Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אורח לרגע’

בזאת בא לקיצו שבוע האושפיזין, כאשר לרגל החג, כמה מהכותבים האהובים עליי בעברית ניסו להשיב את התשוקה וחוזרים אל אלבום מן העבר לבחירתם.  זכרונות ממשיים לעידן שבו היה תוקף למוצר פיזי שהיה וגדל שם איתך. אלבום שהוא יותר משיר מזדמן ששמעת ועברת הלאה, תולדה של זילות החומר וההיצע האינסופי בעידן הדיגיטלי. אלבום שהיה שלך והתמסרת אליו (אם פספסתם את כל הכותבים הנפלאים שהיו כאן קודם, אתם מוזמנים להתחיל מכאן ולהתקדם). הנה, גם סיכום משלי.

***

Jeff Buckley - Grace

Jeff Buckley – Grace

אי שם בקיץ 2004 נפרדתי ממי שהיתה אז החברה שלי במשך תקופה ארוכה. זה היה מזמן. עבר כבר כמעט עשור. אבל פרידה זה פרידה, וזה לא דבר כיף, וגם אחרי עשר שנים עדיין יש איזה זכרון מעומעם שעושה לך קצת צורב בבטן, גם אם אתה לא בדיוק זוכר כבר מה קרה שם.
כמה ימים לאחר מכן, נועם בא לבדוק מה העניינים איתי ולארח לי חברה. נועם הוא כנראה הבנאדם שצברתי איתו הכי הרבה שעות האזנה מוזיקליות משותפות, והוא ידע מה נדרש לעשות. "הבאתי לך משהו", הוא אמר, ושלף מהתיק את Grace של ג'ף באקלי. הוא לא היה צריך להוסיף ולומר מילה. הסרתי את הצלופן ונתתי לדיסק להתחיל להתנגן. ישבנו על המרפסת, שתינו בירה, נועם בטח עישן. לא דיברנו הרבה. אחר כך הוא הלך, ונשארתי אני לבד בבית עם קול המלאך הזה. וג'ף? הוא עדיין אחז במיקרופון-שנות-החמישים הזה, לא מישיר אליי מבט ופשוט מונח שם על שולחן הקפה במרפסת.
לא הכרתי אותו, את באקלי ג'וניור. שמעתי אולי את השם, נדמה לי. הבן של טים, ידעתי להגיד. גם את האבא לא שמעתי עדיין יותר מדי באותה תקופה. אבל במשך כמה ימים זה היה ג'ף ואני, אני וג'ף. הוא עם המיקרופון, אני על הכסא במרפסת.
וכל פעם החזרתי את האלבום לתחילתו, מתקשה להבין איך נוצר כזה יופי. מעטים היו לי כאלה עד היום – שלמות מוזיקלית, כל תו וצליל מתיישב במקומו. אם תתחיל להסביר ולהצדיק, יותר סביר שרק תקלקל. כמו בפעם הראשונה ששמעתי את Roman Candle של אליוט סמית, או כשצללתי ל- Bryter Layter של ניק דרייק. וכל כמה שנים גם רדיוהד הצליחו להפיל אותי מחדש – כשהכל הונח במקומו, ואז Pyramid Song, ואז הגיע Nude. הו Nude. יופי שאין לו גבולות, ושאינו ניתן לתיאור. בכל פעם שרציתי להשמיע אותם למישהו, לא הצלחתי להסביר למה ומה יש שם ורק מלמלתי "אתה חייב…פשוט תשמע את זה".
אבל עם Grace הכל היה קצת אחר. אולי כי בדיוק הייתי אחרי פרידה, אז כל היופי הזה נצבע בגוון מצמרר וחשוך. ויותר משהפרידה העציבה אותי, הדיסק הזה זרק אותי למקומות אפלוליים. עד היום כשאני שומע את צלילי הפתיחה של Mojo Pin, אני מקבל צמרמורת קלה. יש מעט מאוד מילים שהצלחתי לקלוט מהשירה של באקלי. מרחף עם הטנור שלו מעלה ומטה בשלוש או ארבע אוקטבות כמו צעיף נטול משקל הנישא ברוח לגובה רם בן רגע. This is our last Goodbye, קלטתי אותו שר. זה דווקא השיר בו הוא נשמע יותר ברור מהשאר, או שאולי זה רק נדמה לי. It's over, It's over הוא שר שוב ושוב בהמשך. Let me sleep on your couch tonight.  בדיעבד זה כנראה  לא האלבום האידאלי לאדם מן השורה מיד אחרי פרידה.
באקלי לא היה ממש דומה לדברים ששמעתי קודם. בנאדם עם קטגוריית סגנון משל עצמו. באלבום אחד, לעיתים אף בתוך אותו שיר, הוא דילג ממלודיה עדינה שבעדינות לדיסטורשן צורמני ומנסר. וכל הזמן אני אומר לעצמי "פאק, כמה כישרון". חשבתם שג'יימס בלייק גיבור גדול כשהוא שם 2 קאברים מתוך עשרה שירים באלבום הבכורה שלו? באקלי שם שלושה (גם כאן אחד של נינה סימון, אגב). אין חוקים, וזה לא ממש דומה למשהו ספציפי, וזה עדיין היה כל כך טוב, ועדיין היה כל כך נורא. ואיכשהו, הפרידה והאלבום הזה התערבבו לי ביחד במין עיסת זיכרון מעורפלת שבמשך שנים ארוכות הוציאה לי את החשק לשמוע את האלבום הזה, למרות שהוא היה כל כך כל כך יפה.
***
רצה הגורל ובחודשיים האחרונים, החיבור של הפלאפון שלי למערכת השמע באוטו לא עובד. התחלתי את שבוע האושפיזין הזה באמירה שאני מתגעגע לימים שבהם אחזתי דיסק ביד, שמעתי אותו כראוי מתחילתו ועד סופו, ושהיתה משמעות למושג של אלבום. מכיוון שגם ככה בשנים האחרונות אני בעיקר מחובר לאוזניות של המחשב או של הפלאפון, אני מחליף שירים ואלבומים בקצב חפוז עד מזלזל.
פתאום, ארונית הדיסקים שלי – בקלות הפינה האהובה עליי בבית, למרות האבק – זכתה לעדנה מחודשת. עשרות רבות של אלבומים נעו לאחרונה במצעד מתמשך לעבר האוטו, ממלאים את כל הרצפה של המושב האחורי והקדמי. מה שיש לשמוע זה רק דיסקים. אלבום שלם, מתחילתו ועד סופו. בלי shuffle, בלי רדיו אינטרנטי, בלי קבצים אינסופיים. אמן יחיד, כמה רצועות בודדות, 10-15 לכל היותר, זו אחר זו. ואתם יודעים מה? זה נורא נורא כיף. שוב להחזיק אלבום ביד. להתמסר אליו. לשקוע רק בו, בלי לחשוב מה יבוא בשיר שלאחר מכן. אני יודע בדיוק איזה שיר בא אחר כך. יסתיים הקודם ויתחיל הבא.
באחת הערימות שלקחתי בשבוע שעבר נבלע גם Grace של ג'ף באקלי. לא שמעתי את האלבום הזה כבר הרבה מאוד שנים. לא ממש התחשק לי, אם להודות על האמת. ולמרות שהוא התחיל בתחושה הלא רצונית של חוסר נחת, פתאום גיליתי שוב אלבום ממש, ממש יפה. שיר אחרי שיר. Mojo Pin המופלא. ואז Grace הכובש. אחריו Last Goodbye, שבמקום שיר פרידה הפך להיות שיר מרגש ונפלא. אפילו Hallelujah, שכבר נטחן בכל סדרת טלוויזיה אמריקאית והגיע לכדי מיאוס, עדיין בן זונה של ביצוע. ו- Eternal Life המפוצץ. ו- Dream Brother, איזה סוף מושלם לאלבום, בחיי. ובאקלי זצ"ל, עם המיקרופון-שנות-חמישים שלו, מונח על המושב לידי, שאינו יודע כמה חזרתי שוב להתרגש מאלבום.
קחו לכם דיסק, או תקליט. לא במחשב. תקשיבו לו, כמו פעם. מהתחלה, בלי להעביר שיר או לזגזג למשהו אחר. תנו לו את הכבוד. ואם נהנתם, או שיש לכם אלבום אישי שכזה משלכם, אתם מוזמנים לספר כאן למטה בתגובות. חג שמח לכולנו!

Read Full Post »

לרגל החג, כמה מהכותבים האהובים עליי בעברית מנסים להשיב את התשוקה וחוזרים אל אלבום מן העבר לבחירתם, עם זכרונות ממשיים לעידן שבו היה תוקף למוצר פיזי שהיה וגדל שם איתך. אלבום שהוא יותר משיר מזדמן ששמעת ועברת הלאה, תולדה של זילות החומר וההיצע האינסופי בעידן הדיגיטלי. אלבום שהיה שלך והתמסרת אליו. והפעם: מיכל יחיאלי, שכותבת את בלוג ההופעות המצוין "שיר טיול", חוזרת אל "מוצא מקום" של ניצן-חן רזאל.

בפרקים הקודמים:

א. יאיר יונה על "עשרים וארבע שעות" של בנזין.

ב. ניר גורלי על "פצעים ונשיקות" של מוניקה סקס.

ג. יהוא ירון על "Real Life" של Magazine.

ד. פני ברסימנטוב על "Presence" של לד זפלין.

ה. עמיחי חסון על "בעברית" של רות דולורס וייס.

ו. בנימין אסתרליס על "Zeichnungen des Patienten O. T." של Einstürzende Neubauten

***

ניצן-חן רזאל - "מוצא מקום"

ניצן-חן רזאל – "מוצא מקום"

לאהבה הגדולה הזו למוזיקה, שאני מטפחת בעקשנות כבר אי אלו שנים, יש תוצרי לוואי שנולדים מתוכה. הרבה מעבר לצלילים ולמילים כשלעצמם, הדבר הזה התפזר ושלח זרועות אל כל כך הרבה מישורים בחיי, ויצר אדוות משנה, היכה גלים. זה בא לידי ביטוי בכל מיני דרכים – למשל, אלו שהכרתי דרך ההתעסקות במוזיקה, וחלקם הפכו לאנשים הקרובים אליי ביותר. הלו"ז החודשי שמסתדר סביב ההופעות שאני מתכננת ללכת אליהן. השפה שלי, שעם הזמן הולכת ונגדשת ציטוטים ורפרנסים משירים, דיסקים, הופעות. לא חסר.

ויש את החלומות המוזיקליים. משאלות לב עטופות בשיר, רשימת משפטי "הלוואי ש", קטנים וגדולים כאחד. יש ביניהם כאלו שלא התגשמו, יש ביניהם כאלו שכנראה כבר לא יתגשמו לעולם, אבל רבים מהם הפכו למציאות, כולל כמה שאפילו לא העזתי לחלום באמת.

אם לפרוש כמה דוגמאות: בגיל 13, ללכת להופעה ראשונה של הזמרת שהערצתי. בגיל 16, לתפוס שיחה קצרה, ראשונית ונרגשת עם המוזיקאי והאדם שהפך את עולמי על פיו, שיחה שאפילו לא רמזה על כל מה שעוד יקרה לי איתו בשנים לאחר מכן. בגיל 18, הופעה חצי משותפת של שניים שתפסו, כל אחד, חצי מהלב שלי באותה תקופה, ולערב אחד מופלא עשו אותו שלם. בגיל 20, לפתוח בלוג קטן ולכתוב על מוזיקה באופן קצת יותר רשמי. בגיל 21, בזכות אותו בלוג, לגרום למוזיקאי יקר להחזיר לסטליסט את השיר הכי יפה שלו, ואפילו לקבל הקדשה בלייב באחת ההופעות. בגיל 22, ללמוד אצל אחת האהבות המוזיקליות הגדולות שלי, ולהשמיע לה שירים שאני כתבתי. לפני חודשים ספורים, בגיל 23, לנכוח באיחוד של הלהקה האגדית האהובה עליי מילדות.

היו וישנם עוד חלומות רבים, כאמור, מסעירים יותר או פחות. אני רוצה לספר על אחד כזה שהתגשם: "הלוואי שיום אחד שמי יופיע ברשימת התודות של דיסק".

את השם ניצן-חן רזאל פגשתי לראשונה בהופעות של אהוד בנאי, בסביבות גיל 15. האיש והכינור שבו את ליבי. אחרי שלוש-ארבע הופעות כבר למדתי לוותר על העמידה מול מרכז הבמה, ומאז המקום הקבוע שלי הוא מול הספוט שלו, כמה מטרים שמאלה מאהוד. שנים.

כשבשיטוט מקרי ביוטיוב גיליתי שהוא התחיל להריץ הופעות עצמאיות, כמובן שהסתקרנתי מאד. תחת השם הלא-פוליטקלי-קורקט "ניצן-חן רזאל והאשכנזים", הוא איגד סביבו כמה מוזיקאים מוכשרים, ויצר הופעה שהתחילה את דרכה בפסטיבל הפיוט והוקדשה לפיוטי אשכנז. שירים שהכרתי מבית ומילדות עטו לפתע גוונים חדשים ומרגשים באמת, מצאו את הדרך לשוב אל הלב שלי שבמעין מרד התבגרות התעקש לדחות אותם לפני כן. מה ששנים של בית כנסת וזמירות סביב שולחן השבת לא הצליחו לעשות, כינור אחד וקול מתוק עשו בפשטות מופלאה.

בהופעה הראשונה שלו שנצרבה בזיכרוני אפילו לא נכחתי בגופי. הייתי בצבא ולא הצלחתי לקבל אפטר. אז שלחתי לשם שתי חברות טובות – שכמובן נהנו להפליא. אחת מהן גם הקליטה את ההופעה, במה שהפך לאחר מכן לפסקול ימי שישי שלי, והתרחב די מהר גם לשאר השבוע. ההקלטה המחתרתית ההיא, באיכות בינונית מינוס, התנגנה באייפוד שלי אינספור פעמים, שולחת לי ניחוחות נעימים של בית ויופי בתוך שגרת החאקי הזרה.

מאז ההופעה ההיא שפוספסה, השלמתי את החסר באופן אובססיבי למדי. יצא לי להתגלגל לשלל הופעות שונות ומשונות, בשלל לוקיישנים הזויים מירוחם ועד צפת. זו הייתה המוזיקה, כמובן, וההתרגשות השורשית שהיא גרמה לי, אבל זו הייתה גם התחושה שאני זוכה לחזות פה בתהליך פלאי שמתרחש, שגיליתי משהו שרבים אחרים עוד יגלו בהמשך, משהו שהפך לחלק ממני ואיכשהו הפכתי גם אני לחלק ממנו. בחיי, היו כמה הופעות שאני די משוכנעת שניצן-חן עצמו בקושי ידע על קיומן, ואני הגעתי אליהן בעקשנות ובהתמדה. כך שבאופן די טבעי, עם הזמן, נוסף לאהבה המוזיקלית הזו גם מימד אישי. וככה נולדה התודה ההיא בחוברת של הדיסק, שהגשימה לי חלום.

הדיסק "מוצא מקום" יצא בינואר השנה, אחרי שנים של הופעות וציפייה. אחרי כל כך הרבה זמן של לדעת שזה הולך לקרות מתישהו, עם מעורבות חלקית בקבלת ההחלטות סביב סדר השירים או העיבודים או הגרפיקה, עם שמיעה של הסקיצות בכל מיני שלבים – אני חושבת שזה היה אחד הדיסקים שהכי התרגשתי להחזיק סוף סוף ביד. מהימים שהסתפקתי בהקלטה המעוכה ההיא, ועד לגרסאות הסופיות והמתוזמרות היטב שמתנגנות מהרמקולים בבית לפני שבת – כן, נראה לי שאפשר להגדיר גם את זה כהגשמת חלום מתוקה במיוחד.

האמת שניצן-חן היה קשור לעוד הגשמת חלום מוזיקלי לא קטן. חברה טובה שלי, במקרה בעלת המרפסת הכי יפה בירושלים, חלמה במשך שנים להרים שם הופעות ביתיות. ואחרי איזו הופעה של אהוד שבה נכחנו שתינו, היא שאלה – למה בעצם שלא נזמין את ניצן-חן להופיע במרפסת? כדרכן של שאלות טובות, התשובה הייתה חד-משמעית. וכך קרה שניצן-חן רזאל נתן את הסיפתח לפרוייקט "מוזיקה בבית", כשאפילו עוד לא ידענו שיקראו לו ככה, מה שהפך די מהר להגשמת חלום מתמשכת, עם אוסף של רגעי קסם כמעט בלתי הגיוניים שהתרחשו על המרפסת הזו בשנתיים האחרונות.

עופר הציע לכתוב משהו לגבי העטיפה. אני רק אציין בצד הפנימי שלה רואים את ניצן-חן באמצע קפיצה, זרועות מונפות באוויר, כמו ממריא אל השמיים. זו התחושה המדויקת שעומדת בבסיסה של האהבה הגדולה הזו למוזיקה, שאני מטפחת בעקשנות כבר אי אלו שנים. זו התחושה המדויקת שהתעוררה אצלי כששמעתי לראשונה את ניצן-חן שר את השירים האלה שהפכו אחר כך לדיסק, שגם הוא שב ומציף מחדש את אותה תחושה מדויקת ונפלאה. זה מה שמאפשר ללב שלי לעוף, זה ה"הלוואי ש" שלו, זה מה שהוא חולם – לקוות, לדעת, להרגיש שהוא מוצא מקום.

Read Full Post »

לרגל החג, כמה מהכותבים האהובים עליי בעברית מנסים להשיב את התשוקה וחוזרים אל אלבום מן העבר לבחירתם, עם זכרונות ממשיים לעידן שבו היה תוקף למוצר פיזי שהיה וגדל שם איתך. אלבום שהוא יותר משיר מזדמן ששמעת ועברת הלאה, תולדה של זילות החומר וההיצע האינסופי בעידן הדיגיטלי. אלבום שהיה שלך והתמסרת אליו. והפעם: מורפלקסיס, הידוע גם בשמו הבדוי בנימין אסתרליס, מוזיקאי, בעל לייבל, עורך מיקסטייפים וגם עושה עוד אינסוף דברים נהדרים לשים בין פסיקים בהמשך המשפט הזה. אסתרליס בחר לכתוב על Zeichnungen des Patienten O. T. של Einstürzende Neubauten.

בפרקים הקודמים:

א. יאיר יונה על "עשרים וארבע שעות" של בנזין.

ב. ניר גורלי על "פצעים ונשיקות" של מוניקה סקס.

ג. יהוא ירון על "Real Life" של Magazine.

ד. פני ברסימנטוב על "Presence" של לד זפלין.

ה. עמיחי חסון על "בעברית" של רות דולורס וייס.

***

 Einstürzende Neubauten - Zeichnungen des Patienten O. T.

Einstürzende Neubauten – Zeichnungen des Patienten O. T.

כפי שבוודאי כותבים אחרים בפרוייקט של עופר כבר העידו, לא פעם קשה להניח אצבע על חוויה אחת מבין חוויות רבות בהשפעה או בהקשר של אלבום ספציפי – כלומר, יש כל כך הרבה אלבומים שהייתי יכול לכתוב עליהם באותה מידה מתוך חוויות הפזורות לאורך חיי עד שהבחירה באמת מאתגרת. לפחות זה מה שחשבתי בהתחלה כשניגשתי לכתוב את הפוסט הזה – בדיעבד, למעשה זה היה די קל לבחור כי ללא ספק החוויה המשמעותית ביותר בחיי שייכת לאלבום Zeichnungen des Patienten O. T. של ההרכב הגרמני Einstürzende Neubauten.

בגיל 15, במהלך טיול של 4 ימים של הנוער העובד והלומד באיזור הצפון ורמת הגולן, הייתי פחות או יותר מחווט לאוזניות הווקמן הלבן שלי ולאורך כל הטיול, בוואדיות והעמקים, לאורך השבילים המנוקדים סלעי בזלת והנחלים המפעפעים בצפון – הפסקול ששצף מבעד לממברנות הסטריאופוניות וצבע את הנוף כלל את הפיקסיז, בוטלגים מוקדמים של פינק פלויד, קצת להקת הדלתות והאוסף הישראלי "Strange Kind Of Love" שראה אור בערך באותו זמן וגם המון ניק קייב שהיה סוג של גילוי מוזיקלי חדש ממנו לא יכלתי לשבוע.

אני חושב שזה היה לקראת ערב ביום השני של הטיול לאחר שהקמנו מחנה ענק קרוב לנחל עטוי סבך קנה סוף – התקבצנו חבורה של נערים חרמנים, זממנו תוכניות כיבושים הורמונליים ללילה וניצלנו את ההזדמנות גם להתעדכן בקלטות שכל אחד נשא בארסנל הפרטי שלו ולהחליף מוזיקה זה עם זה. מסרתי בחוסר שמחה מופגן את קלטות הפיקסיז והפינק פלויד שלי וקיבלתי בתמורה מחבר קלטת מהוהה שבצד אחד היה כתוב Magazine, ובצד השני מה שנראה כבלילה לא ברורה וארוכה באנגלית שאפילו לא טרחתי לנסות לקרוא. שאלתי לפשר הלהקה והחבר ענה שזה הרכב של הגיטריסט הגרמני של ניק קייב, ושזו מוזיקה לאמיצים בלבד ושלא תהיה בעיה אם ארצה להחליף בחזרה לקלטות שהשאלתי לו.
נותרה כשעה עד לארוחת הערב וחיפשתי מקום להתבודד קצת מההמולה עם המוזיקה – מצאתי גומחה סלעית בין קני הסוף שהשקיפה על הנחל ואל עבר הרי הבזלת הגבוהים שהתנשאו בצפון מזרח והתחלתי בהאזנה לאלבום של Magazine (אני חושב שמדובר באלבום הראשון – יהוא כתב עליו כבר, לא? :)) ולאחר האזנה שכללה לא מעט העברת שירים עם כפתור ה-FWD המסורבל (כל מי שהיה לו ווקמן זוכר בוודאי כמה מסורבל היתה האופציה לדלג על שירים) ויתרתי, לא מצאתי כל נקודת חיבור עם המוזיקה הזו באותו רגע. בזהירות שלפתי את הקלטת, סובבתי והחלקתי את הצד שני. החזרתי את הסרט המגנטי לאחור ולחצתי פליי.

צלילים ראשונים של פיסות מתכת נופלות ומתרסקות במין עיוות צליל והד מרוחק.

גרגור של חיה או מכונה הולך ומתגבר ואני מרגיש שמישהו מגרד בציפורן את קליפת המוח שלי.

חשיכה מכוכבת נפרסת באופק ולחישות בגרמנית פורסות ופוערות את המציאות. אני לא כאן יותר. אני לא בשום מקום. אני בלימבו שחושף אט אט עולם אחר:

Hoerst Du den Krach der schlagenden Herzen?

Siehst Du die Geier ueber dem Brand?

(האם אתה שומע את הלמות הלב?

האם אתה רואה את הנשרים מעל האש?)

בין הלמות מתכות לרקיעות בבשר ושירה בגרמנית שנעה מלחישה לזעקה – הרגשתי שמישהו סוף סוף מדבר בשפת הנפש שלי ושבר את הגבולות בין המציאות החיצונית לזו הפנימית כשהעולם שנחשף אט אט סביב היה מוכר וזר בו-זמנית: הירח עלה בוער ומלא מבין ההרים, והשיר השני התחיל בצלילים של ילד המזמזם לעצמו בעוד הוא מקיש עם מקל על חתיכת פלסטיק או מתכת. אני נבלע בכוכבים למעלה כשהברזלים מתחילים להתמוטט:

Eingeschlossen in Schlafsaaltraeume

Betend zum neuen Engel der immernoch mein Engel ist

(נעול במעון החלומות

מתפלל למלאך החדש שהוא עדיין שלי)

קטע שלישי פוצח בשעון מעורר/מקדחה סוערת/זעקת קרב Abfackeln! (התלקחות!) ובאס דטרמניסטי בועט כמו הלמות לב לקראת אורגזמה משוגעת או שאיפת קוקאין כשמסביב העולם קורס ומתמוטט, וכל שנותר היא להבה ממאירה שאיננה זקוקה לבשר או עצמות אלה רק מחול בוער וטהור שכולה התכווננות טהורה:

…und wenn die Stadt brennt…

Ja… es sind uns're Fackeln…

Lasz' uns're Seelen abfackeln!

(ואם העיר תבער

זו האבוקה שלנו

הבא נבעיר את נשמתנו)

ומהתופת התזזיתית הכל צונח לבאסים האיטיים שחומקים כמו חיה גדולה ושקטה בעלת תשע זרועות עקלקלות המלטפות את הבטון וקווצות המתכת, רוח רפאים סמורה מהדהדת במבט שסורק את האופק העולה. מחול של ענקי לבה ההודפים עולמות מבעד לקרינת הגמא בחלל.

Eigentlich hatte ich neun Arme

vertrocknet im Sonnenlicht

(למעשה היו לי תשע זרועות

הם יבשו בעלות השמש)

אני לא זוכר מתי הגחתי מהמסתור שלי בין קני הסוף, אבל אני יכול להגיד בוודאות שמי שיצא משם היה אדם שונה מאוד ממי שנכנס כשעה קודם – אני זוכר שכל ההמולה מסביב נראתה לי זרה ומוזרה והרגשתי כמו מישהו שחווה הארה והעולם הגישמי לא דיבר אלי עוד. הייתי מנותק לחלוטין, אפוף בעולם שנחשף בפניי כהתגלות שמיימית. פתאום הבנתי מוזיקה. הבנתי את מהות החלל האצור בכל צליל. הרגשתי שחלל הגולגולת שלי מתפוצץ מרוב מידע ואף אחד מסביב לא יבין אותי – לקח לי כמה דקות להזכר איך מדברים ולו רק כדי לפנות לחבר שבאותו זמן סידר את שק השינה שלו כדי לברר היכן אוכלים.

אני חושב שהחוויה הזו מהווה עדיין סוג של אבן פינה בהבנה ובחוויה המוזיקלית שלי, כלומר, קשה לי לדמיין את האופן שבו אני חווה ויוצר מוזיקה ללא אותה האזנה שפקחה לי את הראש: להבין שצליל הוא חלל של רגש שבוער בגבולות תחומים של זמן.

Read Full Post »

לרגל החג, כמה מהכותבים האהובים עליי בעברית מנסים להשיב את התשוקה וחוזרים אל אלבום מן העבר לבחירתם, עם זכרונות ממשיים לעידן שבו היה תוקף למוצר פיזי שהיה וגדל שם איתך. אלבום שהוא יותר משיר מזדמן ששמעת ועברת הלאה, תולדה של זילות החומר וההיצע האינסופי בעידן הדיגיטלי. אלבום שהיה שלך והתמסרת אליו. והפעם: עמיחי חסון, בעל הבלוג "תת מודע זמני", שם הוא מאפסן את טוריו הנפלאים ממוסף השבת של מעריב וממקור ראשון, חוזר אל "בעברית" הנהדר של רות דולורס וייס.

בפרקים הקודמים:

א. יאיר יונה על "עשרים וארבע שעות" של בנזין.

ב. ניר גורלי על "פצעים ונשיקות" של מוניקה סקס.

ג. יהוא ירון על "Real Life" של Magazine.

ד. פני ברסימנטוב על "Presence" של לד זפלין.

***

רות דולורס וייס - "בעברית"

רות דולורס וייס – "בעברית"

הטרגדיה – כך לפחות חוויתי אותה בזמן אמת – התרחשה תוך כדי שאני מדווח דווקא על בשורת גאולה, בתוך תא שירותים צבאי במחנה רמה, בואכה רמאללה, בקיץ 2008. המ"מ הודיע לי ולחבר לקחת דברים לשבוע ולעלות לג'יפ. לוקחים אותנו משגרת הבט"ש שטבעתי בה בבסיס, אל מחנה מבודד בבקעה, בלי מפקד ובלי לו"ז, לשמור שהפומו"ת שם (מעין טנק שמשמש את חיל ההנדסה) לא יזוזו בדרך פלא ממקומם. הייתי כבר במחנה הזה בעבר, ועבור חייל עייף ומטורטר שכמוני זאת הייתה בשורת גאולה, ורצתי לחלוק אותה מיד עם מי שהייתה אז חברתי. אלא שלא הספקתי לספר יותר מדי, כיוון שהפלאפון חמק מהאוזן הישר אל האסלה ושם דפק צלילה עמוקה במים עכורים.

לא הועילו טכניקות יבוש שונות ומשונות, והיה צריך לצאת מיד. העניין הוא, שמלבד האפשרות לתקשר עם העולם, המכשיר הזה שימש אותי בעיקר למוזיקה. המון אלבומים נאגרו בזיכרון שלו, מקוטלגים בקפידה, והמחשבה לבלות את השבוע הקרוב בלעדיו הייתה לא פחות מטראגית. למזלי רחמיו של פיקסלר עלו עליי, ורגע לפני היציאה הוא הוציא מהארונית שלו דיסקמן חבוט עם ארבע אלבומים צרובים. חצי נחמה.

בדרך, בתחנה המרכזית, קניתי לראשונה מזה זמן אלבומים להאכיל בהם את הדיסקמן. כשנכנסתי לחנות נשמע קולה השבור של רות דולורס וייס, וחצוצרות ליוו אותה שרה "תמיד יש חירות חדשה". נזכרתי שלפני שנה וחצי בערך, קצת לפני הגיוס, הייתי בשיעור של הרב שג"ר. הוא דיבר על בחירה וידיעה ושלא כמנהגי הקשתי קושיות. הרב שג"ר ענה לי על אחת מהן: "תמיד יש חירות חדשה". קניתי את הדיסק.

"וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם", אומר קהלת בפתח המגילה שנושאת את שמו ושרה רות (ואגב, קהלת נקראת בבתי הכנסת האשכנזים ממש בחג הזה); "כל הדברים יגעים. לא יוכל איש לדבר. לא תשבע עין לראות, ולא תימלא אוזן משמוע. מה שהיה, הוא שיהיה, ומה שנעשה, הוא שייעשה; ואין כל חדש תחת השמש". רות פותחת את האלבום הנהדר שלה, שכולו התכתבות חכמה ולעתים מפורשת עם קהלת בהצהרה קצרה: "גיליתי שמש מחדש". ואני, שמאז שהתגייסתי, הרגשתי על בשרי את הפסוק "כל הדברים יגעים", נשאבתי אל המקום שלה תחת השמש.

וככה בלילות הריקים מול חומות הבסיס, כל הקוצים היפים וציפורני הטרף רדפו גם אותי. היה חום שצבר השמש ועכשיו הקרין את החום על העמדה. והלילה היה בלי סוף. אור הירח התמלא, התחסר, לא הגיע. הייתה רק דממה של לילה חם, הָקִיץ של קיץ. ואפשר היה לשמוע את הקיקיון והשיטה מלחשים מזימה עתיקה מהם, והיה אפשר לשמוע הבל מן האדמה, בגידה ושקר ומרמה והבל משמיים. אשקלון ובאר שבע היו מרחק שהיינו ואינו, ושרנו יחד, רות, ה-m16 שהיה מונח לי על הברכיים ואני, שיר נחמה ושיר אהבה ושיר תקווה ומהאזניות נפעמו שמשות של מילים, עלטה מתוקה של אין אומר והרבה דברים. אף מפקד לא הפריע לי בשבוע הזה. ועל אף השמירה הביזיונית שלי הפומ"ות לא זזו ממקומם.

גם היום "בעברית" הוא אחד האלבומים האהובים אלי ביותר בכל השפות. יש רק שיר אחד שעליו אני בדרך כלל מדלג: "משירי ארץ אהבתי". אני מדלג כי אני אוהב אותו – כל מה שנכתב על הביצוע המבריק והמדמם הזה נכון. למדתי להיזהר עם שירים שאני מתפעם מהם במיוחד, ואז שומע שוב ושוב ושוב עד שבסופו של דבר, אני כבר לא מסוגל לשמוע אותם יותר (בחב"ד, אגב, מצאו לזה פתרון "ניגון מכוון" – כמו ארבע בבות למשל – אסור בנגינה סתם כך, צריך תירוץ מיוחד: חתונה, ימים נוראים וכו' כדאי לשיר אותו). אז גם אני מחכה לזמן הנכון, לא לשחוק אותו יותר מדי, שלא יהיה שגור.

חג סוכות שמח. בתור האושפזין של היום, אין לי לאחל לכם אלא את מילותיה של רות: "יחזור הזמן לרקד במקומו, יחזור וירקד אווירים ועפר. ישתכר, ישתכר, ישתכר הלב. ישתכר הלב שאת יינו עצר. ישתכר הלב ולא יעצור עוד יינו. צל מתוק יהיה מה שעכשיו הוא חושך: יראה כל מה שהינו".

Read Full Post »

לרגל החג, כמה מהכותבים האהובים עליי בעברית מנסים להשיב את התשוקה וחוזרים אל אלבום מן העבר לבחירתם, עם זכרונות ממשיים לעידן שבו היה תוקף למוצר פיזי שהיה וגדל שם איתך. אלבום שהוא יותר משיר מזדמן ששמעת ועברת הלאה, תולדה של זילות החומר וההיצע האינסופי בעידן הדיגיטלי. אלבום שהיה שלך והתמסרת אליו. והפעם: פני ברסימנטוב, הלא היא קסטה המהוללת, חוזרת אל "Presence" המיתולוגי של לד זפלין.

בפרקים הקודמים:

א. יאיר יונה על "עשרים וארבע שעות" של בנזין.

ב. ניר גורלי על "פצעים ונשיקות" של מוניקה סקס.

ג. יהוא ירון על "Real Life" של Magazine.

***

Led Zeppelin - Presence

Led Zeppelin – Presence

רקע

בסרט התעודה המקסים על צלם הרוק Bob Gruen (צפיית חובה לקוראי הבלוג הזה) אומר ג'סי מאלין על הצילום המפורסם של לד זפלין לצד המטוס הפרטי שלהם:
"…אמרתי: "יש להם מטוס?! הם בלי חולצה, עומדים שם…" בזמנו לא היה אינטרנט, לא היו אפילו כתבי עת ולא ביוגרפיות וסרטי תעודה. הסתכלת על צילום וחשבת עליו הרבה זמן. חשבת על התעלומה".

צילום: Bob Gruen

צילום: Bob Gruen

ההלם בעשור הראשון לחיי

אחות קטנה לשני אחים גדולים, רוצה או לא רוצה, שומעת את המוזיקה שהם שומעים (במיוחד כשיש פטיפון רק בסלון ועוד לא המציאו את הווקמן). אבי מאד אהב את לד זפלין. רפי אהב מוזיקה אחרת. לפעמים האחים שלי קנו את אותו תקליט פעמיים. הם בעלי טעם שונה, אבל לעתים כששניהם רצו להאזין לאותו תקליט, כנראה במקום לריב הם פשוט קנו שניים. חלק מזוגות התקליטים האלה שמורים אצלי באוסף עד היום.

תקליטים בשני עותקים, אבל מבחינתי הם לא זהים/

תקליטים בשני עותקים, אבל מבחינתי הם לא זהים.

יום אחד רפי הביא הביתה את Presence, ולמען הסר ספק שזה העותק שלו רשם בטוש שחור על העטיפה "רפי". זה היה פלא ולא משהו שחשבתי שיכול להיות אפשרי. רפי?! שמאזין רק לפרוגרסיב של ELP, פינק פלויד וג'טרו טול? חתימה שהיתה בסך הכל סימון טריטוריה בעצם גם היתה חותמת שאין חוקים בטעם מוזיקלי. בכל אופן, הסקתי שאם הגענו למצב שאפילו הוא קנה לד זפלין כנראה שזה אלבום ממש מיוחד.

לא ברור כמה שעות מהחיים ביליתי בהתבוננות בעטיפת Presence/רפי, במצטבר זה בטוח מגיע לימים. כי למרות שבפנים יש תקליט אחד, משום מה העטיפה נפתחה לשניים כמו באלבום כפול. מדובר בעטיפה אינסופית שהיא אלבום עם לא פחות מ-11 תמונות! בכל אחת מהן מופיע אותו חפץ שחור מסתורי. לא שאלתי אף אחד מה זה אבל שנים הטריד אותי מה החפץ השחור הזה עושה ולמה הוא קשור ללד זפלין.
אפשר להגיד שחקרתי את עטיפת האלבום הזה, אני מכירה בדקדקנות את כל 30 הפרצופים שמופיעים בה והיא צרובה לי בתודעה יחד עם המילה "רפי" באופן אינהרנטי גם כשאני עוצמת עיניים.

העטיפהPresence \ רפי

העטיפה Presence \ רפי

ההלם בעשור השני לחיי

אבי הלך שנים עם החולצה הזאת והתמונה של האיש הערום עם הכנפיים היתה תלויה גם בחדר שלו.

כך אחי נראה ברצף מכתה ט' ועד גיוסו לצבא.

כך אחי נראה ברצף מכתה ט' ועד גיוסו לצבא.

זה היה מבחינתי הסמל של לד זפלין ורק שלה. קשה לתאר איזה קצר במוח הרגשתי כשמצאתי בספריה תקליט של להקת Bad Company ועליו את "הסמל של לד זפלין" בדיוק כמו באלבום Presence /רפי.

הבנתי שכל מה שידעתי עד עכשיו היה כעורבא פרח, אייקונים משפחתיים וסמלי ילדות התפוררו. התקליט של Bad Company כל כך חשוד בעייני ובעצם עד היום הוא יושב על המדף בלי שהאזנתי לו פעם אחת.

תקליט

ההלם בעשור השלישי לחיי

  1. אם מסתכלים על העטיפה במבט בוגר ושפוי ולא מזוגג ומעריץ מגלים בעין בלתי מזויינת שתמונת החפץ השחור נגזרה והודבקה על צילומים קיימים, שלא קשורים בשום דרך ללד זפלין.
  2. העטיפה עוצבה על ידי המעצב הנודע  Storm Thorgerson, והחפץ השחור הוא מקסימום סוג של מחווה לאובליסק של סטנלי קיובריק בסרט אודיסאה בחלל 2001.
  3. האיש הערום עם הכנפיים הוא לוגו של חברת תקליטים ולא סמל של להקה. אמנם הלייבל, הקרוי Swan Song, שייך ללד זפלין ופיטר גרנט, אבל היו עוד מלא להקות שעל התקליטים שלהן הוא הופיע.
  4. Presence הוא האלבום הכי פחות מוצלח של לד זפלין.

Read Full Post »

לרגל החג, כמה מהכותבים האהובים עליי בעברית מנסים להשיב את התשוקה וחוזרים אל אלבום מן העבר לבחירתם, עם זכרונות ממשיים לעידן שבו היה תוקף למוצר פיזי שהיה וגדל שם איתך. אלבום שהוא יותר משיר מזדמן ששמעת ועברת הלאה, תולדה של זילות החומר וההיצע האינסופי בעידן הדיגיטלי. אלבום שהיה שלך והתמסרת אליו. והפעם: יהוא ירון הענק, שהוציא לאחרונה אולי את האלבום הטוב ביותר שיצא בשפה העברית בשנים האחרונות לטעמי (אני אמצא את המקום וההזדמנות להשתפך קצת יותר – קחו נשימה עמוקה ורוצו לשמוע בינתיים), חוזר אל "Real Life" של Magazine.

בפרקים הקודמים:

א. יאיר יונה על "עשרים וארבע שעות" של בנזין.

ב. ניר גורלי על "פצעים ונשיקות" של מוניקה סקס.

***

magazine_reallife

אחרי כמה ימים שלא עניתי לעופר למייל, הבנתי – אני אכתוב על Real Life של Magazine. אני כל כך אוהב את האלבום הזה. ואני חושב שהקניה באוזן שכללה אותו הייתה אחת הקניות המוצלחות האחרונות שלי בחנויות דיסקים. פעם חוויה כזו הייתה מחזיקה אותי להמון זמן – אחת להרבה זמן אתה מגיע הביתה מחנות דיסקים עם שלושה ארבעה דיסקים שהופכים אותך מבפנים ומבחוץ, והיחד האקראי שלהם גורם להם להשלים אחד את השני. (אני חושב שהחוויה הכי מוצלחת שלי הייתה ערב פסח לפני שמונה שנים – Grinderman הראשון, Fiery Furnaces – Bitter Tea, ו-Arcade Fire השני, שאני חושב שהוא מחורבן אבל הוא צבע את השניים האחרים לייק א מאדר פאקר).

אבל לפעם הזו באוזן באתי אחרי בצורת ארוכה, לא היה לי שקל על התחת ולהקה שהקלטתי  בס לאלבום שלה נתנה לי תלוש לאוזן על סך 300 שקלים. הייתי כל כך חרמן על לקנות דיסקים שרצתי לחנות בדרך לעבודה – תיקלטתי בפאב בצפון דיזנגוף. היתה לי שעה להגיע לשם מפלורנטין, וחישוב מהיר העלה שאם אבלה חצי שעה בחנות אאחר מאוד אבל לא מספיק בשביל שייפטרו אותי. הגעתי לשם בדיוק כשהם מיינו משלוח של דיסקים משומשים, וכשהתקרבתי לדלפק כבר ראיתי את זה – שני דיסקים של מאגזין. האלבום הראשון שלהם ואלבום מהופעה חיה.

שמיל פרנקל סיפר לי על מאגזין, וכשמי שאני למדתי ממנו איך לנגן מוסיקה מופשטת ואיך ליצור יופי מרעש מדבר על להקת פוסט-פאנק מסוף הסבנטיז, אני הולך ובודק את זה. ואני, באותו הזמן לא היה לי מחשב וכל האפשרות של להכיר מוסיקה בלי לקנות הייתה כמעט אגדתית בשבילי (לא בגלל עקרונות, בגלל שאני ניאנדרטל). וההוא מספר על משורר אחד שהיתה לו את להקת הPאנק הכי גדולה בעולם ונשבר לו הזין מהזיוף של הסצינה והלך והקים להקה חדשה וקרא למוסיקה בשם פוסט-פאנק, והנה מולי שני אלבומים במחיר אחד ומצטבר לי רוק בפה ואני מבקש מהמוכר לשים לי אותם בצד בזמן שאני מחפש עוד דברים והוא מחייך חיוך מקסים ואומר "לא, נראה לי שאני אקנה את הדיסקים האלה". אני לא זוכר איך הצלחתי לשכנע אותו שעדיף לדיסקים לחזור איתי הביתה, אבל אני בטוח שהבכתי את עצמי בטירוף.

מה זה הדבר הזה? מאיפה זה בא? איך קורה כזה דבר? הווארד דיבוטו יורק את הטקסטים שלו בלי לשיר אבל בדיקציה מופרעת, והכל נקי ומבולגן באותו זמן, וכאילו קיטשי וכאילו בועט והנה בארי אדמסון שנהיה אחד הבסיסטים הכי משפיעים עליי ואיך זה יכול להיות שתיפוף כל כך מסודר גורם לשירים להיות כל כך יפים? ומה זו לעזאזל העטיפה הזו? האלבום הזה גרם לי לחזור לרוק אנד רול, להתחיל להבין אותו באמת. אחרי תעייה במדבריות של ג'אז וקברט והמון דברים שאני עדיין שומע, פתאום המסגרת הברורה של השיר והרגש הנפלא שיש בבום-טראח-בום-בום-טראח שינו את כל מה שידעתי על מוסיקה, או יותר נכון על מה שאני צריך ממוסיקה. ואני הרי כל כך מוזר בטעם שלי, אני תמיד מגלה סגנונות שלמים הרבה שנים אחרי שזה מפסיק להיות מגניב, ותמיד מגיע לדברים בדרך ההפוכה, והייתי צריך לשמוע ב-2008 אלבום מסוף הסבנטיז כדי שבסופו של דבר ייפתח לי, בגיל שלושים ויותר, כל העניין של Pאנק והארד קור ושירים של שתי דקות. וגם לגלות את דייויד באזאן.

העטיפה המהממת של Strange Negotiations

העטיפה המהממת של Strange Negotiations

אחרי כמה ימים שלא עניתי לעופר למייל, הבנתי – אני אכתוב על Strange Negotiations של דייויד באזאן. אבל אז קראתי שוב את מה שהוא ביקש ונזכרתי שיש עדיפות לחוויה שלי עם דיסק שאשכרה החזקתי ביד, וחזרתי מיד לתכנית המקורית ולמאגזין. האמת שאת הדיסק של באזאן החזקתי ביד המון פעמים – אני זוכר כרגע חמישה אנשים שקניתי להם את האלבום הזה ליומולדת – אבל לי עצמי אין עותק פיזי שלו. ודווקא זו עטיפה שלדעתי אפשר לכתוב עליה ספר. והאלבום הזה הוא אלבום מושלם. הכתיבה של הבן זונה הזה הממה אותי, לא הכרתי כזה דיוק וכזו רגישות באלבום רוק שתי-גיטרות-בס-תופים, והאמת שגם לא בספר שירה מאה עמודים-חריזה פנימית-סבל קיומי. אבל עופר ביקש משהו ספציפי ואני עושה מה שמבקשים ממני.

Read Full Post »

לרגל החג, כמה מהכותבים האהובים עליי בעברית מנסים להשיב את התשוקה וחוזרים אל אלבום מן העבר לבחירתם, עם זכרונות ממשיים לעידן שבו היה תוקף למוצר פיזי שהיה וגדל שם איתך. אלבום שהוא יותר משיר מזדמן ששמעת ועברת הלאה, תולדה של זילות החומר וההיצע האינסופי בעידן הדיגיטלי. אלבום שהיה שלך והתמסרת אליו. והפעם: ניר גורלי, בעל הבלוג המצוין "עשוי להכיל בוטנים" , משדר בקול הקמפוס ועורך מדור המוזיקה בעכבר העיר עד לא מזמן, חוזר אל "פצעים ונשיקות" של מוניקה סקס.

בפרקים הקודמים:

א. יאיר יונה על "עשרים וארבע שעות" של בנזין.

***

מוניקה סקס - פצעים ונשיקות

מוניקה סקס – פצעים ונשיקות

איזו מוזיקה שומעים היום ילדים בני 13? נתן גושן? עומר אדם? הדג נחש? זו שאלה שבאמת מעניינת אותי. גיל 13 אולי מזעזע בפני עצמו, אבל חשוב מבחינה מוזיקלית. זה גיל שאנחנו מספיק בוגרים כדי לשים לב למוזיקה שאנחנו שומעים אבל לא מספיק בכדי לפתח סביבה אידיאולוגיה. למרות שאנחנו עדיין די פתוחים להכל, אני מאמין שלא מעט מתפיסת העולם המוזיקלית שלנו מתגבשת בגיל הזה. לכן אני צריך להגיד תודה למוניקה סקס. כי כשאני הייתי בן 13, לפני כמעט 18 שנה, הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם, "פצעים ונשיקות".

אני זוכר שתי פגישות משמעותיות עם האלבום. הראשונה היתה כשרק יצא ב-95'. כאמור, הייתי בן 13. מחובר באינפוזיה ל-MTV כבר כמעט שלוש שנים. כמו הרבה ילדים, לפני שגיליתי את ההתנשאות המוזיקלית וההון החברתי שנילווה אליה, לא ממש עשיתי אבחנות ז'אנריסטיות. איסט 17, סוויד, אייס אוף בייס. הכל הולך. כן, היתה לי נטייה לרוק גיטרות, אבל באותה תקופה לא ראיתי צורך מיוחד לחקור אותה. מדונה מוציאה קליפ חדש? זה בסדר, תעמיסו הכל. ורכשתי גם קסטות כמובן. בון ג'ובי, REM, ארוסמית'. כולן נבחרו בקפידה. כולן לועזיות.

בארץ, תחילת שנות ה-90 היתה מזוהה עם מה שנהוג לכנות "דור הרוקסן". כילד, ההגדרות האלו לא באמת הגיעו אלי. גם ככה הייתי צעיר מדי בכדי להתעניין בכתבות או ללכת להופעות. רוב ההכרות המוזיקלית עם אלבומים ישראלים שיצאו באותה תקופה הגיעה דרך אחים גדולים של חברים (זכורים לי במיוחד האלבומים השניים של זקני צפת ואיפה הילד). הדיסק "פצעים ונשיקות" היה שונה. בהיותו "צעיר" מהאחרים יצא שכבר הכרנו אותו בעצמנו, ללא תיווך ובזמן אמת.

אלבום הבכורה של מוניקה סקס היה האלבום הישראלי הראשון שאהבתי באמת. כדי להבין את גודל ההישג אתן הצצה חטופה לסביבה בה גדלתי. הייתי בן בכור להורים שהיו אובססיביים למוזיקה ישראלית, בעיקר ישנה. מגיל אפס הוזנה התודעה שלי באינפורמציה, שכמובן לא היתה רלוונטית עבורי, על להקות צבאיות, שלישיות וצמדים משנות ה-60, ובאינספור קסטות שגם היום יכולות להשתלב נהדר בתכניות "ארבע אחר הצהריים" בגלי צה"ל או "סופשבוע עברי" ברדיו ללא הפסקה. כמו ששרו יוסי בנאי ורבקה מיכאלי – ילדות קשה.

ללא אפשרויות לברוח או יכולת להשפיע על המציאות נאלצתי לפתח נוגדנים. כל מה שהיה ישראלי היה מוקצה מבחינתי. בגלל זה החיבור עם MTV היה כל כך עמוק. זה היה המרד שלי. מועדון סגור שלהורים שלי, ולמוזיקה שמזוהה איתם, לא היתה אליו כניסה. ולכן ההישג של "פצעים ונשיקות" גדול כל כך. לא תפסתי אותו כאלבום ישראלי. בראש הקטן שלי ובטווח אופקיי הצרים הוא נכנס למגירה חדשה לגמרי. היתה מגירת ה-MTV וכל מה שהגיע משם. היה את אוסף הדיסקים והקסטות המוקצה של אבא שלי, והיו מוניקה סקס. מוזיקה ישראלית אבל כזו שלא קשורה לדבר ולא תלויה בדבר.

אהבתי את רוח הנעורים (איזה מושג זקן) של "סאן חוזה", את ההומור ב"אחר כך", את הזעם של "180". וכמובן את "פצעים ונשיקות" ו"על הרצפה" שהיו אז להיטי ענק. האחרון אפילו הושמע במסיבות כיתה. יש לי זיכרון מטושטש מהליכות משותפות עם חבר טוב (עד היום) לאימון כדורסל, שבהן היינו שרים את כל השירים בעל פה ועושים אחד לשני קולות שניים. זה האלבום שלימד אותי לאהוב מוזיקה בעברית, בעיקר בגלל שהוא דיבר בשפה שלי. בטקסטים ובמוזיקה. זה גם האלבום ששנתיים אחר כך סיפק לי שיעור ראשון וחשוב באכזבה היפסטרית. זו הפעם הראשונה שאהבה שהחשבתי כפרטית הפכה לנחלת הכלל. זה קרה כמובן עם עליית הסדרה "פלורנטין" שהפכה את "מכה אפורה" ללהיט מאוס.

האמת היא שבאותה תקופה לא היה לי עותק פיסי מהאלבום (כאמור קניתי רק לועזי). אבל הלוו לי אותו. לא זוכר מי, אבל כן זוכר את האלבום נחרש אצלי לתקופה ארוכה ובשלב מסוים נעלם. ההחלטה לקנות אותו הגיעה רק כמה שנים אחר כך, בפרץ נוסטלגיה, כשהייתי בן 17. כן, נוסטלגיה, אמנם עברו רק ארבע שנים, אבל הייתי כמעט אדם אחר. בגיל 17 בזתי לטעם המוזיקלי של עצמי בן ה-13, לכן הצ'אנס שנתתי לאלבום כלל אינו מובן מאליו.

ההאזנה החוזרת היתה נפלאה. פשוט גיליתי אותו מחדש. לראשונה גם הערכתי את הטקסטים המעולים שבו. זה לא יאומן ששיר אנטי ממסדי שמתאר סיפור אונס אשכרה יצא, והתקבל, כסינגל ברדיו ("כל החבר'ה"). והיכולת של יהלי סובול לתאר רגע אחד קטן כמו ב"עיניים טובות" היא נדירה. בעיקר גיליתי את "רקוויאם לבלונדינית" שסוגר את האלבום, עם העיבוד העצמתי והמשחק הטקסטואלי. בגיל 17 התחרות המוזיקלית על תשומת ליבי היתה קשה ביותר. אלו השנים שגיליתי את פינק פלויד, לד זפלין ו-The Who. למרות ההשוואות המחמירות, השיר, והאלבום, בהחלט התמודדו בכבוד.

"פצעים ונשיקות" היה ונשאר אלבום מושלם. גם היום אני חושב ככה. אין בו שיר אחד מיותר. דבר שאי אפשר להגיד על הקריירה הכוללת של מוניקה סקס. אחרי צאת האלבום הם טסו לארצות הברית וחזרו רק כעבור כמה שנים. זה היה ביג דיל. מבחינתי הלהקה הטובה בארץ התאחדה. כמעט בלתי נתפס בדיעבד לחשוב שאת מופע החזרה שלהם הם עשו במועדון פצפון כמו ה"פטיפון" ז"ל. זה רק מראה כמה אינדיווידואלי היה ה"ביג דיל" הזה. לא בדיוק חיכו להם בארץ. הם היו צריכים לתפוס את מקומם מחדש. ב-2001 יצא "יחסים פתוחים". למרות ההתרגשות מהחזרה לפעילות, כבר אז נאלצתי להודות שמדובר באלבום בינוני. אם הטקסט הזה הצליח באיזשהו אופן להעביר רבע מההתפעלות שלי מאלבום הבכורה שלהם, אפשר לדמיין את מידת האכזבה מהאלבום השני. ל"חיות מחמד" שבא ב-2003 אפילו לא נתתי צ'אנס.

לפני שנתיים, כשהשיקו את "מנגינה", אחרי עוד הפסקה ארוכה, העלו מוניקה סקס מופע גדול בהאנגר. זו  היתה חגיגה גדולה שהוקדשה לדור שלי, ילדי "פצעים ונשיקות", אבל לא הרגשתי צורך להיות שם ואני לא מצטער שלא הייתי. מעטות הלהקות שמסוגלות לנפק אלבום מצוין כמו "פצעים ונשיקות", ואין טעם להתקטנן איתם על כך שלא שחזרו אותו. אבל החשיבות הגדולה שלו טמונה במה שהוא היה עבורי כשהייתי בן 13. את זה לא רק מוניקה סקס לא יכולה לשחזר, גם אף להקה אחרת לא. מה שיש ביני לבין האלבום הזה הוא ייחודי. כלוא בקפסולת זיכרון. אני באמת לא יודע מה שומעים היום ילדים בגיל הזה אבל אני יכול להגיד בלב שלם שכשאני הייתי בן 13, הייתי בידיים טובות.

Read Full Post »

Older Posts »