אותו ביחד עם עטיפה חדשה לאלבום אהוב, ואולי לא.

gronich1

מתוך התקליט המקורי

אז הנה אנחנו כאן, ותאמינו לי כשאני אומר שאני מתרגש להציג לכם את העבודה הראשונה לבינתיים שהגיעה לקו הסיום. המעצבת\מאיירת\אנימטורית\אמנית\מוסיקאית\מולטי-טאלנטית-באופן-כללי הראשונה שנאותה לצאת למסע הזה היא מירב שחם. את מירב הכרתי עוד בראשית ימי הבלוג, כשכתבתי על עטיפה מקסימה שעיצבה לדני סנדרסון, ואפשר לומר שדי התיידדנו מאז. חוץ מזה, היא באמת אחד האנשים היותר מוכשרים שאני מכיר, וזה כבוד מאוד גדול בשבילי שיצא לנו לעבוד על הפרויקט הזה ביחד.

אני חסיד של התהליך, ולכן שמרתי את כל התיעוד ורציתי שהכל ייעשה בכתב. הרבה מהפרטים שכאן מדויקים בזכות זה שתיעדנו הכל בכמה עשרות מיילים על פני כמעט  שנה, על אף שאני זכרתי תמונה קצת אחרת.

מתוך עטיפת "קסמים לסבל" של קטב מרירי. עבודה של מירב שחם.

מתוך עטיפת "קסמים לסבל" של קטב מרירי. עבודה של מירב שחם.

אחד הנושאים שאני אוהב בעבודות של מירב היא ההתעסקות שלה בשונה ובחריג. לראיה, אני מציע לכם להתרשם מהעטיפות שעיצבה לקטב מרירי, לדני סנדרסון ובעיקר ליהוא ירון. בכל העטיפות הללו היא לקחה דמויות נורמטיביות, ויצרה אצלם איזשהו שינוי, עיוות או חוסר פרופורציה מסוימים. לכן, כשהתלבטנו באיזה אלבום לבחור, הצעתי לה אלבומים בכיוון של "פלונטר" של פורטיס, או את אחד הגרוניכים המוקדמים (כשעוד היה יוצר אוונגארדי ומרוחק מאוד מהקונצנזוס). ההעדפה שלי היתה לאלבום "אמיתי" (מה שזה לא אומר), שונה או כזה שנתפס כמוזר עם צאתו.

אחרי כמה וכמה אופציות באיזור הרוק הישראלי בשנות השבעים, החלטנו לנסות להעמיק קצת יותר בשלמה גרוניך, ושמענו כל אחד לעצמו את האלבומים הראשונים שוב ושוב, אם כי הפעם באוזן קצת אחרת (לא התכוונתי לצאת פה שנון). ויתרנו על בחירה באלבום הופעה בעיקר כי הוא לא נולד כמקשה אחת, אלא יותר כמקבץ שירים מתקופות שונות, אשר מתאים לערב של מופע. את "מאחורי הצלילים" הקנוני ואת "צמר גפן מתוק" המופתי אני אישית אוהב יותר, אבל האלבום שהותיר אחרינו את הרושם החזק ביותר הוא תקליט הבכורה "למה לא סיפרת לי".

"ברחוב שלנו". מילים נורית זרחי.

האלבום, שיצא ב- 1971, הוא די קשה להאזנה. יש בו קטעים מאוד מאתגרים, אבל אני חושב שבעיקר כאלה שהקדימו את זמנם ופורצי דרך באוונגארדיות שלהם. בשעתו רבקה מיכאלי היתה היחידה שהיתה מוכנה לשדר קטעים ממנו ברדיו, וגם זה גרר הצפה של שיחות טלפון נזעמות במשרדי "קול ישראל". עד היום, חלקם מאוד לא נוחים לעיכול. מירב שחם כתבה לי בראשית הדרך: "אחרי הקשבה מרותקת ומלאת התפעלות אני ללא ספק בוחרת ב'למה לא סיפרת לי?!'. אני מקשיבה לו בלי הפסקה וגם קראתי את מה שגרוניך כותב על כל שיר בחוברת של הדיסק [יש התייחסות פרטנית לכלל השירים  בהוצאה המחודשת של האלבום]".

עם השפעות האלבום ניתן למנות מוסיקה קלאסית, ג'אז, רוק אוונגארדי ומוסיקה חסידית. "אל נא תלך" שפותח את האלבום, הולחן תוך שימוש בפרלוד ה- 1 של באך. "רוזה מרציפן" הנפלא מבוסס על ספרו של אריך קסטנר, "האיש הקטן". "אבינו מלכנו" מבוסס כידוע על המקורות. הרצועה המדהימה ביותר בכל האלבום כמובן היא של שיר הנושא, וזו שגם חותמת את האלבום. הוא מצמרר וקשה להאזנה במידה שאין לטעות בה, אולם מה שבאמת מהפכני בכל הקשור אליה היא כנראה ההחלטה לשלב אותה באלבום ולא להשאיר אותה בחוץ.

"למה לא סיפרת לי". האזינו ושפטו בעצמכם.

גרוניך סיפר עליה בעטיפת המהדורה המחודשת של האלבום: "במשך שנים לאחר הקלטת האלבום לא יכולתי להאזין לו, במיוחד בגלל הקטע הזה שמסיים את התקליט. באולפן ישב לצידי בזמן ההקלטה חברי מ'הדסים' [ומנכ"ל הליקון כיום], רוני בראון (שהוא זה שאומר בסוף הקטע, כשאני ממרר בבכי עם הראש למקלדת, "Stop"). קטע שכולו מאולתר בהשפעה של סמים. יוצאים ממני קטעי צחוק ובכי בפרצים פתאומיים ומתחלפים. הומור ודכאון, תיאטרליות וזעקות שבר, בסוף הקטע אני צועק "Fuck" הרבה פעמים. במילה הזאת הפכנו את הסרט (וזה נשמע "קא-פ"). אני זוכר שהייתה התנגדות מצד חברת התקליטים לצרף קטע זה, אבל לא ויתרתי". רק כשהתוודע לכך שטכנאי ההקלטה מקליט אותו בעודו צורח ובוכה, שאל אותו גרוניך "Why didn't you tell me?!", שזיכה את האלבום מאוחר יותר בשמו.

בחזרה לעבודה המשותפת של מירב ושלי. שנינו שקענו בהאזנות אינטנסיביות באלבום, כמו גם בתיעוד המצוי על האלבום (בין היתר, אני ממליץ בחום לקרוא את תמלול הראיון שנערך עם גרוניך לגל"צ, לרגל צאת המהדורה המחודשת של האלבום ב- 2003). הרבה חלף מאז אותו אלבום בוסרי, שיצא בעודו בן 22 בלבד. במסגרת עבודתנו ביחד, ניסינו מירב ואני לבחון איך נכון יהיה להתעמת עם העטיפה הזו, 40 שנה אחרי. כפי שגם גרוניך נמצא כיום במקום אחר לחלוטין (אמנותי, כמו גם אישית), אחד הכיוונים שניסינו לחקור היה לתאר מעין פרק ב' לטקסטים המקוריים של האלבום.

"רוזה מרציפן". מילים: שולמית לפיד.

באחת התכתובות שלנו, מצאתי למשל את טיוטת הקטע הבא שכתבתי אני, בעקבות השיר "רוזה מרציפן". מקס, 40 שנה אחרי שאכל את רוזה מרוב שאהב אותה (למי שלא מכיר את מילות השיר המקוריות על רוזה ומקס, חובה לקרוא אותן קודם לכן כמובן, ובכלל תשמעו את השיר המצמרר הזה) –

מקס הזדחל בשעת חושך בחזרה אל תוך קופסת הגפרורים שלו, לבד.
"לילה טוב", מילמל לרוזה, כאילו זו עודנה שם. כשחשוך, הוא מדמיין שהיא נחה לצידו, ומתחממת מידיו הקטנטנות
בעלטה, רוזה לא יכולה לראות את מכנסיו המתפוררים ואת הטלאים הירוקים הזעירים שתפר בעל כורחו, בלא עזרתה.
הוא עוצם את עינייו, מתכסה בשמיכה הזעירה ומנסה להזכר. חושיו כבר אינם כשהיו, אולם הוא עוד מצליח לדמיין כמה קווי מתאר מעורפלים בראשו.
טעם מר ומעומעם של שקדים עלה על שפתיו. מקס נרדם.
אני די שמח שנטשנו את הכיוון הזה… חשבנו לכתוב קטעים ולאייר את המשך קורות השירים באלבום, אולם הם מאוד שונים זה מזה. לא הצלחנו לבנות שפה מתאימה לכלל שירי האלבום באופן דומה, כזו שמאפשרת לבחון את היצירה בכללותה. המשכנו לחפש דרכים אחרות שיהיה נכון להתמודד באמצעותן עם האלבום המורכב הזה. אני מדלג קצת קדימה בזמן, אחרי כל מיני רעיונות נוספים שלא צלחו.
מכיוון שהשירים באמת מגוונים מאוד (הן בטקסטים – רבינדראט טאגור, נורית זרחי, שולמית לפיד והמקורות למשל- והן בלחנים), התקשינו למצוא איזשהו דימוי חזק שמאגד את תכני האלבום לשביעות רצוננו.
השינוי הגיע כשמירב החלה להתייחס אל הנרטיב של האלבום והאופן בו הוא נוצר ומוגש, ולא את מה שהוא מבטא באופן ישיר וברור. לא ה"מה", אלא ה"איך". היא החלה לייצר סדרה של אימאג'ים מהירים, אינסטינקטיביים ואקספרסיביים מאוד. היא כתבה לי אז: "השפה היא שפה ציורית שאני מגבשת בתקופה האחרונה, עבודה עם דיו ומכחול וצבעי מים, מאוד משוחררת ולעתים קרובות גם מקרית. הטיפוגרפיה כתובה בצפורן  – משהו שהתחלתי להתנסות בו בפרוייקט של נפתלי יבין שעשיתי עבור "הארץ" … כרגע הניסיון הוא לעשות דברים יחסית מהירים ואינטואיטיביים ולראות לאן זה לוקח אותי. אני חושבת שבינתיים יצאה סדרה מעניינת וכרגיל מאוד אקספרסיבית".
03
04
06
"למה לא סיפרת לי" הוא אלבום בוסרי מאוד, אך יש בו ניצוצות יצירתיות וחיפוש נדירים ביותר בעיניי ביצירה בעברית עד היום. פורץ דרך, אבל דרך שאיש כמעט לא הלך בה לאחר מכן. אני לא מכיר עוד אלבום בעברית שעבורו צירוף המילים "חיפוש משמעות" באמת כל כך רלוונטי לגביו.
גרוניך נשאל בראיון על האמירה שבהחלטה לפתוח את האלבום בואריאציה על הפרלוד של באך: "נראה לך שבגיל 22 אני ידעתי מה זו אמירה בכלל? לא ידעתי עוד איך מדברים, אתה יודע. הכל היה כל כך חושי ולא דרך ה'רציו' ואינסטינקטיבית. אין שום כוונה נסתרת או לא נסתרת מאחורי סדר האלבום, הצלילים שבאלבום, אופן השירה – שום דבר. זה פשוט הילד ההוא, שלמה, בשנת 1971, כמו שהרגיש, מה שהרגיש, ושהסכימו ללכת איתי אז בעניין כזה הרפתקני".
"אני נגעל מן העולם \ העולם מגעיל אותי
תסתכלו עליו ועל הצורה שלו \ אך בעצם, אולי אני מגעיל אותו"
מתוך "אני נגעל מן העולם", מילים רוני בראון.
את סידרת האימאג'ים שהתפתחה החלטנו במשותף שנכון יהיה להשאיר כמו שהיא, ולאו דווקא לייצר מבנה מסודר של חוברת (עם צדדים ברורים, קרדיטים וכו'). שנינו אהבנו את הבוסריות והיעדר המסגרת של האלבום, ומצא חן בעינינו הרעיון להשאיר את העטיפה גולמית ולא סגורה על עצמה עד הסוף.
02
05
01

