Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אבי גנור’

"הי עופר. העמדת אותי במצב מביך…אין לי אפילו שבריר זכרון מהכריכה עליה אתה מדבר. שנים הייתי המעצב של חברות התקליטים 'הד ארצי' ועוד הרבה חברות כמו הליקון. ספציפית את הכריכה של גרוניך איני זוכר…"

עטיפה אחורית

גזיר המייל הזה מהמעצב ספי מטיוק נקבר אצלי במעמקי התיבה לפני אולי שנה וחצי. "30 שנה – לך תזכור" כדברי הגששים. גרוניך מעולם לא הצטיין בעטיפות פרועות ויצירתיות כפי שניתן היה לצפות ממוסיקאי פורה שכמותו, וכך גם זו של "צמר גפן מתוק". מה יש בה כבר? אחד שלמה עטוף בשמיכה ממוסמרת לקיר, מוחה את עינו בעוד שערו הארוך משתלשל ממנה. בצדה האחורי – אותה שמיכה, עם קווצת שיער מבצבצת החוצה. צבעים חזקים וברורים; הטייה אלכסונית וגופנים מדיפים ביחד ניחוחות חזקים של אייטיז. ובכל זאת, נורא רציתי לכתוב על התקליט הזה בשעתו – אחד האהובים עליי בעברית בכל הזמנים, לא פחות. בשבוע האחרון יצא לי לחזור אליו ולשמוע אותו איזה פעם-פעמיים-עשרים, ולהבין שוב עד כמה התקליט הזה מופלא וקסום. אז הנה אני כותב ספונטנית ומהבטן, כפי שראוי לאלבום של גרוניך. הפעם פחות עטיפה, אנד לט דה מיוזיק טוק.

(אחיזת עיניים  \\ ככה זה נפתח. השיר היה פותח את הופעות הסיבוב ההוא, כאשר הבמה הולכת ומוארת עם השיר. לעצום עיניים ולפקוח את האוזניים. קסם:)

במהלך 1980 סיים גרוניך את לימודי הקומפוזיציה בניו יורק ושקל את המשך דרכו. באותה תקופה הגיע לארץ למספר הופעות, תחילה עם "צליל מכוון" ולאחר מכן בכוחות עצמו (שתועדו גם באלבום ההופעה "קונצרט" – הנה שיר כביר מתוכו). התלהבות ניכרת בקהל הישראלי, לצד הצלחת "סימפטיה" לביצועה של נורית גלרון הותירו בגרוניך רצון לשוב ארצה ולהתמקד בכתיבה בעברית. לשם כך זנח את ההלחנה בסגנון הקלאסי בה עסק באותה עת, ושבחלקה היתה מיועדת להשתלב במחזמר "אמריקה" שגרוניך השתתף בכתיבתו.

במשך מספר חודשים עמל גרוניך על "צמר גפן מתוק", אשר בהשפעות המוסיקה ששמע באותה עת ניתן להבחין מיד – ג'אז, פיוז'ן, רוק מתקדם ומוסיקה קלאסית. מאז אלבום הבכורה שלו "למה לא סיפרת לי" חלפו כמעט עשר שנים, ונדמה שגרוניך התמתן מעט. האלבום אמנם קל הרבה יותר להאזנה מקודמו, אך אולי המורכב והעשיר ברפרטואר הענף שצבר במרוצת השנים.

(איש קש \\ שיר נפלא, בכל קנה מידה:)

" בהאזנות ראשונות – 'צמר גפן מתוק' הוא תקליט מהמם", כתב קוטנר עם צאת האלבום ב- 82'. "ההפקה שלו (שלמה גרוניך עם מתי כספי) היא העשירה והמגוונת ביותר שנשמעה עד היום בתקליט ישראלי. יש כאן מבחר של מקצבים, סגנונות וצבעים מוסיקליים המעוטרים בשפע בלתי-רגיל של רעיונות, גימיקים, מצלולים והפתעות…לשלמה גרוניך של "צמר גפן מתוק" אין העצב החולני שהיו לו פעם וגם לא את ההומור המטורף. מה שיש לו זה דמיון ויכולת מוסיקלית מרשימה (שאינם מנוצלים עד תומם) וכלי הפקה מעולים. לתקליט הזה אני מתייחס כתרגיל ב'איך להפיק תקליט מעניין'".

תמונה אדירה

בניגוד אולי ל"למה לא סיפרת לי", התקליט הזה נשמע הרבה יותר מוקפד, מהודק ומדויק. תמיד ישנו קו עדין שיש לשמור עליו בין היצירתיות והספונטניות לבין והדיוק והקפדנות, והאלבום הזה נחשב בעיני כנקודה המאוזנת ביותר בדיסקוגרפיה של גרוניך. צוות הנגנים שליווה אותו בתקליט הוא האליטה דאז ועמודי התווך של הרוק הישראלי בראשית שנות השמונים ובכלל. מורדי פרבר (רגע לפני שנטש לארה"ב ופתח בקריירת ג'אז מצליחה) משייט לו על הגיטרות כמו צל שרודף את הקלידים של גרוניך. אלון נדל מזכיר שוב מאיפה נולד הבס הישראלי שקשה לטעות בו, ואילו מאיר ישראל איזן היטב בין האגרסיות וההתפרעות לעדינות והרגישות בשירים השונים. פטר ורטהיימר נתן חלקו בקלרניט ובסקסופונים השונים, אשר להם מקום מרכזי באלבום הזה. ובל נשכח כמובן את גרוניך עצמו, שד על הפסנתר, מוג, אורגן חשמלי, פנדר רודס ושאר מיני קלידים שלוקחים חלק בתקליט.

(שומקום \\ קליל, משעשע ומולחן לעילא:)

מעל כל אלה ניצבה הפקתו של מתי כספי, חברו ושותפו הותיק של גרוניך. עיקר עבודתו של כספי היה בעיצוב הסאונד של האלבום. גרוניך סיפר כי הבחירה בכספי נעשתה בשל "חוש הבאלאנס המוסיקלי שלו וההקשבה הנקייה שלו, היכולת שלו לשים את הדגש על הפרטים הנכונים ולהוציא בפוקוס את הדבר הנכון ביצירה מוסיקלית גדושה ומלאת פרטים". הפער בין השניים נסוב בעיקר סביב שירתו של גרוניך, כאשר כספי משך לכיוון של שירה נקייה ומדויקת יותר, ובפחות רגש. "מתי הלך נגד מה שטבעי לי – להביא את התחושות האלה לרגע שבו אני עומד עם אוזניות באולפן. לפי מתי, הטייפ לא משקף התרגשות, אלא קול טוב, נוכחות ונקיון".

אחד השירים המיוחדים באלבום, "עוד לא עצרתי", כולל ג'אם סשן מטורף שמשלב עיבודים אוריינטליים, השפעות אמריקאיות וסולו סיטאר. גרוניך ביקש ממורדי פרבר להשיג נגן סיטאר להקלטה, ועל כך מספר פרבר: "שלמה ביקש שאביא נגן סיטאר, אבל אחרי שמצאתי את הכלי אצל חבר, החלטתי לנגן בו בעצמי. ישבתי כל הלילה ולמדתי את הכלי, ובבוקר באתי לאולפן וניגנתי את הסולו". זו היתה הפעם היחידה בחייו בה ניגן פרבר בסיטאר. מילות השיר מופנות ברמיזה לעבר קהל המאזינים ומבקרים, שלא תמיד עיכלו את יצירתו של גרוניך.

באלבום הזה, הטקסטים (ברובם נירית ירון-גרוניך) הפכו מעורפלים יותר מבעבר, אבל הסאונד והשירה מוקפדים ומדויקים לעילא. הקו בין הטירוף לשקול מעולם לא היה דק יותר. לפעמים ד"ר ג'קיל, לפעמים מיסטר הייד.

אני אוהב את זה שהשיר הכאילו-ציוני "ישראל" ("המקום הנכון במזרח התיכון"!) נפתח ב- Eins! Zwei! Drei! Vier!, ומלווה אותו מקהלת פועלי בניין שגרוניך אסף באופן ספונטני באותו יום. אני מתמוגג מהשיוט המשועשע על הפסנתר ב"שומקום". אני מתרגש מהעדינות ומהרומנטיקה של "מדגם". אני עדיין מופתע כל פעם מחדש על משפטים כמו "אני חולץ צנוניות משדייך". ולעזאזל, אני אוהב את זה שאחרי שיר בשם "איש קש" בא השיר "אישה קשה".

(הפרי אותי \\ אם רק שיר אחד מתוך האלבום, זה האחד שלי. הכפלת קולות, לחן מטורף, סינתוזים של מוג ושלמה גרוניך בפרץ יצירתיות עוטף את הכל. שלמות:)

בחוסר מזל, סיבוב ההופעות שנקבע לצאת האלבום תוזמן לשבוע טרם כניסת צה"ל ללבנון ותחילתה של המלחמה (הערת אגב: צריך להודות שנדרשות הרבה ידיים כדי למנות את כלל האלבומים שסבלו מחוסר מזל שכזה במדינתנו רוויות המלחמות במשך השנים). כך או כך, זה בוודאי לא היטיב עם האלבום, שאחרי הכל צריך לזכור שמלכתחילה אינו קל להאזנה ככל אלבום של שלמה גרוניך. לצד חוסר ההצלחה המסחרית של האלבום, זכה התקליט להכרה משמעותית על האיכויות היצירתיות שהוא טומן בחובו. עם השנים התחבב האלבום על יותר ויותר אוזניים, ומיצב עצמו כקלאסיקת רוק חשובה בפנתיאון הישראלי. החלילן הנפלא הרבי מאן אף הקליט גירסה יפהפיה משלו ל"נואיבה" הענוג.

כעבור שנים רבות של היעדרות מהמדפים, ולאחר שמחירי העותקים הקיימים של התקליט הרקיעו שחקים (איכויות האלבום נפוצו גם בחו"ל בקרב חובבי הרוק המתקדם בעולם), החליטה "הד ארצי" לעשות חסד ולהוציא מחדש את "צמר גפן מתוק" בגירסת רימאסטרינג בשנת 2004. יש לשבח את "הד ארצי" על העבודה היסודית שנעשתה לטובת השחרור החדש, במסגרת סדרת "בראשית" שלה – ראשית, איכות הקול השתפרה במידה ניכרת, בעבודה שהתבססה על הסלילים המקוריים היכן שמצבם התיר זאת. שנית, נוספו לאלבום קרוב ל- 25 דקות של גרסאות מוקדמות שהוקלטו על ידי גרוניך בטייפ בערוץ בודד בביתו. אלה מאפשרות הצצה לעבודה טרם העיבודים, וכן לשירה היצרית והפחות-מוקפדת שמתי כספי ניסה למתן. צורפה גם הקדמה מפורטת על אודות האלבום מאת עופר שנער, פירוט של שיר-אחר-שיר, התייחסות של כספי לעבודה על התקליט וכמובן מילות השירים וקרדיטים – אלה מודפסים על גבי טיוטות דפי התווים של השיר "מדגם".

בהופעת ההשקה של האי.פי. Delicately Violent של איטליז, אירחו את גרוניך בביצוע של "לונה פארק", השיר שחותם את "צמר גפן מתוק" ואחד משיאי הפרוגרסיב הישראלי בכל הזמנים בלי שום ספק. מי שהיה שם, זוכר איזה רגע בלתי נשכח זה היה. הלהקה אירחה איזה מן אבא רוחני והתרגשה אפילו יותר מהקהל. כל הבארבי קפץ על הרגליים מהשנייה הראשונה, ועשה רושם שאין בקהל מישהו שלא מכיר את השיר הזה (אני משוכנע שחלקו הגדול טרם נולד כשהשיר הזה יצא). דור הולך ודור בא וגו'. גרוניך התפרע שם על הקלידים כמו ילד בן 15, וכל הלהקה עם חיוך טיפשי שאומר שעכשיו אפשר לפרוש בשקט. רוק'נ'רול.

———————————————————-

כל האלבום ניתן להאזנה כאן ביוטיוב בערוץ של שלמה גרוניך. לקריאה נוספת אני ממליץ על הפירוט באתר הבית של גרוניך, על מה שהיה למתי כספי לספר על האלבום, על הביקורת של יואב קוטנר מ- 1982 ועל החוברת שנלווית למהדורה המחודשת של האלבום, אותה אני ממליץ לרכוש בחום רב (בכולם נעזרתי גם בכתיבת טור זה).

ורגע לפני סיום – אחד מקטעי הבונוס בגירסה החדשה הוא "קליידוסקופ", שיר של דפנה ארמוני וגרוניך, שהתמודד בקדם אירווזיון 1981. הטקסט המבריק ("קליידוסקופ! מיקרוסקופ! טלסקופ, פריסקופ, סטטוסקופ!"), הלחן העליז והכוריאוגרפיה של גרוניך הביאו אותם היישר למקום הלפני אחרון בתחרות. נייס וואן.

שלמה גרוניך – "צמר גפן מתוק", 1982. עיצוב – ספי מטיוק. צילום – אבי גנור. איסוף ועריכת מהדורה מחודשת – עופר שנער ובועז הראל. עיצוב מהדורת 2004 – דור כהן.

Read Full Post »

1. איפה, איפה הם כולם?

תיעוד הוא לא צד חזק של המוסיקה הישראלית, בוודאי בוידאו. יש מעט מאוד חומר מצולם על הרוק הישראלי, כשאת רובו אסף (או לפחות הנגיש) קוטנר לציבור הרחב בעיקר בשנים האחרונות בסדרות "סוף עונת התפוזים" ו"האלבומים" המשובחות. נכון, יש גם "חייב לזוז" הנהדר על אהוד בנאי והפליטים, ו"שמיים שרוטים של גלויה" על נושאי המגבעת (יש ביוטיוב!), ו- Raging Souls על מינימל קומפקט (כנ"ל!!!), אבל בסך הכל מדובר בכמה טיפות קטנות בים לכל היותר.

על כן, מה רבה היתה הפתעתי כשגיליתי (ממש לאחרונה) שבשנת 1990 יצא סרט בשם "כל האנשים הבודדים", המתעד את ימיה המוקדמים של החברים של נטאשה עד לצאת אלבום הבכורה שלהם. הסרט (בבימויו של אשר טללים) הוא חלק מטרילוגיית רוק שיצר, עם סרטים נוספים על אלברט בגר ועל אהוד בנאי. מה מוביל אדם ב- 1990 לצלם סרט ולנבור בעברה של להקה ישראלית צעירה מיד עם צאת אלבום הבכורה שלה איני יודע, אבל טוב עשה.

2. אמא חולה ואבא חסר אונים

איזה ניגוד מטורף. כמה ששמחתי לגלות את פיסת ההיסטוריה הזו, כך סיימתי את הצפייה בה בבחילת חוסר נוחות שכזו, מהסוג שצובט בלב ומטריד את מנוחתך במשך כמה שעות טובות. הסרט מתאר באיטיות מרובה את סיפורם של דוכין, הררי, קוזו ושטרית בימים שלהם טרם עזבו את הצפון והקימו את הלהקה. המטען האישי שסחבו עימם מצמרר עד כדי בלתי נתפס. אבא של קוזו מספר שהיה עובד בים לתקופות כה ארוכות, עד שלעתים היה מגלה שיש לו עוד ילד רק כשהיה חוזר הביתה; ארקדי דוכין מספר על קשיי ההסתגלות הנוראיים שהיו לו כשעלה לארץ בגיל 15, בעקבותם היה מסתגר בבית וגוזר על עצמו שתיקה; למיקי הררי יש אח נעדר (בסרט הוא אף קורא קריאה נרגשת למקרה שמישהו פוגש בו), ואחרי שאביו עזב את אמו, היה היחיד לטפל בה במחלת הסרטן שלה עד למותה (בהיותו בן 16); מיכה שטרית גדל במשפחה קשת יום ביקנעם, וכשנחשף רומן בין אביו לאשתו של השותף שלו, ירה השותף באביו, בדודתו ובסבתו. מיכה שטרית היה אז בן 11 בלבד.

כולם גדלו בפריפריה בצפון הארץ, כולם במקומות ולרוב בתנאים קשים. גם התרחשותם של אותם סיפורים אישיים (למשל של שטרית) במקום קטן שבו כולם מכירים ומדברים, לא עשה להם טוב. חברי הלהקה הגיעו לתל אביב חסרי כל ובעיקר בודדים (ומכאן גם שם הסרט, בקריצה למילות אלינור ריגבי של הביטלס). הסרט איטי מאוד, ומצולם בגווני כחול קודרים. ניתן לראות בו גם לא מעט קטעי הופעה נדירים בגירסאות מוקדמות, אך עיקר הסרט מניח את היסודות לזעקה שבאה מתוך המוסיקה שלהם.

(נכון לרגע כתיבת שורות אלה, הוא אפילו זמין ברשת, באדיבות שולץ. אם יש לכם 45 דקות פנויות וטוב לכם מדי)

3. משהו לא דומה

אני אוהב את האלבום הזה של נטאשה מאוד מאוד. הוא לא פומפוזי ויומרני כמו "רדיו בלה בלה", וגם לא מושלם בדרכו שלו כמו "שינויים בהרגלי הצריחה". זהו אלבום "קטן" שכולל אסופת שירים מלנכוליים מלאי רגש בגווני קלידים ותופים של סוף האייטיז. מיכה שטרית הוא אחד הכותבים הטובים ביותר שיש לנו (ולא תמיד זכה להערכה הראויה בעיניי), ואילו ארקדי דוכין ידע ללדת אותם מחדש בלחן דרמטי ובשירה כנה שבוקעת מהלב.

יותר מכל, זהו כפי הנראה האלבום הכי עצוב שאני מכיר בעברית (בתחרות מתמדת עם אביתר בנאי הראשון). כל אותו תיעוד בסרט הוא בדיוק החלק החסר בפאזל כדי להבין כיצד נולד כזה אלבום רגשני וזועק. בנוסף, תמיד תהיתי על קנקנה של התמונה המוזרה שבחזית עטיפת האלבום. זוהי אם כן תרומתי הדלה לעניין התיעוד, ומסתבר שהתמונה עולה בקנה אחד עם כל מה שהזכרתי פה קודם לכן.

4. מלנכולי על הגג

סיפורנו מתחיל בשנת 1942. יהודי ציוני יוצא טריפולי בשם רפאל חביב הקים בניין מדהים ביופיו ברחוב שלמה המלך 31-33 בתל אביב. מדובר במתחם בן שני מבנים שמחוברים זה לזה, עם מבואת כניסה משותפת, מדרגות מרשימות, פירי אשפה, בריכת דגים ומזרקה בכניסה. בשנות המלחמה ובאלה שלאחריה, עמד המבנה ריק למדי, עד שהוסב לבית מלון עם הקמת המדינה. במהלך שנות השישים, שכר אותו משרד הבטחון לטובת תפקוד כ"בית החייל". להקות צבאיות ושחקנים רבים התגוררו בו בתחלופה שוטפת במשך כעשור, ביניהם ששי קשת, מירי אלוני, דודו דותן וירדנה ארזי.

בתום תקופת זוהר זו, חזר המבנה לתפקד כמלון דירות. רפאל חביב נפטר, ובנו יעקב השתלט על הבניין לאחר מאבק בין בני המשפחה. רפי חביב (בנו של יעקב, ואחד מבין הנכדים הרבים הקרויים על שם הסב) מספר: "אבי רוקן את המבנה מדייריו, והסב אותו למבנה שתיפקד כמעין בית לקשי יום. היו במקום חדר תרבות, בית תפילה, מקווה וחצר". יעקב חביב לא הצליח לעמוד בתשלומי הארנונה, והיה במאבקים רבים עם הרשויות. כחלק מסכסוכים אלה, החליט להפוך את הבניין למבנה לנזקקים. "הבית הפך למוזנח מאוד. היו הפסקות חשמל לרוב, והיו מים קרים בחורף. בין כל הדיירים נמנו גם חברי להקת 'החברים של נטאשה', שבדיוק הגיעו מהצפון. הם עוד לא היו מפורסמים, לא היה להם כסף והם חיפשו מקום לגור בו".

ארקדי דוכין מוסיף ומספר: "גרנו בבית הזה אחרי שעברנו לתל אביב. הוא נקרא בזמנו 'בית חביב' או 'המלון של יעקב' או משהו כזה. ניהלה אותו משפחת חביב, שהיתה מאוד נחמדה וטובה אלינו, אך מעט מוזרה. הקריטריונים להתקבל היו של אי-הכנסה; זה היה בית למי שסובל ממצוקה כלכלית. אם היית מספיק תפרן ומסכן – התקבלת. היה שכר דירה של 250 ש"ח לחדר, וקיבלנו תמורתו גם חשמל ומים. לא היה כסף לאוכל, שרדנו בקושי, אבל היתה לנו מיטה לישון עליה, מקום להתקלח ואיפה שהיינו יכולים לנגן. היינו גונבים לחמניות ושוקו, וכותבים שירים. בבית הזה החלה הקריירה שלנו, והתקליט שיקף היטב את מה שעברנו בשנה הזו".

"הרגשתי שזה המקום היחיד שהגן עליי באותה תקופה, גם בתור עולה חדש מרוסיה, וגם בתור חדש בתל אביב, הייתי מרגיש מותקף. זו עיר קשה, ונוצרה פה הרגשה של בית. באנו בלי כלום. כל השירים נכתבו גם בהשפעת יעקב, הוא חלק בלתי נפרד מהתקליט הזה. כל שיר שכתבנו היינו משמיעים לו, כל שיר שמיכה היה מדפיס הוא היה מראה לו".

רפי חביב ממשיך: "'החברים של נטאשה' היו מנגנים כל הזמן, ומשמיעים לאבא את השירים. הם היו מתייעצים איתו לגבי חלק מהשירים – מה להשאיר, מה להוריד. כמחווה וכהוקרה לאבא, הם ביקשו ממנו להופיע על העטיפה של התקליט הראשון שלהם. בתמונה רואים את אבא שלי, את שתי האחיות שלי ואת אמא שלי".

ואילו דוכין מצידו מסביר: "זה נראה לנו מאוד נכון ומתאים. ביקשנו לצלם את המשפחה, הם הסכימו וכך היה. צילם אותה הבעלים של המסעדה הזו בים [אבי גנור, הבעלים (עם אשתו עופרה) של מסעדת מאנטה ריי]. הוא היה אז צלם די מפורסם, והגיע לצלם אותם בבניין". בין העטיפות הרבות שצילם גנור, ניתן למנות את 'יחס חם' של דני ליטני, את 'סוף היום' של מתי כספי ואת 'רוק תל אביב' של מני בגר.

הקרדיטים האחוריים. "נטאשה" כתוב בטעות ללא א'; הגיטריסט מיקי הררי נעדר מהקרדיטים באנגלית.

הנכדה לבית חביב על גבי הלוגו

העטיפה עצמה נכתבה ברישול מה. "נטאשה" כתוב לפרקים ללא האות 'א' ולפרקים עם (בחלק הפנימי של החוברת, למשל). גם שמו של הגיטריסט מיקי הררי הושמט מרשימת הקרדיטים באנגלית בלבד, כשכנראה שמדובר בטעות תמימה. דמות הילדה במרכז הלוגו של "החברים של נטאשה" היא אחותו של רפי חביב, והוא ליווה את הלהקה במרבית שנותיה. יעקב חביב עצמו נפטר בשנת 2006, והמבנה עבר לידי הדור הבא. לאחר מספר שנים בהן המבנה עמד ריק, החלו לשקם אותו לאט לאט מתוך כוונה להשיב לו את הדרו המקורי וליישבו מחדש. בסרט "כל האנשים הבודדים" שהוזכר קודם לכן, מתועד גם המבנה (החל מהדקה ה- 33), ואפילו יעקב חביב עצמו מספר על הנטאשות ותקופתם בבניין – שווה צפייה.

5. נאמר כבר הכל

חלפתי על פני המבנה הזה כבר עשרות רבות של פעמים, בהיותו קרוב מאוד למקום מגוריי בעשר השנים האחרונות. יש בו איזה יופי ישן והדר נעלם, אליו לא זכה אף אחד מהבניינים האחרים ברחוב שלמה המלך. השבוע עברתי פעם נוספת ליד "בית חביב", הפעם בלי יעקב, בלי להקות צבאיות, ובלי צלילי פסנתר וגיטרה שבוקעים מהקומה השנייה. הנה כמה תמונות של המבנה לסיום, כפי שהוא נראה היום.

בריכת הדגים, המזרקה והכניסה למבנה

בריכת הדגים (ריקה), המזרקה והכניסה למבנה

מדרגות הכניסה

מדרגות הכניסה

ספסל בנוי ברחבת הכניסה

הכניסה לאחד משני הבניינים

חדר המדרגות

רחבת הכניסה – מבט לכיוון הרחוב

החברים של נטאשה – החברים של נטאשה, 1989. צילום – אבי גנור, עיצוב – פיליפ בולאקיה.

Read Full Post »