Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘כללי’ Category

IMG_1720[מהדורה מיוחדת של הבלוג לרגל שבוע הספר!]

 

הכרתי בתקופת התיכון אחד בשם איתי, חבר של חברים. היו לנו הרבה חברים משותפים שהיינו מטיילים ביחד המון, וכך יצא שגם אני התחברתי איתו. הוא היה גדול ממני בשנה ולמד במגמת תיאטרון בעירוני א'. הוא גר ביפו בבית ישן ומהמם עם תקרות גבוהות בטירוף, והמיטה שלו בחדר היתה בגובה 3-4 מטר מעלה לרצפה לדעתי, עם עוד הרבה לאן להתמתח כשקמים. הוא היה רוכב על חד אופן לכל מיני מקומות, הרבה לפני שהתחילו כל הג'אגלרים למיניהם לכבוש את תל אביב בשנות התשעים. באופן כללי, הוא היה בנאדם די מגניב. לא ראיתי או שמעתי ממנו כבר קרוב לעשרים שנה, אבל מישהו ממכריי סיפר לי שהוא מנחה עכשיו קורסים של בנייה אקולוגית מחומרים שבטבע בקוסטה ריקה או גוואטמאלה, והוא גר כבר כמה שנים עם אישה וילד בבית בבמבוק ותבן באמצע היער שהוא בנה במו ידיו. סולידי.

IMG_1721פה בערך מתמצה כל מה שאני יודע על הבחור היום, וסך הכל נשמע לי די הגיוני. הדבר היחיד שלא הזכרתי זה שהיתה למשפחה שלו ספריה ענפה של ספרים בשירותים, שם בבית ביפו. כמעט תמיד אלה לא היו ספרים סטנדרטים (היה שם גם ספר אורחים עבה נורא, שכל אורח בשירותים היה כותב בו סיפור או שיר או שירבוט; אחרי 100-200 עמודים זה כבר באמת דבר מרשים). אבל מה שמשך את תשומת ליבי היה ספר אחד, מיוחד. הוא היה די ישן ומרופט, וקראו לו "מכףראש ועד רגלאצבע". היתה לספר עטיפה ביזארית לאללה, והיה מאוייר עליה יצור מוזר ומפתיע (מאוחר יותר גיליתי שהוא נקרא "שוקרן בלתי מצוי").

היצור הבדיוני הזה עורר את סקרנותי, ומצאתי את עצמי יושב במשך דקות ארוכות וסוקר עשרות רבות של חיות שמעולם לא נבראו ומאויירות בכישרון מופתי. כתב ואייר אותו קורט הלבריטר, סטיריקאן וקריקטוריסט גרמני יחסית אנונימי בשנת 1975. הספר (מצחיק בטירוף) תורגם באופן מפתיע לעברית ב- 76' ויצא בארבע מהדורות עד שהפסיקו להדפיס אותו ב- 80', שנתיים לאחר מותו של הלבריטר. תרגם אותו בכשרון כביר (כביר!!!) אהרון בר, סופר, מו"ל ומי שגם תרגם מאוחר יותר את "שלושה בסירה אחת" המהולל. לכל אחת מהחיות יש תיאור לקסיקאי בדמיון פרוע לחלוטין והזוי כאחד. למדתי להכיר חיות כמו "יאורן סוסרגלי בלתי מזיק", "גדלאזן אפרכסתי" או "פטרין האצבעות המשתעשעות" (אל תנסו לנחש למה).

חיפשתי את הספר המון המון זמן בחנויות. על חדש כמובן שאין מה לדבר (גם עותקים חדשים בגרסא האנגלית מגיעים באמאזון לסכומים אסטרונומיים), אבל בסוף שנות התשעים צלחה ידי לאתר עותק בודד בעברית בחנות ספרי יד שניה בתל אביב. יצא גם חלק המשך – לקסיקון כלי נשק בדיוניים בשם "משורצאבק עד צבתענק" (עדיין נהדר, אם כי קצת פחות מוצלח מהכרך של החיות לטעמי). כל מי שראה אצלי את הספר בבית והתחיל לדפדף, סיים עם חיוך גדול. את הפריט הנדיר הזה, אלמלא היתה לו כזו עטיפה שמושכת את העין, כנראה שלא הייתי מכיר לעולם.

מכיוון שהוא לא מודפס כבר שנים רבות, אני מרשה לעצמי לשתף אתכם עם כמה חיות נבחרות – שווה להגדיל את התמונות ולקרוא גם את הטקסטים. עשו לעצמכם טובה והשיגו לכם עותק משלכם. אני אוהב את שבוע הספר!

IMG_1723

IMG_1726

IMG_1730

IMG_1735

IMG_1724

IMG_1728

IMG_1739

IMG_1734

IMG_1737

תוספת מאוחרת: מסתבר שיש עוד כמה שמחפשים את הספר בנרות. מפעם לפעם מישהו מציע למכור עותק, ואפשר גם להשאיל אותו בספריה העירונית של כרמיאל (הידד!).

Read Full Post »

ת'אמת? שנה פסססדר. לא נפלתי מהכסא.

בניגוד לקודמתה, ב- 2013 לא יצא ולו אלבום אחד שתפס אותי לא מוכן וטלטל את עולמי המוזיקלי. כזה שאני לא מפסיק לשמוע בריפיט וחוזר אליו שוב ושוב במהלך השנה.

זה לא שלא יצאו דברים טובים – דווקא יצאו. הם פשוט לא התרכזו בפורמט של תקליט מלא של אמן יחיד מבין מה ששמעתי. ליקטתי מפה ומשם דברים שעשו לי טוב באוזן, והופה – הנה קצת יותר משלוש שעות מלאות בכל טוב מבציר שנת 2013, אולי אפילו לא נופלות מאלה של השנה שעברה. עשיתי סיבוב על הפלייליסט הזה אתמול והיה לי כיף לאללה, כשהכל מרוכז לו במקשה אחת.

אולי לא היתה שנה כזאת בינונית בעצם.

(האזנה לאותו הפלייליסט בסביבה נעימה יותר ללא פרסומוטיוב ממש כאן)

***

איפה הייתי? שאלה מצוינת.

היי תראו – ציפור!!!

o-POTOO-FUNNY-BIRD-570

Read Full Post »

portishead_third_cover

אז לפני כמה ימים  ניגשתי למדף, חושב לעצמי איזה דיסק לא שמעתי כבר הרבה זמן. העין צדה את השלישי של פורטיסהד – כבר כמה שנים שאני מנסה לפצח את האלבום הזה, ונכשל פעם אחר פעם. יש בו כמה שירים נפלאים, אבל הוא באמת עושה לי חיים קשים. אחת הלהקות שהכי אהבתי כל שנות התיכון (וגם היום) נעלמה לעשור וחזרה עם התקליט המאתגר הזה. אני באמת רוצה לאהוב אותו, אתם מבינים? אבל קשה, מה אפשר לעשות. כל כך כל כך אהבתי את מה שקדם לו, שאני ממשיך לנסות ולהתמסר.עוד צ'אנס ועוד צ'אנס –  אולי זה יתפוס.

את השיר הזה אני דווקא אוהב ממש

קיצר מפה לשם, לקחתי את הדיסק לאוטו לעוד האזנה. העטיפה שלו כידוע מאוד מינימליסטית. המעצב שלה סיפר בזמנו שאחרי ההפסקה הארוכה, מה שנשתמר עיצובית היה האות P. הם רצו להמנע מלהציג משהו חדש, ולהביא מארז שיכיל את המוזיקה במינימום הדרוש. האות P, עליה הספרה 3, וזהו. באתר הנפלא-אך-מדשדש sleevage, שם עושים את מה שאני עושה בערך אבל באנגלית, תיעדו יפה יפה את העטיפה הזאת, כולל הסברים על כל המהדורות המיוחדת והפריטים הנלווים של האלבום (ממש שווה קריאה!). כשחושבים על זה, זה בדיוק מה שמיי בלאדי וולנטיין עשו השנה אחרי עשרים שנה של הפסקה – עטיפה כחולה שכתוב עליה m b v ותו לא.

אבל את כל זה לא ראיתי באותו רגע. כן הוצאתי את החוברת ממקומה ופרסתי אותה. בצידה האחד – צבע טורקיז אחיד. אין מילים לשירים. הקרדיטים דלים ביותר. מינימליזם, כאמור. בצד האחורי, לעומת זאת, ציפתה לי הפתעה. ידעתי שכבר ראיתי את התמונה הזאת קודם לכן.

האלבום השלישי של פורטיסהד, עטיפה פנימית.

האלבום השלישי של פורטיסהד, עטיפה פנימית.

WAG

עטיפת broadcasting

יכול להיות ש…?

כתבתי לשני קדר, מוסיקאית ומעצבת בחסד. שלוש עטיפות מעולות שלה כבר הופיעו כאן כבר בעבר (עמית ארז, יאיר יונה ושל אלבומה שלה), והיא באמת עושה יופי של דברים. בין היתר גם את עטיפת broadcasting של ההרכב we are ghosts, בו היא חברה. שתי התמונות נראו לי מאוד דומות זו לזו. אותה פלטת צבעים, אותן אנטנות. או כפי שחכמים ממני כבר אמרו בעבר – פה חשדתי.

הייתי חייב לברר, וגם היא היתה מופתעת מכל העניין. אכן מקור התמונה אחד הוא, היא אישרה, ולא היה לה שביב של מושג שהיא שימשה גם לעטיפה אחרת.

portishead chat

הדברים הללו קורים, אין מה לעשות. לא קל לדעת כל מה שמישהו עשה אי פעם באיזשהו מקום. ולפעמים, ממש לפעמים, זה גם מתרחש על גבי שני תקליטים. מהיכרותי המעטה עם קדר (שכמובן נתנה את הסכמתה לספר על כך כאן), אין לי ספק שזה קרה בלא כל כוונה. אז קצת מפתיע לגלות, אבל מסתבר שהיא לא לבד.

מימין - Alanis Morrissette, "Supposed Former Infatuation Junkie", 1998 משמאל - יעל קראוס, "Boutique, 2010"

מימין – אלאניס מוריסט, "Supposed Former Infatuation Junkie"
משמאל – יעל קראוס, "Boutique"

כשיעל קראוס צילמה את עטיפת "בוטיק", אלבום הבכורה שלה, היא עשתה זאת באופן מקורי ולא שגרתי בנוף המקומי. ניר גייגר, הצלם (המוכשר!) שצילם אותה, סיפר על כך בזמנו: "צילמנו והתלהבנו מאוד מהתוצאה. חשבנו לעצמנו שיש לנו תוצאה גאונית ולא ברור לנו איך לא חשבו על זה קודם. ביום שפירסמתי את התמונה לראשונה, הפנו אותי אנשים לדיסק המדובר של אלאניס מוריסט. אמנם מדובר בפאדיחה, אבל לצערי לא הכרתי את העטיפה הזו. למזלי, אנשים רבים לא מכירים את העטיפה הזו, לכן רק בודדים העירו את תשומת ליבנו לעניין".

אבל אם זה רק צירוף מקרים מופרך בתהליך היצירה, זה כבר ממש אחד לאחד:

משמאל - מייק אולדפילד, "The Songs of Distant Earth" מימין - אלי מגן, "אדם"

משמאל – מייק אולדפילד, "The Songs of Distant Earth"
מימין – אלי מגן, "אדם"

יחי האימאג'בנק! לפני עשרים שנה זה כנראה לא היה קורה.

וטיפ קטן לסיום: בראשית ימי הבלוג, הוצג כאן סיפור העטיפה של "ביום של הפצצה", אלבומו של תומר בן אפרים. בעטיפה ההיא, לא ידע המעצב איך לאתר את המקור והבעלים שלה. לשם כך נעזר באתר חמוד לאללה בשם TinEye אליו מעלים תמונה (או מזינים קישור), והוא סורק את הרשת לאיתור הופעות של אותה תמונה. בדיקה של דקה לאלבום שלכם, ותוכלו להבטיח שאתם היחידים שיצרתם כזאת עטיפה. הנה סרט קצת על השירות –

Read Full Post »

אסופת קישורים גדושה שהצטברה אצלי בזמן האחרון, על התפר בין עיצוב למוזיקה. מקצתם הופיעו כבר בדף הפייסבוק של הבלוג (שנוטה להתעדכן בתדירות קצת יותר גבוהה, אתם מוזמנים לעקוב כאן). תהנו!

1. כבר אמרתי לא פעם שאם יום אחד ייפתח תת-בלוג ל"סיפור, כיסוי", הוא יעסוק בעטיפות ספרים. לרגל שבוע הספר שיתרחש בחודש יוני, אוצר העיתונאי יובל סער (וידידי מהבלוג הסמוך פורטפוליו, תחנת חובה לכל חובבי העיצוב הישראלי) תערוכה ראשונה בישראל שעוסקת בעטיפות ספרים. התערוכה תתקיים בטרמינל העיצוב בבת-ים, ותציג עיצובי עטיפות ישראליות לצד סקיצות שלא התממשו. מעצבים, מאיירים ושאר הציבור הרלוונטי – אם עיצבתם בעברכם עטיפה לספר (גם אם היא לא ראתה אור בסופו של יום), אתם מוזמנים לשלוח אותה לסער, ואולי היא תוצג אף היא בתערוכה. כל הפרטים כאן, ואני בטח אהיה שם כשזה יקרה. מעודד לראות שאירועים כאלה קורמים עור וגידים, ובכלל זו יוזמה ברוכה. כפיים ליובל סער!

שני האלבומים הקלאסים של קווין הופכים לעטיפת ספרי מתח.

שני האלבומים הקלאסים של קווין הופכים לעטיפת ספרי מתח.

2. ואם כבר בספרים עסקינן, המעצב הבריטי כריסטוף גאוונס לקח אלבומים קלאסיים והפך אותם לעטיפות ספרים בדיוניים. כל אלבום עוצב בסגנון אחר, עם עלילה מקורית וייחודית, למרות שיצרה את כולן ידו של מעצב יחיד. יצא באמת יופי של פרויקט, זמין לרפרוף כאן (חלק1, חלק 2). שווה להכנס לכל תמונה בפני עצמה, אז גם ניתן לקרוא תקציר של אותו ספר פיקטיבי.

אפליקציות לאלבומים קלאסיים, בעיצוב של כריסטוף גאוונס. מזהים את כולם?

אפליקציות לאלבומים קלאסיים, בעיצוב של כריסטוף גאוונס. מזהים את כולם?

3. משנתקלתי כבר באותו כריסטוף גאוונס (שעיצב עטיפות לניו אורדר, הפט שופ בויז, level 42 ואחרים, אגב), מסתבר שהוא עשה עוד כמה דברים מגניבים. אחד מהם הוא כפתורי אפליקציה לאלבום, אם היו יוצאים בעידן הנוכחי. יש תשובות ל- nevermind, השני של זפלין, abbey road ,pet sounds ולרבים אחרים.

יצירת מחדש של העטיפה של רות דולורס ויס, מתוך הפרויקט של נופר עמר.

יצירתה מחדש של העטיפה של רות דולורס ויס, מתוך הפרויקט של נופר עמר.

4. זה כבר הפך למסורת כאן, והנה נופר עמר עשתה זאת שוב. פרויקט היצירה מחדש של עטיפות אלבומים זכה לפרק שלישי ומשובח, עם חידוש עטיפותיהם של ג'וני קאש, מוריסי, פרל ג'אם ואפילו רות דולורס וייס שלנו, בצורה די מושלמת אני חייב להודות. שאפו! למי שפספס את החלקים הקודמים, הם כאן וכאן.

עטיפת "ביופיליה" של ביורק, זוכת מארז השנה בגראמי האחרון. המהדורה המיוחדת מעניינת הרבה יותר.

עטיפת "ביופיליה" של ביורק, זוכת מארז השנה בגראמי האחרון. המהדורה המיוחדת מעניינת הרבה יותר.

5. בחודש שעבר הוכרזו הזוכים בפרסי הגראמי, כשביורק זכתה בפרס על המארז המוצלח של השנה לאלבומה האחרון "ביופיליה". העטיפה נוצרה בסשן צילומים בהובלת סטודיו העילית M/M Paris, שעבד רבות על ביורק בעבר (כמו גם עם מדונה וקנייה ווסט, וכן מעצבי אופנה גדולים רבים). האימאג'ים מתוכו צבעוניים, עשירים ומאוד ביורק-יים, באופן לא מפתיע במיוחד. מה שבאמת מלהיב הוא כל הנגזרות האחרות:
האלבום לווה במהדורה מוגבלת מאוד של קופסת עץ, הכוללת (מלבד חוברת הוראות של 48 עמודים ודיסק הופעה בנוסף לאלבום עצמו) גם עשרה קולנים – אותם מזלגוני מתכת המשמשים לכיוונון כלי נגינה. כל קולן מותאם לטון מסוים, המשתלב מצוין לצד שיר ספציפי באלבום, ובנוסף זה גם נראה נהדר. אמנם אלה חדשות קצת ישנות, אבל האלבום הוקלט בחלקו על ידי Ipad, ושיריו שוחררו לעולם כשכל שיר הוא אפליקציה בפני עצמו. חוץ מזה שהוא נחשב לאלבום האפליקציה הראשון בהיסטוריה, מדובר במפגן מולטימדיה מרשים לכל הדעות. ודבר אחרון – באתר של ביורק, נרשם הניסוח הבא: "…בנוסף, יוצא האלבום גם בפורמט של דיסק". אם מישהו צריך הוכחה נוספת לשינוי שמתרחש, הנה זה כאן.

כרזה לאסף אמדורסקי. עבודה של רעות אבו, מתוך התערוכה "225 כרזות על עיצוב"

כרזה לאסף אמדורסקי. עבודה של רעות אבו, מתוך התערוכה "225 כרזות על עיצוב"

6. "225 כרזות על הקיר", תערוכת סטודנטים מהמחלקה לתקשורת חזותית בשנקר נפתחת ברמת גן השבוע, במסגרתה סטודנטים עיצבו כרזות ולוגואים לאמנים ולמופעים מוזיקלים ברחבי תל-אביב. העבודות נוצרו בפורמט של חצי גיליון (50×70 ס"מ), ללא תמונות, דימויים או איורים ובמסגרת הקורס "טיפוגרפיה כדימוי" (בהנחיית קובי פרנקו, יותם הדר ודקל בוברוב). ניתן לראות כאן כמה מבין הכרזות, ואילו פרטי האירוע, תאריכים ושעות מפורטים כאן.

7. קראתי איפשהו שסטורם ת'ורגרסון עיצב 80% מהעטיפות שיש לכם בבית. לא יודע אם המספר הזה מדויק, אבל כבר כמה עשרות שנים הוא שם (ידוע בעיקר עבור רוב רובן העטיפות של פינק פלויד בערך, אבל עובד במרץ עד היום גם עבור מיוז, אודיוסלייב ואחרים – רשימה כאן). Dust and Grooves האדירים מראיינים כהרגלם אספני תקליטים, ואני ממליץ בחום לקרוא את הראיון האחרון עם רודי בוגאווה, אספן תקליטים וקולנוען שערך סרט אודות ת'ורגרסון. כבכל ראיון שלהם הוא מספר על אלבומים אהובים, והפעם גם על עטיפות אהובות ותהליך היצירה שלהן.

ג'ראלד סקארף, בסטודיו הלונדוני שלו.

ג'ראלד סקארף, בסטודיו הלונדוני שלו.

8. אפרופו הפלויד – ג'ראלד סקארף, המאייר שיצר את אנימציית "החומה" של פינק פלויד, פירסם בסאנדיי טיימס קריקטורה נגד נתניהו. רופרט מרדוק, הבעלים של העיתון , מיליארדר ואיל תקשורת ידוע, פרסם בתגובה התנצלות אישית בפני ביבי. מאייר וסופר אחר שכותב עבור הגארדיאן הבריטי שמח על התנצלות זו , ולו כדי להעיד על כוחו העולה של המאייר בדורות האחרונים.

9. כן, כן, סרטון פרסומות לאיקאה אצלי בבלוג. הארי, בחור בריטי עם 4500 תקליטים בבית, זוכה לסידור מחדש של הבית שלו. אני רוצה כזה חדר.

העיצוב החדש של מסדרונת המשרדים החדשים של סוני.

העיצוב החדש של מסדרונות המשרדים החדשים של סוני.

10. סוני חוגגת השנה 125 שנה להיווסדה (לחברות הבת שרכשה במרוצת השנים, ליתר דיוק), והיא בחרה לעצמה דרך נרקיסיסטית למדי לציין את המאורע. "צריך להכיר את הנתיב בו החברה הלכה עד היום כדי שניתן יהיה לבנות את העתיד בחוכמה", טענו בחברה, וזה בדיוק מה שהם עשו. 150 מ"ר של קירות מסדרונות החברה מעוטרים כרגע במעל לאלף שמות מוסיקאים והרכבים שהחברה החתימה במרוצת השנים, על פי סדר כרונולוגי. מדובר בטפיחה נעימה על האגו לכל מי שחולף על פניהם, אם כי בהחלט יש במה להתגאות. הסיבה האמיתית שבעטיה הסרטון הזה נמצא כאן, היא שמדובר בחגיגה לעיניים לכל מעצב גרפי שעוסק בזהות ומיתוג, ולכל חובב טיפוגרפיה באופן כללי.
ההשקעה מופרזת לחלוטין, אגב. אין גבול למה שאפשר לעשות בימינו עם מחשב ומכונה לחיתוך CNC. קחו כמה דקות להתרשם במו עיניכם.

עטיפת הספר החדש של ג'ייסון דרייפר

11. ראיון מעניין עם ג'ייסון דרייפר, שערך לאחרונה ספר על עטיפות תקליטים בולטות בהיסטוריה – קרוב ל- 400 עמודים גדושים בהסברים ואימאג'ים. בראיון הוא מספר על אופן בחירת האלבומים, על העטיפות כאמצעי לתיעוד התקופה, על הקשר שהן יוצרות עם המאזין, ועל היחסים בין אמן, חברת תקליטים ומעצב.

תקליט מקרח - יש דבר כזה!

תקליט מקרח – יש דבר כזה!

12. טוב, זה מהמם – הלהקה השבדית Shout out louds חיפשה דרך חדשה ויצירתית לקדם את אלבומם החדש. לשם כך, היא סיפקה ערכה שבאמצעותה ניתן לייצר את האלבום בבית מקרח, ולנגן אותו בפטיפון. זה נראה הרבה יותר טוב ממה שזה נשמע. לקריאה נוספת.

13. היה מי שחפר וריכז המון רשימות של "העטיפות הטובות ביותר בהיסטוריה" שהתפרסמו בכל מיני מקומות בעיתונות ובספרות. אז אם תהיתם איך נראה המיטב של המיטב, אני אספר בקצרה שרובן יצאו בין 1965 ל- 1980, והעטיפות שחזרו על עצמן כמעט בכל המקרים היו דארק סייד ו- wish you were here של פינק פלויד; סרג'נט פפר ואבי רואד של הביטלס; הבננה של הוולווט אנדרגראונד; In the court of the Crimson King; ולונדון קולינג של הקלאש כמובן. הטור המלא כאן.

עטיפת אלבומו החדש של ג'ון מאייר. עבודה מעוררת השראה על העטיפה שלו.

עטיפת אלבומו החדש של ג'ון מאייר. עבודה מרשימה ומעוררת השראה.

14. אם שרדתם עד כאן ועוד יש לכם כוח, ג'ון מאייר יצר סרט של ממש על תהליך יצירת העטיפה של אלבומו החדש. עבד עליה אמן שמתמחה בהדפסה על גבי זכוכית במשך חודש שלם, והסרט מתעד את תהליך גיבוש הקונספט (בשיחות בסקייפ), לכדי מלאכת הביצוע הסיזיפית והיסודית באופן שמעורר הערצה. היה במה למלא את כל 18 הדקות של הסרט. שווה אפילו לרפרף, זה באמת מעורר הערכה, ולוקח צעד אחורנית לכל מי שנבהל מהמיחשוב והפיקסליזציה של מה שאנחנו רגילים לראות כאימאג' של אלבום מסוים בימינו. יש גם גלרייה עם תמונות מתהליך העבודה של היוצר [תודה לטל].

עד כאן להיום. נסיים עם העטיפה הנהדרת של אלבומו החדש (והיפה) של ניק קייב, בה הוא מסיט את וילון חדר השינה האישי שלו, וחושף מעט שמש על אשתו העירומה, בעודה מהלכת על קצות אצבעותיה. צילום מופלא, אפילו יותר מאשר האחרון של Bat for Lashes.

Push-The-Sky-Away-PACKSHOT1-768x768

Read Full Post »

מקבץ קישורים מפה ומשם שהצטברו לי על השולחן בתקופה האחרונה, ושאפשר לסגור איתם יפה את השנה:

1. תענוג! בעוד שבוע וחצי תיפתח בחיפה תערוכה שסוקרת את ההיסטוריה של עיצוב התקליטים בישראל. בפתיחה (9.1.13) יהיו שני מושבי הרצאות עם אנשים טובים שידברו על פריחה ודעיכה של העטיפה כמדיום אמנותי, על מחקר הויזואליזציה ברוקנרול הישראלי, על עטיפת התקליט כראי לישראליות, על קללת הברכה של יוטיוב ועוד. לטובת האירוע, כתב ערן דינר הנפלא מאמר לא רע בכלל שסוקר את האבולציה של עטיפות התקליטים בישראל, אם כי יש עוד הרבה מה להרחיב על השינויים בעשרים השנים האחרונות. בנוסף יוצגו כ- 150 עטיפות תקליטים, חלקם מוכרות יותר וחלק בכלל לא. הנה ההזמנה לאירוע, מומלץ בחום רב. למה אני לא מעורב או מרצה שם אתם שואלים? לא יודע! נתקלתי בזה בכלל במקרה. אבל אני לא פולני, והולכת להיות חגיגה.

איור של אבנר כץ. דורי בן זאב רצה לשדר רעננות, ישראליות וקלילות, ומכאן גם שם האלבום.

איור של אבנר כץ באחת העטיפות החביבות עלי בעברית, שמופיעה אף היא בתערוכה. דורי בן זאב רצה לשדר רעננות, ישראליות וקלילות, ומכאן גם שם האלבום.

2. שון אייברי הוא אמן ומאייר, ולאחרונה יצר פרויקט מדהים של פיסול בשברי דיסקים. תוך שימוש בתיל, דיסקים מנותצים, דבק וקצת צבע, אייברי יוצר חיות שונות ומשונות. בלינק המצורף יש עשר נבחרות. בדף הפרויקט באתר הבית שלו, הוא מספר שהוא דווקא לא נחתך מהם (זה לא חד כמו שזה נראה), אבל הוא נכווה המון. מאוד מאוד מגניב!

אינספור דיסקים מנותצים בצורה של יונק דבש. עבודה של Sean E. Avery.

אינספור דיסקים מנותצים בצורה של יונק דבש. עבודה של Sean E. Avery.

3. לצערי הרב, אני מכיר את עטיפת האלבום "אריאל זילבר" של האמן, משנת 1982. יש לי הרבה מה לומר עליה, אבל זה לא הזמן (וזה גם לא יהיה נעים). היא כאן בזכות ידידי יאיר יונה, ששופך חמתו על החפיפניקיות הישראלית. החליטה חברת התקליטים שראוי להוציא את האלבום גם בדיסק ולא רק בתקליט. אמה מה? עטיפה כנראה לא היתה להם. מה עושים? שולחים מישהו לחנות "החור בשחור" בשלמה המלך בת"א, קונים תקליט, סורקים ומדפיסים.  הכל טוב ויפה, אבל את המדבקה של המחיר שכחו להוריד. 10 שקלים זה עלה (קודם זה עלה 15!). מחריד.

תג מחיר.

תג מחיר.

4. אם זה לא מספיק – לפני שבועיים עברתי ב"דיסק סנטר", שם נתקלתי במארז של שלושת האלבומים הראשונים של שילה פרבר. חלק מטרנד נוכחי לאגד ביחד כמה אלבומים במינימום השקעה ולמכור במחיר אטרקטיבי. אז במארז הזה של היי פידליטי, רשום בימין למעלה "אריזת חיסכון". כפי שזה נראה מכאן – כל כך הזדרזו, שגם בהרצה של בדיקת איות חסכו. עצוב לראות שדברים יורדים ככה לדפוס היום (המבצע לא רע בכלל, אגב).

חאפרים.

חאפרים.

5. אם כבר מדברים על מארזים, הסטים הכי יפים שראיתי בשנה האחרונה לקוחים דווקא מעולם הג'אז. אחת לכמה חודשים יוצא חלק נוסף במאגד אלבומי מיילס דיוויס (את חלקם הבאתי כאן בעבר), ולאחרונה התווסף עוד אחד מופלא לאוסף – ההקלטות שלו מהשנים 1965-1968. אבל מי שבאמת לוקח את כל הקופה הוא מארז של 15 אלבומים שעונה לשם Jazz on film: Beat, Square & Cool (סריקות מכל תכולת המארז). מדובר בלקט של 15 פסקולי ג'אז (הערה לא קשורה שגיליתי הרגע: אומרים פסקולים ולא פסי קול, בדיוק כפי שאומרים רמזורים ולא רומזי אור) של פילם נוארים משנות החמישים, שיצרו אותם דיוק אלינגטון, צ'רלס מינגוס ואחרים. יש קרדיטים מלאים ומפורטים, לצד תמונות נפלאות וגם הערות והתייחסות לסרטים ולכרזות שלהם. אני מודה שיש לי חולשה לצילום בשחור-לבן, אבל זה באמת מארז מרהיב ביופיו ושעושה הרבה כבוד.

המארז

המארז

קרדיטים מלאים ומפורטים, כמו גם הכרזות המקוריות של הסרטים. Anatomy of a Murder זה אחלה סרט, אגב.

קרדיטים מלאים ומפורטים, כמו גם הכרזות המקוריות של הסרטים. Anatomy of a Murder זה אחלה סרט, אגב.

6. סר פיטר בלייק הוא אמן פופ ארט בריטי, שבעיקר זכור לכולנו כמי שעיצב את עטיפת סרג'נט פפר המיתולוגית של הביטלס. לפני מספר חודשים חגג את יום הולדתו השמונים, והחליט להעניק לעצמו מתנה – ליצור עטיפה חדשה ועדכנית לאלבום המיתולוגי. הדמויות הרבות התחלפו, וכעת תוכלו למצוא שם גם את איימי ויינהאוס, ג'יי קיי רולינג, אלטון ג'ון, נואל גאלאגר, אלפרד היצ'קוק ואיאן קרטיס. בראיון לגארדיאן סיפר שהיתה רשימה ארוכה מאוד של דמויות שרצה להכניס, אבל אי אפשר היה להכניס את כולם. הוא מספר בגאווה שזה מעיד על חוזקתה של התרבות הבריטית בששת העשורים האחרונים. מזל טוב.

את מי אתם מזהים בתמונה?

את מי אתם מזהים בתמונה?

7. ואם בביטלס עסקינן, יוניל (הלא הוא המעצב יונתן לקס הכביר) יצר הדפסים המשלבים את מילות שירי הביטלס עם מלא טיפוגרפיה מושקעת. ההדפסים מיועדים להופיע על גבי חולצות וצפויות להגיע לשוק בתקופה הקרובה. יש עוד מלא חולצות נפלאות שאת כולן הייתי שמח ללבוש.

אחד העיצובים המהממים של יוניל.

אחד העיצובים המהממים של יוניל.

8. כבר הצגתי פה בעבר באהדה רבה את פרויקט חידוש העטיפות של נופר עמר. ובכן, יש לו המשך, וגם הוא נהדר, כצפוי. שחזור עטיפות לדייויד בואי, הביטלס, קייט בוש ואפילו ריקי גל. הגלריה השנייה בסדרה מופיעה כולה כאן.

אלתרבואי! (מתוך הפרויקט של נופר עמר)

אלתרבואי! (מתוך הפרויקט של נופר עמר)

9. NPR לקחו את העטיפה של Mellon Collie של הסמאשינג פאמפקינז ופירקו לה את הצורה. כל מה שלא רציתם לשאול על העטיפה הזו, על פי ראיון ארוך ומפורט עם המעצב\מאייר. חפירות, אבל קלאסיקה.

בציור המקורי (מהמאה ה- 18), הגברת הזו חיבקה כלבלב!

בציור המקורי (מהמאה ה- 18), הגברת הזו חיבקה כלבלב!

10. כבר כתבתי לא מעט על כך שהפורמט של אלבום משנה כיוון בשנים האחרונות, ותקליטים זה לא מה שהיה פעם. המוסיקאי אסי זיגדון יצר מיני אלבום שהוא גם אוסף תמונות שהוא גם מיני אתר שהוא גם סיפור מסע, הכל במקום אחד. הגבולות נמתחים שוב ושוב, רבותי. אפילו בעברית.

מתאבן (עיצוב - עדי זיגדון מרדכי).

מתאבן (עיצוב – עדי זיגדון מרדכי).

11. טוב, זה אוסף משוגע לגמרי: יותר מ- 800 (!) כרזות ופלייארים של הופעות פאנק והארדקור בישראל 2002-2012. המעצבים, בדרך כלל, נותרו מסתוריים. כל האוסף הזה נראה לי כמו יופי של בסיס למחקר אנתרופולוגי שמישהו ירצה לערוך ביום מן הימים.

קלאסיקה

קלאסיקה

12. תודה לגיא מהבלוג "איור", ששלח לי את הדבר המקסים הבא: דניאל פלג יצרה שילוב של איור, טיפוגרפיה, אלבום מוזיקלי וטקסט אישי על חמישה אלבומים שממלאים את הפסקול המוסיקלי של חייה. רדיוהד, אליוט סמית' וניק דרייק בפנים, וגם הסיפורים מקסימים, וזה בכלל יצא יפה ועוד כל מיני סופרלטיבים חמודים שכאלה.

13. ועוד פרויקט די מעניין שאני לא ממש יודע באיזה הקשר הוא נוצר – עטיפה פיקטיבית לאלבום "עם הזמן" של אביב גפן, על גבי disk on key, שהוא בכלל פילם צילום של פעם.

14. Creative Bloq ברשימת עשרים לוגואים של להקות שעשו היסטוריה ושמעוצבים היטב. בפנים – ג'אסטיס, הבאזקוקס, The XX והרולינג סטונז כמובן. נותרו בחוץ על לא עוול בכפם – AC/DC, רד הוט צ'ילי פפרז וג'אמירוקוואי.

15. ולינק אחרון – הרבה רשימות סיכום של עטיפות אלבומים הגיחו לאוויר העולם בשבועות האחרונים, ואף אחת מהן לא לטעמי. Creative Bloq ברשימה בינונית מאוד, אך עם התייחסות המעצבים. פיצ'פורק בחרו את הטובות והגרועות של 2012 (היה לי קשה להבדיל). Pulse Radio עם רשימה מקורית, לעתים מוצלחת וברובה מוזרה. Complex עם הסיכום הכי מוצלח (יחסית), למרות שרובו לא ממש קולע לטעם שלי. אז נסגור את הבאסטה עם עשיריית עטיפות שכן אהבתי השנה, סובייקטיבי לחלוטין, בלי חשיבות לסדר –

CFCF - Exercises

CFCF – Exercises

Best Coast - Only Place

Best Coast – Only Place

Example - The Evolution Of Man

Example – The Evolution Of Man

Bat For Lashes - The Haunted Man

Bat For Lashes – The Haunted Man

Orbital - Wonky

Orbital – Wonky

The Hives - Lex Hives

The Hives – Lex Hives

Lord Huron - Lonesome Dreams

Lord Huron – Lonesome Dreams

Saint Etienne - Words and Music by Saint Etienne

Saint Etienne – Words and Music by Saint Etienne

Andy Stott - Luxury Problems

Andy Stott – Luxury Problems

Sleigh Bells - Reign Of Terror

Sleigh Bells – Reign Of Terror

שתהיה אחלה שנה, חברים!

Read Full Post »

איך סופגניות מתרבות (חנוכה וזה)

איך סופגניות מתרבות (חנוכה וזה)

כשהייתי בכיתה ט', למדנו בשיעור ביולוגיה על מבנה התא במשך כמה שבועות. בסוף, בתור שיעורי בית, נתבקשנו להביא לשבוע הבא מודל של תא – כל אחד באופן שבו זה נראה לו לנכון. בניתי מודל למופת, עשוי כולו מפריטי מזון שונים. השקעתי ממש – הכנתי ג'לי ששימש בתור ציטופלזמה – הנוזל שממלא את התא; בביצה קשה בתור הגרעין; ועוד כל מיני דברים שאני כבר לא זוכר מהם כלום וגזלו לי את כל אחר הצהריים של היום הקודם.

בסוף המורה היתה חולה וההגשה נדחתה בשבוע. אחד התלמידים אסף את העבודות של כולם ושמר אותן במחסן. ביום שטרם מועד ההגשה המחודש נזכרתי בעבודה ובמצב שהיא בטח נמצאת, ואמרתי לעצמי שיאללה יהיה בסדר. בסוף הגעתי למחסן בהפסקה שלפני כדי להוציא את המגש, וחצי מההגשה שלי העלתה עובש. אני זוכר שהוצאתי חלקים מהפרויקט שהיו במצב מזעזע, רצתי בין החברים לכיתה ואלתרתי משהו מתוך כל תכולת הפיתות שהם הביאו איתם לבית ספר באותו יום. זה נראה בערך כמו שאתם מדמיינים את זה. בחוסר חשק יצרתי עבודה חדשה, מחופפת למדי וממש לא כמו שרציתי שהיא תיראה.

אני לא משוכנע מה מוסר ההשכל מהסיפור הזה, אבל אני מנסה כבר שלושה שבועות לסיים פוסט חדש שחשוב לי מאוד, על פרויקט חדש וגדול שמתבשל מזה שנה במסגרת הבלוג. כבר הספקתי למחוק אותו איזה פעמיים ולהתחיל מהתחלה כי לא בא לי לפרסם אותו מחופף ורק פסססדר. אז רק שתדעו שלא נעלמתי ואני מקווה שהוא יעלה בקרוב.

בינתיים כפיצוי, וכדי שלא תגידו שאני מזניח אתכם, הנה קרוב לארבע שעות של המוזיקה שהכי אהבתי השנה. היתה אחלה של שנה בעיניי, ואני מקווה שאני משאיר לכם פסקול לטעמכם לסופ"ש.

צ'יאו!

Read Full Post »

Music and politics

היום בבוקר, בדרך לעבודה, שמעתי דיסק ישן של ג'ק ג'ונסון. קליל במשקל נוצה, נטול אתגר ומסיח את הדעת. זה הכי עמוק שהייתי מסוגל להכניס לאוזניים שלי אחרי השבוע האחרון. לא שמעתי אותו כבר איזה שבע שנים, אבל הצליח להעביר לי קצת את המחשבות ממה שהולך פה. מי שביקר אצלי בסלון יכול מיד לראות שמאז ומתמיד רכשתי את המוסיקה שאני שומע. בשנים האחרונות זה הופך להיות יותר ויותר בקבצים (אפילו אני, שכותב על עטיפות של תקליטים). ובכל זאת, תמיד הקפדתי לתת בחזרה למוזיקאים שעבדו על היצירה שלהם במידה ששווה הרבה יותר מחצי ליטר בירה בפאב השכונתי. ולמרות זאת יש רק אלבום אחד בחיי שקניתי צרוב. את ג'ק ג'ונסון.

***

לא מעט שנים מחיי העברתי בעודי לובש את מדי צה"ל. תשע ומשהו, למען האמת. אי שם בשנת 2005 נקראתי לדגל מעבודתי השוטפת לטובת פינוי גוש קטיף, יחד עם עוד אלפי אנשי קבע אחרים. משום מה לקחו את אנשי היחידה הקטנה שלי לטובת פינויים רגישים מהרגיל, ועד היום אני לא יודע להסביר למה. זאת היתה חוויה קשה ומתישה נפשית לכל מי שלקח בה חלק, בלי שום קשר אם אתה מצדד במהלך או סולד ממנו.

ביום השני או השלישי נתבקשתי (יחד עם עוד שלושה קצינים) לגשת לביתו של הרב של נווה דקלים. לא ניתן יהיה להעביר במילים את מה שהלך שם בכלל, ועד היום יש לי זכרונות מאוד מבולבלים מאותו יום. הבית היה מסודר כרגיל, דבר לא היה ארוז, כאילו שלא מתרחש שום דבר שאינו בשגרה. בניגוד לבתים אחרים, הרב אירח אותנו יפה וביקש לשוחח איתנו. ישבנו על הספה אצלנו בסלון ושוחחנו ארוכות על ההתנתקות, על צה"ל, על החיים בגוש קטיף ועל עתידה של מדינת ישראל. הוא היה רהוט, כריזמטי, נעים ואדיב. לאחר מכן הוא ערך טקס פרידה מהבית בנוכחותנו ובנוכחות בני משפחתו הרחבה. אני זוכר שהוא ליקט ענף מכל עץ בחצר ולקח אותם עימו לדרך. אחר כך הוא ביקש לברך את כולנו בזה אחר זה. ואז הוא הפסיק להיות המנהיג בקהילה ונהיה לרגע אב המשפחה שמאכזב את ילדיו ומוציא אותם מייבבים מהבית בו גדלו כל חייהם. המשפחה מיררה בבכי, וכך גם ארבעתנו אנשי צה"ל. נערכנו לזה חודשים ארוכים טרם ההתנתקות, אבל רק אז באמת הבנתי קצת ממה שעובר על תושבי הגוש.

היינו איתם בבית המון זמן, אולי ארבע או חמש שעות. הרב ביקש לצאת בכוחות עצמו, לעלות על האוטובוס ומיד לנסוע, כדי שלא יצטרך לראות את הבית מהאוטובוס בעודו ממתין. זה היה פינוי קשה יותר מכל מי שהיינו צריכים לגרור ברגישות ובנחישות מהבית שלו. כמה שעות עם אדם שמעולם לא פגשתי קודם לכן, וכנראה לעולם לא אפגוש. סיימתי את היום הזה מותש נפשית כפי שלא הייתי כבר הרבה זמן.

***

ביום שלמחרת נשלחתי לפנות את הבית של משפחת חטואל (שהאם וארבעת בניה נרצחו בפיגוע ירי שנה קודם לכן). אני אחסוך את החוויות, אבל כשסיימתי את אותו יום, המוח שלי כבר בכלל נהיה לגמרי סלט ומרוקן מחשבות. בערב היה לי קצת זמן פנוי, ואני זוכר שישבתי לראשונה לקרוא עיתון. כשהגעתי לעמוד האחורי, ראיתי את כל מודעות הפרסום של חברות התיירות. חברתי דאז (ואשתי היום) עברה לגור איתי בדירה ממש בזמן שהייתי בהתנתקות, שזו בהחלט לא קבלת הפנים שהייתי רוצה לתת. אני זוכר שיחת טלפון די הזויה איתה שבה ניסיתי לנחש מתי כל זה יסתיים. לקחתי עוד שבוע-שבועיים ספייר והזמנתי לנו בטלפון מנווה דקלים כרטיסי טיסה לתאילנד מאחת מהסוכנויות שפרסמו את עצמן בצד האחורי.

כנראה שניחשתי בסדר. בספטמבר 2005, פחות משבוע אחרי שהכל נגמר, עלינו שנינו על מטוס לתאילנד לחודש. כל מי שהיה שם (שזה רובכם בטח), תמיד מתרווח בספה, מגלגל את עיניו לאחור ונאנח "ת-א-י-ל-נ-ד" בערגה כשמציינים את החופים הבלתי-נגמרים והשלווה האינסופית. זה בדיוק מה שהייתי צריך. אפס דאגות, אפס מחשבות, ורק לקרוא ספרים על החוף ולשתות שייקים של קוקוס ובננה. אני ממש לא איש של בטן גב, אבל זה היה הדבר הכי נכון שיכולתי לעשות באותו רגע. ניקוי ראש שבאמת יוצק משמעות ותוכן לצירוף מילים הזה.

בכל המקומות על החוף שבהם ישבנו, בקעה גיטרה קלילה מהרמקולים של הקיוסק. אחרי כמה ימים שמתנגן אותו פסקול בכל מקום, ניגשתי למוכר ושאלתי אותו במי מדובר. זה היה ג'ק ג'ונסון, שלא הכרתי באותו שלב. לא רציתי לשכוח איך קוראים לו (אחרי הכל זה באמת שם די גנרי), וכיאה לתאילנד היו שם גם דיסקים צרובים שלו בערימות. חמישה שקלים עלה לי הדיסק, שנרכש בעיקר כדי שאזכור איך קוראים לו בעידן טרום הסמארטפונים שבו מצלמים הכל.

לכל אחד יש מוזיקה שהוא זוכר מאירועים שונים בחיים. מה הוא שמע כשהיה מדוכא, מה היה שומע בימים מיד כשהתגייס, מה הוא שמע לאחר שנפרד מבן\בת זוג בעבר או מה שהתנגן בעודו צועד בחופה. אז לי ישנו גם האלבום ששמעתי באנחת הרווחה הזו, מיד לאחר ההתנתקות. זה אפילו לא דיסק מי יודע מה, אני חייב להודות, אבל הוא הצליח לעשות בדיוק את מה שמוזיקה נכונה יודעת לעשות בזמן הנכון. להתערבב עם הזכרון והתחושות, עד שהם בלתי ניתנים להפרדה מהפסקול שמלווה אותם בעודנו משחזרים ונזכרים בימים שעברו.

***

אחרי כמה שנים טובות, היום שמעתי שוב את הדיסק הזה בדרך לעבודה. אוורירי וחסר עומק בדיוק כמו שהייתי צריך בעקבות הימים האחרונים. השבוע האחרון בעט אותנו מחוץ למסלול היומיומי שלנו, והותיר אותי מוסח, חסר ריכוז וגדוש מחשבות. אני אוהב את המדינה שבה אני גר, ובה בעת מתוסכל מהמצב הבלתי-אפשרי שבו אנחנו נמצאים. ובעיקר, אני רוצה קצת שקט. לנו ולשכנינו.

אשף המילים ואמן הספוקן וורד מייקל פראנטי כתב לפני קצת יותר מעשרים שנה:

If ever I would stop thinking about music and politics
I might be able to listen in silence to your concerns
Rather than hearing everything as an accusation
Or an indictment against me

ועם הגיטרה המופלאה הזו ברקע, הוא ממשיך:

If ever I would stop thinking about music and politics
I would tell you that music is the expression of emotion
And that politics is merely the decoy of perception

מי ייתן ונדע כאן שוב קצת שקט כפי שמבטיחים, כדי לעסוק במה שאנחנו רוצים ואוהבים באמת. וגם אני ארגיש בנוח לשוב ולכתוב כאן טורים כבעבר.

תשמעו את הקטע הנהדר הזה. Music and Politics.

Read Full Post »

Older Posts »