אחרית דבר של מירב שחם:

כשפנית אליי כדי ש״אתנדב לניסוי״ שמחתי מאוד, ידעתי שהולך להיות מעניין ובכלל את אהבתי הגדולה ל״סיפור כיסוי״ אני לא טורחת להסתיר, זה בלוג נדיר ונחוץ כל כך.
הרעיון הראשוני היה למצוא מוסיקאי ישראלי ולתת אינטרפטציה אישית לאחד האלבומים שלו, אתה בטקסט ואני בדימוי. רעיונות למוסיקאי החלו לעלות ומהר מאוד זה נסגר והתהדק סביב שלמה גרוניך.
תמיד אהבתי והערכתי אותו אבל אתה חשפת בפניי חלק ממנו אליו לא התוודתי מעולם, אלבום הבכורה המופלא שהתפלאתי מאוד שלא הכרתי אותו קודם לכן, מבחינת טעמי המוסיקלי הביזארי הוא המעניין והמרגש ביותר שלו.
לא אכביר במילים כי זה השטח שלך, אבל הקשבתי לאלבום מאות פעמים ואסופת השירים שבו נשמעת לי כזעקה, בכי, בילבול, שעשוע, מעבדה לנסיונות, חוסר השלמה עם קיומנו האבסורדי, חיפוש מתמיד, חבל שמתהדק סביב הצוואר ואיתו שחרור מוחלט שרק צעיר אבוד (בן 22) יכול לחוות בעוצמות כאלה.
אלה דברים שאני תמיד מחפשת בעצמי ובאמנות ומוסיקה בכלל ו״למה לא סיפרת לי?״ הוא מכרה זהב של תקופה שלא תחזור עוד. בחרתי לייצר דימויים בלי לחשוב יותר מידי, רישומים מהירים בדיו כשהטקסט הוא חלק בלתי נפרד מהקומפוזיציה. מה שיוצא יוצא.
אין לי ספק שהפרוייקט הזה יוביל אותי למחוזות חדשים והוא חלק מתהליך יצירה ארוך שאני עוברת בשנה האחרונה.
תודה לך שוב עופר על הגילוי וההשראה!
זכיתי.
07

עד כאן להיום. אני יכול לספר שיש עוד עטיפות בשלבים כאלה ואחרים עם כמה וכמה מעצבים שונים (ושתפסו כיוונים שונים בתכלית – תאמינו לי). אני מת כבר להראות לכם, אבל לשם כך תיאלצו להמתין בסבלנות, ואני מקווה שניתן יהיה להציג את הפירות בקרוב. כמו כן,  אם יש בקהל מאיירים, מעצבים או צלמים שמעוניינים לצאת למסע משותף נטול לקוח, לו"ז, תקציב ושסופו אינו ידוע, זרקו לי מילה ב- ofershadmi בג'ימייל, ואולי ניפגש!

תודה עצומה (ומזל טוב!) למירב שחם המוכשרת עד אין קץ!!!

לקריאה נוספת ומומלצת: "למה לא סיפרת לי" בויקיפדיה ובאתר הבית של שלמה גרוניך. כל האלבום להאזנה בערוץ היוטיוב של גרוניך. ראיון עם צאת המהדורה החדשה ב- 2003. אתר הבית של מירב שחם.

Read Full Post »

תודה על הסבלנות, סליחה על ההמתנה. חזרתי מחופשה נפלאה בחגים, משכתי את זה עוד קצת כאן בבלוג, אבל הנה אנחנו שוב במלוא הכוח, ויש כבר כמה דברים מעולים ממש בקנה.

Shoe-fiti – שילוב של shoe ו- graffiti.

אני אתחיל אולי בתגלית שהכי הרעישה אותי במהלך כתיבת פוסט זה, והיא המקור לתופעת זריקת הנעליים התלויות על חוטי חשמל. אותן זוגות נעליים ששרוכיהן קשורים זה לזה ומעטרות את כבלי המתח של העולם (ומכונות גם shoe-fiti) נמצאות גם על הדיסק של "כל החתיכים אצלי". חשבתי שרק תל אביב מלאה בהם, אבל אז נתקלתי בתופעה המוזרה הזאת גם בחו"ל. במה מדובר? מיד נחזור לזה.

קראתי איפשהו שכל עשרים שנה יש במוזיקה מעין rock revival, והרוק חוזר למרכז העניינים. היתה אפילו איזו תיאוריה סוציו-אנתרופולוגית שמצדיקה את זה ומסבירה למה זה קורה, אבל לא הצלחתי לאתר אותה בכתב למרבה הצער. גם אצלנו, אחרי ראשית שנות התשעים המאושרות, יש שוב תנופה שכזו שקצת חודרת למרכז. לא כולם כבר בשוליים, וכנראה שכשנהיה זקנים וננסה להזכר מה היה שם אז ברדיו בראשית שנות ה- 10' (או איך שקוראים את זה בכלל), יהיו שם גם כל מיני אסף אבידן ואלקטרה ונערות ריינס ואלישע בנאי ונינט טייב. וגם החתיכים.

אין היום אלבום הולם יותר שעולה לי בראש בצירוף "רוק", "ישראלי" ו"עכשוי" מאשר השני של "כל החתיכים אצלי". לפעמים זה נשמע להם אחלה, לפעמים אני נע בחוסר נוחות למשמע הטקסטים של איה זהבי פייגלין, אבל בסך הכל אני די שמח שהם כאן. גיא חג'ג', יקיר הבלוג והעולם באופן כללי, יצא ללוות אותם במשך שבוע במסע הופעות חוצה ישראל בוואן. הוא חזר עם כמה תובנות מסקרנות שמאירות אותם באור קצת אחר, ומרככות מעט את התחושה האמביוולנטית שיש לי כלפיהם. חוץ מזה זהבית כהן איירה פה יופי של עטיפה, וגם בנתה תהליך יפה מהתחלה עד הסוף, שאני שמח להעלות על הכתב ולהציג אימאג'ים מתוכו.

"בגדול אפשר להגיד שהתחברנו דרך הפייסבוק", מספרת כהן, מאיירת ומעצבת. "הם בדיוק סיימו להקליט והתחילו בשלב ההפקה, ואני פשוט הצעתי את עצמי כמעצבת. כלהקה, הכרתי אותם עוד לפני, באלבום הראשון, ואפילו יצא לי להיות בכמה הופעות שלהם. רק דרך תהליך העבודה אפשר לומר שהתעמקתי בהם יותר".

עטיפת הסינגל "כל הסיבות".

"התחלתי לעבוד מול החתיכים לקראת שחרור הסינגל הראשון מהאלבום, ולמעשה התחלנו מהעיצוב שלו. אז עוד לא היה לי קונספט סגור לגבי איך האלבום ייראה, אבל בדיעבד הסינגל הוביל לסגנון הסופי שלו. לא קיבלתי הנחיות ספיציפיות לגבי העיצוב לפני הסקיצות הראשונות, אבל הבנתי מהם שהרעיון הוא ללכת למקום יותר בוגר ושונה מהאלבום הקודם. בסינגל יצרתי את הדמות הראשונה בקולקציה. לא ניסיתי לאייר דווקא את הבחורה שעלייה מדובר בשיר, אבל כן שהיא תהיה הבחורה הצעירה שתזדהה ותבין את השיר הזה. בסופו של דבר, היא נכנסה גם לחוברת באלבום עצמו.

"אני לא מצליחה להיזכר למה, אבל בשלב מאוד ראשוני ידעתי שאני רוצה לאייר אותה. כבר ראיתי בראש שלי איך אני הולכת לעשות את זה ולא היה לי ספק שככה אני מתחילה את זה. העטיפה אכן מאוד שונה מקודמתה, אבל גם מהקשבה לדיסק וגם ממה שהלהקה ביקשה, כמו שכבר ציינתי, לאלבום השני היה אופי שונה מהראשון ובאיזשהו מקום בוגר יותר. לכן נדרש עיצוב ו-וייב שיעבירו את זה טוב מאוד. בכלל, לא היה טעם לחזור על משהו שכבר נעשה, זה משעמם בעיניי…"

מתוך החוברת.

כהן מציגה תהליך סדור, שבמקרים רבים לא מצליח להתממש מחוסר זמן או מסיבות כאלה ואחרות. "אחרי שקיבלתי את כל הפרטים הטכניים ממנהלת הלהקה וכל מה שצריך להיות באלבום, התחלתי בהקשבה ב-repeat לשירים. אולי כשאני אומרת את זה ככה, זה נשמע מייגע, אבל זו הקשבה קצת שונה. זה להרגיש כל מה שהם רוצים להגיד ולגלות כל פעם עוד קצת. זה לאו דווקא במילים או במסר, זה יכול להיות גם צליל או ניואנסים שיכולים לעזור. משם עברתי להרבה דימויים שעברו לי מראש ורשמתי ושירבטתי תוך כדי, ואז עברתי לסקיצות".

מתוך החוברת

באשר לקונספט שהוביל ליצירת העטיפה, היא מספרת: "יכול להיות שהתשובה שלי לשאלה הזו והתשובה של הלהקה יהיו שונות, אבל אני יודעת שמבחינתי, רציתי לספר סיפור. והסיפור הזה בעיניי היה של אנשים צעירים, קצת מוזרים, אבודים בעיר. בעיניי, איה [זהבי פייגלין, הסולנית] כותבת על דמויות סביבה ומעולם שבו היא נמצאת. גווני הצהוב-אפור נלקחו מפלטה שהם השתמשו בה כבר באתר שלהם. אני הרחבתי את קשת הגוונים הרבה יותר כדי שאוכל "ליצור חיים", ולקחתי את הצהוב כדי להעביר בעיניי את האוויר העומד בעיר- דחוס, מלוכלך, ובדרך כלל חם. כשעברתי את שלב הסקיצות, התחלתי לאסוף ולצלם רפרנסים שיעזרו באפיון הדמויות. זה עוזר לי להרכיב משהו ברור יותר בראש ולתרגם רעיונות יותר טוב. האיורים הם בגדול, מעבר לכל מה שכבר דיברתי עליו כאן, אוסף של דמויות אורבניות שמתחברות לכדי עלילה אחת".

העטיפה הקדמית עברה די בקריאה ראשונה, מלבד שינויים קטנים של העמדת לוגו ושם. "הייתה עוד סקיצה אחרת, אבל הבנות הצועדות ניצחו בגדול, ובסופו של דבר השפיעו גם על שאר האלבום. לגבי השאר, עברנו אישורים וסקיצות לפני המוצר הסופי, כמו בכל תהליך עבודה".

מתוך החוברת.

את הלוגו עיצב בעבר בחור בשם אור אטיאס, וכהן קיבלה אותו כמוצר מוגמר לאלבום. "אישרנו קודם את העטיפה הקדמית. בדרך כלל שאר האלבום מושפע ממנה, כי היא צריכה לבטא בקצרה את הלהקה ורוח האלבום. אחר כך התחלתי ליצור דמויות נוספות ולהחליט מה שיקרה בפנים. המוסיקה מורכבת מכמה פרמטרים שצריכים להשפיע על העיצוב, לטעמי: מילים, קצב, צליל, קולות, כלי הנגינה ודומיננטיות של כל אחד מהם, וייב, אופי הלהקה וגם הדברים שמשתמעים בין השורות. הרעיון הוא לתרגם את כל אלו לשפה ויזואלית. הלהקה הייתה מעורבת בבחירת הסקיצות הנכונות ביותר עבורם וכמובן בחידוד של דברים שהפריעו להם או שהם ממש רוצים שיהיו או לא יהיו. אפשר לראות חיבור בין הדמויות לאורך ה-booklet לבין השירים באלבום (וגם לראות את החיבור בין הדמויות עצמן, ובין הסביבה שלהם)".

