Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘אלבומים’ Category

לרגל החג, כמה מהכותבים האהובים עליי בעברית מנסים להשיב את התשוקה וחוזרים אל אלבום מן העבר לבחירתם, עם זכרונות ממשיים לעידן שבו היה תוקף למוצר פיזי שהיה וגדל שם איתך. אלבום שהוא יותר משיר מזדמן ששמעת ועברת הלאה, תולדה של זילות החומר וההיצע האינסופי בעידן הדיגיטלי. אלבום שהיה שלך והתמסרת אליו. והפעם: מורפלקסיס, הידוע גם בשמו הבדוי בנימין אסתרליס, מוזיקאי, בעל לייבל, עורך מיקסטייפים וגם עושה עוד אינסוף דברים נהדרים לשים בין פסיקים בהמשך המשפט הזה. אסתרליס בחר לכתוב על Zeichnungen des Patienten O. T. של Einstürzende Neubauten.

בפרקים הקודמים:

א. יאיר יונה על "עשרים וארבע שעות" של בנזין.

ב. ניר גורלי על "פצעים ונשיקות" של מוניקה סקס.

ג. יהוא ירון על "Real Life" של Magazine.

ד. פני ברסימנטוב על "Presence" של לד זפלין.

ה. עמיחי חסון על "בעברית" של רות דולורס וייס.

***

 Einstürzende Neubauten - Zeichnungen des Patienten O. T.

Einstürzende Neubauten – Zeichnungen des Patienten O. T.

כפי שבוודאי כותבים אחרים בפרוייקט של עופר כבר העידו, לא פעם קשה להניח אצבע על חוויה אחת מבין חוויות רבות בהשפעה או בהקשר של אלבום ספציפי – כלומר, יש כל כך הרבה אלבומים שהייתי יכול לכתוב עליהם באותה מידה מתוך חוויות הפזורות לאורך חיי עד שהבחירה באמת מאתגרת. לפחות זה מה שחשבתי בהתחלה כשניגשתי לכתוב את הפוסט הזה – בדיעבד, למעשה זה היה די קל לבחור כי ללא ספק החוויה המשמעותית ביותר בחיי שייכת לאלבום Zeichnungen des Patienten O. T. של ההרכב הגרמני Einstürzende Neubauten.

בגיל 15, במהלך טיול של 4 ימים של הנוער העובד והלומד באיזור הצפון ורמת הגולן, הייתי פחות או יותר מחווט לאוזניות הווקמן הלבן שלי ולאורך כל הטיול, בוואדיות והעמקים, לאורך השבילים המנוקדים סלעי בזלת והנחלים המפעפעים בצפון – הפסקול ששצף מבעד לממברנות הסטריאופוניות וצבע את הנוף כלל את הפיקסיז, בוטלגים מוקדמים של פינק פלויד, קצת להקת הדלתות והאוסף הישראלי "Strange Kind Of Love" שראה אור בערך באותו זמן וגם המון ניק קייב שהיה סוג של גילוי מוזיקלי חדש ממנו לא יכלתי לשבוע.

אני חושב שזה היה לקראת ערב ביום השני של הטיול לאחר שהקמנו מחנה ענק קרוב לנחל עטוי סבך קנה סוף – התקבצנו חבורה של נערים חרמנים, זממנו תוכניות כיבושים הורמונליים ללילה וניצלנו את ההזדמנות גם להתעדכן בקלטות שכל אחד נשא בארסנל הפרטי שלו ולהחליף מוזיקה זה עם זה. מסרתי בחוסר שמחה מופגן את קלטות הפיקסיז והפינק פלויד שלי וקיבלתי בתמורה מחבר קלטת מהוהה שבצד אחד היה כתוב Magazine, ובצד השני מה שנראה כבלילה לא ברורה וארוכה באנגלית שאפילו לא טרחתי לנסות לקרוא. שאלתי לפשר הלהקה והחבר ענה שזה הרכב של הגיטריסט הגרמני של ניק קייב, ושזו מוזיקה לאמיצים בלבד ושלא תהיה בעיה אם ארצה להחליף בחזרה לקלטות שהשאלתי לו.
נותרה כשעה עד לארוחת הערב וחיפשתי מקום להתבודד קצת מההמולה עם המוזיקה – מצאתי גומחה סלעית בין קני הסוף שהשקיפה על הנחל ואל עבר הרי הבזלת הגבוהים שהתנשאו בצפון מזרח והתחלתי בהאזנה לאלבום של Magazine (אני חושב שמדובר באלבום הראשון – יהוא כתב עליו כבר, לא? :)) ולאחר האזנה שכללה לא מעט העברת שירים עם כפתור ה-FWD המסורבל (כל מי שהיה לו ווקמן זוכר בוודאי כמה מסורבל היתה האופציה לדלג על שירים) ויתרתי, לא מצאתי כל נקודת חיבור עם המוזיקה הזו באותו רגע. בזהירות שלפתי את הקלטת, סובבתי והחלקתי את הצד שני. החזרתי את הסרט המגנטי לאחור ולחצתי פליי.

צלילים ראשונים של פיסות מתכת נופלות ומתרסקות במין עיוות צליל והד מרוחק.

גרגור של חיה או מכונה הולך ומתגבר ואני מרגיש שמישהו מגרד בציפורן את קליפת המוח שלי.

חשיכה מכוכבת נפרסת באופק ולחישות בגרמנית פורסות ופוערות את המציאות. אני לא כאן יותר. אני לא בשום מקום. אני בלימבו שחושף אט אט עולם אחר:

Hoerst Du den Krach der schlagenden Herzen?

Siehst Du die Geier ueber dem Brand?

(האם אתה שומע את הלמות הלב?

האם אתה רואה את הנשרים מעל האש?)

בין הלמות מתכות לרקיעות בבשר ושירה בגרמנית שנעה מלחישה לזעקה – הרגשתי שמישהו סוף סוף מדבר בשפת הנפש שלי ושבר את הגבולות בין המציאות החיצונית לזו הפנימית כשהעולם שנחשף אט אט סביב היה מוכר וזר בו-זמנית: הירח עלה בוער ומלא מבין ההרים, והשיר השני התחיל בצלילים של ילד המזמזם לעצמו בעוד הוא מקיש עם מקל על חתיכת פלסטיק או מתכת. אני נבלע בכוכבים למעלה כשהברזלים מתחילים להתמוטט:

Eingeschlossen in Schlafsaaltraeume

Betend zum neuen Engel der immernoch mein Engel ist

(נעול במעון החלומות

מתפלל למלאך החדש שהוא עדיין שלי)

קטע שלישי פוצח בשעון מעורר/מקדחה סוערת/זעקת קרב Abfackeln! (התלקחות!) ובאס דטרמניסטי בועט כמו הלמות לב לקראת אורגזמה משוגעת או שאיפת קוקאין כשמסביב העולם קורס ומתמוטט, וכל שנותר היא להבה ממאירה שאיננה זקוקה לבשר או עצמות אלה רק מחול בוער וטהור שכולה התכווננות טהורה:

…und wenn die Stadt brennt…

Ja… es sind uns're Fackeln…

Lasz' uns're Seelen abfackeln!

(ואם העיר תבער

זו האבוקה שלנו

הבא נבעיר את נשמתנו)

ומהתופת התזזיתית הכל צונח לבאסים האיטיים שחומקים כמו חיה גדולה ושקטה בעלת תשע זרועות עקלקלות המלטפות את הבטון וקווצות המתכת, רוח רפאים סמורה מהדהדת במבט שסורק את האופק העולה. מחול של ענקי לבה ההודפים עולמות מבעד לקרינת הגמא בחלל.

Eigentlich hatte ich neun Arme

vertrocknet im Sonnenlicht

(למעשה היו לי תשע זרועות

הם יבשו בעלות השמש)

אני לא זוכר מתי הגחתי מהמסתור שלי בין קני הסוף, אבל אני יכול להגיד בוודאות שמי שיצא משם היה אדם שונה מאוד ממי שנכנס כשעה קודם – אני זוכר שכל ההמולה מסביב נראתה לי זרה ומוזרה והרגשתי כמו מישהו שחווה הארה והעולם הגישמי לא דיבר אלי עוד. הייתי מנותק לחלוטין, אפוף בעולם שנחשף בפניי כהתגלות שמיימית. פתאום הבנתי מוזיקה. הבנתי את מהות החלל האצור בכל צליל. הרגשתי שחלל הגולגולת שלי מתפוצץ מרוב מידע ואף אחד מסביב לא יבין אותי – לקח לי כמה דקות להזכר איך מדברים ולו רק כדי לפנות לחבר שבאותו זמן סידר את שק השינה שלו כדי לברר היכן אוכלים.

אני חושב שהחוויה הזו מהווה עדיין סוג של אבן פינה בהבנה ובחוויה המוזיקלית שלי, כלומר, קשה לי לדמיין את האופן שבו אני חווה ויוצר מוזיקה ללא אותה האזנה שפקחה לי את הראש: להבין שצליל הוא חלל של רגש שבוער בגבולות תחומים של זמן.

Read Full Post »

לרגל החג, כמה מהכותבים האהובים עליי בעברית מנסים להשיב את התשוקה וחוזרים אל אלבום מן העבר לבחירתם, עם זכרונות ממשיים לעידן שבו היה תוקף למוצר פיזי שהיה וגדל שם איתך. אלבום שהוא יותר משיר מזדמן ששמעת ועברת הלאה, תולדה של זילות החומר וההיצע האינסופי בעידן הדיגיטלי. אלבום שהיה שלך והתמסרת אליו. והפעם: עמיחי חסון, בעל הבלוג "תת מודע זמני", שם הוא מאפסן את טוריו הנפלאים ממוסף השבת של מעריב וממקור ראשון, חוזר אל "בעברית" הנהדר של רות דולורס וייס.

בפרקים הקודמים:

א. יאיר יונה על "עשרים וארבע שעות" של בנזין.

ב. ניר גורלי על "פצעים ונשיקות" של מוניקה סקס.

ג. יהוא ירון על "Real Life" של Magazine.

ד. פני ברסימנטוב על "Presence" של לד זפלין.

***

רות דולורס וייס - "בעברית"

רות דולורס וייס – "בעברית"

הטרגדיה – כך לפחות חוויתי אותה בזמן אמת – התרחשה תוך כדי שאני מדווח דווקא על בשורת גאולה, בתוך תא שירותים צבאי במחנה רמה, בואכה רמאללה, בקיץ 2008. המ"מ הודיע לי ולחבר לקחת דברים לשבוע ולעלות לג'יפ. לוקחים אותנו משגרת הבט"ש שטבעתי בה בבסיס, אל מחנה מבודד בבקעה, בלי מפקד ובלי לו"ז, לשמור שהפומו"ת שם (מעין טנק שמשמש את חיל ההנדסה) לא יזוזו בדרך פלא ממקומם. הייתי כבר במחנה הזה בעבר, ועבור חייל עייף ומטורטר שכמוני זאת הייתה בשורת גאולה, ורצתי לחלוק אותה מיד עם מי שהייתה אז חברתי. אלא שלא הספקתי לספר יותר מדי, כיוון שהפלאפון חמק מהאוזן הישר אל האסלה ושם דפק צלילה עמוקה במים עכורים.

לא הועילו טכניקות יבוש שונות ומשונות, והיה צריך לצאת מיד. העניין הוא, שמלבד האפשרות לתקשר עם העולם, המכשיר הזה שימש אותי בעיקר למוזיקה. המון אלבומים נאגרו בזיכרון שלו, מקוטלגים בקפידה, והמחשבה לבלות את השבוע הקרוב בלעדיו הייתה לא פחות מטראגית. למזלי רחמיו של פיקסלר עלו עליי, ורגע לפני היציאה הוא הוציא מהארונית שלו דיסקמן חבוט עם ארבע אלבומים צרובים. חצי נחמה.

בדרך, בתחנה המרכזית, קניתי לראשונה מזה זמן אלבומים להאכיל בהם את הדיסקמן. כשנכנסתי לחנות נשמע קולה השבור של רות דולורס וייס, וחצוצרות ליוו אותה שרה "תמיד יש חירות חדשה". נזכרתי שלפני שנה וחצי בערך, קצת לפני הגיוס, הייתי בשיעור של הרב שג"ר. הוא דיבר על בחירה וידיעה ושלא כמנהגי הקשתי קושיות. הרב שג"ר ענה לי על אחת מהן: "תמיד יש חירות חדשה". קניתי את הדיסק.

"וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם", אומר קהלת בפתח המגילה שנושאת את שמו ושרה רות (ואגב, קהלת נקראת בבתי הכנסת האשכנזים ממש בחג הזה); "כל הדברים יגעים. לא יוכל איש לדבר. לא תשבע עין לראות, ולא תימלא אוזן משמוע. מה שהיה, הוא שיהיה, ומה שנעשה, הוא שייעשה; ואין כל חדש תחת השמש". רות פותחת את האלבום הנהדר שלה, שכולו התכתבות חכמה ולעתים מפורשת עם קהלת בהצהרה קצרה: "גיליתי שמש מחדש". ואני, שמאז שהתגייסתי, הרגשתי על בשרי את הפסוק "כל הדברים יגעים", נשאבתי אל המקום שלה תחת השמש.

וככה בלילות הריקים מול חומות הבסיס, כל הקוצים היפים וציפורני הטרף רדפו גם אותי. היה חום שצבר השמש ועכשיו הקרין את החום על העמדה. והלילה היה בלי סוף. אור הירח התמלא, התחסר, לא הגיע. הייתה רק דממה של לילה חם, הָקִיץ של קיץ. ואפשר היה לשמוע את הקיקיון והשיטה מלחשים מזימה עתיקה מהם, והיה אפשר לשמוע הבל מן האדמה, בגידה ושקר ומרמה והבל משמיים. אשקלון ובאר שבע היו מרחק שהיינו ואינו, ושרנו יחד, רות, ה-m16 שהיה מונח לי על הברכיים ואני, שיר נחמה ושיר אהבה ושיר תקווה ומהאזניות נפעמו שמשות של מילים, עלטה מתוקה של אין אומר והרבה דברים. אף מפקד לא הפריע לי בשבוע הזה. ועל אף השמירה הביזיונית שלי הפומ"ות לא זזו ממקומם.

גם היום "בעברית" הוא אחד האלבומים האהובים אלי ביותר בכל השפות. יש רק שיר אחד שעליו אני בדרך כלל מדלג: "משירי ארץ אהבתי". אני מדלג כי אני אוהב אותו – כל מה שנכתב על הביצוע המבריק והמדמם הזה נכון. למדתי להיזהר עם שירים שאני מתפעם מהם במיוחד, ואז שומע שוב ושוב ושוב עד שבסופו של דבר, אני כבר לא מסוגל לשמוע אותם יותר (בחב"ד, אגב, מצאו לזה פתרון "ניגון מכוון" – כמו ארבע בבות למשל – אסור בנגינה סתם כך, צריך תירוץ מיוחד: חתונה, ימים נוראים וכו' כדאי לשיר אותו). אז גם אני מחכה לזמן הנכון, לא לשחוק אותו יותר מדי, שלא יהיה שגור.

חג סוכות שמח. בתור האושפזין של היום, אין לי לאחל לכם אלא את מילותיה של רות: "יחזור הזמן לרקד במקומו, יחזור וירקד אווירים ועפר. ישתכר, ישתכר, ישתכר הלב. ישתכר הלב שאת יינו עצר. ישתכר הלב ולא יעצור עוד יינו. צל מתוק יהיה מה שעכשיו הוא חושך: יראה כל מה שהינו".

Read Full Post »

לרגל החג, כמה מהכותבים האהובים עליי בעברית מנסים להשיב את התשוקה וחוזרים אל אלבום מן העבר לבחירתם, עם זכרונות ממשיים לעידן שבו היה תוקף למוצר פיזי שהיה וגדל שם איתך. אלבום שהוא יותר משיר מזדמן ששמעת ועברת הלאה, תולדה של זילות החומר וההיצע האינסופי בעידן הדיגיטלי. אלבום שהיה שלך והתמסרת אליו. והפעם: פני ברסימנטוב, הלא היא קסטה המהוללת, חוזרת אל "Presence" המיתולוגי של לד זפלין.

בפרקים הקודמים:

א. יאיר יונה על "עשרים וארבע שעות" של בנזין.

ב. ניר גורלי על "פצעים ונשיקות" של מוניקה סקס.

ג. יהוא ירון על "Real Life" של Magazine.

***

Led Zeppelin - Presence

Led Zeppelin – Presence

רקע

בסרט התעודה המקסים על צלם הרוק Bob Gruen (צפיית חובה לקוראי הבלוג הזה) אומר ג'סי מאלין על הצילום המפורסם של לד זפלין לצד המטוס הפרטי שלהם:
"…אמרתי: "יש להם מטוס?! הם בלי חולצה, עומדים שם…" בזמנו לא היה אינטרנט, לא היו אפילו כתבי עת ולא ביוגרפיות וסרטי תעודה. הסתכלת על צילום וחשבת עליו הרבה זמן. חשבת על התעלומה".

צילום: Bob Gruen

צילום: Bob Gruen

ההלם בעשור הראשון לחיי

אחות קטנה לשני אחים גדולים, רוצה או לא רוצה, שומעת את המוזיקה שהם שומעים (במיוחד כשיש פטיפון רק בסלון ועוד לא המציאו את הווקמן). אבי מאד אהב את לד זפלין. רפי אהב מוזיקה אחרת. לפעמים האחים שלי קנו את אותו תקליט פעמיים. הם בעלי טעם שונה, אבל לעתים כששניהם רצו להאזין לאותו תקליט, כנראה במקום לריב הם פשוט קנו שניים. חלק מזוגות התקליטים האלה שמורים אצלי באוסף עד היום.

תקליטים בשני עותקים, אבל מבחינתי הם לא זהים/

תקליטים בשני עותקים, אבל מבחינתי הם לא זהים.

יום אחד רפי הביא הביתה את Presence, ולמען הסר ספק שזה העותק שלו רשם בטוש שחור על העטיפה "רפי". זה היה פלא ולא משהו שחשבתי שיכול להיות אפשרי. רפי?! שמאזין רק לפרוגרסיב של ELP, פינק פלויד וג'טרו טול? חתימה שהיתה בסך הכל סימון טריטוריה בעצם גם היתה חותמת שאין חוקים בטעם מוזיקלי. בכל אופן, הסקתי שאם הגענו למצב שאפילו הוא קנה לד זפלין כנראה שזה אלבום ממש מיוחד.

לא ברור כמה שעות מהחיים ביליתי בהתבוננות בעטיפת Presence/רפי, במצטבר זה בטוח מגיע לימים. כי למרות שבפנים יש תקליט אחד, משום מה העטיפה נפתחה לשניים כמו באלבום כפול. מדובר בעטיפה אינסופית שהיא אלבום עם לא פחות מ-11 תמונות! בכל אחת מהן מופיע אותו חפץ שחור מסתורי. לא שאלתי אף אחד מה זה אבל שנים הטריד אותי מה החפץ השחור הזה עושה ולמה הוא קשור ללד זפלין.
אפשר להגיד שחקרתי את עטיפת האלבום הזה, אני מכירה בדקדקנות את כל 30 הפרצופים שמופיעים בה והיא צרובה לי בתודעה יחד עם המילה "רפי" באופן אינהרנטי גם כשאני עוצמת עיניים.

העטיפהPresence \ רפי

העטיפה Presence \ רפי

ההלם בעשור השני לחיי

אבי הלך שנים עם החולצה הזאת והתמונה של האיש הערום עם הכנפיים היתה תלויה גם בחדר שלו.

כך אחי נראה ברצף מכתה ט' ועד גיוסו לצבא.

כך אחי נראה ברצף מכתה ט' ועד גיוסו לצבא.

זה היה מבחינתי הסמל של לד זפלין ורק שלה. קשה לתאר איזה קצר במוח הרגשתי כשמצאתי בספריה תקליט של להקת Bad Company ועליו את "הסמל של לד זפלין" בדיוק כמו באלבום Presence /רפי.

הבנתי שכל מה שידעתי עד עכשיו היה כעורבא פרח, אייקונים משפחתיים וסמלי ילדות התפוררו. התקליט של Bad Company כל כך חשוד בעייני ובעצם עד היום הוא יושב על המדף בלי שהאזנתי לו פעם אחת.

תקליט

ההלם בעשור השלישי לחיי

  1. אם מסתכלים על העטיפה במבט בוגר ושפוי ולא מזוגג ומעריץ מגלים בעין בלתי מזויינת שתמונת החפץ השחור נגזרה והודבקה על צילומים קיימים, שלא קשורים בשום דרך ללד זפלין.
  2. העטיפה עוצבה על ידי המעצב הנודע  Storm Thorgerson, והחפץ השחור הוא מקסימום סוג של מחווה לאובליסק של סטנלי קיובריק בסרט אודיסאה בחלל 2001.
  3. האיש הערום עם הכנפיים הוא לוגו של חברת תקליטים ולא סמל של להקה. אמנם הלייבל, הקרוי Swan Song, שייך ללד זפלין ופיטר גרנט, אבל היו עוד מלא להקות שעל התקליטים שלהן הוא הופיע.
  4. Presence הוא האלבום הכי פחות מוצלח של לד זפלין.

Read Full Post »

לרגל החג, כמה מהכותבים האהובים עליי בעברית מנסים להשיב את התשוקה וחוזרים אל אלבום מן העבר לבחירתם, עם זכרונות ממשיים לעידן שבו היה תוקף למוצר פיזי שהיה וגדל שם איתך. אלבום שהוא יותר משיר מזדמן ששמעת ועברת הלאה, תולדה של זילות החומר וההיצע האינסופי בעידן הדיגיטלי. אלבום שהיה שלך והתמסרת אליו. והפעם: יהוא ירון הענק, שהוציא לאחרונה אולי את האלבום הטוב ביותר שיצא בשפה העברית בשנים האחרונות לטעמי (אני אמצא את המקום וההזדמנות להשתפך קצת יותר – קחו נשימה עמוקה ורוצו לשמוע בינתיים), חוזר אל "Real Life" של Magazine.

בפרקים הקודמים:

א. יאיר יונה על "עשרים וארבע שעות" של בנזין.

ב. ניר גורלי על "פצעים ונשיקות" של מוניקה סקס.

***

magazine_reallife

אחרי כמה ימים שלא עניתי לעופר למייל, הבנתי – אני אכתוב על Real Life של Magazine. אני כל כך אוהב את האלבום הזה. ואני חושב שהקניה באוזן שכללה אותו הייתה אחת הקניות המוצלחות האחרונות שלי בחנויות דיסקים. פעם חוויה כזו הייתה מחזיקה אותי להמון זמן – אחת להרבה זמן אתה מגיע הביתה מחנות דיסקים עם שלושה ארבעה דיסקים שהופכים אותך מבפנים ומבחוץ, והיחד האקראי שלהם גורם להם להשלים אחד את השני. (אני חושב שהחוויה הכי מוצלחת שלי הייתה ערב פסח לפני שמונה שנים – Grinderman הראשון, Fiery Furnaces – Bitter Tea, ו-Arcade Fire השני, שאני חושב שהוא מחורבן אבל הוא צבע את השניים האחרים לייק א מאדר פאקר).

אבל לפעם הזו באוזן באתי אחרי בצורת ארוכה, לא היה לי שקל על התחת ולהקה שהקלטתי  בס לאלבום שלה נתנה לי תלוש לאוזן על סך 300 שקלים. הייתי כל כך חרמן על לקנות דיסקים שרצתי לחנות בדרך לעבודה – תיקלטתי בפאב בצפון דיזנגוף. היתה לי שעה להגיע לשם מפלורנטין, וחישוב מהיר העלה שאם אבלה חצי שעה בחנות אאחר מאוד אבל לא מספיק בשביל שייפטרו אותי. הגעתי לשם בדיוק כשהם מיינו משלוח של דיסקים משומשים, וכשהתקרבתי לדלפק כבר ראיתי את זה – שני דיסקים של מאגזין. האלבום הראשון שלהם ואלבום מהופעה חיה.

שמיל פרנקל סיפר לי על מאגזין, וכשמי שאני למדתי ממנו איך לנגן מוסיקה מופשטת ואיך ליצור יופי מרעש מדבר על להקת פוסט-פאנק מסוף הסבנטיז, אני הולך ובודק את זה. ואני, באותו הזמן לא היה לי מחשב וכל האפשרות של להכיר מוסיקה בלי לקנות הייתה כמעט אגדתית בשבילי (לא בגלל עקרונות, בגלל שאני ניאנדרטל). וההוא מספר על משורר אחד שהיתה לו את להקת הPאנק הכי גדולה בעולם ונשבר לו הזין מהזיוף של הסצינה והלך והקים להקה חדשה וקרא למוסיקה בשם פוסט-פאנק, והנה מולי שני אלבומים במחיר אחד ומצטבר לי רוק בפה ואני מבקש מהמוכר לשים לי אותם בצד בזמן שאני מחפש עוד דברים והוא מחייך חיוך מקסים ואומר "לא, נראה לי שאני אקנה את הדיסקים האלה". אני לא זוכר איך הצלחתי לשכנע אותו שעדיף לדיסקים לחזור איתי הביתה, אבל אני בטוח שהבכתי את עצמי בטירוף.

מה זה הדבר הזה? מאיפה זה בא? איך קורה כזה דבר? הווארד דיבוטו יורק את הטקסטים שלו בלי לשיר אבל בדיקציה מופרעת, והכל נקי ומבולגן באותו זמן, וכאילו קיטשי וכאילו בועט והנה בארי אדמסון שנהיה אחד הבסיסטים הכי משפיעים עליי ואיך זה יכול להיות שתיפוף כל כך מסודר גורם לשירים להיות כל כך יפים? ומה זו לעזאזל העטיפה הזו? האלבום הזה גרם לי לחזור לרוק אנד רול, להתחיל להבין אותו באמת. אחרי תעייה במדבריות של ג'אז וקברט והמון דברים שאני עדיין שומע, פתאום המסגרת הברורה של השיר והרגש הנפלא שיש בבום-טראח-בום-בום-טראח שינו את כל מה שידעתי על מוסיקה, או יותר נכון על מה שאני צריך ממוסיקה. ואני הרי כל כך מוזר בטעם שלי, אני תמיד מגלה סגנונות שלמים הרבה שנים אחרי שזה מפסיק להיות מגניב, ותמיד מגיע לדברים בדרך ההפוכה, והייתי צריך לשמוע ב-2008 אלבום מסוף הסבנטיז כדי שבסופו של דבר ייפתח לי, בגיל שלושים ויותר, כל העניין של Pאנק והארד קור ושירים של שתי דקות. וגם לגלות את דייויד באזאן.

העטיפה המהממת של Strange Negotiations

העטיפה המהממת של Strange Negotiations

אחרי כמה ימים שלא עניתי לעופר למייל, הבנתי – אני אכתוב על Strange Negotiations של דייויד באזאן. אבל אז קראתי שוב את מה שהוא ביקש ונזכרתי שיש עדיפות לחוויה שלי עם דיסק שאשכרה החזקתי ביד, וחזרתי מיד לתכנית המקורית ולמאגזין. האמת שאת הדיסק של באזאן החזקתי ביד המון פעמים – אני זוכר כרגע חמישה אנשים שקניתי להם את האלבום הזה ליומולדת – אבל לי עצמי אין עותק פיזי שלו. ודווקא זו עטיפה שלדעתי אפשר לכתוב עליה ספר. והאלבום הזה הוא אלבום מושלם. הכתיבה של הבן זונה הזה הממה אותי, לא הכרתי כזה דיוק וכזו רגישות באלבום רוק שתי-גיטרות-בס-תופים, והאמת שגם לא בספר שירה מאה עמודים-חריזה פנימית-סבל קיומי. אבל עופר ביקש משהו ספציפי ואני עושה מה שמבקשים ממני.

Read Full Post »

לרגל החג, כמה מהכותבים האהובים עליי בעברית מנסים להשיב את התשוקה וחוזרים אל אלבום מן העבר לבחירתם, עם זכרונות ממשיים לעידן שבו היה תוקף למוצר פיזי שהיה וגדל שם איתך. אלבום שהוא יותר משיר מזדמן ששמעת ועברת הלאה, תולדה של זילות החומר וההיצע האינסופי בעידן הדיגיטלי. אלבום שהיה שלך והתמסרת אליו. והפעם: ניר גורלי, בעל הבלוג המצוין "עשוי להכיל בוטנים" , משדר בקול הקמפוס ועורך מדור המוזיקה בעכבר העיר עד לא מזמן, חוזר אל "פצעים ונשיקות" של מוניקה סקס.

בפרקים הקודמים:

א. יאיר יונה על "עשרים וארבע שעות" של בנזין.

***

מוניקה סקס - פצעים ונשיקות

מוניקה סקס – פצעים ונשיקות

איזו מוזיקה שומעים היום ילדים בני 13? נתן גושן? עומר אדם? הדג נחש? זו שאלה שבאמת מעניינת אותי. גיל 13 אולי מזעזע בפני עצמו, אבל חשוב מבחינה מוזיקלית. זה גיל שאנחנו מספיק בוגרים כדי לשים לב למוזיקה שאנחנו שומעים אבל לא מספיק בכדי לפתח סביבה אידיאולוגיה. למרות שאנחנו עדיין די פתוחים להכל, אני מאמין שלא מעט מתפיסת העולם המוזיקלית שלנו מתגבשת בגיל הזה. לכן אני צריך להגיד תודה למוניקה סקס. כי כשאני הייתי בן 13, לפני כמעט 18 שנה, הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם, "פצעים ונשיקות".

אני זוכר שתי פגישות משמעותיות עם האלבום. הראשונה היתה כשרק יצא ב-95'. כאמור, הייתי בן 13. מחובר באינפוזיה ל-MTV כבר כמעט שלוש שנים. כמו הרבה ילדים, לפני שגיליתי את ההתנשאות המוזיקלית וההון החברתי שנילווה אליה, לא ממש עשיתי אבחנות ז'אנריסטיות. איסט 17, סוויד, אייס אוף בייס. הכל הולך. כן, היתה לי נטייה לרוק גיטרות, אבל באותה תקופה לא ראיתי צורך מיוחד לחקור אותה. מדונה מוציאה קליפ חדש? זה בסדר, תעמיסו הכל. ורכשתי גם קסטות כמובן. בון ג'ובי, REM, ארוסמית'. כולן נבחרו בקפידה. כולן לועזיות.

בארץ, תחילת שנות ה-90 היתה מזוהה עם מה שנהוג לכנות "דור הרוקסן". כילד, ההגדרות האלו לא באמת הגיעו אלי. גם ככה הייתי צעיר מדי בכדי להתעניין בכתבות או ללכת להופעות. רוב ההכרות המוזיקלית עם אלבומים ישראלים שיצאו באותה תקופה הגיעה דרך אחים גדולים של חברים (זכורים לי במיוחד האלבומים השניים של זקני צפת ואיפה הילד). הדיסק "פצעים ונשיקות" היה שונה. בהיותו "צעיר" מהאחרים יצא שכבר הכרנו אותו בעצמנו, ללא תיווך ובזמן אמת.

אלבום הבכורה של מוניקה סקס היה האלבום הישראלי הראשון שאהבתי באמת. כדי להבין את גודל ההישג אתן הצצה חטופה לסביבה בה גדלתי. הייתי בן בכור להורים שהיו אובססיביים למוזיקה ישראלית, בעיקר ישנה. מגיל אפס הוזנה התודעה שלי באינפורמציה, שכמובן לא היתה רלוונטית עבורי, על להקות צבאיות, שלישיות וצמדים משנות ה-60, ובאינספור קסטות שגם היום יכולות להשתלב נהדר בתכניות "ארבע אחר הצהריים" בגלי צה"ל או "סופשבוע עברי" ברדיו ללא הפסקה. כמו ששרו יוסי בנאי ורבקה מיכאלי – ילדות קשה.

ללא אפשרויות לברוח או יכולת להשפיע על המציאות נאלצתי לפתח נוגדנים. כל מה שהיה ישראלי היה מוקצה מבחינתי. בגלל זה החיבור עם MTV היה כל כך עמוק. זה היה המרד שלי. מועדון סגור שלהורים שלי, ולמוזיקה שמזוהה איתם, לא היתה אליו כניסה. ולכן ההישג של "פצעים ונשיקות" גדול כל כך. לא תפסתי אותו כאלבום ישראלי. בראש הקטן שלי ובטווח אופקיי הצרים הוא נכנס למגירה חדשה לגמרי. היתה מגירת ה-MTV וכל מה שהגיע משם. היה את אוסף הדיסקים והקסטות המוקצה של אבא שלי, והיו מוניקה סקס. מוזיקה ישראלית אבל כזו שלא קשורה לדבר ולא תלויה בדבר.

אהבתי את רוח הנעורים (איזה מושג זקן) של "סאן חוזה", את ההומור ב"אחר כך", את הזעם של "180". וכמובן את "פצעים ונשיקות" ו"על הרצפה" שהיו אז להיטי ענק. האחרון אפילו הושמע במסיבות כיתה. יש לי זיכרון מטושטש מהליכות משותפות עם חבר טוב (עד היום) לאימון כדורסל, שבהן היינו שרים את כל השירים בעל פה ועושים אחד לשני קולות שניים. זה האלבום שלימד אותי לאהוב מוזיקה בעברית, בעיקר בגלל שהוא דיבר בשפה שלי. בטקסטים ובמוזיקה. זה גם האלבום ששנתיים אחר כך סיפק לי שיעור ראשון וחשוב באכזבה היפסטרית. זו הפעם הראשונה שאהבה שהחשבתי כפרטית הפכה לנחלת הכלל. זה קרה כמובן עם עליית הסדרה "פלורנטין" שהפכה את "מכה אפורה" ללהיט מאוס.

האמת היא שבאותה תקופה לא היה לי עותק פיסי מהאלבום (כאמור קניתי רק לועזי). אבל הלוו לי אותו. לא זוכר מי, אבל כן זוכר את האלבום נחרש אצלי לתקופה ארוכה ובשלב מסוים נעלם. ההחלטה לקנות אותו הגיעה רק כמה שנים אחר כך, בפרץ נוסטלגיה, כשהייתי בן 17. כן, נוסטלגיה, אמנם עברו רק ארבע שנים, אבל הייתי כמעט אדם אחר. בגיל 17 בזתי לטעם המוזיקלי של עצמי בן ה-13, לכן הצ'אנס שנתתי לאלבום כלל אינו מובן מאליו.

ההאזנה החוזרת היתה נפלאה. פשוט גיליתי אותו מחדש. לראשונה גם הערכתי את הטקסטים המעולים שבו. זה לא יאומן ששיר אנטי ממסדי שמתאר סיפור אונס אשכרה יצא, והתקבל, כסינגל ברדיו ("כל החבר'ה"). והיכולת של יהלי סובול לתאר רגע אחד קטן כמו ב"עיניים טובות" היא נדירה. בעיקר גיליתי את "רקוויאם לבלונדינית" שסוגר את האלבום, עם העיבוד העצמתי והמשחק הטקסטואלי. בגיל 17 התחרות המוזיקלית על תשומת ליבי היתה קשה ביותר. אלו השנים שגיליתי את פינק פלויד, לד זפלין ו-The Who. למרות ההשוואות המחמירות, השיר, והאלבום, בהחלט התמודדו בכבוד.

"פצעים ונשיקות" היה ונשאר אלבום מושלם. גם היום אני חושב ככה. אין בו שיר אחד מיותר. דבר שאי אפשר להגיד על הקריירה הכוללת של מוניקה סקס. אחרי צאת האלבום הם טסו לארצות הברית וחזרו רק כעבור כמה שנים. זה היה ביג דיל. מבחינתי הלהקה הטובה בארץ התאחדה. כמעט בלתי נתפס בדיעבד לחשוב שאת מופע החזרה שלהם הם עשו במועדון פצפון כמו ה"פטיפון" ז"ל. זה רק מראה כמה אינדיווידואלי היה ה"ביג דיל" הזה. לא בדיוק חיכו להם בארץ. הם היו צריכים לתפוס את מקומם מחדש. ב-2001 יצא "יחסים פתוחים". למרות ההתרגשות מהחזרה לפעילות, כבר אז נאלצתי להודות שמדובר באלבום בינוני. אם הטקסט הזה הצליח באיזשהו אופן להעביר רבע מההתפעלות שלי מאלבום הבכורה שלהם, אפשר לדמיין את מידת האכזבה מהאלבום השני. ל"חיות מחמד" שבא ב-2003 אפילו לא נתתי צ'אנס.

לפני שנתיים, כשהשיקו את "מנגינה", אחרי עוד הפסקה ארוכה, העלו מוניקה סקס מופע גדול בהאנגר. זו  היתה חגיגה גדולה שהוקדשה לדור שלי, ילדי "פצעים ונשיקות", אבל לא הרגשתי צורך להיות שם ואני לא מצטער שלא הייתי. מעטות הלהקות שמסוגלות לנפק אלבום מצוין כמו "פצעים ונשיקות", ואין טעם להתקטנן איתם על כך שלא שחזרו אותו. אבל החשיבות הגדולה שלו טמונה במה שהוא היה עבורי כשהייתי בן 13. את זה לא רק מוניקה סקס לא יכולה לשחזר, גם אף להקה אחרת לא. מה שיש ביני לבין האלבום הזה הוא ייחודי. כלוא בקפסולת זיכרון. אני באמת לא יודע מה שומעים היום ילדים בגיל הזה אבל אני יכול להגיד בלב שלם שכשאני הייתי בן 13, הייתי בידיים טובות.

Read Full Post »

פתאום תפסה אותי המחשבה שכבר המון המון זמן לא רכשתי דיסק או תקליט במובן הפיזי של המילה. זה קצת הבהיל אותי. בשנים האחרונות גם ככה אני כמעט ורק שומע ורוכש דיגיטלית, והחוויה הזאת של להחזיק אלבום ביד קצת נעלמה לי. מבוהל מהעניין, ביקשתי מכמה מהכותבים האהובים עליי בעברית להחזיר את התשוקה ולחזור אל אלבום מן העבר לבחירתם, עם זכרונות ממשיים לעידן שבו היה תוקף למוצר פיזי שהיה וגדל שם איתך. אלבום שלא רק שמעת ועברת הלאה, תולדה של זילות החומר וההיצע האינסופי בעידן הדיגיטלי. אלבום שהיה שלך והתמסרת אליו.

במהלך החג יעלו פה בזה אחר זה האושפיזין טובי הלבב, שלשמחתי הרבה נעתרו יפה לבקשה. ראשון באורחים הוא יאיר יונה, מוזיקאי בחסד ובעל הבלוג המצוין Small Town Romance.

***

בנזין - עשרים וארבע שעות

בנזין – עשרים וארבע שעות

משהו שם דיבר אלי. זה היה לדעתי בשנת 1990, הייתי בן תשע ולא היה לי מה לעשות ושלפתי מהתקליטייה, אחרי עיון בצבעים וציורים ותמונות עטיפה, את האלבום '24 שעות' של בנזין. אני חושב שזה התקליט הראשון ששמעתי מרצוני וצריך לתת לרוני בראון, דאז מנכל CBS (והיום הליקון) המון ריספקט על זה שהוביל מגמה של אלבומי רוק ממותגים מבחינת צבעים, קונספט, לוגו וכו'. אמנם זה הכי חרא תאגידי שרק אפשר לדמיין אבל בשביל הילד בן התשע, הלוגו האדום, הבגדים החצי אדומים, הצילום, הלוקיישן, סרט הזיעה של בנג'ו קמחי (הו בנג'ו, למה לא יותר אנשים שמים אותך בקטגוריית 'הבסיסטים הגדולים של הרוק הישראלי'?), משקפי הזבוב שלבש אלי חדד כשבונו עוד גידל מאלט והנהיג להקה נשכנית. כל הדברים האלה דיברו אלי והעבירו אותי בתת-מודע שיעור במיתוג ועטיפות, וזה, הרי, בלוג שהוא בעצם חממה טובה.

All Things Must Pass של האריסון, הוא אלבום כל כך גדול כי הוא התבשל הרבה מאד זמן, כמו מחאה חברתית אפקטיבית, כמו גרגירי חומוס. הביטל השקט כידוע נדחק לפינה על ידי הלנון-מקרטני ולא היה ממש יכול להוציא את השירים שלו החוצה. כשהגיעה העת הנכונה, זה התפוצץ כאלבום משולש ענק ויחד עם זאת צנוע, כאופי של ג'ורג'י בוי. ויחד עם זאת, האלבום שלו, שהוא בעצם כמו הפקק של ברז הכיבוי האדום ברחוב– תמים וסולידי שמחביא מאחוריו סילון אדיר ועוצמתי של מים – נפתח בשקט ובאיטיות. לפי התקדים הזה, באלבום הראשון של בנזין, שהייתה קודם ברקת, להקה מהקריות שהתאמנה על קאוורים מדויקים של כל מיני קלאסיק רוק, הפתיחה של הבלוז הרגוע והמהורהר של 'חתול עירוני', נראית פתאום הגיונית. גם בנזין חיפשה איך להוציא את עצמה החוצה, כמו ג'ורג'י, ולהם עוד היו פחות אפשרויות. אבל כשהגיעו לתל אביב (כפי שמתועד ב'חיפה חיפה תל אביב'), הם ניסו להמשיך לרסן את עצמם אבל ידעו – הם כבר נגועים, וכש CBS  הסירו את מכסה המתכת, ברז הכיבוי של בנזין העיף אותך קילומטרים כי לא הייתה להקה שנשמעה כל כך הדוק פה, ואין גיטריסט חשמלי כמו פוליקר.

הפתיחה של 'חתול עירוני', מקטעי הגיטרה המשובחים שידע עולם המוזיקה הישראלי, הצמיד אותי, ילד בן תשע, ישר לרמקול. כל מכת סנר של אלי חדד, הייתה כמו דפיקה על בזנט גדול וחלוד, שנדפק ישר באדמה, פלס אנכי, תשעים מעלות. אחר כך החתול העירוני הלך ונשארתי אני עם המחשבה. ואז נכנס הקצב המהיר, הרודף והגיטרות החשמליות של פוליקר ב'חופשי זה לגמרי לבד', החריבו אותי. הקשבתי למילים וניסיתי להבין מה זה אומר שאחד ואחד זה בעצם הרבה. לא הבנתי דבר. ואחר כך הגיעו שירים כמו גשם, חיפה חיפה תל אביב ו'בעיר הזאת' ואני זוכר את התחושה הזו של לנסות לפרוק את האנרגיה איכשהו. זה טען אותי באנרגיות שלא הכרתי לפני כן. התחושות האלה של רוקנרול, על אמת, עוברות בצורה מדהימה דרך האלבום. ההפקה המוזיקלית היא בול על הפנים שלך, הבס-תופים הם בית ספר לאיך שיר צריך להיות יציב ומתגלגל באותו הזמן והגיטרות האלה, אוי אלוהים, יהודה תחזור לחשמליות.

ואז הפכתי צד והגיע 'יום שישי' וידעתי ששמעתי את השיר הזה אלף פעם בעבר ופתאום הרגשתי גם קצת בבית, מעיין תחושה של משהו מוכר ועדיין הייתי צריך לפרק את האנרגיה הזו איכשהו. קמתי והלכתי למזנון שבסלון, פתחתי את מגירת הסכו"מים והוצאתי משם צ'ופסטיקס, חזרתי לשבת מול הפטיפון והתחלתי לדפוק על הרצפה איתם. אז הבנתי, בנקודה הזו, שאני רוצה להיות מתופף.

ויתרתי.

נהייתי בסיסט.

Read Full Post »

במצבור העטיפות הגדול ביותר ברשת, Album Art Exchange, יש פינה אחת חביבה עליי במיוחד, הנקראת Then and now. כשמה כן היא – עטיפה ישנה ועטיפה חדשה של אותו מוסיקאי באלבומים שונים. חוץ מזה שהסגנון העיצובי והטכניקה משתנים, כך גם התדמית או הסטטוס הנוכחי של האמן. מסקרן לראות לאן המוזיקאים התגלגלו. רוקרים שהתרככו, ראפרים שנעשו עשירים ומפורסמים, וכל מיני דיאנות רוס וברברות סטרייסנד אחרי המון פלסטיקה ופוטושופ.

הסטרנגלרז. משמאל: Rattus Norvegicus (1977) מימין: Mercury Rising (2012)

הסטרנגלרז. משמאל: Rattus Norvegicus (1977)
מימין: Mercury Rising (2012)

אני יותר משמח לארח כאן את מירב, קוראת נאמנה וצייצנית נמרצת, שמבקשת לסקור את השינוי בעטיפות האלבומים של גידי גוב במרוצת השנים. לא רק שהיא בחרה באורח פלא לפתוח עם השיר שאני הכי אוהב מהאלבום שאני הכי אוהב של גידי גוב (שהוא בעצם די אלבום של יוני רכטר, אבל ניחא. תשמעו אותו בתקליט ולא ביוטיוב!!!), היא גם רצה לאורך הדיסקוגרפיה של גוב מבלי לדלג על כל צעד. מגוב השובב ועד הסבא'לה החביב, בלי קול יוצא מגדר הרגיל אבל עם חן שאין לו הרבה מתחרים. חוצמזה, הוא בדיוק חוגג היום יומולדת, אז מזל טוב גידי!

מירב – המקלדת שלך.

***

קודם כל- שיר. טקסט נהדר, קליפ מלא הומור ומוזיקה יוני רכטרית, קסם בפחות משלוש דקות.

מי שמכיר אותי מפה ומשם נתקל כבר בביטוי "גובלוגית" שאני מכנה את עצמי בו כדי להסביר את אהבתי לגידי גוב ואת היכרותי עם מיני פרטים שוליים הקשורים בו. הביטוי הנחמד הזה (שהוא המצאה של הגובולוג הראשי, רועי בר-נתן), מתאר בדיוק רב את ההערצה והאהבה שרוחשים אנשים מכל הגילאים לגידי גוב ואת ההנאה בנבירה באינספור השירים, האלבומים, ההרכבים ותוכניות הטלוויזיה שהוא השתתף בהם. למעשה יש כל כך הרבה שזה בלתי אפשרי להקיף את הכל, אבל באכסניה הזו אפשר לבחור מבט אחד, ולראות איך עטיפות האלבומים משרטטות מסלול מרתק של זמר ואושיה תרבותית מהגדולות שלנו.

 

עוד בנעוריי

עטיפת "תקליט ראשון".

עטיפת "תקליט ראשון".

אלבום הבכורה של גידי גוב הגיע רק ב-1978, אחרי שכבר היה סולן בכוורת ובכבש הששה עשר ורק אחרי שדודו אלהרר התעקש שזה מהלך מתבקש. יוני רכטר, יצחק קלפטר, דן מינסטר ואחרים גויסו למשימה והתוצאה היא אחד האלבומים הישראליים הטובים של התקופה ובכלל, רצף של קלאסיקות כמו "בלעדייך", "העיקר זה הרומנטיקה" ו"בואי נישאר". כשמסתכלים על העטיפה, שהעניקה לו את הכינוי "האלבום עם הפרפרים", אי אפשר לטעות בכוונות. תמונה מרוחקת, מהצד, מבט לאופק שאין בו אפילו גרם אחד של יומרה והחשש מדרך הסולו לאחר ההצלחה העצומה עם ההרכבים ניכר בו. השיער הארוך מימי כוורת העליזים עוד שם, אבל אווירת הליצנות נסוגה לטובת בגרות זהירה, לא בטוחה בעצמה אבל בהחלט מחפשת. אפילו שם האלבום נזהר שלא להיות משהו שהוא אינו: "תקליט ראשון", וזהו.

633786~1האלבום הבא בא חמש שנים מאוחר יותר, בין השטויות בזהו זה לשירים בפסטיבל הילדים. גם האלבום הזה  הוא רצף קסום של שירים קצרצרים, שילוב מנצח בין המילים של עלי מוהר ואהוד מנור ללחנים של יוני רכטר ואבנר קנר. האלבום הזה קיבל שם צנוע אפילו יותר מקודמו -"40:06", על שם אורכו הכולל. עיצוב העטיפה נעשה בידי מיכל לויט, שעיצבה גם את עטיפת "התכוונות" של יוני רכטר [ואת הכבש השישה עשר – ע.ש.], וכמו בעטיפה ההיא עם התצלום מאחור של יוני ליד הפסנתר, גם כאן היא מציגה את גידי בפורטרט לא מוחלט, מציץ אלינו מאחורי יד שאולי שלו ואולי אינה, מסופר כבר אבל עדיין צעיר נבוך, כזה ששר בעדינות אין קץ "יש אי שם/ מישהו חושב עלייך/ מישהו אוהב אותך נורא/ יש אי שם".

שנתיים מאוחר יותר, אוגדו שירי הילדים ששר בפסטיבלים ובכבש הששה עשר יחד עם כמה סיפורים קצרים לכדי אלבום ילדים משועשע, שכמו שעשו אז כוון לילדים אבל מבוגרים רבים נהנו ממנו לא פחות. העטיפה הזו היא כעין חידה, תמונת מחזור מאוירת המציגה את יוצרי השירים ומזמינה למשחק עם הילדים המאזינים, וכמו השירים גם היא מבינה את הילדים ויורדת אליהם בלי להנמיך אותם. במרכז כל השעשוע הזה ניצב גידי, בתפקיד מנהל בית הספר בחולצה מזעזעת ומשקפיים משונים ועם חיוך לא מוסתר, כביכול המרכז אבל בעצם חלק מהחבר'ה.

 

מתוך עטיפת "תנו לגדול בשקט".

עם הראש לשם

עטיפת "דרך ארץ".

עטיפת "דרך ארץ".

לנוכח כל הנעימות הזו, אפשר להבין אפילו יותר את התפנית שהיווה האלבום "דרך ארץ". רכטר ומוהר פינו את מקומם למאיר אריאל ולפוליקר, העיבודים הג'אזיים העדינים הוחלפו בכסאח גיטרות ודיסטוריישן וידו של המפיק לואי להב ניכרה בכל תו צרוד ב"שלל שרב" ו"כמעט סתיו". אבל כדי להבין את השינוי אין אפילו צורך לפתוח את האלבום, העטיפה מספרת הכל: דיוקן שחור לבן, שפתיים מכווצות ותספורת קצוצה, מגובה בצווארון ג'ינס נוקשה ומשקפיים אימתניים, מיישיר מבט מתריס מתוך עטיפה ענקית של תקליט. זו תמונה שניכרת בה אווירת הזמן- 1987, לבנון פינת האינתיפאדה הראשונה- כעס, מחאה, אולי מעט ייאוש. זו התקופה שבה גם זמרות "רכות" כמו נורית גלרון וחוה אלברשטיין פנו לשירי מחאה נוקבים, וגם אם גידי אינו זמר מחאה מובהק, המבט הזה מבהיר שזה אינו הצעיר הרומנטי שהורגלנו אליו. גידי עצמו מספר: "כשראיתי את העטיפה בפעם הראשונה נבהלתי נורא… בסופו של דבר זה משקף את אווירת התקליט- קצת כמו ילד רע, אני חושב". במובנים רבים, זו תמונה שמייצגת תקופה מוזיקלית וחברתית בדיוק מדהים. (עוד על העטיפה אפשר לקרוא בכתבה הזו).

באלבום הבא שלו, "אין עוד יום", גידי עושה כבר צעד אחורה. אין שירי מחאה באלבום הזה, המצליח ביותר שלו אי פעם ("למה ליבך כמו קרח", "נאחז באוויר", "אני שוב מתאהב", אם להזכיר כמה שמות) יש בו פשוט אוסף מדהים של שירי רוק טובים. אבל בעטיפה עוד ניכרת איזו הסתייגות. ציור חידתי, בקווים גסים, בסכמטיות שמחדדת עוד יותר את הגסות האלימה כמעט של העירום שלהן, מונחות ככלי משחק שעה שהדמות מלמעלה נושפת עליהן. יש ניגוד מפתיע בין הלהיטיות של השירים, מצוינים אחד-אחד, לבין ההתרסה שמביע הציור, סתירה שלא הצלחתי לפתור. גידי לראשונה לא נראה בעטיפה – אולי הוא הרגל היוצאת מתוך התמונה, שמוותרת עליה, אולי הוא במקום אחר.

 עטיפת "אין עוד יום".

מי תרצי שאהיה

תחילת שנות התשעים הן תקופת שיא לרוק הישראלי, צעיר וותיק גם יחד, וגידי נישא על הגל. הצלחת "אין עוד יום" מובילה לאלבום "שירים שהתפזרו", שכשמו כן הוא, אוסף שירים מפה ומשם. גם כאן העטיפה מצוירת, וכמו האלבום היא מגבבת פרטים שונים לכדי מכלול נעים לצפייה.

gov

ההצלחה המוזיקלית מובילה גם להצלחה בבמה התרבותית החדשה- ערוץ 2. "לילה גוב" הוא נקודת ציון טלוויזיונית שהצליחה גם לספק ביצועים נהדרים מכל הסוגים, אבל היא גם סימנה את תחילת המעבר של גידי מכוכב מוזיקה לכוכב טלוויזיה ומזמר שאוסף את היוצרים הטובים ביותר בסביבה למאמץ של שירי אחרים. עטיפת אלבום הדואטים הראשון הולמת את האווירה עם צעצוע הפלסטיק המשועשע, ואילו השנייה מזכירה לנו ימים נשכחים עם ציורי האמנים על העטיפה- הפעם עם שמותיהם (נראה מי מוצא טעות).

עטיפת "ריקוד ירח".

עטיפת "ריקוד ירח".

המהלך הזה ממשיך עם "ריקוד ירח", אלבום עיבודי ג'אז לשירים מתורגמים וגם לכמה ותיקים מהרפרטואר העצום. גם התמונה הזו בשחור לבן, אבל איזה הבדל. 16 שנה אחרי, הצעיר המתריס הפך לסבא נחמד, רומנטיקן על ספה ששר שירי אהבה מתוקים, כמעט מתוקים מדי. ז'קט הג'ינס התרכך, המשקפיים התקטנו ורק הנעליים הכבדות נראות תלושות מהאווירה הנינוחה.

גל הקאברים נעצר ב-2004, עם "בקצה ההר". גידי מצוות אליו את עמיר בניון, מכל האנשים בעולם, שמצליח לאזן בין הנטייה הרכה-רומנטית ליכולות הרוקיות ויוצר כמה שירים נהדרים, חלקם לא-להיטיים במופגן. זאת העטיפה החביבה עלי, בגלל הנקיות והנחת שבה. גידי יודע בדיוק איפה הוא – בקצה התמונה, לא לגמרי איתנו, אפילו לא ממש מזוהה. יושב עם עצמו, אולי מתנער מהמערכת שמצפה ממנו "להמציא את עצמו מחדש", אולי סתם התעייף.

עטיפת "בקצה ההר".

עטיפת "בקצה ההר".

בשנת 2009, 36 שנה אחרי שפרץ עם "יעלה ויבוא" בפסטיבל הזמר ו-31 שנה אחרי האלבום הראשון, יצא אלבום האוסף בעל השם הגאוני "שלל שיריו". בניגוד לאמנים אחרים, המוציאים אוסף על כל צעד ושעל, זה אלבום שמכבד את בעליו- 60 שירים מאלבומי הסולו ופרויקטים שונים, לא כולל כוורת, גזוז, דודה, הכבש הששה עשר ולילה גוב. וכמו שעושים אלבום ראוי, הוא מלווה בחוברת מרשימה (חוץ מכמה טעויות הגהה), רצופה מידע ותמונות וכמובן עטיפות כל האלבומים. העטיפה הזו פשוטה מאוד ועכשווית מאוד, לא מנסה למכור לנו נוסטלגיה אלא מציגה את מי שכאן ועכשיו. גידי הוא הסבא החביב, המצחיק, עם ציניות מרוככת וקול מזדקן. יש לו נכדות, אייפון וקמפיין לבזק, ואנחנו אוהבים אותו ככה, התרגלנו.

עטיפת אלבום האוסף "שלל שיריו".

עטיפת אלבום האוסף "שלל שיריו".

היינו אז, חזרנו שוב

בחודשים האחרונים גידי חזר לכותרות בנסיבות לא מאוד נעימות. מות אשתו ענת אחרי 40 שנות זוגיות, שבר בקרסול ועוד אחד חסר מזל במיוחד בכתף, רגע לפני האיחוד המדובר של כוורת. דווקא ההופעה המדהימה של כוורת הוכיחה שהוא עוד לגמרי שם, גם אם המילים "והיום השעות נגמרות וקטנות/ ואומרים שאשתי מזדקנת/ אך לפי הראי שדומה לי להפליא/ המפעל ייסגר בקרוב" צובטות מתמיד.

כמה חודשים לפני כל זה יצא "תקליט ראשון" במהדורה מחודשת, שהתניעה הרבה כתבות וזיכרונות. בראיון לגלי צה"ל שבו סיפר על האלבום ובכלל, השמיע גידי שיר חדש שהקליט וטרם יצא לרדיו. מסתבר שגם היום צריך לגרור אותו לאולפן, והפעם אלה חברי להקת הליווי הכוללת את רונה קינן, ערן ויץ ויובל שפריר. בשיר הזה, שכתב והלחין איתי פרל, עולה שוב הקסם הגידי גובי ומרגיע אותנו מהחשש שהוא בכיוון לעשות אריק איינשטיין.

האזינו (לציין תחילת השיר לגובולוגים חובבים מומלץ לשמוע את הריאיון המלא וליהנות מפנינים כמו סקיצה של "יש אי שם" בלי מילים, ועוד הפתעות ארכיון): http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=364713&cid=428293

עוד מוקדם לדעת איך ישמע האלבום הזה ומה תראה לנו העטיפה שלו. אני מקווה לאלבום טוב, מלא בשירים שיהיו המשך טבעי לכל זה, כזה שיזכיר לו ולנו עד כמה יכולה אישיות להתבטא בשירים ולכבוש אותך גם מבעד למסכים ואוזניות.

Read Full Post »

BLACK CAT

– "אני חושב שהכל התחיל משיחה עם אשתי. נכון עפרה? למה רצינו דווקא את דודו [גבע]?"

– [קול מעומעם, ברקע] "כי יש לנו חברים בירושלים שהכירו אותו. הם היו ידידים שלו וסיפרו שהוא מאוד אוהב את השירים שלך".

– "כן? אה, יפה. הנה, זוכרים בשבילי".

***

מכירים את הסרט הזה שבו הדמות הראשית היא איזה ג'נטלמן מאופק? בטוח ראיתם איזה מיליון כאלה. כאלה שהאיש כל הסרט שומר על שלוותו, לא נגרר לפרובוקציות וממשיך להגיב באופן שקול. ואז מגיע השיא של הסרט, איזה רגע שבו הדמות האינטליגנטית והמתוכננת הזו מתחילה לירות לכל הכיוונים את מה שהיא שמרה בבטן והתאפקה לא להוציא החוצה, בלי מחסומים או תכנונים. והוא איש נבון שראה איזה דבר או שניים בחייו, ולכן יש כל כך הרבה אמת וכנות, אבל יש גם תגובתיות וירי מהמותן בלי מחשבה מוקדמת. ואז כל מי שעומד מסביב מקשיב בלסת שמוטה, המום ומופתע מכל מה שהוא שומע? אז ככה זה זאב טנא, כל הזמן.

פנים העטיפה

פנים העטיפה

מישהו כתב פעם על האלבום הזה בשרת העיוור ז"ל: "לא חסרים אלבומים שתופסים אותך בראש, גם כאלה שתופסים אותך בביצים יש די והותר… ברם, די נדיר למצוא אלבום שתופס אותך באישיות, שנעשה החבר הכי טוב שלך, שהבנאדם והאלבום מפתחים ביניהם מערכת היכרות אינטימית ומסורה, שהבנאדם מרגיש שרק האלבום הזה יבין לליבו וגם האלבום שמח למצוא עצמו סוף סוף במחיצת מישהו שיבין אותו. אנושיות, כנות וחום הם, באופן כללי, זאב טנא עבורי ו"חתול שחור" זה זאב טנא בדרגות מקסימליות של זיכוך ואקספרסיביות. ללא גרם אחד של בולשיט או פוזה, ללא שום ניסיון לשחק אותה לפי חוקים כלשהם או לחפש קהל יעד, בלי להבין שיט במוסיקה, בלי לבזבז זמן מיותר על שטויות כמו הלחנה וחזרות, מספק פה טנא הצצה ממושכת ומפורטת בנפשו של אחד היוצרים המוטרפים ביותר בתולדות הרוק הישראלי, על כל ההומור המעוות, התובנות, הפחדים והכאב שיש שם".

***

אני לא ממש יודע איך ציפיתי שתישמע השיחה שלי עם זאב טנא. ידעתי שהמוזיקה היא רק חלק מהחבילה, ושהוא בכלל מתפרנס מהיותו מהנדס מזון במקצועו.  קראתי איפשהו (כאן) שהוא פיתח בעבר את סדרת מאמא עוף ועוד מוצרים מבוססי סויה עבור טבעול. הוא גם מסעדן והבעלים של רשת הנקניקיות "פרנק" (טעים רצח). חוץ מזה הוא נולד בפולין ב- 1947 למשפחה שחוותה את השואה על בשרה מקרוב. לא המוזיקאי הטיפוסי, זה בטוח. שמעתי את האלבום הזה לפחות איזה מאה פעם, וגם הייתי חסיד גדול של דודו גבע, שאייר את העטיפה הלא שגרתית הזו.

משהו שמשותף בעיני הן לטנא והן לגבע הוא האיזון המיוחד הזה בין קלילות וחוסר רצינות, לבין החריפות והביקורתיות מנגד. איכשהו זה משתלב יופי ובעצם נורא הגיוני באלבום הזה כשחושבים על העניין.

אני שונא גרמנים ואין לי שום דבר נגד ערבים. מתוך: "גרמנים"

"יצרתי איתו קשר ושאלתי אותו אם הוא מוכן לעצב לי את העטיפה", מספר טנא. "דודו נענה לבקשה וקיבל ממני את שירי האלבום להאזנה. נפגשתי עם דודו כמה פעמים בקפה תמר. דיברנו על האופי של השירים, ועל איך מתאים לצייר את זה. אני זוכר שמול בית הקפה בשינקין היתה חנות "וילונות אמיל". כל הזמן הזה היינו מתבדחים שנקים להקה ונקרא לה 'אמיל והוילונות'. לא היו לנו הרבה מפגשים – הוא תיכף ידע מה לעשות. הייתי ממש מאושר ממה שהוא עשה".

לעטיפה עצמה נבחר איור שליווה את תקליט השדרים "מחומצנת". למרות שלא עיצב עטיפות לפני כן ולאחר מכן, גבע היה מאוד מחובר לרוק. הוא קישר את זאב טנא למישל אופטובסקי, מהמעצבים הגרפיים הבולטים בישראל באותם שנים (ושגם אחראי לאינספור עטיפות, וביניהם גם מפגן האייטיז האהוב הזה שאני מאוד מאוד מחבב). "מישל הפך להיות הגרפיקאי והמעצב שלי עד שנפטר בעצם [בשנת 2004]. הוא ודודו מתו בהפרש של שנה. אני מסתכל על העטיפה הזו והיא עושה אותי עצוב".

20130405_091455

עם או בלי קשר לגבע, זו בוודאי הפכה להיות העטיפה המשמעותית ביותר בדיסקוגרפיה של זאב טנא. "זה היה די מדהים כשהתקליט יצא. אנשים קנו את האלבום, הוציאו את התקליט ותלו את העטיפה על הקיר. נשארו לי כמה עותקים, מדי פעם אני מפריש ומוכר כמה עותקים לאוזן השלישית, ומה שאני שם שם נחטף מייד".

20130405_091549

לאלבום הזה יצאו גם כמה תקליטי שדרים שגם אותם אייר גבע, היום פריטי אספנים נדירים במיוחד. באיזה לילה חורפי וגשום לפני כמה חודשים הלכתי לאסוף שקית עם ערימת תקליטים שספק אם עוד קיימים כאלה בארץ בכלל. טנא השאיר לי אותם בדוכן נקניקיות בבן יהודה, ולא נראה לי שהמוכר ידע בכלל מה הוא מעביר לי. הסיפור הזה לא הגיוני בכלל, אבל ככה זה כנראה. לא צריך לחפש הגיון.

אחרי האלבום טנא וגבע המשיכו לשתף פעולה, אם כי לאו דווקא על עטיפות. "לפני שהוא נפטר, דודו עבד על פרויקט 'ספרות זולה' שלו [חוברת קומיקס אלטרנטיבית ועצמאית שגבע יזם והוציא לפועל, בסיוע זאב אנגלמאייר, עופרה רודנר, ימי ויסלר ורבים אחרים]. כמה דברים שלי נכנסו פנימה לחוברת, חזרנו להיות בקשר ופתאום 'בום'". במהלך השנים, גבע גם יצר כמה כרזות ללהקת "דפנה והעוגיות", שהיו חברות של הבת שלו (אפשר לראות כאן, כאן וכאן למשל), אולם "חתול שחור" היתה העטיפה היחידה של אלבום שהוא אייר.

כרזה לקראת הופעה של "דפנה והעוגיות", אותה אייר דודו גבע.

כרזה לקראת הופעה של "דפנה והעוגיות", אותה אייר דודו גבע.

לקראת סיום, טנא מוסיף: "יש לי כבר תכניות לקיים הופעה מיוחדת עם ההרכב המקורי – סינגולדה וכל הנגנים ונחגוג 20 שנה לחתול שחור. רגע… זה היה כבר. 25 שנה לחתול שחור!"

20130405_091401

"חתול שחור", גירסת הקלטת.

זאב טנא – "חתול שחור", 1989. עטיפה: דודו גבע. עיצוב: מישל אופטובסקי.

Read Full Post »

אני מארח היום את הקורא המסור וידידי טל סולומון ורדי (והכותב של הבלוג השכן מאחורי הכלים). טל עבד בחודשים האחרונים על פרויקט אישי שעוסק בצילום מחודש של עטיפות אלבומים ישראליים. לי זה הזכיר קצת את עבודתו המגניבה של בוב איגן באתר PopSpots, שאני מציע לכולכם לדפדף קצת ולהתרשם. הנה טל כאן לספר לכם על הפרויקט המעניין שלו:

***********

reCover היא סדרה של שלושה אלבומים שהצילום המקורי של המקום הוחלף באחד עדכני. השינויים והרפרנס בין הצילומים מציגים את 'אובדן התמימות' בין המוזיקה והמציאות הישראלית משנות השמונים-תשעים לעומת מה שקורה כאן היום.
mashina_small

הרעיון להתחיל את הפרויקט reCover היה נעוץ למעשה בעטיפה של 'משינה 3' – עליו מופיע צילום חזית של הבניין ברוטשילד 96 בתל אביב שמשינה בחרו בו מתוך מבחר צילומים של ברי פרידלנדר המוכשר. הסיפור מאחורי האלבום די משעשע – בהתחלה הוא לא צלח את המבקרים והקהל, ורק אחרי כמה שנים כמעט חצי מהשירים שם נהיו ללהיט בהופעות – 'אהובתי', 'שלג צח', 'ברחובות שלנו', 'שלמונזה', 'פולארויד'.

העטיפה המקורית של "משינה 3"

העטיפה המקורית של "משינה 3"

כשעוד הייתי בגיל הטיפש-עשרה, העטיפה הזאת משכה אותי מאוד. הכניסה לבניין ברוטשילד 96 היתה מסתורית ביותר. לא ניתן לנחש לפי הצילום במה מדובר, מי גר שם ומה מתרחש שם ביום-יום. לפני כמה שבועות חזרתי לצלם שם במסגרת הפרוייקט, רגע לפני שנהיה חשוך לגמרי, כדי להשיג תאורת בין-ערביים. מסתבר שהמקום עבר שיפוץ חזית יסודי, אך עדיין שמר יחסית על המבנה המקורי.

כיום הוא מלון בוטיק 'רוטשילד' (שם מקורי), אשר שיפוצו הסתיים לא מזמן ב-2012. את החלל הפנימי ניתן לראות כאן. ברגע שהגעתי לשם, שמתי לב לכמה אלמנטים ששירתו מצוין את הפרוייקט והעצימו את תחושת 'אובדן התמימות' שניסיתי להעביר בשלושת הרימייקים שביצעתי:
המצלמה הנסתרת – 'האח הגדול' שחונק אותנו; הדלתות הסגורות – חוסר הפתיחות לקבל דיסטורשן ומוזרות בקהל הרחב, לעומת הניינטיז; האינטרקום המשוכלל – קר ולא מזמין; השיפוץ של המקום – תחושת היוקרתיות והבוטיק יוצרת ניכור. לאחר שהורדתי את התמונות למחשב בחרתי את המוצלחת ביותר והלבשתי אותה באופן כמעט זהה לחלוטין על התמונה המקורית. לשמחתי הדימוי עבד כמו שציפיתי.
***
zikney_small
זקני צפת היתה העטיפה השנייה שהחלטתי לצלם מחדש. אלבום הבכורה שלהם, כך מסתבר, לא מיוצר יותר. מאוד מאוד נדיר למצוא אותו ואף על פי כן החלטתי לצלם אותו מחדש. מעבר לסאונד המעולה שלו והטריות הנערית הזאת של מאור כהן וחבריו ללהקה – העטיפה שלו תופסת אותך ישר. בעטיפה מופיע תצלום של חברי הלהקה בחוף הים בת"א ופצצת אטום ברקע. כאמור, אחרי שנכתב כאן בבלוג פוסט על העטיפה שלו, בכלל נדלקתי על הרעיון.
העטיפה המקורית של "זקני צפת"

העטיפה המקורית של "זקני צפת"

בפן הטכני, היה מאוד מסובך להשיג סריקה איכותית של העטיפה. שיגעתי את דרור נחום (שאין לו את האלבום), מאור כהן (לא השיב), חברת NMC (התעלמו) ועוד דמויות מוכרות הקשורות לרוק הישראלי שלא נתנו מענה. בסופו של דבר גיאחה (עונג שבת) עזר לי כשהעלה ציוץ בטוויטר ודרכו הגעתי למעשה לחבר יקר ואדם מרתק – דובי שרגא (הקונכייה). דובי מצא סריקה איכותית באתר של נוגה תקשורת.

רגע לפני שהשמש התרסקה אל תוך הים נסעתי לחוף ירושלים הסמוך למגדלי האופרה, התאפסתי על המבנה שמעליו נמצא הפיצוץ הגרעיני בתמונת האלבום (הוא היחיד שם בנוף שלא השתנה) וצילמתי. ברפרנס לאחור, ניתן לראות לא מעט מגדלים חדשים שצצו ונגסו בחוף. בנוסף, החוף ריק, בניגוד לניינטיז – שאז ילדים היו משחקים בים ולא תקועים במחשב. שני האלמנטים הללו התחברו למוטיב של 'אובדן התמימות'.
 ***
shem-tov-lev_small
'התעוררות' של שם טוב-לוי הייתה העטיפה השלישית שהחלטתי לצלם מחדש. לאחר שמצאתי עותק חתום שלו (בהקדשה לאמא שלי) בספריית התקליטים בבית, שמעתי אותו בפטיפון והתחברתי מיד. מן עצב מהול בשמחה. שני השירים המוכרים ממנו הם 'יכול להיות שזה נגמר' ו-'שובי לביתך'. ניגשתי לקפה תמר, שבו צולם שם טוב-לוי אוכל ארוחת בוקר תל-אביבית (הרבה לפני עידן ארומה), ובמקום המדויק שבו הוא ישב בצילום ישבה בחורה חביבה שעבדה במחשב הנייד שלה. ביקשתי ממנה בנימוס אם היא יכולה לקום לכמה רגעים כדי לצלם את המקום, והיא שמחה שסוף כל סוף תוכל ללכת לשירותים בלי לפחד שיגנבו לה את המחשב. מצאתי את הזווית המדויקת וצילמתי.
העטיפה המקורית של "התעוררות"

העטיפה המקורית של "התעוררות"

בבית, כשפרקתי את התמונות מהמצלמה, גיליתי כמה שינויים שבוצעו במקום על אף שהצורה המקורית נשמרה. מסגרות החלונות נצבעו בשחור, הכיסאות הוחלפו בכיסאות פלסטיק, והחלק הכי חזק בפריים – לעמוד המקורי הוצמד עמוד נוסף לחיזוק. לאחר מכן שתלתי את האלמנטים ואת שם טוב-לוי מהתקליט המקורי בדימוי החדש.

'אובדן התמימות' בא כאן לידי ביטוי בשלושה אופנים: המחשב הנייד – היום אנחנו לא מסתובבים בלי סמארטפון/מחשב; העמוד הנתמך – ניתן לפרש אותו בכמה צורות; הכיסאות מפלסטיק – הקושי למצוא את האותנטיות באנשים.
לסיום, כדי לתת לפרויקט תחושה של תקליטים אמיתיים, הדפסתי את שלושתם על נייר דופלקס איכותי בגודל של 12" על 12" ותליתי בסלון.
*********
יש לכם הצעות לעטיפות נוספות שדורשות צילום מחדש? כתבו למטה בתגובות, ואולי משאלתכם תתגשם (לא יודע, לא שאלתי את טל). חג שמח!

Read Full Post »

425665_447004902014982_1575743939_n

ויין קויל, פסטיבל לולהפלוזה, שיקגו 2006

ויין קוין, פסטיבל לולהפלוזה, 2006

Wayne Coyne, סולן הפליימינג ליפס, הוא טיפוס מאוד צבעוני ומעניין למי שמכיר או שמע. הוא מתעסק בהרבה אמנות נסיונית (אם זו הטרמינולוגיה הנכונה) ומשתעשע ברעיונות שונים ומשונים. באמצע שנות התשעים יצר ארבעים קלטות אודיו שונות, והזמין בעלי רכב באשר הם להגיע לנקודת מפגש אחת. שם חילק עותקים של הקלטות, והנחה את כולם להפעיל אותן בו בזמן. המטרה היתה לייצר צליל surround חדשני, ומעל לאלף איש באו להתרשם מהמפגן. המאורע החד-פעמי הוליד אלבום שהוקלט במספר רב של ערוצי סטריאו, ונדרשו כמה וכמה מערכות אודיו פועלות בו זמנית כדי לשמוע את האלבום כפי שצריך, במלואו.

בהזדמנות אחרת, בהופעת ענק באוקלהומה, הנחה את הקהל לכוון את השעון המעורר לשעה 12:55 בלילה. בבת אחת, אלפי טלפונים צלצלו, כובו מיד מבלי משים והקהל הריע בשאגות. "Someone has a loud fucking iPhone", אמר. אלה שתי דוגמאות שנותנות תחושה קלה במי מדובר, ולפני שנמשיך, אבקשכם לצפות לרגע בסרטון הבא:

למי שהתעצל או שזמנו קצר, בסרטון מציג קוין את התהליך בו הוא יוצר פוסטר להופעה של הלהקה בפסטיבל Austin City Limits הידוע. את הפוסטר הוא יצר בדפוס רשת, אלא שהוא משתמש בדם שלו במקום בדיו אדום כפי שכל בנאדם נורמטיבי אחר היה עושה. קוין אסף כמה מבחנות דם שלקחו ממנו בחודשים שקדמו לכך, והשתמש בהן ליצירה שלו. "זה נראה לי טיפשי להקריב דם של תרנגולות או משהו, הן לא צריכות להקריב את הנוזלים החיוניים שלהן יותר מכפי שאני צריך", הוא אמר.

עטיפת Yoshimi Battles the Pink Robots של הפליימינג ליפס, אותה אייר קוין.

עטיפת Yoshimi Battles the Pink Robots של הפליימינג ליפס, אותה אייר קוין.

עכשיו, הוא נראה טיפוס די תלוש מהמציאות, אין ספק. ברמה האישית, אני בהחלט לא מתחבר לכל מה שהוא עושה. ובכל זאת, אני יכול לומר שהוא לוקח מאוד ברצינות את היצירה שלו, על אף המראה המחופף או הזרוק שהוא מנסה להקנות לה. קוין משקיע ברצינות תהומית בכל הקשור ליצירה שלו, שהיא לא רק מוזיקלית. את מרבית העטיפות והחומר הויזואלי של ההרכב הוא יצר בעצמו, ובאופן מוצלח למדי לטעמי.

ספציפית הפוסטר המדובר הינו אחד מסוגו. יחיד שאין כמותו בעולם, ושקוין השקיע בו מאוד כפי שניתן להתרשם מתבנית האיור. ויתרה מכך – הוא מיוצר מדמו שלו. גם אני עיקמתי את האף, אבל יש בזה משהו שהוא לכל הפחות מעורר מחשבה. ואם זה לא נקרא "לתת מעצמך", אז אני לא יודע מה כן.

העטיפה, בדפוס משי באדום ולבן.

העטיפה, בדפוס משי באדום ולבן.

מי שמכיר את שני קדר והיצירה שלה, ובפרט כבר שמע את האלבום האחרון (וראה את העטיפה שלו), יכול להבין למה נזכרתי בסולן הפליימינג ליפס ובפוסטר הזה. הנה יוצרת שהיא גם מוסיקאית, אבל גם מעצבת. הטכניקה בהדפסת האלבום הזה היא אותה טכניקת דפוס. כמו כן, גם הוא נוצר בעבודת יד, וגם הוא עושה שימוש באדום חזק ובולט. ונוסף על כך, קדר – כך קיבלתי את הרושם – מתייחסת אף היא ברצינות תהומית לעבודה שלה, כפי שמשתקף הן מהאלבום והן מעטיפתו. וללא צל של ספק – היא שמה את כל הלב שלה באלבום הזה.

"ניהול מצבי משבר" הוא אלבומה השני (והראשון בעברית) של שני קדר. הוא פוליטי, לא מתחנף ופונה לקהל יעד יחסית מצומצם. סער גמזו וגיא חג'ג' כתבו יפה על האלבום ותכניו, ומנקודת המבט שלי אני גם יכול להוסיף שהעטיפה שלו מאוד מאוד לטעמי. לא מעט מוסיקאים ניסו לעצב לעצמם עטיפות במרוצת השנים, ורבים מהם כשלו כשלון חרוץ (דוגמאות מהמותן: הסטון רוזסקט סטיבנס, ה- Meat Puppets ואפילו ג'ון לנון). לפעמים מדובר ביכולת ביצועית בינונית, ולעתים חסרה הדמות לנהל איתה את השיח הזה, שמסתכם בעטיפה הולמת לאלבום. כך או כך, זה בהחלט לא מובן מאליו לעצב לעצמך עטיפה.

במקרה דנן, כל הקרדיט לעיצוב ולהפקה הולך אל קדר עצמה. כל עותק שונה במקצת מהאחר ומכיל מספר סידורי שונה. האלבום עטוף באריזת קרטון שחור בחיתוך מיוחד, המודפס בדפוס משי ידני בשני צבעים (אדום ולבן), הכוללת גם פוסטר פנימי מתקפל מעניין עם מילות השירים.

jqVUlzVgVPxmH10JEdiotfoItz13WfEFxVctL5uQF7I

"העטיפה נוצרה לאחר הסיום ההקלטות ובשלבים הסופיים של המיקסים, לאחר שכבר ידעתי כיצד האלבום עומד להישמע והקונספט שלו היה לי כבר יותר ברור", מספרת קדר. "ברגע שבחרתי את השם "ניהול מצבי משבר", הבנתי שכאן נמצא החוט המקשר בין השירים. טלטלה, טראומה, פרידה, כאבים לוחצים ומתמשכים, חרדה. כולם חווים את הדברים הללו, ובשנים האחרונות עברתי באופן אישי משלב הפליאה ומהבריחה מהסבל שיש בחיים לשלב ההכרה וההתמודדות. האימאג' הגיע משם".

הפוסטר הפנימי. צילום: יעל מאירי.

הפוסטר הפנימי. צילום: יעל מאירי.

"רציתי לצור איזו התרחשות שתהיה מסתורית, אבל גם שיהיה אפשר למצוא בה נרטיב. מתוך אותה מחשבה הגיע גם הצילום הפנימי (שצילמה יעל מאירי הנהדרת, ואשר שימש כעטיפת הסינגל של "יש תרגיל"). החולצה שאני לובשת בצילום אמורה לקשר ללביאה שעל העטיפה, והשתמשתי באלמנט המנומר גם בצילומי הפרומו של האלבום, ובאלמנטים של החצים שמלווים את כל האריזה הגרפית של האלבום וההופעות. הצילום גם הוא מתאר התרחשות קצת מסוכנת שלא ברור כיצד התחילה וכיצד הסתיימה".

"השתמשתי באיור ישן (של הלביאה) שפגו זכויות היוצרים שלו, ושילבתי אותו עם אלמנטים גרפיים אחרים כדי לצור את הסיפור (או רגע מתוך סיפור). לגבי הגופנים – מכיוון שזהו אלבום ראשון בעברית שמאוד מחובר פוליטית למה שקורה פה, רציתי להשתמש בפונט עברי מאוד שיש בו אולי משהו מעט ארכאי בעטיפה. זכרתי משיעורי טיפוגרפיה את "הצבי חלול", פונט שמשתמשים בו לטקסטים שעל הקברים של חללי צה"ל, ולכן הפכתי גם את הפונט שהשתמשתי בו (שנקרא, למרבה האירוניה, "סוציאליזם") בטכניקה של אאוטליין – חלולה."

kacxVlMd9Kkec5QWyCCG5PJW45c3QCu9L2cklwmMZrA

"הייתי צריכה לנהל את כל הדבר הזה מתוך תקציב מאוד קטן של מעט כסף שחסכתי, כך שחשבתי על דרכים לייעל את ההדפסה. כשמדפיסים אלבום (או כל דבר), המחיר של העותק יורד ככל שמדפיסים כמויות גדולות יותר, ומכיוון שלא רציתי להדפיס כמויות גדולות מדי וגם שתהיה לי האופציה להדפיס עוד אם ארצה,  בחרתי באיזשהו תהליך שאף חלק שלו (למעט הדפסת הפוסטר המתקפל) לא עבר בבית דפוס פרוצץ או דיגיטלי. ההדפסה הידנית נותנת תחושה יותר חמה וביתית, וגם כך כל עטיפה יוצאת מעט אחרת. בסופו של דבר ההרפתקאה הזו לא באמת יצאה זולה יותר מעטיפה רגילה, אבל התוצאה הרבה יותר מיוחדת. בנוסף מספרתי ידנית כל עותק. זו היתה הפקה מורכבת במיוחד: קניית הניירות, ייצור התבנית לחיתוך, חיתוך, הדפסה במשי בשני צבעים, קיפול, הדפסת החוברת, הדפסת הדיסקים וההכנסה של הכל לתוך המארז. הכל נעשה ידנית בעזרת בני משפחה וחברים שהפכו לפס יצור קטן אצלי בדירה. באותה צורת מחשבה (חסכוני, אינטימי, ידני), יצרתי גם את הפוסטרים להופעה הקרובה – שבלונה ביתית, נייר עיתון קראפט, ספריי בשני צבעים, ורוקנ'רול"
קדר עמלה על הפוסטרים

קדר עמלה על הפוסטרים

"אחרי הרבה שנים של לעצב עבור אמנים אחרים, לעצב עבור עצמי (או עבור ההרכב שאני חלק ממנו, We Are Ghosts, שבקרוב מוציאים אלבום חדש שעוצב והופק באופן דומה לאלבום שלי) זה תמיד תענוג מיוחד. העובדה שאני מעצבת גרפית וגם כותבת השירים והמבצעת נותנת לי חוויה יצירתית שלמה. בעצם כשמעצבים עבור אמן אחר מנסים כל הזמן להכנס לראש שלו או שלה, להבין מאיפה הגיעו השירים, מה המסר (התוכני או האסתטי) של האלבום, ולנסות לחבר כמה שיותר בין הדברים ולדייק את התוצאה הויזואלית. הפעם ניהלתי את התהליך הזה עם עצמי בעצם. העיצוב של העטיפה עזר לי לנסח לעצמי מה עומד בלב הטקסטים שכתבתי".

כל עותק ממוספר באופן ידני

כל עותק ממוספר באופן ידני

שני קדר – "ניהול מצבי משבר", 2013. עיצוב – שני קדר. להאזנה ולרכישת האלבום; לטקסט יפה שכתבה אודות האלבום באתר הבית שלה; לפורטפוליו עיצובי ("הלא-מעודכן בעליל!"); לדף הפייסבוק.

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »