Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אהוד בנאי’

אני רוצה להאמין שלכל חובב מוזיקה ישראלי יש רגע כזה שבו האלבום הזה מצליף בו באבחה אחת, כמו לעמוד ניצב פעור פה וחסר אונים מול גל עצום מימדים מתקרב. לי זה קרה ביום הסטודנט כלשהו, לפני איזה 15 שנה. פעם עוד היתה לי סבלנות לימים ארוכים כאלה, והחלטתי להשאר להופעה האחרונה באותו ערב, מר בנאי היקר כפי שבוודאי ניחשתם. לא הגעתי עם עודף ציפיות להופעה של עוד בנאי, שהכרתי מעט מהיצירה שלו עד אז. כפי שמכיריו ומוקיריו יודעים לספר, את הערב שלי התעתד אהוד לחתום בשעתיים וחצי של הופעה מפוצצת מוחות וכריזמה נשפכת לכל עבר (מיכל מ"שיר טיול" כותבת על כך טוב ממני ובאופן תדיר, למשל כאן). מעבר לכל הסופרלטיבים השחוקים, את הכאפה שלי חטפתי עם כניסת התופים העוצמתית, דקה לתוך "עבודה שחורה".

(צולם בקניון איילון של פעם, אם זכרוני אינו בוגד בי)

סיפורו של האלבום הזה ידוע ומוכר. בנאי חיפש את עצמו וניסה את מזלו במוזיקה ללא הצלחה. אבוד בעולם ומתקנא בהצלחה הרבה של בני משפחתו, נדד בנאי וניסה את מזלו באמסטרדם, בלונדון, ברכבת התחתית. את אלבום הבכורה המופלא הזה הוציא בנאי בגיל מופלג (יחסית, כמובן) של 34, בעודו אבוד בעולם, נודד, חש נגזל וכפועל אלמוני. אדם פשוט ומקופח שמחפש כיוון ושזועק זעקה עוצמתית.

לאחר כמה נסיונות כושלים  ורגע לפני שויתר, מימנה לו משפחתו את ההקלטה של השיר "עיר מקלט", והוא זכה להצלחה מפתיעה. קוטנר מספר שכשתקליט השדרים הגיע לתקליטייה של גל"צ, הוא שמע אותו עשרים פעם ברצף וצעק 'עיר מקלט!'. בנאי (שמסר את העותק באופן אישי) שמע את קוטנר צועק דרך החלון, והבין שמשהו מתחיל לקרות. מפה לשם תפס בנאי תאוצה וחבר ליוסי אלפנט לעבודה על אלבום הבכורה המופתי הזה.

עטיפת תקליט השדרים ל"זמנך עבר"

בנאי טוען שהוא הרגיש במשך שנים כמו מטוס שמישהו החזיק על הקרקע ומשתוקק להמריא, ואני מאמין לכל מילה. האנרגיה והזעקה המתפרצת מהאלבום הזה היא אדירה. לא מעט פסגות מרשימות ניצבות לאורך הדיסקוגרפיה הארוכה של בנאי, אולם אף אחת מהן משתווה בעוצמתה לזו המשתקפת מהתקליט המנסר הזה. זה לא הבנאי שהולך כי הרופא אמר לו שזה טוב ללב, אלא בנאי פועל הבמה הפשוט וחסר העתיד שנשאר לעבוד עד הבוקר כשכולם כבר ישנים ומחר יתחיל עוד יום מדכא כזה.

אנחנו נמצאים היום בעידן הפוסט-מחאה חברתית, זה שבו המוסיקאים שלנו נזכרו פתאום שגם יכולה להיות להם דיעה וביקורת. having said that, אני מתקשה לראות שירים כמו "ערבב את הטיח" או "עגל הזהב" רואים אור בימינו. אני בדרך כלל מתנועע בחוסר נוחות למשמע מנטרות שחוקות כמו "רלוונטי מתמיד", אבל אם לא תקף הדבר לגבי "עבודה שחורה", אז אני לא יודע מה כן.

מי שיצר את העטיפה הזו הוא האמן, המעצב והיוצר איתן פימנטל. "שנתיים לפני צאת האלבום יצרתי שתי עטיפות לתקליטי השדרים של "עגל הזהב" ושל "עבודה שחורה" עבור בנאי. אז היה זמן לכך, ואהוד עוד לא ידע אם יהיה אלבום ואיך הכל יתגלגל. עבור שניהם נתתי אינטרפרטציה ישירה שלי לטקסטים עצמם".

עטיפת תקליט השדרים של "עגל הזהב"

"כשהתקליט המלא עמד לצאת, התגוררתי  באמסטרדם – שם גם למדתי", הוא מספר. "פגשתי שם את אהוד כשהוא הגיע לבקר. הוא השמיע לי קלטת שהיתה איתו ועליה היו מוקלטים שירי האלבום. אמרתי לו שימתין רגע, ושיש לי משהו לעטיפת האלבום. ניגשתי והבאתי את הציור הזה, והוא מיד אמר "את זה אני רוצה!". הדברים פשוט התחברו לו מבלי שהיה צריך לדבר.

עטיפת האלבום צוירה בדיו על גבי נייר מבריק. "הדיו לא היה נספג בנייר, ואני הייתי מנווט את הטיפות. זוהי עבודה מהירה שמבוססת מאוד על אינטואיציות, רגש ותחושות. העבודה היא לא חלק מסדרת ציורים כלשהי שיצרתי, אולם היא מבטאת היטב את הלך הרוח והתחושות שליוו אותי באותה עת – שסעים, קרעים בחברה, בדידות, כאב, היעדר התבוננות, ניכור. אלה דברים שאני חשתי וחוויתי באותה תקופה, וגם אהוד הרגיש אותם בעצמו. את מה שאני ביטאתי בציור, הוא ביטא במילים. היום זה דבר מאוד מקובל ומובן מאליו, אותו מפגש של טקסט ותמונה; יש הרבה מאוד עבודות המשלבות צילום, וידאו, מיצג. בזמנו היה זה אחד החיבורים הראשונים שראינו בין תחומי יצירה שונים לדעתי. לשנינו היו חוויות דומות, והשילוב הזה פשוט שיקף את התחושות המשותפות שלנו.

עטיפת תקליט השדרים של "עבודה שחורה"

"אני חושב שהעטיפה העניקה רובד נוסף מעבר לטקסטים. באותם ימים היו תמיד משבצים צילום של הזמר, לפעמים עם איזה חמציץ בפה. אהוד בא עם משהו אחר לגמרי. הוא אפילו לא רצה תמונה שלו בפרונט. הציור שנבחר מעניק עוד עומק ועוד שכבה לאלבום הזה. לשמחתי, לפני כשנה זכתה העטיפה להוקרה והודפסה על בול מטעם דואר ישראל. לקח זמן לדברים לשקוע וגם האלבום הזה התבסס לו בתרבות שלנו".

הקשר בין בנאי לפימנטל נמשך, כשהאחרון יצר עבורו עטיפה גם לאלבום השני 'קרוב'. "כאן העבודה היתה כבר יותר מסודרת. יצרתי עבור בנאי כמה DJ-ים טרם צאת האלבום, כולם בשחור\לבן ובטכניקה משותפת – גם כדי לאפשר זיהוי מהיר ואינטואיטיבי בידי השדרים. דווקא העטיפה לאלבום היתה שונה –  היא היתה מאוד מגמתית לטקסט. מדובר במרצפת מבית ירושלמי בעיר העתיקה. הבניין נהרס ולקחתי לעצמי כמה מרצפות משם. אהוד אהב את הרעיון, סרקנו את המרצפת הזו במכונת זירוקס והיא מצאה את דרכה לעטיפת האלבום". במרוצת השנים (לפני ואחרי הפליטים) יצר פימנטל כרזות ועטיפות שונות, שחלקן הוצגו גם בתערוכת "רואים רוק'נ'רול" שכתבתי עליה בזמנו כשהוצגה. בקישור זה כמה עבודות של פימנטל מתוכן, ביניהן כרזות לפורטיס בקולנוע דן, הקליק בצוותא ועטיפת אלבום של אטרף.

עטיפת "עבודה שחורה"

לפני כמה שבועות הגיע טוויסט מעניין בסיפורנו בדמות פרוייקט מחווה לאלבום "אהוד בנאי והפליטים", אותו ערך בית הספר Muzik. למעט "הדרכים הידועות" (הרימייק של "חתונה לבנה" על ידי מבחר אמני ישראל), מדובר בפעם השניה שאני מצליח לחשוב שבה מבצעים אלבום שלם מחדש, שיר אחר שיר (לא מחשיב את "בחזרה לשבלול" של רוקפור).

אני מודה ומתוודה שגם הפעם לא צלחתי את האלבום המחודש עד סופו, ולו בגלל אותו סוג של חילול קודש שצרם לי עוד לפני שעשיתי play בכלל. כן סקרן אותי לדעת איך מעצבים עטיפה לרימייק של אותו אלבום, 25 שנה אחרי. אם בצד המוסיקלי יותר קל לי לדמיין איך יכולה להישמע גירסה חדשה, הרי שבפן העיצובי זה פחות טריוויאלי עבורי.

מי שנתן על כך את הדעת הוא המעצב הגרפי טוביה קודשביץ (שאולי מוכר לכם גם כ- DJ ). הוא מספר: "בהתחלה באמת יצאתי מתוך נקודת הנחה שזהו רימייק לאלבום הקלאסי של הפליטים, וכך גם נגשתי לעיצוב של האלבום החדש. היות ואני גם דיג'יי ומיוזיק הוא בבסיסו בי"ס למוזיקה אלקטרונית, התייחסתי לעטיפה כמו אל רמיקס". העטיפה שיועדה בתחילת הדרך עשתה שימוש בעבודתו של פימנטל, תוך שהיא מעניקה לו אינטרפרטציה מעניינת באופן שמקובל בסינגלים של רימיקסים (זה מאוד הגיוני, בעצם!).

סקיצה לעטיפת אלבום המחווה, העושה שימוש בדימוי המקורי של פימנטל.

"לאחר מכן הגיעו קשיים  של זכויות יוצרים על שימוש בדימוי של העטיפה, על השם וכדו' ונאלצנו לרדת מהשם ומהקונספט. שם האלבום השתנה ל'אורחים לרגע' וכך גם הקונספט", הוא ממשיך. "הקשיים לא הסתיימו, מפני שהתברר שאהוד מוציא סינגל ראשון מתוך האלבום האקוסטי שלו תחת אותו שם. משם הגענו לשם "עבודה שחורה", וכך זה גם הסתיים. אני יודע שאהוד מאוד אהב חלק מהעיבודים החדשים ואפילו השתמש באחד מהם באלבום האקוסטי שלו". העטיפה החדשה מעניקה מראה מודרני תוך שימוש בגופנים מעוגלים ורכים יותר, עם אייקונוגרפיה, גוונים ופילטרים בני זמננו.

כמה מהסקיצות מתהליך העבודה של קודשביץ:

לפני סיום: אם מישהו בטעות החמיץ את הסרט הנ-פ-ל-א "חייב לזוז" של אבידע לבני, עוד לא מאוחר לתקן את העוול. מופת לתיעוד דוקומנטריסטי ברוק הישראלי, ובכלל סיפורו המפורט של האלבום הנהדר הזה מכל מי שנכון שיספר אותו. טעימה קטנה מפי אהוד על יוסי אלפנט המנוח:

לך, אלפנט!

——————————————————————-

אהוד בנאי – "אהוד בנאי והפליטים", 1987. עטיפה: איתן פימנטל.

תלמידי ביה"ס Muzik – "עבודה שחורה – מחווה לאהוד בנאי והפליטים", 2012. עטיפה: טוביה קודשביץ\סטודיו חץ.

Read Full Post »

(עדי אלוני האלופה מרעננת פה מדי פעם את הכותרת בלי שאתם שמים לב. תהילת טוקבקים עולמית חסרת משמעות לראשונה שתגלה למה נבחרו דווקא האלבומים האלה לכותרת)

מסכמים את העטיפות של השנה! איזה כיף!!!

האמת? אני לא מת על דירוגים. אני לא מעניק ציונים לעטיפות באופן שוטף כפי שאתם יודעים, ולא בכדי. גם לדרג מרגיש לי מוזר. מה זה אומר שאלבום מסוים מדורג 8 לאותו שנה? כנראה שכלום. זה עניין מאוד סובייקטיבי, שנתון לחסדיו של המבקר (ובד"כ לא עם יותר מדי משמעות). אני כן חושב שיש יותר טוב ויש פחות טוב. יש עטיפות מעניינות, ויש עטיפות משעממות. יש כאלה שניצבות בקנה אחד עם האלבום אותו הן מייצגות (ואף מעשירות אותו), ויש שפשוט אינן ברורות.

מצד שני, אני כמעט תמיד קורא את דירוגי השנה. למה? לא יודע. כנראה שדירוגים זה מוכר. אולי יעבוד לי גם, מה יש.

אז הנה לכם סיכום העטיפות של תשע"א, על פי דעתי והתרשמותי האישית בלבד. השתדלתי לא לחפור יותר מדי, אבל אני לא בטוח שהצלחתי. במלוא הכנות, אני חושב שהיתה שנה מצוינת, ושהיה מגוון ועושר גדולים מאוד לבחור מהם. הימים של תמונת פרופיל משמימה וחוברת של שני עמודים רשמית מאחורינו, ועם כל הדיבורים על מות המוסיקה המודפסת – עושה רושם שלהרבה מעצבים גרפיים יש היום יותר עבודה מבעבר. אנחנו מיישרים קו עם העולם מאוד מהר, והרבה מהעטיפות המוצלחות שתראו כאן לא נופלות מאלה שמעבר לים. עברתי על לפחות מאה חמישים עטיפות (כנראה שיותר) לטובת הפוסט הזה, שוחחתי עם לא מעט מעצבים ואמנים, ואלה הבחירות האישיות שלי. את האלבומים שפספסתי, אתם יותר ממוזמנים להוסיף לתגובות. יאללה, לדרך.

Phototaxis – Pretty Ugly

במסגרת מיני באזז שכזה, נתקלתי בשם פוטוטקסיס לפני כמה חודשים. את האלבום עצמו יצא לשמוע איזה פעם פעמיים ולא נפלתי  (קצת מזכיר את מורצ'יבה, לחובבי הז'אנר). שני דברים מעניינים שכן יצאו מזה:

(1) שוחחתי עם המעצב דורון בדוח על העטיפה היפה של האלבום.

(2) גיליתי מה זה פוטוטקסיס! (תנועה של אורגניזמים והמשכותם לעבר אור)

"כשהקשבתי לאלבום זיהיתי בשירים מוטיב חוזר", מספר דורון. "המון דימויים ומטאפורות שמדברים על דבר שלא נמצא במקומו הטבעי. אפשר להרגיש וייב של הישרדות וחוסר יכולת למצוא את עצמך בסביבה שלך… או במילה: זרות. מילה זאת הנחתה אותי לאורך כל התהליך". תחילה ניסה לייצר דימוי שמבטא את הקונפליקט בין המוסכמות הנורמטיביות של החיים המודרנים, אל מול ישות חיה ופועמת שלא מבינה מה כל הדברים האלה. ישות ש"כל מה שהיא צריכה זה אגם לרחוץ בו ואדמה לשכב עליה", לדבריו. "צמצמתי את זה לאימאג' של אייל עומד בתוך סלון, מתוך כוונה לדבר על הזרות הזאת. לאחר בדיקה וחשיבה הבנתי שבמוסיקה שלהם יש נפח נוסף, סוריאליסטי יותר, מחוספס יותר. הוצאתי את הרהיטים ואת הסלון והשארתי אך ורק חדר מרובע וגיאומטרי, על מנת ליצור קונטרסט בין החדות המדוייקת של המבנה עשוי הבטון, לבין החיה שספק קופצת ספק נשאבת מעלה". את החוברת כתב דורון בכתב יד ע"פ פונט קוריאר, ושיבץ בכל עמוד דימויים פרטניים שבאים לתמצת את השיר, לעתים באופן ישיר ולעתים באופן עקיף.

ניתן לעיין בגלריית תמונות מתוך העטיפה כאן. יפה, מושקע ומעניין.

נעם רותם – ברזל ואבנים

שימח אותי מאוד לקרוא ש"ברזל ואבנים" של נעם רותם התמקם יפה בכל סיכומי השנה במוסיקה הישראלית. רותם מייצר רוק ישראלי אמיתי ואיכותי, כותב אינטליגנט בחסד, וחבל שאין לנו עוד כמוהו. את האלבום הזה תפסתי בזמן, לשם שינוי, ולא באיחור של שנתיים כמו קודמו (המופלא והמצמרר). כבר כתבתי פה על העטיפה היפה של האלבום, ולאלה מכם שפספסו ו/או מתעצלים –

מי שאחראי לעיצוב העטיפה הוא אדם אוהב-עמי (שעיצב גם את "עזרה בדרך" בשעתו). נעם מספר ששניהם יצאו לליל צילומים, שהתחיל מאוחר ונמשך אל הבוקר המוקדם: "ידעתי שאני רוצה בעטיפה את הר האשפה שרואים מחלון הבית שלי, ושאני עובר לידו בכל פעם שאני יוצא מהעיר (ההר מופיע גם בשיר הנושא "ברזל ואבנים"). ניסינו לצלם אותי על רקע ההר, אבל זה לא יצא כפי שציפינו". רעיון לניסוי קטן ואחרון הניב דווקא את התוצאות המעניינות ביותר, שלבסוף התגלגלו גם לשימוש באלבום עצמו. "אדם הציע להקרין עליי את הנוף הזה בסטודיו. ניסינו כל מיני רקעים, ביניהם את ההר, כשאני עומד מול המקרן ואדם מצלם. אדם בחר את התמונה עם הידיים על הראש, שנתנה תחושה של סוף מסלול מתיש, אולי של שבוי, או של השלמה? – אני חשבתי שהוא קלע בדיוק לרעיון שמאחורי האלבום. הוא בחר פונט גדול, אני חושב בכדי לתת לכל העניין תחושה של מרחב פילמוגראפי. בעטיפה הפנימית השתמשנו בתמונה מתוך ההקלטות, אולם ברגע האחרון חשבנו שתמונה מהופעה תתאים יותר לרוח האלבום".

צח דרורי – נקודת מפגש

אחד האלבומים ששמעתי הכי הרבה השנה היה "נקודת מפגש" של צח דרורי (בהמלצתו של עמיחי חסון). לי זה היה מפגש ראשון עם דרורי כיוצר עצמאי, כשעל "כיוון הרוח" רק שמעתי המון סופרלטיבים ולא הזדמן לשמוע קודם לכן. מי שאחראית לעטיפה היא מירב שחם הנהדרת, שכבר התארחה פה באתר מספר פעמים. שחם יצרה השנה שתי מהעטיפות היותר אמיצות ומושקעות שנראו כאן בזמן האחרון – של קטב מרירי ושל יהוא ירון (שזכתה אף לפוסט לפני כמה חודשים). משיחותינו המשותפות ומהתוצרים שלה עושה רושם שהיא משקיעה וחוקרת יותר מכל מעצב אחר שדיברתי איתו במסגרת האתר – אותה פריבילגיה שיש לסטודנטים, וששוכחים מהר כשמתחילים לעבוד ויש דד-ליינים ואילוצים וכאלה.

ובכל זאת, יש לי חיבה מיוחדת לעטיפה הזו, פשטנית יותר מכל השאר. משהו בעדינות, בעמעום ובאינסופיות שלה משך לי את העין יותר והתלבש על המוסיקה בול. שחם מספרת: "באלבום הראשון [כיוון הרוח] ישבנו קצת יחד – הוא גם אנימטור ולכן בעל ראייה וחשיבה ויזואלית. דיברנו בעיקר על קונספט של מסע, ספינות, חציית יבשות, חיפוש. בעטיפה הראשונה החלטתי על כיוון של שושנת רוחות ומסע בלב ים; שיוט שלא ברור מהי נקודת ההתחלה ומהי נקודת הסיום שלו. שלווה שיש בה אי שקט מסויים. באלבום השני (שיצא בהפרש די קצר מהראשון), היה ברור לשנינו שהעטיפה השניה תהיה המשך ישיר של הראשונה, בין היתר כי גם השירים היו תוצר של ניסיון לסוג של סגירת מעגל עם האלבום הראשון. סקיצה ראשונית של צח נראתה כמו צילום של ים, 2 ספינות ומזח. אני מאוד אהבתי את הרעיון והחלטתי שהפעם אני מציירת הכל ביד בצבעי מים. רציתי לצאת מהמחשב ולקחת את הכל לכיוון יותר ידני ורגשי. כמו כן החלטתי לקחת את שושנת הרוחות שעיצבתי באלבום הראשון ולצייר סוג של שושנת רוחות הפוכה כשבאמצעה מסומנת נקודת המפגש. ציירתי עוד מספר אלמנטים מהסוג הזה כשלהכל נוספה אוירה של מפות אוצר ישנות שמצביעות על המטמון הנכסף בארצות רחוקות. אבל הצבעוניות והניקיון לקחו את זה למקום טיפה יותר עכשווי וגרפי".

ניתן לעיין בעטיפה באתר של מירב, ובכל מקרה – רוצו לשמוע את האלבום!

עינב ג'קסון כהן – עץ נופל ביער

אחרי זמן לא מבוטל ששמה של עינב ג'קסון כהן הסתובב במקומות שאני הסתובבתי בהם, שיחררה עינב את אלבום הבכורה הכה יפה שלה. כבר הרבה זמן לא היה כאן אלבום פסנתר אמיתי וראוי, והתקליט הזה גרם לי לשים לב כמה היה חסר לנו אחד כזה בשנים האחרונות. הבחירה בעטיפה בשחור-לבן (בעיצובה של נוית בר) כתגובה לצבעי הקלידים היא מקסימה (ובדיעבד מתבקשת, בעצם), ועולה בקנה אחד עם המינימליזם והעדינות שבמוסיקה.

אני מתקשה אך מקצר מכיוון שפוסט ייעודי לעטיפה יעלה כאן בקרוב (עם תמונות יפות מהסט), ובכל זאת טעימה קטנה מדברי עינב על העטיפה: "הבית, החדר והמיטה מאד נוכחים בשירים שלי, ולכן זה הרגיש הכי נכון להצטלם איתם ובתוכם. אני לא זוכרת את הרגע המדויק שבו זה קרה, אבל מצאתי את עצמי מצטלמת באוויר תוך כדי זינוק והתרסקות אל המיטה. אם זה היה וידאו אני מדמיינת אותו בהילוך איטי מאד. אבל מאחר וזה שוט בודד –  סיון [שחור] צילמה את כל השלבים, והתאהבנו במיוחד בתמונה שתפסה את ה"רגע שלפני". במשך שנתיים הייתי בטוחה שאקרא לאלבום 'ניתוח לב פתוח'. צילום העטיפה הוא גם זה שבסופו של דבר נתן לאלבום את שמו. לא יכולתי לתת לו אף שם אחר". תחכו בסבלנות לשאר, מצטער :).

אלון עדר – אלון עדר

האלבום של אלון עדר הוא פנינה קטנה ונעימה, שמקומה במוסיקה המלודית והמולחנת היטב של שנות השבעים שלנו (שם טוב לוי, גרוניך, כספי, רכטר וחברים). עדר (בנו של יהודה עדר המפיק, המוסיקאי וחבר להקת תמוז בעבר) נעזר בטקסטים של אברהם חלפי, יהודה עמיחי ויורם קניוק, ומלחין אותם באופן מורכב אך נעים וקליט. על העטיפה מתנוססת דמותו של עדר, מורכב משכבות עץ בצבעים שונים (טוב שיש פה תמונה ליד). שי לניר מ- dvivo design מספר שהאלבום מתעסק בהלחנת שירי משוררים, והם ניסו להעניק לו מראה של ספר שירה. עקב כך, החוברת עצמה מינימליסטית וכוללת את מילות השירים בלבד. עדר צולם בצורה old-fashioned, בדומה לאופן שבו סופרים מצטלמים לספרים. העטיפה הקדמית היא הפשטה שלו, בחיתוך לייזר. "בניגוד לעוזי פיינרמן, גבע אלון ושאר היוצרים שנעים בסביבת הקאנטרי, רצינו לייצר מראה יותר 'גרמני' ופחות 'אמריקאי'. היו נסיונות בזכוכיות ובמתכת, אבל העץ הקנה הרבה חמימות של חומר יסוד ונבחר לשמש את העטיפה. בסוף אפילו קנינו לעצמו מכונה לחיתוך לייזר למשרד מרוב שהיינו מרוצים מהתוצאה". עוד אימאג'ים מהעטיפה – כאן. יפה ומיוחד.

יעל לוי – אי ירוק בים

"תעשה מה שאתה רוצה".

עם ההנחיה המפורטת (והאמיצה) הזו יצא לדרך גיא ביבי, אחרי שיעל לוי התרשמה מהעבודות שלו במסגרת שוטטות באינטרנט וחיפוש אחר מעצב. האלבום כולל חלק ראשון של עיבודים חדשים לשירים ישנים, וחלק שני של גירסאות אקוסטיות ואינטימיות יותר לשירים חדשים. גיא מייצר (בין היתר) קולאז'ים מדהימים, וסט חדש נוצר לטובת האלבום. "בתחילת הדרך עוד לא היה ברור כיצד יקרא האלבום", הוא מספר. "הכנתי קולאז'ים לסינגלים בזה אחר זה. לרוב אני קונה תמונות ודמויות בשוק העתיקות בכיכר דיזנגוף, ומשתמש בהן לעבודות שלי. כך היה גם בקולאז' לטובת האלבום הזה". לאחר שהוחלט שייקרא "אי ירוק בים",  ביקשה לוי שישתמש בדמויות שיצר בסינגלים לטובת העטיפה. "כל פנים החוברת נמצא על אי, ביבשה. רק בצד הקדמי והאחורי ניתן לראות שהיבשה מוקפת במים. המלאך בשער הוא ספק מלאך מוות, ספק מושיע. מאחור ניתן לראות ספינה מתקרבת, חצי טרופה. מותיר מקום לפרשנות אופטימית או פסימית".

יש לי כבוד והערכה רבה ליעל לוי. אלבום הבכורה שלה (למרות עטיפתו המחרידה) הוא קלאסיקה ישראלית אמיתית, עם שירים מופלאים כמו "תמונה" (דה-בה-דה-בה-דה וחוזר חלילה, ללחנו של קלפטר), "גשם הקשב לנשים" ו"ניחושים של ים". לוי תמיד יצרה אצלי את הרושם של מי שהולכת ליד, ולא דרך ההמון. יש גם משהו מאוד אמיץ להפקיד עטיפת אלבום ולהעניק למעצב חופש יצירה מוחלט וטוטאלי, שהשתלם בסופו של דבר בעטיפה הזו. הבחירה בקולאז' מאפשר לגשר יפה בין ישן לחדש, ברוח האלבום. "בפעם הראשונה שיעל ראתה את העטיפה, היא היתה קצת בהלם. היא ציפתה למשהו יותר נשי ונבהלה קצת. לאחר מכן התקשרה אליי ואמרה שהיא מהופנטת מהתמונה ולא מפסיקה להסתכל", מספר גיא. התוצאה הסופית מקורית, לא שגרתית וקצת חתרנית, וזה מתיישב יפה עם יעל לוי בעיניי.

ברי סחרוף – אתה נמצא כאן

אחרי כמה שנים קצת פחות מעניינות, ברי חזר בגדול והפציץ עם האלבום המצוין הזה. אחרי שכבר חצה את גיל 50, סחרוף פשוט ממשיך להיות רלוונטי לפחות כמו כל יתר היוצרים הצעירים שאמורים להיות פורצי דרך. לאלבום עצמו טקסטים מצוינים, עם לחנים מזרח-תיכוניים ורוקיסטים כאחד, והפקה שעושה בית ספר לכל השאר. העטיפה מציגה עבודות של האמן אבי (אברום) יאיר, חבר ילדות של סחרוף. אברום מרבה לעסוק במפות, ובעבודותיו הוא נוגע במקום שבו אנו נמצאים ובקיום שלנו. ברי ביקר בתערוכה שלו תחת אותו שם, התרשם מהעבודות והרגיש שהן מדברות בדיוק על מה שהאלבום עוסק בו – מיקומו של האדם בסביבה בה הוא נמצא. דור כהן, מעצב ותיק, הצטרף וסייע לגרום לעטיפה לקרום עור וגידים. חלק מהעבודות שהוצגו בתערוכה נכנסו לחוברת, וחלקן נוצרו במיוחד לטובת העטיפה (תוך התאמה למימדי הדיסק, דוגמת השער הקדמי).

העטיפה המיוחדת הוצגה באתר בעבר, עם התייחסותם של האמן אבי יאיר והמעצב דור כהן, וניתן לקרוא עליה בהרחבה כאן. עטיפה שדורשת זמן ומשאירה מקום למחשבה, ולא רק לשם רפרוף אגבי. יופי של דיסק, יופי של עטיפה.

רמי פורטיס – החבר אני

אני כבר הייתי עם שלושת רבעי פוסט כתוב, והעטיפה הא-ד-י-ר-ה הזאת פשוט השתחלה לה פנימה ברגע האחרון. פורטיס שחרר לפני שבועיים אלבום חדש, העלה אותו מיד לרשת, ויותר מכך-  נתן לקהל המאזינים לדפדף בעטיפה אונליין. האחראי הבלעדי לספרון\חוברת הזו הוא האמן פילפלד (ניר פלד), וקשה שלא להתרשם מהדברים המדהימים שהוא עושה ומוצגים באתר הבית שלו. אולי אכתוב על האלבום הזה בפירוט יום אחד, אבל קצת לבינתיים –

"בתחילת הדרך כתב פורטיס מעין מניפסט על החבר אני", מספר פילפלד. "מיהו אותו חבר? האם זה בעצם אני? חבר סודי בתוכי? או מישהו אחר? בעקבות כל אלה, הכנתי כמה סקיצות. בפרט, יצרתי את אותה דמות בלי פנים, שמסתירות אותן הידיים, ואותה גם הכי אהבתי". בהפקה התגובות היו קצת סקפטיות, אבל פורטיס התעקש בפניו שימשיך, שיעשה מה שהוא חושב ושלא יתן לאחרים להתערב. "המשכתי משם ויצרתי איור ייעודי לכל אחד מהשירים. אני חושב שזה הוביל להחלטה לייצר את העטיפה בפורמט של ספרון קטן". המארז הסופי מדהים ביופיו בעיני. פורטיס מודה בסופו לפילפלד "על הדרך המרהיבה בה המחיש את החבר אני לכדי כך שאנו נוכל לצפות בו…יש בה סמלים וסימנים והמבט המעמיק של הרואה רחוק, ואני שמח בכל ליבי על השותפות הטובה והיצירתית בינינו, זו שיצרה את המפגש המרתקשל מוזיקה ואמנות הנראה לעין".

העטיפה הקודמת של פורטיס משולש היתה אחת המדהימות שנוצרו כאן עד היום, כשהוא הוכיח את החשיבות שהוא רואה בעיני המוצר המודפס (וגם עשה בית ספר לכולם על הדרך). בסוף יוצא שמי שמתחרה בה בעוצמה שלה ובמקום אותו היא תופסת במארז שהמאזין מקבל ליד היא בעצם העטיפה של האלבום הבא של המשוגע. אני מדפדף, ואז מדפדף שוב. קאבום!

j. viewz – rivers and homes

j. viewz, הלא הוא יונתן דגן וגם האיש שלנו בניו יורק, שיחרר לאחרונה אלבום (מצוין, אגב) עם אחת העטיפות המרשימות שאני זוכר שיצאו בארץ. "לא ראיתי סיבה אמיתית לקנות מוזיקה על דיסקים, אלא אם כן לאריזה יש ערך ויזואלי, מוצר שכיף לך לשים בסלון, או משלים איזו תמונה קונספטואלית יחד עם המוסיקה", הוא מספר. לאלבום סאונד אלקטרוני נקי, נעים וטבעי, והוא מצטרף לרשימה ההולכת וגוברת של אמנים ישראלים שנשמעים כמו חו"ל ועושים את הדבר האמיתי.

אני ממש מתאפק ועוצר את עצמי בכוח מלספר את כל סיפור העטיפה, ומבטיח פוסט ייעודי בשבועות הקרובים. כמה מתאבנים בכל זאת כדי להסביר למה אני כך כך מתלהב –

האלבום מגיע כספר של ממש, בכריכת קרטון עבה (3 מ"מ). במרכז העטיפה ישנו חור עגול, שמאפשר להדגיש את עומק הכריכה וגם מאפשר הצצה לתוך הפנים העדין יותר (מתוך ה- home לעבר ה- rivers, אם תרצו). העטיפה הפנימית מרכיבה ספר של 26 עמודים, כשלכל שיר מוקדש דף ויצירה משלו. הצילומים הם בעיקר צילומי טבע ונוף, כל אחד על ידי צלם אחר. תהליך יצירת האלבום עצמו כלל העלאה של שיר אחד מדי חודש לאתר של דגן והאלבום התמלא לאט לאט בעיבוד ובשיתוף קהל המאזינים. אמנים ויזואליים שדגן מעריך (ממספר מדינות בעולם) קיבלו בהדרגה סקיצות של השירים בעבודה ויצרו אימאג'ים תואמים על פי קווים כלליים בלבד. הבחירה בקונספט של 'כאילו ספר' נעשתה "בעיקר בגלל האלמנט ה'יומני' של עשיית הפרוייקט", לדבריו. "הספר מציג מין יומן של השנה האחרונה". ההדפסה נעשתה בשני בתי דפוס שונים, הטיפוגראפיה המאסיבית (בהשראת המעצב דן ריזינגר) הוטבעה בכריכה ("די-בוס"), ולא נותר לי אלא להגיד וואו אחד ענק. כבר כתבתי פה בעבר שאחת התגליות של מעצבי עטיפות התקליטים בשנים האחרונות בעולם היא שאפשר להשתמש גם במימד העומק. הפורמט חי ובועט יותר מאי פעם, ואנחנו על המפה. רוצו לקנות!!!

דודו טסה והכוויתים

העטיפה הכי מוצלחת שראיתי כבר הרבה זמן במחוזותינו, והטובה שבהם לשנה זו בעיניי, היא זו של דודו טסה. במשפט, למי שפספס – דודו טסה מגיש מחדש, בשפת המקור, שירים מההרכב המצליח של סבו ואחיו בעיראק. בעטיפה הקדמית ניתן לראות תמונה בשחור-לבן של ההרכב של האחים אל-כוויתי, שני דורות אחורנית. התמונה (לקוחה מתוך אלבומו הפרטי של טסה) לכאורה חגיגית ופורמלית, אבל הסיפור אישי והמשפחה אמיתית. עוד בחוברת – כל מילות השירים בערבית ובתרגום לעברית (ע"י דפנה דורי). סמי מיכאל כותב הקדמה על המסורת המוסיקלית היהודית הבגדדית. טסה מוסיף עמוד משלו על המוסיקה הזו, שליוותה אותו מילדותו ועל איך היא לימדה אותו להכיר את סבו (שנפטר שלושה חודשים לפני שנולד). כל החוברת כולה שומרת על אותו מראה ישן בשחור ולבן, כשהקישור להווה נעשה בעיקר ע"י שימוש בצבע ורוד מסטיק בוהק. השילוב הזה בין ישן לחדש, בין מסורת לקידמה, בין העבר לבין החדשנות – כל אלה באים לידי ביטוי בצורה נהדרת בחוברת שמצורפת לאלבום.

זה כנראה לא האלבום שהכי אהבתי השנה, אבל הוא ללא ספק התקליט הכי חשוב שיצא השנה, בעיניי. הוא מסמל את הנקודה שבה היוצרים בארץ הפסיקו ליצור מוסיקה עם נגיעות מהמזרח, ולראשונה היישירו מבט והלכו עד הסוף. במשך שנים טסה עסק טסה במוסיקה מערבית לכל דבר, והפעם ניסה לעסוק ולחקור עד הסוף את העבר שלו. המון נגנים וחברים סייעו לשמר את הסאונד המקורי והוא עצמו מעיד על עבודה אינטנסיבית בהקשר של שירה והגייה נכונה בשפת המקור. החוברת הנהדרת, בעיצובה של נטע שושני (שטרם הצלחתי לאתר לצערי – אשמח להפניה למי שמכיר), עשתה יותר ממה שעטיפה טובה צריכה לעשות. לא רק שהיא השלימה את המוסיקה באלבום, היא גם סיפקה את כל החומר, הרקע והרגש כדי לספוג אותם עד הסוף. ניתן לדפדף בחוברת עצמה גם באתר הבית של טסה. ואם זה לא מספיק – האלבום יצא גם בויניל, ועוד תוצרת הארץ. אין בה את הגרנדיוזיות וההשקעה שיש בשתי הקודמות ברשימה, אבל היא הצליחה לגעת ולרגש אותי, ודיברה אליי יותר מכל עטיפה אחרת. תענוג צרוף, ועטיפת השנה שלי.

מה חשבתם, יש גם כאלה.

אהוד בנאי – רסיסי לילה

אהוד הוציא השנה אלבום בערך יחד עם ברי ונעם רותם באותו זמן. אני לא זוכר מתי בדיוק זה היה (אולי פסח), אבל רק זוכר ששמעתי אותם ברוטציה במשך איזה שבועיים-שלושה. אין ספק שהמארז של אהוד היה המשמעותי שבהם מבחינת נפח. ובכל זאת, יצאתי מאוכזב. למה? ניסיתי למקד את הסיבה, והאמת היא שהעטיפה פשוט לא מעניינת במיוחד. על השער מופיע הסימון בשבילי הליכה של מבוגר (משורר?) וילד. בראיון שערך יניב אלון מ"המגבר" עם אהוד, הוא סיפר שהתמונות בחוברת מתארות את הנופים שבהם הוא נוהג ללכת. רוב התמונות צולמו בשעת לילה וקשה מאוד לדעת מה רואים (למעט פנסים עמומים). למארז מצורף זוג דפים מתוך "הדף הלבן" – מעין יומן אינטרנטי שבנאי מנהל באתר הבית שלו, וזה תמיד כיף לקרוא. ובכל זאת, את זה קראתי כבר שם קודם לכן. בנאי יחסית משקיע במארזים שלו (אלבום ההופעה המשולש, למשל), ופה יצאה פשוט עטיפה, איך לומר, משעממת. חבל.

ואם כבר הזכרנו את העטיפה הזו, אני חייב לפרוק מעליי משהו שמטריד אותי כבר תקופת מה – למה כל עטיפות הקרטון הישראליות שעושות שימוש בדבק מתפרקות אחרי שבועיים? האם זה יותר מדי לבקש? אם אני מוצא את עצמי מדביק אותם לבד מחדש, כנראה שאתם עושים משהו לא בסדר.

הדג נחש – 6

פייר – התאכזבתי. הדג נחש אחראים לכמה מהעטיפות הטובות שהיו כאן בעשור האחרון (ומהוות גם את חוד החנית של עטיפות הסטודיו של דורון עדות). חלקן הברקות (חומר מקומי, לזוז), חלקן סתם טובות (בעזרת הג'אם), אבל פה זה בערך נגמר. הלוגו המנצח של "לזוז" שמלווה את הלהקה כבר שנים הוא הראשון שעובר לי בראש מבין כל הרכב ישראלי שהיה פה עד היום (כולל שבלול, הקליק, מוניקה סקס, נטאשה, בנזין ומי לא). המותג השתרש, אפשר להתקדם הלאה. יש לדג נחש פריבליגיה אמיתית לעשות איזו עטיפה שהם רוצים. ובכל זאת – שם האלבום  ("6") בצבעי הלוגו על העטיפה הנוכחית. אייקון הילד המשתין בצבעים אחרים על עטיפת האלבום הקודם. העם דורש לראות קצת אומץ בעטיפות. חברי הדג נחש היו אומרים על זה – "השיר הזה נחמד\אבל זה לא מספיק".

חוץ מזה היו עוד לא מעט עטיפות שהסיכום הזה לא יהיה שלם בלעדיהן: העטיפה המדליקה של אומללה המדליקים (בעיצוב של דקל חברוני המדליק אף הוא, וכאן תוכלו להתרשם מהתהליך העבודה על העטיפה – מקווה לפוסט בקרוב); מונטי פיורי שעושים סרף איטלקי ומשעשע א-לה סאן רמו, עם עטיפה ברוח התקופה + ציציםהעטיפה העשירה והשמחה שיעל בר עשתה למארש דונדורמה; המועדון, שבאמת הצליחו להפתיע אותי עם שובר לצ'ייסר בפאב הצ'ייסר בפלורנטין שהתחבא באריזה (כה מבריק!); ורונה קינן, שעשתה לי חיים קשים. אם אתם חושבים אחרת או שחושבים שפספסתי משהו, אתם יותר ממוזמנים להגיב למטה.

שתהיה לכל קוראיי הנאמנים (והמזדמנים) שנה מצוינת! אוהב אתכם ושמח שאתם עוקבים. אם עוד לא הצטרפתם לדף הפייסבוק של "סיפור, כיסוי", זה הזמן (מיקסטייפ דה בסט אוף תשע"א בעריכתי נמצא שם, להנאתכם). תאכלו מלא ראש של דבש, וניפגש בצד השני של החג עם פוסטים בפורמט הישן והטוב.

ביוש!

Read Full Post »