הנעליים התלויות, על גבי הדיסק עצמו.

כפי שציינתי בראשית הטור, על גבי הדיסק עצמו משובצות נעליים קשורות שהושלכו על חוט חשמל. כהן שופכת אור על התופעה: "אגדות אורבניות טוענות שזו הייתה במקור פעולה של כנופיות – לסמן נקודות של סחר בסמים. בדרום אמריקה השתמשו בזה כדי לסמן אדם שנרצח בשכונה (תלו את הנעליים שלו). היום זה משהו שלדעתי אנשים עושים בלי סיבה מסויימת, או סתם כדי כמשהו סימבולי וזו נשארת הבדיחה הפנימית שלהם כנראה. אבל כל אלו לא היו הסיבה שבגללה בחרתי בהם לדיסק – פשוט חשבתי על חיבור לעטיפה הקדמית ולנוף האורבני מאחור. חשבתי על הרעיון הזה, שמעביר בפשטות סיפור, ימשיך את הקו של האלבום כולו, ויעורר סקרנות. מי שממש רוצה יכול להסתכל על הצד האפל בזה ולחשוב על הילדות שהן סוחרות סמים או משהו כזה, אבל זה פשוט קצת קריפי".

בהמשך, התגלגלו האיורים של כהן ועוצבו מהן גם חולצות בקו האלבום, אותן מדגמנות כאן כמה מהחברות של כהן (אפשר להזמין כאלה ממש כאן). קול!

חלק מהאיורים שזלגו להדפס על החולצות.

כל החתיכים אצלי – #2, 2012. איור ועיצוב – זהבית כהן, לוגו – אור אטיאס.

Read Full Post »

אני רוצה להאמין שלכל חובב מוזיקה ישראלי יש רגע כזה שבו האלבום הזה מצליף בו באבחה אחת, כמו לעמוד ניצב פעור פה וחסר אונים מול גל עצום מימדים מתקרב. לי זה קרה ביום הסטודנט כלשהו, לפני איזה 15 שנה. פעם עוד היתה לי סבלנות לימים ארוכים כאלה, והחלטתי להשאר להופעה האחרונה באותו ערב, מר בנאי היקר כפי שבוודאי ניחשתם. לא הגעתי עם עודף ציפיות להופעה של עוד בנאי, שהכרתי מעט מהיצירה שלו עד אז. כפי שמכיריו ומוקיריו יודעים לספר, את הערב שלי התעתד אהוד לחתום בשעתיים וחצי של הופעה מפוצצת מוחות וכריזמה נשפכת לכל עבר (מיכל מ"שיר טיול" כותבת על כך טוב ממני ובאופן תדיר, למשל כאן). מעבר לכל הסופרלטיבים השחוקים, את הכאפה שלי חטפתי עם כניסת התופים העוצמתית, דקה לתוך "עבודה שחורה".

(צולם בקניון איילון של פעם, אם זכרוני אינו בוגד בי)

סיפורו של האלבום הזה ידוע ומוכר. בנאי חיפש את עצמו וניסה את מזלו במוזיקה ללא הצלחה. אבוד בעולם ומתקנא בהצלחה הרבה של בני משפחתו, נדד בנאי וניסה את מזלו באמסטרדם, בלונדון, ברכבת התחתית. את אלבום הבכורה המופלא הזה הוציא בנאי בגיל מופלג (יחסית, כמובן) של 34, בעודו אבוד בעולם, נודד, חש נגזל וכפועל אלמוני. אדם פשוט ומקופח שמחפש כיוון ושזועק זעקה עוצמתית.

לאחר כמה נסיונות כושלים  ורגע לפני שויתר, מימנה לו משפחתו את ההקלטה של השיר "עיר מקלט", והוא זכה להצלחה מפתיעה. קוטנר מספר שכשתקליט השדרים הגיע לתקליטייה של גל"צ, הוא שמע אותו עשרים פעם ברצף וצעק 'עיר מקלט!'. בנאי (שמסר את העותק באופן אישי) שמע את קוטנר צועק דרך החלון, והבין שמשהו מתחיל לקרות. מפה לשם תפס בנאי תאוצה וחבר ליוסי אלפנט לעבודה על אלבום הבכורה המופתי הזה.

עטיפת תקליט השדרים ל"זמנך עבר"

בנאי טוען שהוא הרגיש במשך שנים כמו מטוס שמישהו החזיק על הקרקע ומשתוקק להמריא, ואני מאמין לכל מילה. האנרגיה והזעקה המתפרצת מהאלבום הזה היא אדירה. לא מעט פסגות מרשימות ניצבות לאורך הדיסקוגרפיה הארוכה של בנאי, אולם אף אחת מהן משתווה בעוצמתה לזו המשתקפת מהתקליט המנסר הזה. זה לא הבנאי שהולך כי הרופא אמר לו שזה טוב ללב, אלא בנאי פועל הבמה הפשוט וחסר העתיד שנשאר לעבוד עד הבוקר כשכולם כבר ישנים ומחר יתחיל עוד יום מדכא כזה.

אנחנו נמצאים היום בעידן הפוסט-מחאה חברתית, זה שבו המוסיקאים שלנו נזכרו פתאום שגם יכולה להיות להם דיעה וביקורת. having said that, אני מתקשה לראות שירים כמו "ערבב את הטיח" או "עגל הזהב" רואים אור בימינו. אני בדרך כלל מתנועע בחוסר נוחות למשמע מנטרות שחוקות כמו "רלוונטי מתמיד", אבל אם לא תקף הדבר לגבי "עבודה שחורה", אז אני לא יודע מה כן.

מי שיצר את העטיפה הזו הוא האמן, המעצב והיוצר איתן פימנטל. "שנתיים לפני צאת האלבום יצרתי שתי עטיפות לתקליטי השדרים של "עגל הזהב" ושל "עבודה שחורה" עבור בנאי. אז היה זמן לכך, ואהוד עוד לא ידע אם יהיה אלבום ואיך הכל יתגלגל. עבור שניהם נתתי אינטרפרטציה ישירה שלי לטקסטים עצמם".

עטיפת תקליט השדרים של "עגל הזהב"

"כשהתקליט המלא עמד לצאת, התגוררתי  באמסטרדם – שם גם למדתי", הוא מספר. "פגשתי שם את אהוד כשהוא הגיע לבקר. הוא השמיע לי קלטת שהיתה איתו ועליה היו מוקלטים שירי האלבום. אמרתי לו שימתין רגע, ושיש לי משהו לעטיפת האלבום. ניגשתי והבאתי את הציור הזה, והוא מיד אמר "את זה אני רוצה!". הדברים פשוט התחברו לו מבלי שהיה צריך לדבר.

עטיפת האלבום צוירה בדיו על גבי נייר מבריק. "הדיו לא היה נספג בנייר, ואני הייתי מנווט את הטיפות. זוהי עבודה מהירה שמבוססת מאוד על אינטואיציות, רגש ותחושות. העבודה היא לא חלק מסדרת ציורים כלשהי שיצרתי, אולם היא מבטאת היטב את הלך הרוח והתחושות שליוו אותי באותה עת – שסעים, קרעים בחברה, בדידות, כאב, היעדר התבוננות, ניכור. אלה דברים שאני חשתי וחוויתי באותה תקופה, וגם אהוד הרגיש אותם בעצמו. את מה שאני ביטאתי בציור, הוא ביטא במילים. היום זה דבר מאוד מקובל ומובן מאליו, אותו מפגש של טקסט ותמונה; יש הרבה מאוד עבודות המשלבות צילום, וידאו, מיצג. בזמנו היה זה אחד החיבורים הראשונים שראינו בין תחומי יצירה שונים לדעתי. לשנינו היו חוויות דומות, והשילוב הזה פשוט שיקף את התחושות המשותפות שלנו.

עטיפת תקליט השדרים של "עבודה שחורה"

"אני חושב שהעטיפה העניקה רובד נוסף מעבר לטקסטים. באותם ימים היו תמיד משבצים צילום של הזמר, לפעמים עם איזה חמציץ בפה. אהוד בא עם משהו אחר לגמרי. הוא אפילו לא רצה תמונה שלו בפרונט. הציור שנבחר מעניק עוד עומק ועוד שכבה לאלבום הזה. לשמחתי, לפני כשנה זכתה העטיפה להוקרה והודפסה על בול מטעם דואר ישראל. לקח זמן לדברים לשקוע וגם האלבום הזה התבסס לו בתרבות שלנו".

הקשר בין בנאי לפימנטל נמשך, כשהאחרון יצר עבורו עטיפה גם לאלבום השני 'קרוב'. "כאן העבודה היתה כבר יותר מסודרת. יצרתי עבור בנאי כמה DJ-ים טרם צאת האלבום, כולם בשחור\לבן ובטכניקה משותפת – גם כדי לאפשר זיהוי מהיר ואינטואיטיבי בידי השדרים. דווקא העטיפה לאלבום היתה שונה –  היא היתה מאוד מגמתית לטקסט. מדובר במרצפת מבית ירושלמי בעיר העתיקה. הבניין נהרס ולקחתי לעצמי כמה מרצפות משם. אהוד אהב את הרעיון, סרקנו את המרצפת הזו במכונת זירוקס והיא מצאה את דרכה לעטיפת האלבום". במרוצת השנים (לפני ואחרי הפליטים) יצר פימנטל כרזות ועטיפות שונות, שחלקן הוצגו גם בתערוכת "רואים רוק'נ'רול" שכתבתי עליה בזמנו כשהוצגה. בקישור זה כמה עבודות של פימנטל מתוכן, ביניהן כרזות לפורטיס בקולנוע דן, הקליק בצוותא ועטיפת אלבום של אטרף.

עטיפת "עבודה שחורה"

לפני כמה שבועות הגיע טוויסט מעניין בסיפורנו בדמות פרוייקט מחווה לאלבום "אהוד בנאי והפליטים", אותו ערך בית הספר Muzik. למעט "הדרכים הידועות" (הרימייק של "חתונה לבנה" על ידי מבחר אמני ישראל), מדובר בפעם השניה שאני מצליח לחשוב שבה מבצעים אלבום שלם מחדש, שיר אחר שיר (לא מחשיב את "בחזרה לשבלול" של רוקפור).

אני מודה ומתוודה שגם הפעם לא צלחתי את האלבום המחודש עד סופו, ולו בגלל אותו סוג של חילול קודש שצרם לי עוד לפני שעשיתי play בכלל. כן סקרן אותי לדעת איך מעצבים עטיפה לרימייק של אותו אלבום, 25 שנה אחרי. אם בצד המוסיקלי יותר קל לי לדמיין איך יכולה להישמע גירסה חדשה, הרי שבפן העיצובי זה פחות טריוויאלי עבורי.

מי שנתן על כך את הדעת הוא המעצב הגרפי טוביה קודשביץ (שאולי מוכר לכם גם כ- DJ ). הוא מספר: "בהתחלה באמת יצאתי מתוך נקודת הנחה שזהו רימייק לאלבום הקלאסי של הפליטים, וכך גם נגשתי לעיצוב של האלבום החדש. היות ואני גם דיג'יי ומיוזיק הוא בבסיסו בי"ס למוזיקה אלקטרונית, התייחסתי לעטיפה כמו אל רמיקס". העטיפה שיועדה בתחילת הדרך עשתה שימוש בעבודתו של פימנטל, תוך שהיא מעניקה לו אינטרפרטציה מעניינת באופן שמקובל בסינגלים של רימיקסים (זה מאוד הגיוני, בעצם!).

סקיצה לעטיפת אלבום המחווה, העושה שימוש בדימוי המקורי של פימנטל.

"לאחר מכן הגיעו קשיים  של זכויות יוצרים על שימוש בדימוי של העטיפה, על השם וכדו' ונאלצנו לרדת מהשם ומהקונספט. שם האלבום השתנה ל'אורחים לרגע' וכך גם הקונספט", הוא ממשיך. "הקשיים לא הסתיימו, מפני שהתברר שאהוד מוציא סינגל ראשון מתוך האלבום האקוסטי שלו תחת אותו שם. משם הגענו לשם "עבודה שחורה", וכך זה גם הסתיים. אני יודע שאהוד מאוד אהב חלק מהעיבודים החדשים ואפילו השתמש באחד מהם באלבום האקוסטי שלו". העטיפה החדשה מעניקה מראה מודרני תוך שימוש בגופנים מעוגלים ורכים יותר, עם אייקונוגרפיה, גוונים ופילטרים בני זמננו.

כמה מהסקיצות מתהליך העבודה של קודשביץ:

לפני סיום: אם מישהו בטעות החמיץ את הסרט הנ-פ-ל-א "חייב לזוז" של אבידע לבני, עוד לא מאוחר לתקן את העוול. מופת לתיעוד דוקומנטריסטי ברוק הישראלי, ובכלל סיפורו המפורט של האלבום הנהדר הזה מכל מי שנכון שיספר אותו. טעימה קטנה מפי אהוד על יוסי אלפנט המנוח:

לך, אלפנט!

——————————————————————-

אהוד בנאי – "אהוד בנאי והפליטים", 1987. עטיפה: איתן פימנטל.

תלמידי ביה"ס Muzik – "עבודה שחורה – מחווה לאהוד בנאי והפליטים", 2012. עטיפה: טוביה קודשביץ\סטודיו חץ.

Read Full Post »

"הי עופר. העמדת אותי במצב מביך…אין לי אפילו שבריר זכרון מהכריכה עליה אתה מדבר. שנים הייתי המעצב של חברות התקליטים 'הד ארצי' ועוד הרבה חברות כמו הליקון. ספציפית את הכריכה של גרוניך איני זוכר…"

עטיפה אחורית

גזיר המייל הזה מהמעצב ספי מטיוק נקבר אצלי במעמקי התיבה לפני אולי שנה וחצי. "30 שנה – לך תזכור" כדברי הגששים. גרוניך מעולם לא הצטיין בעטיפות פרועות ויצירתיות כפי שניתן היה לצפות ממוסיקאי פורה שכמותו, וכך גם זו של "צמר גפן מתוק". מה יש בה כבר? אחד שלמה עטוף בשמיכה ממוסמרת לקיר, מוחה את עינו בעוד שערו הארוך משתלשל ממנה. בצדה האחורי – אותה שמיכה, עם קווצת שיער מבצבצת החוצה. צבעים חזקים וברורים; הטייה אלכסונית וגופנים מדיפים ביחד ניחוחות חזקים של אייטיז. ובכל זאת, נורא רציתי לכתוב על התקליט הזה בשעתו – אחד האהובים עליי בעברית בכל הזמנים, לא פחות. בשבוע האחרון יצא לי לחזור אליו ולשמוע אותו איזה פעם-פעמיים-עשרים, ולהבין שוב עד כמה התקליט הזה מופלא וקסום. אז הנה אני כותב ספונטנית ומהבטן, כפי שראוי לאלבום של גרוניך. הפעם פחות עטיפה, אנד לט דה מיוזיק טוק.

(אחיזת עיניים  \\ ככה זה נפתח. השיר היה פותח את הופעות הסיבוב ההוא, כאשר הבמה הולכת ומוארת עם השיר. לעצום עיניים ולפקוח את האוזניים. קסם:)

במהלך 1980 סיים גרוניך את לימודי הקומפוזיציה בניו יורק ושקל את המשך דרכו. באותה תקופה הגיע לארץ למספר הופעות, תחילה עם "צליל מכוון" ולאחר מכן בכוחות עצמו (שתועדו גם באלבום ההופעה "קונצרט" – הנה שיר כביר מתוכו). התלהבות ניכרת בקהל הישראלי, לצד הצלחת "סימפטיה" לביצועה של נורית גלרון הותירו בגרוניך רצון לשוב ארצה ולהתמקד בכתיבה בעברית. לשם כך זנח את ההלחנה בסגנון הקלאסי בה עסק באותה עת, ושבחלקה היתה מיועדת להשתלב במחזמר "אמריקה" שגרוניך השתתף בכתיבתו.

במשך מספר חודשים עמל גרוניך על "צמר גפן מתוק", אשר בהשפעות המוסיקה ששמע באותה עת ניתן להבחין מיד – ג'אז, פיוז'ן, רוק מתקדם ומוסיקה קלאסית. מאז אלבום הבכורה שלו "למה לא סיפרת לי" חלפו כמעט עשר שנים, ונדמה שגרוניך התמתן מעט. האלבום אמנם קל הרבה יותר להאזנה מקודמו, אך אולי המורכב והעשיר ברפרטואר הענף שצבר במרוצת השנים.

(איש קש \\ שיר נפלא, בכל קנה מידה:)

" בהאזנות ראשונות – 'צמר גפן מתוק' הוא תקליט מהמם", כתב קוטנר עם צאת האלבום ב- 82'. "ההפקה שלו (שלמה גרוניך עם מתי כספי) היא העשירה והמגוונת ביותר שנשמעה עד היום בתקליט ישראלי. יש כאן מבחר של מקצבים, סגנונות וצבעים מוסיקליים המעוטרים בשפע בלתי-רגיל של רעיונות, גימיקים, מצלולים והפתעות…לשלמה גרוניך של "צמר גפן מתוק" אין העצב החולני שהיו לו פעם וגם לא את ההומור המטורף. מה שיש לו זה דמיון ויכולת מוסיקלית מרשימה (שאינם מנוצלים עד תומם) וכלי הפקה מעולים. לתקליט הזה אני מתייחס כתרגיל ב'איך להפיק תקליט מעניין'".

תמונה אדירה

בניגוד אולי ל"למה לא סיפרת לי", התקליט הזה נשמע הרבה יותר מוקפד, מהודק ומדויק. תמיד ישנו קו עדין שיש לשמור עליו בין היצירתיות והספונטניות לבין והדיוק והקפדנות, והאלבום הזה נחשב בעיני כנקודה המאוזנת ביותר בדיסקוגרפיה של גרוניך. צוות הנגנים שליווה אותו בתקליט הוא האליטה דאז ועמודי התווך של הרוק הישראלי בראשית שנות השמונים ובכלל. מורדי פרבר (רגע לפני שנטש לארה"ב ופתח בקריירת ג'אז מצליחה) משייט לו על הגיטרות כמו צל שרודף את הקלידים של גרוניך. אלון נדל מזכיר שוב מאיפה נולד הבס הישראלי שקשה לטעות בו, ואילו מאיר ישראל איזן היטב בין האגרסיות וההתפרעות לעדינות והרגישות בשירים השונים. פטר ורטהיימר נתן חלקו בקלרניט ובסקסופונים השונים, אשר להם מקום מרכזי באלבום הזה. ובל נשכח כמובן את גרוניך עצמו, שד על הפסנתר, מוג, אורגן חשמלי, פנדר רודס ושאר מיני קלידים שלוקחים חלק בתקליט.

(שומקום \\ קליל, משעשע ומולחן לעילא:)

מעל כל אלה ניצבה הפקתו של מתי כספי, חברו ושותפו הותיק של גרוניך. עיקר עבודתו של כספי היה בעיצוב הסאונד של האלבום. גרוניך סיפר כי הבחירה בכספי נעשתה בשל "חוש הבאלאנס המוסיקלי שלו וההקשבה הנקייה שלו, היכולת שלו לשים את הדגש על הפרטים הנכונים ולהוציא בפוקוס את הדבר הנכון ביצירה מוסיקלית גדושה ומלאת פרטים". הפער בין השניים נסוב בעיקר סביב שירתו של גרוניך, כאשר כספי משך לכיוון של שירה נקייה ומדויקת יותר, ובפחות רגש. "מתי הלך נגד מה שטבעי לי – להביא את התחושות האלה לרגע שבו אני עומד עם אוזניות באולפן. לפי מתי, הטייפ לא משקף התרגשות, אלא קול טוב, נוכחות ונקיון".

אחד השירים המיוחדים באלבום, "עוד לא עצרתי", כולל ג'אם סשן מטורף שמשלב עיבודים אוריינטליים, השפעות אמריקאיות וסולו סיטאר. גרוניך ביקש ממורדי פרבר להשיג נגן סיטאר להקלטה, ועל כך מספר פרבר: "שלמה ביקש שאביא נגן סיטאר, אבל אחרי שמצאתי את הכלי אצל חבר, החלטתי לנגן בו בעצמי. ישבתי כל הלילה ולמדתי את הכלי, ובבוקר באתי לאולפן וניגנתי את הסולו". זו היתה הפעם היחידה בחייו בה ניגן פרבר בסיטאר. מילות השיר מופנות ברמיזה לעבר קהל המאזינים ומבקרים, שלא תמיד עיכלו את יצירתו של גרוניך.

באלבום הזה, הטקסטים (ברובם נירית ירון-גרוניך) הפכו מעורפלים יותר מבעבר, אבל הסאונד והשירה מוקפדים ומדויקים לעילא. הקו בין הטירוף לשקול מעולם לא היה דק יותר. לפעמים ד"ר ג'קיל, לפעמים מיסטר הייד.

אני אוהב את זה שהשיר הכאילו-ציוני "ישראל" ("המקום הנכון במזרח התיכון"!) נפתח ב- Eins! Zwei! Drei! Vier!, ומלווה אותו מקהלת פועלי בניין שגרוניך אסף באופן ספונטני באותו יום. אני מתמוגג מהשיוט המשועשע על הפסנתר ב"שומקום". אני מתרגש מהעדינות ומהרומנטיקה של "מדגם". אני עדיין מופתע כל פעם מחדש על משפטים כמו "אני חולץ צנוניות משדייך". ולעזאזל, אני אוהב את זה שאחרי שיר בשם "איש קש" בא השיר "אישה קשה".

(הפרי אותי \\ אם רק שיר אחד מתוך האלבום, זה האחד שלי. הכפלת קולות, לחן מטורף, סינתוזים של מוג ושלמה גרוניך בפרץ יצירתיות עוטף את הכל. שלמות:)

בחוסר מזל, סיבוב ההופעות שנקבע לצאת האלבום תוזמן לשבוע טרם כניסת צה"ל ללבנון ותחילתה של המלחמה (הערת אגב: צריך להודות שנדרשות הרבה ידיים כדי למנות את כלל האלבומים שסבלו מחוסר מזל שכזה במדינתנו רוויות המלחמות במשך השנים). כך או כך, זה בוודאי לא היטיב עם האלבום, שאחרי הכל צריך לזכור שמלכתחילה אינו קל להאזנה ככל אלבום של שלמה גרוניך. לצד חוסר ההצלחה המסחרית של האלבום, זכה התקליט להכרה משמעותית על האיכויות היצירתיות שהוא טומן בחובו. עם השנים התחבב האלבום על יותר ויותר אוזניים, ומיצב עצמו כקלאסיקת רוק חשובה בפנתיאון הישראלי. החלילן הנפלא הרבי מאן אף הקליט גירסה יפהפיה משלו ל"נואיבה" הענוג.

כעבור שנים רבות של היעדרות מהמדפים, ולאחר שמחירי העותקים הקיימים של התקליט הרקיעו שחקים (איכויות האלבום נפוצו גם בחו"ל בקרב חובבי הרוק המתקדם בעולם), החליטה "הד ארצי" לעשות חסד ולהוציא מחדש את "צמר גפן מתוק" בגירסת רימאסטרינג בשנת 2004. יש לשבח את "הד ארצי" על העבודה היסודית שנעשתה לטובת השחרור החדש, במסגרת סדרת "בראשית" שלה – ראשית, איכות הקול השתפרה במידה ניכרת, בעבודה שהתבססה על הסלילים המקוריים היכן שמצבם התיר זאת. שנית, נוספו לאלבום קרוב ל- 25 דקות של גרסאות מוקדמות שהוקלטו על ידי גרוניך בטייפ בערוץ בודד בביתו. אלה מאפשרות הצצה לעבודה טרם העיבודים, וכן לשירה היצרית והפחות-מוקפדת שמתי כספי ניסה למתן. צורפה גם הקדמה מפורטת על אודות האלבום מאת עופר שנער, פירוט של שיר-אחר-שיר, התייחסות של כספי לעבודה על התקליט וכמובן מילות השירים וקרדיטים – אלה מודפסים על גבי טיוטות דפי התווים של השיר "מדגם".

בהופעת ההשקה של האי.פי. Delicately Violent של איטליז, אירחו את גרוניך בביצוע של "לונה פארק", השיר שחותם את "צמר גפן מתוק" ואחד משיאי הפרוגרסיב הישראלי בכל הזמנים בלי שום ספק. מי שהיה שם, זוכר איזה רגע בלתי נשכח זה היה. הלהקה אירחה איזה מן אבא רוחני והתרגשה אפילו יותר מהקהל. כל הבארבי קפץ על הרגליים מהשנייה הראשונה, ועשה רושם שאין בקהל מישהו שלא מכיר את השיר הזה (אני משוכנע שחלקו הגדול טרם נולד כשהשיר הזה יצא). דור הולך ודור בא וגו'. גרוניך התפרע שם על הקלידים כמו ילד בן 15, וכל הלהקה עם חיוך טיפשי שאומר שעכשיו אפשר לפרוש בשקט. רוק'נ'רול.

———————————————————-

כל האלבום ניתן להאזנה כאן ביוטיוב בערוץ של שלמה גרוניך. לקריאה נוספת אני ממליץ על הפירוט באתר הבית של גרוניך, על מה שהיה למתי כספי לספר על האלבום, על הביקורת של יואב קוטנר מ- 1982 ועל החוברת שנלווית למהדורה המחודשת של האלבום, אותה אני ממליץ לרכוש בחום רב (בכולם נעזרתי גם בכתיבת טור זה).

ורגע לפני סיום – אחד מקטעי הבונוס בגירסה החדשה הוא "קליידוסקופ", שיר של דפנה ארמוני וגרוניך, שהתמודד בקדם אירווזיון 1981. הטקסט המבריק ("קליידוסקופ! מיקרוסקופ! טלסקופ, פריסקופ, סטטוסקופ!"), הלחן העליז והכוריאוגרפיה של גרוניך הביאו אותם היישר למקום הלפני אחרון בתחרות. נייס וואן.

שלמה גרוניך – "צמר גפן מתוק", 1982. עיצוב – ספי מטיוק. צילום – אבי גנור. איסוף ועריכת מהדורה מחודשת – עופר שנער ובועז הראל. עיצוב מהדורת 2004 – דור כהן.

Read Full Post »

בטוקיו גרים איזה 35 מיליון איש, מה שהופך אותה למטרופולין הגדול ביותר בעולם. עשרות על עשרות של קילומטרים של בתים ומשרדים ומסחר ובילויים ואז עוד בתים, בזה אחר זה וללא קצה. ובכל זאת, הרכבת התחתית בעיר חדלה מלפעול לקראת חצות, וחוזרת לעבוד רק בחמש וחצי בבוקר. מציאות כזו מטילה שיתוק על העיר: מרכז טוקיו מלא בבנייני ענק, והמרחקים הרגליים ממקום למקום מייגעים ביותר. בפרברים המצב קשה עוד יותר – שכונות על שכונות של בתי מגורים ותו לא. רכבים הם חלופה לא נוחה בכלל, ולמעט מרחקים מוגבלים באופניים, כולם מקפידים לחזור לבתיהם לפני הרכבת האחרונה.

בספרו "אחרי החשיכה", מתאר הרוקי מורקמי לילה בחייה של נערה (וכמה דמויות נוספות) שמחליטה לא לחזור הביתה עם הרכבת האחרונה ולחוות את טוקיו של הלילה. העיר מוציאה החוצה טיפוסים אחרים, כמיטב הצבעוניות היפנית. מתאבקת לשעבר שמנהלת "מלון אהבה" (הבתים ביפן קטנים להחריד, ומקובל שבני זוג שמעוניינים להתייחד עושים זאת במלון לפי שעה, ולא כשהילדים נמצאים מעבר לקיר מנייר אורז); זונה סינית מוכה, סטודנט טרומבוניסט וגיק מחשבים – כל אלה מסייעים בבניית עולם מנוכר, סליזי, סהרורי ואפלולי, המתועד על ידי מצלמה בגובה מעוף ציפור.

יש בנמל טוקיו שוק דגים עצום (הגדול בעולם), שמדי יום נקלטות בו טונות על גבי טונות של סחורה סיטונאית טריה, בדרך להיות מופצת לכלל המסעדות, המלונות ושאר העולם המערבי. החל משלוש לפנות בוקר, אלפים של יפנים עמלים למיין, לנקות ולסדר את הסחורה, בכמויות (ובסוגים) שקשה לדמיין עד שלא רואים בעיניים. בשש בוקר הכל כבר מופץ ונעלם, והדרך היחידה לחוות את ההלם הזה היא להתייצב שם באמצע הלילה ולשוטט בהחבא בין הצוות, המלגזות והשרצים. מכיוון שכאמור המרחקים כל כך גדולים, הדרך היחידה להגיע לשם היא לבלות את כל הלילה בקרבת מקום.

לפני שנתיים יצא לי לראות את כל זה במו עיניי. בדקות שלפני הרכבת האחרונה, אלפי יפנים בחליפות ממהרים להספיק לעלות עליה. יפניות צעירות בחצאיות קצרצרות שחוזרות מבילוי (בקריוקי!) מזדרזות שלא להחמיץ את הדרך חזרה הביתה. העיר מתרוקנת, ונחילי אדם נבלעים להם מתחת לאדמה. הרכבת האחרונה חולפת ופתאום – שקט. בעיר הומה, גועשת ועמוסת מסכי וידאו עצומי מימדים, השקט הזה הוא בלתי נתפס, ממש כמו איזה סרט אימה. וזה מדהים, וזה מצמרר.

כפולה מתוך החוברת

לילה.

עד הבוקר שתינו כמה כוסות קפה (עד שנסגר), קנינו קצת אוכל בגירסה מקומית של AM:PM ושוטטנו ברחובות ללא תכלית. כל הטיפוסים התחלפו כהרף עין, וכל מה שחשבתי שראיתי בעיר הזאת אחרי יותר משבוע פשוט התערבב. הנימוס היפני הפנאטי פתאום החל להתפוגג לו. אין כמעט נשים ברחובות. את שארית הלילה העברנו בספרית וידאו, שיש בה תאי צפייה אישיים קטנים ומערכות אודיו\וידאו משוכללות. עשרות יפנים שפספסו את הרכבת יושבים להם על ספות עור (קצת סליזיות) ורואים סרטים, מחכים שהבוקר יגיע. באוזניות מאסיביות, חלקם רואים סרטים מצוירים, חלקם סרטים פורנוגרפיים. נדמה לי שראינו את "חתונת רפאים" של טים ברטון, אם אני זוכר נכון. עולם משוגע.

שנה אחרי שקראתי את הספר של מורקמי, יצא לי להבין על בשרי את כל מה שהוא תיאר במילים ממעוף הציפור ואני ניסיתי לדמיין. כמו שרואים סרט שמבוסס על ספר שקראת, גם כאן הדמיון שלי נכלא בתבנית שהיא כראות עיניו של הבמאי. המציאות תאמה יפה מאוד את מה שקראתי בספר, אבל לא הייתי מצליח לביים אותה באופן שבו היא נחשפה בפניי. ערבוביית אנשים לילית, מנוכרת, בודדה (כל אחד היה לעצמו), אפלה וקצת מינית. גם שוק הדגים היה חוויה שלא תיאמן. בשש בבוקר ועם אור ראשון מבצבץ, אחרי לילה לבן (ובמצב ערות מעומעם) גם אכלתי את הסושי הכי טרי שייצא לי לאכול אי פעם בחיי. עייפים ומסוחררים, לקחנו חזרה רכבת למלון וצנחנו לישון, לא ממש מעכלים את כל הלילה ההזוי הזה. טוקיו של לילה, טוקיו של יום.

והנה, לאחרונה מצאתי את עצמי מדפדף בעטיפת האלבום החדש של דודו טסה, וכל הלילה המוזר הזה חזר לי פתאום לראש בהבזקים חזקים. חושך ואפילה בגווני אדום, אין כמעט נפש חיה בחוץ, וערפילים קרירים ממלאים את הרחובות. וטסה שר "ולילה לילה שוב ניגרת ביצת הפקר על השמחות\ ושוב תילק לשון הקרת עקבות חיי על מדרכות" למילותיו של אלכסנדר פן, בעודו מתמצת את האלבום היפה הזה לכדי משפט.

כל הטקסטים והלחנים באלבום הזה משרים אווירה לילית, אפילה ומינית, ואני חושב שנטע שושני עשתה פה עבודה יפה מאוד. לא התאהבתי בה באופן מיידי כמו בעטיפה המושלמת שעיצבה ל"דודו טסה והכוויתים", ולקח לדברים זמן לשקוע. העטיפה החדשה קצת פחות יומרנית, מרגשת ומוקפדת מקודמתה, אבל היא עדיין מאוד מוצלחת ובהחלט עושה את מלאכתה נאמנה. אין פה שום יפני, אבל האסוציאציות והזכרונות שלי היו כל כך חזקים פתאום ולא הצלחתי להתאפק.

(קצת על האלבום מנקודת מבטו של טסה:)

שושני היא בוגרת בצלאל במחלקה לתקשורת חזותית, וכיום הינה מעצבת עצמאית לצד עריכה בתחום הטלוויזיה. היא מספרת: "דודו ואני הכרנו לפני כמה שנים דרך בן זוגי. הוא ראה עבודות שלי שמצאו חן בעיניו וביקש ממני לעצב לו עטיפה לאלבום הקודם שלו. הוא חיבר אותי לצוות שעובד איתו בהד ארצי-NMC, ובניתי להם את הקונספט העיצובי לכוויתים. בפרוייקט ההוא עבדנו גם על טיזרים בצורת פוסטרים שנתלו ברחבי העיר. העבודה על האלבום הקודם היתה מוצלחת, וזה היה טבעי מאוד שנמשיך לעבוד יחד גם על האלבום סחרחורת"

"על העיצוב של סחרחורת התחלתי לעבוד כמתבקש בהקשבה לרצועות של האלבום, למוזיקה, למילים – בניסיון לקלוט את האווירה שלו ולמצוא דרך להעצים אותה בעולם ויזואלי מתאים.
עברה אצלי תחושה אפלה, לילית, מעט קודרת, מלנכולית ומנוכרת, מינית מאוד – של גבר שחי בעיר גדולה, בעיקר בלילות. שיר הנושא של האלבום 'סחרחורת' – שיר של אלכסנדר פן שדודו הלחין – הוא שיר מלא במטאפורות ובדימויים על עיר לילית "נצחית", בעלת "ריסי חשמל ארוכים", ו"ברקת אספלטים" המכפילה דמותה ב"ראי עקום". עם הדימויים והמילים הללו עבדתי בעיצוב העטיפה של האלבום – וחוברת המילים".

"בדיאלוג ביני ובין דודו דיברנו על האווירה הזו והסכמנו עליה מיד, האווירה העירונית המנוכרת והאפלה היא בהחלט משהו שהגיע גם ממנו. התרנגול עצמו לגמרי הגיע מדודו. הוא פשוט רצה תרנגול על העטיפה! אני התחברתי לתרנגול מיד כי תרנגול  (מעבר לעובדה שתרנגול הוא הקמע של בני יהודה – קבוצת הכדורגל שדודו ידוע כאוהד שרוף שלה) הוא גבר (מילה נרדפת), זכר בלול פרגיות, בעל כרבולת מפוארת, כזה שיוצא לקרב עם תרנגולים פולשים אחרים על ליבן של התרנגולות – וזו חיה שמאוד התחברה מבחינתי לתיאור של הגבר הלילי בעיר הגדולה. אם תרצו, התרנגול על העטיפה הוא סוג של דודו…"

את התחושה הלילית האפלה והמינית יצרה שושני תוך שימוש כמעט בלעדי בצבעים אדום ושחור בכל החוברת. "על העטיפה יש תרנגול בלילה, ברחוב חשוך המואר רק בתאורת פנסים אדומים. הוא בתנועה, אולי ממהר לאן שהוא, אולי בורח. הדימוי עצמו כמעט מונוכרומטי, כאשר הצבע היחיד הרווי בו הוא האדום של כרבולת של התרנגול, ותאורת הרחוב האדומה. הדימוי של התרנגול הוא מעין קולאז' מעובד שיצרתי מתצלומים שונים שצולמו בזמנים שונים ובמקומות שונים".

סקיצה לעטיפה. האימאג' נכנס בסוף לכפולה בחוברת.

"בחוברת המילים יש בכל כפולה דימוי עירוני – לילי, מעובד ובצבע האדום של האלבום. בכפולת האמצע (הכפולה של השיר 'סחרחורת') יש ארנב לבן שיורד במדרגות ברזל מעוגלות. זהו קולאז' נוסף שיצרתי והיה בתחילה סקיצה נוספת לקאבר. כשהוחלט ללכת על התרנגול החלטתי להכניס אותו בכל זאת לאלבום. את רוב הצילומים אני צילמתי, חלק מנסיעות שלי באירופה בשנים האחרונות, חלק בארץ – שום דבר לא צולם במיוחד לאלבום, אספתי וליקטתי דימויים ממקומות שונים עם feel  דומה. בכל מקרה כל האימאג'ים מעובדים צבעונית כמובן – מה שגם תרם לאיחוד ה"אווירה" שלהם".

"לגבי הפונט – חשבתי שיתאים להשתמש באלבום הזה בפונט סריפי [עם עיטורים וצ'ופצ'יקים סביב הגופנים, ללא-מעצבים שבינינו]. 'סחרחורת' הוא טקסט שירה, ובכלל באלבום הוקדשה המון תשומת לב למילים – דודו עבד עם כותבים שונים וכו'. "תפארת" הוא פונט סריפי חדש יחסית של ינק יונטף – מאוד מוצלח לטעמי – ומאפשר לתת "סריפיות הגונה" לא דרך הפונטים המסורתיים (פרנק-ריהל, הדסה). על העטיפה עבדתי בטיפוגרפיה על ריווח "קצבי" בין האותיות – לא אחיד, שמדבר עם משמעות המילה 'סחרחורת'".

חלופה לחזית העטיפה, שלא נבחרה בסופו של דבר.

כמה כפולות מתוך החוברת לסיום:

דודו טסה – "סחרחורת", 2012. עיצוב – נטע שושני.

Read Full Post »

"בכל מה שקשור למארז האלבום, מאז VS [האלבום השני] ניסינו ליצור משהו קצת יותר ייחודי. בשעתו זה עלה לנו משהו כמו 50 סנט נוספים או משהו כזה, אבל היינו נעולים על זה כל כך חזק. אני לא יודע אם הייתי עושה את זה שוב: לתת לחברת התקליטים 50 סנט מתוך ה- 1.5$ שלי!"

ג'ף אמנט בראיון למגזין Spin, על עטיפת Vitalogy של פרל ג'אם.

את Vitalogy קניתי בפיקדילי על גבי קלטת, בימים שהחנות והפורמט היו עדיין קיימים. החוברת המפוצצת שלה בקושי נדחסה לפלסטיק ומהר מאוד נתבלתה לי, כמו לכולם אני מניח. התגובה הראשונה שלי היתה "מה זה הדבר הזה?!". אף פעם לא הבנתי מה פשר המארז היומרני הזה, ואני חייב להודות שגם אחרי כתיבת טור זה אני עדיין לא יכול לשים את האצבע על ההסבר המדויק. ובכל זאת, עדיין מדובר במרשימה שבעטיפות הלהקה, זו שכמעט תמיד ידעה להשקיע את אותו מאמץ נוסף בחוויה הויזואלית למעריצים. מספיק מוזר ומספיק יומרני כדי לעמוד כאן על טיבה.

המקור.

האלבום תוכנן להיקרא במקור Life. הסינגל הראשון, Spin the black circle, שוחרר טרם צאת התקליט ובקרדיטים שלו אף נכתב "From the Epic album Life", בדיעבד באופן שגוי. סיפורנו זכה לתפנית כשהסולן אדי וודר נבר בערימות זבל בגראז' סייל אמריקאי. ודר נתקל במקרה בספר רפואי מראשית המאה הקודמת בשם Vitalogy ("מדע החיים", בתרגום מילולי), רכש אותו והראה לחברי הלהקה.

מדובר בספר די מוזר, בסך הכל, המאגד 19 חוברות דקות לכדי מקשה אחת. מעבר להיותו מיושן וארכאי (המעיד על התפיסה והידע שהיו קיימים בעת כתיבתו), הוא מאוד גרפי והצעותיו תמוהות ביותר. מכיוון שהוא עוסק ברפואה עצמית, כלולות בו לא מעט המלצות מרימות גבה – תערובות עשבים לא שגרתיות, הימנעות מקריאת רומנים ולעתים לא יותר מאשר שתיית מנה נאה של ג'ין. האיורים הגרפיים בו מצמררים אך יפהפהיים בו בזמן, וכוללים קיפולי נייר החושפים את פנים הגוף.

מתוך הספר

"אד קנה את הספר וכולנו אמרנו 'מאן, זאת תהיה עטיפה מעולה לאלבום'", סיפר בזמנו אמנט. "התאמצנו ממש הרבה כדי שזה ייראה כמו ספר. סובבנו אותו על צירו כדי שייפתח באופן מאוזן. זה עיצבן את חנויות התקליטים – הן תמיד היו צריכות להניח את הדיסק על צידו במדפים".

למורת רוחן של חנויות התקליטים ועל אף העלויות הגבוהות, המכשול הגדול עוד היה לפניהם. חברי הלהקה השתמשו בחלק מהתמונות בספר המקורי לטובת הספרון שלווה לאלבום. עם הזמן, התברר שלספר יצאה רוויזיה מתקדמת יותר, ושבניגוד לקודמותיה היא דווקא מוגנת בזכויות יוצרים. מישל אנתוני, סמנכ"ל סוני דאז, סיפרה על כך: "אדי הסתובב כל הזמן עם הספר הזה: ספר עזרה עצמית משנות העשרים. מה לעשות כדי להיות יותר בריאים…חשבנו לעצמנו – מעולה: ספר ברשות הציבור, אין בעיה. שלחנו אותו למחלקה המשפטית שלנו, והסתבר שיש שתיים או שלוש גרסאות ל- Vitalogy הספר, כאשר אחת מהן מוגנת בזכויות יוצרים. פתחנו חדר מלחמה ממש, וישבנו עם כל גרסאות הספרים המודפסים, יחד עם החלקים שהלהקה בחרה לשלב בעטיפת האלבום". אחרי מאמץ משותף עם המחלקה המשפטית של סוני, הצליחו לברור סט איורים שאינו מופיע בגירסאות העתידיות לטובת החוברת, ויישבו את סוגיית הכריכה הזהה.

הכריכה המוגדלת של האלבום עשויה מחומר שמשווה מגע דומה לזה של כרך אנציקלופדי, כאשר שם האלבום מוטבע בו באותיות מוזהבות. בתוך הכריכה מופיע גם ספרון עבה, שבו מילות השירים והקרדיטים הן ממש לא העיקר. דיונים והצעות בנוגע לבריאות ולחיים טובים ממלאים את החוברת, בין היתר התמודדויות עם מוות ואובדן. אחד מהם הוא למשל שיר קטן בסוף החוברת, שאינו לקוח ממילות השירים כלל –

"I waited all day. you waited all day.. but you left before sunset…and I just wanted to tell you the moment was beautiful. Just wanted to dance to bad music…drive bad cars…watch bad TV…should have stayed for the sunset… if not for me."

מתוך הספר

מילות השיר Whipping נכתבו על גבי עצומה שהוגשה לביל קלינטון כנגד ההמתות של רופאי הפלות. במקום מילות השיר Curdoroy, מופיעה תמונת רנטגן של השיניים של אדי ודר. בדף השיר האינסטרומנטלי Aye Davanita מופיע תת-הכותרת "The song without words". בין לבין עמודי השירים מופיעות אינספור תמונות הלקוחות מתוך הספר, המעניקות לו נופך ייחודי ושונה. דפי החוברת מחוספסים למגע ומעניקים תחושה אנציקלופדית בעת הדפדוף.

שבועיים לפני שיצא על גבי דיסק, שוחרר האלבום בויניל. צעד חריג למדי בתעשייה האמריקאית הפופולרית, אך כזה שעושה חסד עם המארז המטורף שעוטף אותו. זו היתה הפעם הראשונה (ואולי גם היחידה) מאז עידן הקומפקט דיסק שבה אלבום נכנס למצעד האמריקאי בגלל מכירות בפורמט של תקליט. עם צאתו בדיסק, זכה לשבוע מכירות מדהים שהתקרב למיליון עותקים, שני בלבד בהיקפו בארה"ב עד כה (היחיד שעקף אותו נכון לאותה עת היה Vs, אלבומם הקודם). עטיפת האלבום היתה מועמדת לגראמי על המארז הטוב ביותר באותה השנה. במקביל, הספר הרפואי Vitalogy (שאינו מודפס מזה שנים) הפך בין לילה לפריט אספנים נדיר, ובשנים האחרונות ערכו האמיר מאוד.

מי שאחראי לעיצוב בפועל של העטיפה הם ה- Ames Brothers, צמד מאאגניב שעשו גם עבודות רבות לנייק, MTV, קונברס ועוד כל מיני. בכל מה שקשור לגיג פוסטרים, אין שני להם בעיניי (דפדפו כאן קצת). דקל חברוני האדיר, כנראה המקבילה המובילה אצלנו בארץ, אמר לי פעם שהם ההשראה הכי גדולה שלו בכל מה שקשור לפוסטרים, ואחת הסיבות שהוא בכלל עוסק בתחום.

מי שעומד מאחורי השם הזה הם קובי שולץ ובארי אמנט, שעובדים ביחד מאז 1994 עד היום. בארי הוא אחיו של בסיסט פרל ג'אם, ג'ף אמנט, והעבודה על האלבום הזה היתה אחת הראשונות של הצמד. במרוצת השנים התמחו בעיקר בעיצוב פוסטרים וחולצות לשורה ארוכה מאוד של מוסיקאים, ביניהם ניל יאנג, רדיוהד, פו פייטרז, הסטרוקס, סטינג, קולדפליי ועוד רבים אחרים, תוך שהם ממצבים את עצמם כמובילים בעולם בתחום המרצ'נדייז. ויותר מכל, הם ידועים בשל העבודה הצמודה עם פרל ג'אם במשך השנים, זו שמניבה תוצרים מושקעים ומסקרנים במיוחד.

אחת העבודות המפתיעות פרי ידיהם (וגם אחת העטיפות האהובות עליי באופן כללי) היא עטיפת האלבום הבא של פרל ג'אם, No Code. שונה בתכלית מקודמתה, העטיפה מציגה 156 תמונות פולארויד, שבמבט ראשון מסודרות באופן אקראי – אין קוד. בין התמונות ניתן לראות גם את עינו של שחקן הכדורסל דניס רודמן, כמו גם את רגלו של אדי ודר לאחר שנעקץ על ידי דבור – כל תמונה והסיפור שלה. קיפולי עטיפת הקרטון עליה הודפסו נפרשים לכדי ריבוע גדול של 2X2 מחלקי העטיפה, ומרכיבים ביחד באופן מופלא את הלוגו של האלבום. מילות השירים מופיעות על גבי ריבועי קרטון דמויי פולארויד. גם שם האלבום מתחבר לעובדה המפתיעה שאין עליו ברקוד – נדבך נוסף במלחמה המתמשכת שמנהלת הלהקה עם חברות התקליטים והחנויות. מארז מדהים אשר יצא גם בויניל, וזו כבר בכלל חוויה ויזואלית ייחודית.

עטיפתו המרהיבה של No code לאחר פתיחתה ופרישתה, בעיצוב The Ames Bros.

אדי ודר, כנראה ביום אלגורי במיוחד, העיד שהוא תמיד התייחס לעטיפות של אלבומים כאל אותו מארז קורנפלקס שניצב מולך. "אותה קופסא שנמצאת מולך בזמן שאתה אוכל את הקורנפלקס בתור ילד או משהו. אם תקרא אותה [עטיפת האלבום] בזמן שאתה מאזין, תקבל חוויה מלאה הרבה יותר…וסוג של דרך מעניינת ללמד את עצמך יותר על הנושא". לא תמיד מצאתי אותן עולות בקנה אחד עם האלבום דווקא, אבל לרוב הגירוי הויזואלי מרתק בפני עצמו ובהחלט מעורר מחשבה. למתעניינים מעבר – עטיפות מקסימות (ושונות  בתכלית) גם ל- Riot Act ול- Yield (שניהם כוללים צילומים מרהיבים שצילם הבסיסט ג'ף אמנט בעצמו).

לפני סיום:

אצלנו בחבר'ה לא קונים מתנות מדי שנה בימי הולדת. במקום, פעם בחמש שנים, מתאספים כל החברים וקונים מתנה אחת מושקעת ביחד בהתאם למה שחתן השמחה היה עשוי לרצות ולא להעניק לעצמו. היו לנו כבר אייפד 2, גיטרה טובה, מערכת לאוטו, קורס בישול, קורס צלילה, צניחה חופשית – כל אחד ומה שהוא עשוי לאהוב ולא מעניק לעצמו. אנחנו בעיצומו של סבב מתנות גיל השלושים כרגע, וברגע זה ממש אני עושה את דרכי לעבר מימוש המתנה שלי. אז כן, יש לי חברים אדירים שאוהבים אותי, ושבזכותם אני עולה בדקות הקרובות על מטוס לראות את פרל ג'אם הלילה בברלין. כפרעליכם, כמו שאומרים! חברים של אמת – הפוסט הזה בשבילכם.

Pearl Jam – Vitalogy, 1994. Eddie Vedder – Book concept. Barry Ament – Layout & Art Direction

Read Full Post »

1. איפה, איפה הם כולם?

תיעוד הוא לא צד חזק של המוסיקה הישראלית, בוודאי בוידאו. יש מעט מאוד חומר מצולם על הרוק הישראלי, כשאת רובו אסף (או לפחות הנגיש) קוטנר לציבור הרחב בעיקר בשנים האחרונות בסדרות "סוף עונת התפוזים" ו"האלבומים" המשובחות. נכון, יש גם "חייב לזוז" הנהדר על אהוד בנאי והפליטים, ו"שמיים שרוטים של גלויה" על נושאי המגבעת (יש ביוטיוב!), ו- Raging Souls על מינימל קומפקט (כנ"ל!!!), אבל בסך הכל מדובר בכמה טיפות קטנות בים לכל היותר.

על כן, מה רבה היתה הפתעתי כשגיליתי (ממש לאחרונה) שבשנת 1990 יצא סרט בשם "כל האנשים הבודדים", המתעד את ימיה המוקדמים של החברים של נטאשה עד לצאת אלבום הבכורה שלהם. הסרט (בבימויו של אשר טללים) הוא חלק מטרילוגיית רוק שיצר, עם סרטים נוספים על אלברט בגר ועל אהוד בנאי. מה מוביל אדם ב- 1990 לצלם סרט ולנבור בעברה של להקה ישראלית צעירה מיד עם צאת אלבום הבכורה שלה איני יודע, אבל טוב עשה.

2. אמא חולה ואבא חסר אונים

איזה ניגוד מטורף. כמה ששמחתי לגלות את פיסת ההיסטוריה הזו, כך סיימתי את הצפייה בה בבחילת חוסר נוחות שכזו, מהסוג שצובט בלב ומטריד את מנוחתך במשך כמה שעות טובות. הסרט מתאר באיטיות מרובה את סיפורם של דוכין, הררי, קוזו ושטרית בימים שלהם טרם עזבו את הצפון והקימו את הלהקה. המטען האישי שסחבו עימם מצמרר עד כדי בלתי נתפס. אבא של קוזו מספר שהיה עובד בים לתקופות כה ארוכות, עד שלעתים היה מגלה שיש לו עוד ילד רק כשהיה חוזר הביתה; ארקדי דוכין מספר על קשיי ההסתגלות הנוראיים שהיו לו כשעלה לארץ בגיל 15, בעקבותם היה מסתגר בבית וגוזר על עצמו שתיקה; למיקי הררי יש אח נעדר (בסרט הוא אף קורא קריאה נרגשת למקרה שמישהו פוגש בו), ואחרי שאביו עזב את אמו, היה היחיד לטפל בה במחלת הסרטן שלה עד למותה (בהיותו בן 16); מיכה שטרית גדל במשפחה קשת יום ביקנעם, וכשנחשף רומן בין אביו לאשתו של השותף שלו, ירה השותף באביו, בדודתו ובסבתו. מיכה שטרית היה אז בן 11 בלבד.

כולם גדלו בפריפריה בצפון הארץ, כולם במקומות ולרוב בתנאים קשים. גם התרחשותם של אותם סיפורים אישיים (למשל של שטרית) במקום קטן שבו כולם מכירים ומדברים, לא עשה להם טוב. חברי הלהקה הגיעו לתל אביב חסרי כל ובעיקר בודדים (ומכאן גם שם הסרט, בקריצה למילות אלינור ריגבי של הביטלס). הסרט איטי מאוד, ומצולם בגווני כחול קודרים. ניתן לראות בו גם לא מעט קטעי הופעה נדירים בגירסאות מוקדמות, אך עיקר הסרט מניח את היסודות לזעקה שבאה מתוך המוסיקה שלהם.

(נכון לרגע כתיבת שורות אלה, הוא אפילו זמין ברשת, באדיבות שולץ. אם יש לכם 45 דקות פנויות וטוב לכם מדי)

3. משהו לא דומה

אני אוהב את האלבום הזה של נטאשה מאוד מאוד. הוא לא פומפוזי ויומרני כמו "רדיו בלה בלה", וגם לא מושלם בדרכו שלו כמו "שינויים בהרגלי הצריחה". זהו אלבום "קטן" שכולל אסופת שירים מלנכוליים מלאי רגש בגווני קלידים ותופים של סוף האייטיז. מיכה שטרית הוא אחד הכותבים הטובים ביותר שיש לנו (ולא תמיד זכה להערכה הראויה בעיניי), ואילו ארקדי דוכין ידע ללדת אותם מחדש בלחן דרמטי ובשירה כנה שבוקעת מהלב.

יותר מכל, זהו כפי הנראה האלבום הכי עצוב שאני מכיר בעברית (בתחרות מתמדת עם אביתר בנאי הראשון). כל אותו תיעוד בסרט הוא בדיוק החלק החסר בפאזל כדי להבין כיצד נולד כזה אלבום רגשני וזועק. בנוסף, תמיד תהיתי על קנקנה של התמונה המוזרה שבחזית עטיפת האלבום. זוהי אם כן תרומתי הדלה לעניין התיעוד, ומסתבר שהתמונה עולה בקנה אחד עם כל מה שהזכרתי פה קודם לכן.

4. מלנכולי על הגג

סיפורנו מתחיל בשנת 1942. יהודי ציוני יוצא טריפולי בשם רפאל חביב הקים בניין מדהים ביופיו ברחוב שלמה המלך 31-33 בתל אביב. מדובר במתחם בן שני מבנים שמחוברים זה לזה, עם מבואת כניסה משותפת, מדרגות מרשימות, פירי אשפה, בריכת דגים ומזרקה בכניסה. בשנות המלחמה ובאלה שלאחריה, עמד המבנה ריק למדי, עד שהוסב לבית מלון עם הקמת המדינה. במהלך שנות השישים, שכר אותו משרד הבטחון לטובת תפקוד כ"בית החייל". להקות צבאיות ושחקנים רבים התגוררו בו בתחלופה שוטפת במשך כעשור, ביניהם ששי קשת, מירי אלוני, דודו דותן וירדנה ארזי.

בתום תקופת זוהר זו, חזר המבנה לתפקד כמלון דירות. רפאל חביב נפטר, ובנו יעקב השתלט על הבניין לאחר מאבק בין בני המשפחה. רפי חביב (בנו של יעקב, ואחד מבין הנכדים הרבים הקרויים על שם הסב) מספר: "אבי רוקן את המבנה מדייריו, והסב אותו למבנה שתיפקד כמעין בית לקשי יום. היו במקום חדר תרבות, בית תפילה, מקווה וחצר". יעקב חביב לא הצליח לעמוד בתשלומי הארנונה, והיה במאבקים רבים עם הרשויות. כחלק מסכסוכים אלה, החליט להפוך את הבניין למבנה לנזקקים. "הבית הפך למוזנח מאוד. היו הפסקות חשמל לרוב, והיו מים קרים בחורף. בין כל הדיירים נמנו גם חברי להקת 'החברים של נטאשה', שבדיוק הגיעו מהצפון. הם עוד לא היו מפורסמים, לא היה להם כסף והם חיפשו מקום לגור בו".

ארקדי דוכין מוסיף ומספר: "גרנו בבית הזה אחרי שעברנו לתל אביב. הוא נקרא בזמנו 'בית חביב' או 'המלון של יעקב' או משהו כזה. ניהלה אותו משפחת חביב, שהיתה מאוד נחמדה וטובה אלינו, אך מעט מוזרה. הקריטריונים להתקבל היו של אי-הכנסה; זה היה בית למי שסובל ממצוקה כלכלית. אם היית מספיק תפרן ומסכן – התקבלת. היה שכר דירה של 250 ש"ח לחדר, וקיבלנו תמורתו גם חשמל ומים. לא היה כסף לאוכל, שרדנו בקושי, אבל היתה לנו מיטה לישון עליה, מקום להתקלח ואיפה שהיינו יכולים לנגן. היינו גונבים לחמניות ושוקו, וכותבים שירים. בבית הזה החלה הקריירה שלנו, והתקליט שיקף היטב את מה שעברנו בשנה הזו".

"הרגשתי שזה המקום היחיד שהגן עליי באותה תקופה, גם בתור עולה חדש מרוסיה, וגם בתור חדש בתל אביב, הייתי מרגיש מותקף. זו עיר קשה, ונוצרה פה הרגשה של בית. באנו בלי כלום. כל השירים נכתבו גם בהשפעת יעקב, הוא חלק בלתי נפרד מהתקליט הזה. כל שיר שכתבנו היינו משמיעים לו, כל שיר שמיכה היה מדפיס הוא היה מראה לו".

רפי חביב ממשיך: "'החברים של נטאשה' היו מנגנים כל הזמן, ומשמיעים לאבא את השירים. הם היו מתייעצים איתו לגבי חלק מהשירים – מה להשאיר, מה להוריד. כמחווה וכהוקרה לאבא, הם ביקשו ממנו להופיע על העטיפה של התקליט הראשון שלהם. בתמונה רואים את אבא שלי, את שתי האחיות שלי ואת אמא שלי".

ואילו דוכין מצידו מסביר: "זה נראה לנו מאוד נכון ומתאים. ביקשנו לצלם את המשפחה, הם הסכימו וכך היה. צילם אותה הבעלים של המסעדה הזו בים [אבי גנור, הבעלים (עם אשתו עופרה) של מסעדת מאנטה ריי]. הוא היה אז צלם די מפורסם, והגיע לצלם אותם בבניין". בין העטיפות הרבות שצילם גנור, ניתן למנות את 'יחס חם' של דני ליטני, את 'סוף היום' של מתי כספי ואת 'רוק תל אביב' של מני בגר.

הקרדיטים האחוריים. "נטאשה" כתוב בטעות ללא א'; הגיטריסט מיקי הררי נעדר מהקרדיטים באנגלית.

הנכדה לבית חביב על גבי הלוגו

העטיפה עצמה נכתבה ברישול מה. "נטאשה" כתוב לפרקים ללא האות 'א' ולפרקים עם (בחלק הפנימי של החוברת, למשל). גם שמו של הגיטריסט מיקי הררי הושמט מרשימת הקרדיטים באנגלית בלבד, כשכנראה שמדובר בטעות תמימה. דמות הילדה במרכז הלוגו של "החברים של נטאשה" היא אחותו של רפי חביב, והוא ליווה את הלהקה במרבית שנותיה. יעקב חביב עצמו נפטר בשנת 2006, והמבנה עבר לידי הדור הבא. לאחר מספר שנים בהן המבנה עמד ריק, החלו לשקם אותו לאט לאט מתוך כוונה להשיב לו את הדרו המקורי וליישבו מחדש. בסרט "כל האנשים הבודדים" שהוזכר קודם לכן, מתועד גם המבנה (החל מהדקה ה- 33), ואפילו יעקב חביב עצמו מספר על הנטאשות ותקופתם בבניין – שווה צפייה.

5. נאמר כבר הכל

חלפתי על פני המבנה הזה כבר עשרות רבות של פעמים, בהיותו קרוב מאוד למקום מגוריי בעשר השנים האחרונות. יש בו איזה יופי ישן והדר נעלם, אליו לא זכה אף אחד מהבניינים האחרים ברחוב שלמה המלך. השבוע עברתי פעם נוספת ליד "בית חביב", הפעם בלי יעקב, בלי להקות צבאיות, ובלי צלילי פסנתר וגיטרה שבוקעים מהקומה השנייה. הנה כמה תמונות של המבנה לסיום, כפי שהוא נראה היום.

בריכת הדגים, המזרקה והכניסה למבנה

בריכת הדגים (ריקה), המזרקה והכניסה למבנה

מדרגות הכניסה

מדרגות הכניסה

ספסל בנוי ברחבת הכניסה

הכניסה לאחד משני הבניינים

חדר המדרגות

רחבת הכניסה – מבט לכיוון הרחוב

החברים של נטאשה – החברים של נטאשה, 1989. צילום – אבי גנור, עיצוב – פיליפ בולאקיה.

Read Full Post »

אני לא מעצב בהכשרתי. מעולם לא למדתי עיצוב באופן פורמלי, אם כי אני משתדל להתעניין לא מעט. כל מה שאני יודע בתחום נובע מלקרוא בעצמי ומלדבר עם אנשים שכן מבינים איזה דבר או שניים. הדיסקליימר הזה בא לומר שתיקחו את מה שאני אומר עכשיו בערבון מוגבל – ככה אני מפרש ומפשט מאוד את הדברים (אתם מוזמנים לקטול אותי בתגובות אם שגיתי פה באופן גס או פחות גס):

באמנות יש יפה ולא יפה, כנראה בעיני המתבונן. יש יותר מקום ללאהוב ולהתחבר, או לדחות (reject) ולהתנגד. עיצוב, בניגוד לאמנות, בא לשרת מטרה מסוימת, לממש פונקציונליות כלשהי. לכן, יש כזה דבר עיצוב נכון ולא נכון. יש עיצוב שמעביר טוב יותר מסר או רעיון מסוים, ויש כזה שמטעה, מבלבל או מסרבל (ולפעמים גם סתם לא קשור). בעבודה על עטיפות תקליטים, זהו בהחלט עיצוב ולא אמנות. הלקוח (המוסיקאי) מעוניין לשדר משהו, להעביר רעיון או מסר מסוים, ועל המעצב להפוך את הקונספט\תדמית\אימאג' הזה לכדי משהו ממשי. בגלל זה עטיפה של יהוא ירון נראית כמו שהיא נראית, וזו של דודו אהרון גם עושה את עבודתה נאמנה אני מניח (אפילו שהיא משעממת תחת).

אולי הדוגמא הכי בולטת שעולה לי בראש מהשנה החולפת היא העטיפה של "להשמע להוראות השימוש" של אנטיביוטיקה. במבט ראשון חשבתי שהעטיפה שלו נמצאת איפשהו בטווח בין מכוערת לבין סתם מוזרה. כל האלבום הזה מלווה בסאונד אייטיזי חזק וקלידים גסים בסגנון של הקליק או משינה של פעם, כשהטקסטים שלו עוסקים בין היתר באובדן של הפרט בעיר הגדולה ותחושת הניכור הסובבת אותו. אז אחרי לא מעט שמיעות (היו לי הרבה מהן; זה אלבום פשוט מעולה – רוצו לשמוע!), אני מודה שאני מרגיש הרבה ביותר נוח עם העטיפה שלו. גם אם הקווים, הצורות הריבועיות הקשות והפונט הארכאי הזה לא מדברים אליי יותר מדי, אני חושב שהן השיגו את ייעודן היטב. ככה האלבום הזה נשמע, ובדיוק על זה הוא מדבר. ואם המעצב הצליח להעצים את התחושה שמועברת מההאזנה, או שמוסיף רובד נוסף ועמוק יותר למוסיקה שבאלבום, כנראה שהוא עשה את עבודתו כמו שצריך.

במקרה של האי.פי. החדש של ה- Wake Up Suzzys, הצליח להם פעמיים – קודם כל, יצא איור באמת סופר מגניב (כפיים ותשואות לגפן רפאלי, שעשתה פה יופי של עבודה). אבל יותר מזה – הוא ממש נכון. נכון במובן של עיצוב שצריך להגשים איזושהי מטרה או פונקציונליות מסוימת. כדי לדעת איך הולך להישמע האלבום של הסוזיז, מספיק לראות את חזית האלבום. שמחה, כיף ושיגועים סטייל הטה-דה-דה-דה-טה-טה של ג'יינס אדיקשן או boys don't cry של הקיור. אז הנה הולכת ומסתמנת לה אחת העטיפות החביבות עליי השנה. ואם תהיתם מה זה עיצוב נכון, נראה לי שאפשר להתבסס על העטיפה הזו כמקרה בוחן מוצלח למדי.

"כשהאי.פי שלנו היה קרוב לסיום, עשינו ישיבת להקה לדון בכל הדברים שצריך לסגור", מספר הסולן יותם שלזינגר, "ואחד מהם היה נושא העטיפה. אני זוכר שלי היתה אינטוציה מאוד חזקה לגבי זה שהעטיפה צריכה להיות איור. ברגע שהצעתי את זה לחבר'ה, כולם הרגישו אותו דבר. האי.פי. הזה שמח מרקיד וכיפי – בקיצור פאן פאן פאן. באיור יש את כל האלמנטים האלה, וזאת היתה הדרך הברורה בשבילנו להציג את האי.פי".
"אני זוכר שחשבתי שהאיור צריך להיות דמות קצת מחויטת שנמצאת בתנועה – איזשהו ריקוד? צעד יוגה? אולי מושיטה את היד? העיקר בתנועה. כל אלה היו הרעיונות שאיתם השתעשנו בזמן שחשבנו על העטיפה. הדמות מחויטת בגלל שאנחנו עולים לבמה מחויטים, ותנועה בגלל שיש המון תנועה במוזיקה שלנו. והאיור? בגלל שזה כיף".
השלב הבא היה למצוא מאיירת. חבר מעצב המליץ ללהקה לפנות לגפן רפאלי, בוגרת בצלאל שאני מציע לכולכם להציץ קצת על עבודות שהיא עשתה (אחד הפורטפוליואים המלבבים שנתקלתי בהם לאחרונה!). "למזלנו המעצב הגראפי שלנו שמע על גפן וסיפר לנו עליה. נכנסנו לאתר ומיד היה ברור שזה הוויב שאנחנו מחפשים. רוב האיורים שלה שמחים, מצוירים בצבעי מים, מאוד חיים, עם חוש מדהים לצבעים ולתנועה, ובקיצור – כל מה שרצינו".

סקיצה ראשונה לדמות.

"החיבור עם גפן גם היה מהיר. היא נדלקה על המוזיקה ועל האנרגיות שלנו בתור אנשים, ואמרה שהיא תשמח לעבוד איתנו. בזמן שדיברנו בטלפון היא כבר שרטטה בקווים כללים את הדמות שתופיע בעטיפה הסופית". רפאלי מצדה מוסיפה: "גיבשנו רעיון כללי לדמות ותנוחה, והשראות לדמות מהפיפטיז בעיקר. אלביס, אמריקנה, פולק, רוק אנד רול, דמות קצת מגושמת וקצת משונה אבל שמחה".

הדמות בתוך קולאז' – סקיצה שנייה.

"כשנפגשנו איתה בפעם הראשונה,"  ממשיך שלזינגר, "הקושי הגדול ביותר היה למצוא "פעולה" מדליקה לדמות. כל תנועה שחשבנו עליה הרגישה לנו דבילית ולא קשורה. ניסינו למצוא משהו שהוא גם חמוד אבל לא חמוד מדי. משם התקדמנו לרעיון של קולא'ז בין תמונות לבין האיור. אני מאוד אהבתי את זה, אבל הדעות בלהקה היו חלוקות. גם גפן אמרה שהיא אוהבת אבל זה יצא יותר מדי surf. החלטנו ללכת רק על איור של דמות בתנועה. זה כבר היה יותר נכון למה שחיפשנו, אבל היה קצת "ריק" מדי. זה היה מיני משבר ראשון ואחרון על איך משפרים את העטיפה. נפגשנו עם גפן וניסינו להבין מה עוד אפשר להוסיף לדמות כדי שזה יהיה ממש מגניב. דן [קרפמן, הבסיסט] הציע למקם את הדמות על אופניים. מיד כולנו אמרנו שברור שאופניים, ושאיך לא חשבנו על זה קודם לכן. משם הכל זרם ממש מהר, ותוך יומיים היה לנו את האיור הסופי.

דמות בתנועה, ללא הקולאז'. סקיצה שלישית.

"כולנו היינו מבסוטים מאוד", מסכם שלזינגר. "ואולי הדבר הכי משמעותי בשבילנו בעטיפה זה כשמישהו שואל איך אנחנו נשמעים, אנחנו מפנים אותו להסתכל על העטיפה. היא פשוט קלטה אותנו בול – את המוזיקה ואת הוויב. זה דבר מאוד מגניב ומרגש שיש לך עטיפה שאתה מאוד אוהב".

העטיפה בשלמותה – גירסה סופית

The Wake Up Suzzys – The Wake Up Suzzys, 2012. עיצוב: גפן רפאלי.

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »