Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘אורח לרגע’ Category

אחרי הפסקה ארוכה (מדי), חוזרת לה בשמחה רבה פינת "אורח לרגע", פינה שבה אנשים שאני אוהב ומעריך כותבים פוסט על עטיפת אלבום שעושה להם את זה (הנה בועז כהן, יובל סער ואיתי אלנאי). אני נרגש ונפעם לארח את גיא חג'ג', אדם יקר, קולגה וחבר רשת וירטואלי. נוסף על כך, הוא גם אחראי לתאגיד עונג שבת. למי שלא מכיר (קשה לי להאמין שיש כאן קוראים כאלה), מדובר במפלצת אדירת מימדים של מוזיקה טובה, דברים יפים שקורים ברשת ובעיקר מקדש ובמה ליצירה עצמאית. היריעה אינסופית, ועדיין מצליחה להיות תמציתית ומתוחזקת לעילא – איש לא היה יכול לעשות זאת טוב יותר. לשמחתי הוא בחר אלבום מצוין שלא זכה להערכה הראויה, ושמתח את גבולות המונח 'אקספרימנטלי' בתקופה בה יצא (בטח ובטח ממוסיקאי שחדר ללב ההמונים באלבומו הראשון). אז הנה, גיאחה – המקלדת שלך:

האלבום

יחסית לחייו הקצרים של הפופ או הרוקנ'רול (60 שנה בלבד), הספיקו להיווצר סביבם כמות מפתיעה של מיתוסים. אחד מהם, שולי וזניח יחסית אבל אמיתי הרבה יותר מסיסמאות הסקס סמים ואורח חיים ראוותני (אה כן, רוקנ'רול!), הוא מכשול האלבום השני.

האלבום השני הוא לאו דווקא אלבום מס' 2 בכרונולוגיית ההקלטות של האמן, אלא האלבום שבא מיד אחרי ההצלחה הגדולה. כמובן, אצל אמנים שההצלחה הגדולה שלהם מגיעה באלבום הבכורה, המכשול קשה וגדול עוד יותר: באלבום השני אתה צריך להבהיר שאתה לא פלא חד פעמי, שיש בך יותר מאלבום גדול אחד, שאתה כאן כדי להישאר. הציפיות גבוהות; הזמן קצר כי אסור להתמהמה ולהישכח; אנשי חברת התקליטים כבר רוכנים מעל שרטוטים אדריכליים ומתכננים את האגף הבא שיבנו במשרדיהם עם הרווחים מהאלבום הבא שלך. וכשהלחץ עצום, קל מאוד לטעות.

הנוסחה של מכשול האלבום השני אומרת כך: ככל שהאלבום הראשון שלך מצליח יותר, כך גובר הסיכוי שהאלבום השני יהיה נפילה: מסחרית, אמנותית, יו ניים איט. זו מלכודת, והסיכוי להיחלץ ממנה הוא מזערי: אם תשחזר את הנוסחה של האלבום הראשון והמצליח, המבקרים ישחטו אותך על חוסר יכולת להתפתח. אם תשנה כיוון, אתה עלול להפסיד את הקהל הגדול שצברת בזכות הסגנון הייחודי שמאפיין אותך. איך יוצאים מהברוך הזה?

אני יודע שזו אמירה כבדת משקל ואני עומד מאחוריה לגמרי: אביתר בנאי הוציא את אלבום הבכורה הטוב ביותר שהוקלט בעברית, נקודה. התנצלותי הכנה לכל אמן אחר שהקליט אלבום בכורה גדול – ולשמחתי יש הרבה מאוד כאלה במוזיקה הישראלית, ממאיר אריאל ועד עינב ג'קסון כהן – אבל זה פשוט לא כוחות. ואחרי האלבום הגדול הזה הוא הוציא אלבום שענה, על פני השטח, על כל המאפיינים של אלבום שני מסריח: הוא היה שונה מהותית מהראשון, חתך באחת לסגנון מוזיקה אחר ולנושאים אחרים, הוא גרם למעריצים רבים להתבלבל, לתהות מה קרה לבנאי, ובדיעבד להתעלם כמעט כליל מהאלבום הזה בדיסקוגרפיה שלו. אפשר להעריך די בקלות שיותר ממחצית הקהל העצום שצבר בנאי ב"אביתר בנאי" הפנה לו עורף שנתיים אחר כך, עם יציאת "שיר טיול".

מטאפורה לאהבה

לאחרונה למדתי קצת על מכניקת הקוונטים ויש שם מטאפורה שקולעת לענייננו: כדי שקרן אור תעורר תגובה בחומר מתכתי (במילים אחרות, תגרום לאלקטרונים "לעוף" החוצה מהמתכת), קרן האור צריכה לפגוע במתכת בתדירות מסוימת, אחרת לא קורה כלום. אצל כל מתכת התדירות הזו היא שונה. המאזינים ש"שיר טיול" פגע בהם בתדירות הנכונה, עפים איתו עד היום. כל השאר נשארו אדישים כגוש נחושת. זה לא תלוי באלבום, אלא במי שמאזין לו. אני הייתי אחד מגושי המתכת שתדר הפגיעה שלהם בימים בהם יצא "שיר טיול" תאם בדיוק את התדר שעליו רכב האלבום. עפתי, ועד היום אני עף. "שיר טיול" הוא אחד האלבומים האהובים עליי, שהכי מרגשים אותי, מבין כמה אלפי האלבומים שאני מכיר.

למה? כי בעיניי זה אלבום נועז, בעל עומקים תהומיים אולי אפילו יותר מ"אביתר בנאי", שמתאר בצורה מקורית ומדויקת את החיפוש של בנאי בתקופה שאחרי ההצלחה המוקדמת שלו (אל תשכחו שאלבום הבכורה יצא וזכה להצלחה כשבנאי היה רק בן 24), חיפוש אישי שהפך לחיפוש רוחני, פוליטי ומוזיקלי. בנאי נסע להודו, נדד למוזיקה אלקטרונית ולחיפושים רוחניים – והאלבום הזה הוא אלבום של חיפוש, של ניסיונות שהדרך אליהם חשובה יותר מהתוצאה שלהם. במובן הזה, זה אלבום קצת פילוסופי. כל מי שהגיע לאלבום הזה בתקופה בחייו בה גם הוא נמצא בחיפוש כלשהו, היה רגיש לתדירות הספציפית הזו. זה לא אלבום שאוהבים, זה אלבום שנקשר בנפש. הוא נקשר בנפשי עמוקות, ולמרות עומקיו הגדולים אני מרגיש שב-13 השנים שהעברנו ביחד הצלחתי לקלוט ולהכיל כמעט את כולו – מלבד אלמנט אחד שתמיד נשאר בעיניי מסתורי: העטיפה המשונה הזאת.

העטיפה המשונה הזאת

את העטיפה המסתורית עיצב, תחת הקרדיט "אחד מוזיקה מצפה רמון", עירד דיין1 . אותו דיין אייר ועיצב גם את העטיפה של "לילה כיום יאיר", האלבום הרביעי של בנאי, שיצא עשור מאוחר יותר ("אחרי העבודה על 'שיר טיול'", סיפר דיין, "פרשתי ואיזה 6-7 שנים לא עשיתי כלום, הרגשתי מיובש. אני לא חושב שזה בגלל 'שיר טיול', אבל זה היה נדבך בזה"). סגנונות העיצוב של שתי העטיפות שונה לחלוטין. בעוד "לילה כיום יאיר" נקי, לבן, מאויר בצבעי מים עדינים ובדמויות מלאות תנועה, "שיר טיול" מאופיין בעיצוב ממוחשב, גס, שלאו דווקא התיישן בחן, עם פונטים דיגיטליים עבים ומודגשים, תמונות מרוחות ומטושטשות עזות צבעים, ודימוי מסתורי בחזית: תמונה מעובדת ומטושטשת של שני גברים מזוקנים, שניצבים הפוכים זה לזה: א"ד גורדון והרב קוק.

"החיבור בין השניים מייצג לדעתו את קצוות רעיון הישראליות: רוחניות חילונית ורוחניות דתית", נכתב בקומוניקט עם צאת האלבום, שקיבל עם צאתו אתר מיוחד ב"וואלה" שעומד על תילו המיושן עד היום (בהצלחה עם הקידוד), "שניהם בעניין של עשייה ועבודה והם מייצגים את החיפוש אחרי ההתפתחות ואחרי החדש" (ההדגשה שלי).

יכולנו לסגור את זה כאן. אמרנו חיפוש? קיבלנו חיפוש. אבל הסיבה ששני אלה מופיעים על חזית האלבום אינה החיפוש, אפילו לא החיפוש הרוחני. גורדון וקוק מייצגים שני צדדים של הרוחניות בהיסטוריה הישראלית-יהודית. עשייה ושל למידה, קידמה ומסורת, ציונות חלוצית וציונות דתית. הם גם האבות של שני זרמים שהלכו והתרחקו בישראל, הלכו והתהפכו אחד לשני, עד למה שנחשבת בעיני רבים לנקודת ההתנגשות והקריעה הגדולה ב-1995, רצח רבין. הקרע הזה והרצח הזה מופיעים בצבעים חדים מאוד בשיר אחד בלבד באלבום, "בראשית", בעצם השיר הראשון באלבום אחרי קטע הפתיחה האינסטרומנטלי (שלא נכתב ע"י בנאי). לדעתו של דיין, "בראשית" הביא לעטיפת האלבום דימוי שפגע באלבום כולו.

בראשית

דיין הכיר את בנאי במצפה רמון, העיר המדברית אליה הגיע בנאי כשחזר מהודו. בנאי נשאר שם זמן מה ואחר כך עבר לתל אביב. דיין נשאר במצפה, והוא שם כבר מעל עשרים שנה: מצייר, מעצב, עורך את ירחון "אדרבא" לבעלי תשובה ומשפחותיהם, ומאמן חוג כדורגל מקומי לילדים. דיין היה בעל תשובה הרבה לפני אביתר, ולמרות הקרע האידאולוגי שמצייר בנאי ב"בראשית", הם הסתדרו נהדר כמעט מיד: "בוא נגיד שהתחברנו מאוד מהר ומאוד טוב. לקח קצת זמן של חשדנות והכל, אבל באמת הרבה אהבה צמחה בינינו בטווח מאוד מהיר. כמו ש'שיר טיול' בעצמו היה פרויקט, אז גם הפרויקט שלנו התחיל אז, הזוגיות שלנו. התפתחויות מקבילות".

תמונתו של א.ד. גורדון, ששימשה לעטיפה

תמונתו של א.ד. גורדון, ששימשה לעטיפה

אני מתחיל לבסס את השאלה הבאה, ומספר לעירד שהעטיפה של שיר טיול תמיד נשארה בעיניי מסתורית, אבל לא מסיים את המשפט. "העטיפה לא מסתורית, היא פשוט עטיפה מחורבנת!" קוטע אותי דיין, בלי כעס. הוא איש שיחה נעים ותזזיתי ומדבר איתי בטלפון תוך כדי הליכה במצפה רמון, "דווקא העבודה על הסינגלים הייתה באיזשהו אופן מדויקת, ותאמה את רוח השיר שאותו היא באה לשרת. באלבום עצמו יש את זה לפרקים. בעיניי, החוברת הפנימית עובדת בסדר עם האלבום המשונה הזה, אבל העטיפה תפסה את השיר הראשון בביצים, את "בראשית" (שר בקול גבוה: "והרוצח החייכן למד תורה… בבר אילן!"). היו לנו ויכוחים על השיר הזה. אֶבי היה אז חצי-רבע-לא פה לא שם, הוא לא היה בקטע אמוּני, וכמו לכולנו, כל הסיפור של רבין היה שבר גדול. והוא החליט להרים את הדגל הזה. אמרתי לו: מה אתה הולך ומרים דגלים? זה לא תפור עליך הסיפור הזה של להתחיל לתת… פוליטיקה. כי זה היה מאוד לא מרומז, זה היה כאילו בוטה, כאילו שיר מחאה, מאיר אריאל. האמירה שלו היא מתלהמת, שחור-לבן כזו. גם בדיעבד, השיר פשוט מקסים אבל המילים… זה לא מובן בהקשר של האלבום עצמו. 'שיר טיול' זו הרפתקה. אמרתי גם לאבי, זה היה צריך להיקרא 'פרויקט משהו'. החבורה של האנשים שבעצם בנתה את האלבום, מרמת הדגימות בשטח ועד לסאונדמנים בהפקה בתל אביב, זה היה בשבילם באמת משהו מאוד ניסיוני. ופה בא איזה קטע כזה כמו 'רישומי פחם' של מאיר אריאל יחד עם איזה טיול בגליל, בסוף כל משפט בעברית יושב ערבי עם נרגילה. זו תחושה של מישהו שבא לומר משהו אקטואלי, ולצעוק את זה כמו שהוא יודע לצעוק על דברים אישיים ורגישים. באיזשהו מקום הוא תפס את מרכז ההסתכלות על האלבום והעטיפה. זה היה שיר ראשון. כל השאר רחפני וניסיוני ופתאום בא שיר ראשון – בוב דילן".

אז הרגשת שהעטיפה מתייחסת רק לשיר הזה, ומפספסת?

"העטיפה התייחסה לשאר השירים, אבל הוּלכתי שולל קצת בתחושה שיש בטיול הזה משהו יותר ישראלי ויותר רחב, כאילו הוא בא להגיד משהו שיוצא מהאישי שלו ולדבר על קונטקסט יותר רחב, שיש בו גם נימה פוליטית וטיול, היסטוריה ורקע, אפילו קשר לזה שזה נבט במצפה רמון. הוא עבר מהודו למצפה, ומכאן תל-אביבה. הטיול הזה. הייתה לי תחושה שזה מין טיול על-זמני, אבל אני חושב שהולכתי שולל בעניין הזה. נתתי לאמירה הזאת להיות נקודת המוצא של כל הטיול, וזה לא נכון".

איפה נקודת המוצא האמיתית, בעיניך?

"בשיר 'אמביציה'. צילמנו פה זוג נכים שהכרנו2 , היא עם פיגור שכלי… הם היו זוג הרבה שנים. צילמנו אותם ליד השווארמה. יש שם אהבה. הם משונים, היה לזה סיפור שהכרנו מקרוב. היה בזה משהו ששייך לנו יותר. זה היה מקומי, genuine, אותנטי. זה בא מהרקע וההקשר שבו נכתבו הדברים, לא בקונטקסט של יגאל עמיר ולא שיר מחאה שנכתב בהודו…"

דיין לא נשמע כועס, אבל הוא נשמע, גם 13 שנה אחרי האלבום, מאוכזב. "אם אני מנתח את זה בדיעבד, נראה לי שזה היה ההשראה העיקרית: מהלך כזה שמקצין ומדגיש שני בראשיתים כאלה, אם זה מצד קוק או גורדון. עיצוב שאומר אמירה. יש פה חיתוך וקו ביניהם".

הם הפוכים אבל אין הפרדה.

"זה שהכיתוב בא באותו כיוון הרג את כל הקונטרסטיות הזאתי. בכל מקרה הם הופכיים".

אפשר להסתכל על זה כעל יין ויאנג כזה, משלימים.

"זו הייתה האמירה שלי לו, יש פה השלמה. הוא אמר שיש פה מלחמת אחים. 'זה מה שאני רואה מול העיניים, זה מה שאני מרגיש'. שמע, זה לא חדש. שנים שהדבר הזה… בעם ישראל, מראשית הממלכה. זאת המציאות. אבל יחד עם זה, זה שייך לאותו קלף, יין ויאנג כמו שאתה אומר".

הבונוס

כשיצא האלבום הייתי שדרן בתחנת רדיו חינוכית בגליל העליון, ובשבועות שלפני יציאת האלבום קיבלנו את הסינגלים שלו. רוב הסינגלים הישראליים לא מעניינים מבחינת הפורמט – הם מכילים את השיר וזהו. אבל שניים מהסינגלים של "שיר טיול" הכילו בי-סיידים. "חלון" הכיל את "חלון אחורי", למעשה גירסה מוקדמת יותר של אותו חלון, ובה מורגש פחות השבר הפתאומי מהעדינות אל האלימות; ו"אמביציה" הכיל את "פקק", שיר כאב יפהפה שעם השנים הפך, בהשמטת מילה משמעותית אחת, ל"פקק תנועה" שפתח את "עומד על נייר".

בזמנו הקלטתי את שניהם על קסטה וחרשתי אותם, אבל מאז הרבה סרטים מגנטיים עברו בנהר, וכשיצא "פקק תנועה" נעתקה נשימתי. מאז אני מחפש את שני השירים האלה. לקראת הפוסט הזה ביקשתי את עזרתו של מר יואב קוטנר, ואני מודה לו מקרב לב ששלף מהארכיון שלו את שני הקטעים האלה, שאתם יכולים לשמוע כאן.

——————————————————————————————-

1 דיין הוא אכן נצר לשושלת דיין הידועה. לא הצלחתי לבדוק, אך ייתכן שיש פה מפגש ראשון, או לכל הפחות נדיר, בין שתי שושלות תרבותיות מרכזיות בהיסטוריה הישראלית, בנאי ודיין.

2 התצלום נמצא בחוברת הפנימית של האלבום.

Read Full Post »

אריאל זילבר / רוצי שמוליק, 1976

"בוא ונחפש את האבות
בוא ונתעטף באהבות
בוא ונצטרף לשמש העולה
כל כך גדולה.

נעצום עיניים רק ליום שלא נראה
איך גואים המים, איך חכם טועה,
נצטרף לשמש העולה כל כך גדולה
יש, עוד יש, שמיים
יש שלי, שלה
או כולה…"

מתוך "שמש, שמש"

 

 

 

 

 

קודם כל: שימו פליי

יש לי הכבוד לארח כאן במסגרת סדרת "אורח לרגע" את בועז כהן, שעורך ומגיש ב- 88FM את התכנית "רוקר טוב" מדי בוקר. אני מאזין מעט מאוד לרדיו, אבל כהן הוא היחיד שאני מקפיד לשמוע כבר שנים כל בוקר בדרכי לעבודה. הידע שלו עצום, הבחירות של השירים לא סטנדרטיות, בלי פלייליסט, עם הרבה מוסיקה עצמאית והרבה נון-קלאסיקות נהדרות שכולם כבר הספיקו לשכוח מהן – כל מה שהופך את כהן (ואת התחנה) לחביבים עליי. ונוסף על כך – הבלוג "לונדון קולינג" שלו (במחווה לקלאש או מהיותו אנגלופיל – אני מנחש ששניהם) הוא מרגש ומרתק כאחד, ואני ממליץ לכם לבקר בו בהזדמנות.

שמחתי מאוד שהוא נעתר לבקשתי, והוא בחר לכתוב בדרכו האופיינית על "רוצי שמוליק" של זילבר. בועז – המקלדת שלך.

דבר האורח:

בעיני זו העטיפה היפה ביותר לתקליט ישראלי כלשהו.

לוחות העץ של הצריף, אפרפרים-סגלגלים. תריסי העץ הירקרקים חיוורים פתוחים לרווחה. המתבונן בעטיפה מוזמן להביט פנימה. הנה החלון והנה אריאל זילבר, בפנים, ליד הפסנתר השחור. ידיו מונחות על המנענעים. המיקרופון מולו, אבל הוא לא שר, הוא מרוכז בנגינה.

אני אוהב אהבת-נפש את העטיפה הזו של "רוצי שמוליק", תקליט הבכורה של אריאל זילבר כסולן, רגע אחרי יציאת התקליט של תמוז, להקת האם שלו, זילבר הלך להוציא את יצירתו העצמאית, שהיתה כל מה שאתם רואים בצילום. רוח חופשית, טבעית, מרדנית, ישראלית מאוד. פשוטה. נטולת כל פוזה.

הנה כי כן: כל מה שאני אוהב בזילבר האיש וביצירתו יש כאן, בצילום הזה. במובן הזה הקנקן הוא מה שיש בתוכו. אחד-על-אחד. הפשטות, הצניעות, הנונשלנטיות הכנה. אין לי הוכחה, אבל אני מאמין באמונה שלמה שזילבר לא הרגיש כשצילמו את הפריים הספציפי הזה, שנבחר בסופו של דבר להיות עטיפת האלבום שלו. יש משהו מאוד טבעי באופן שהוא מנגן, יושב, בחולצת פסים אופיינית מאוד לשנות השבעים, גופו רזה, פניו חלקים למשעי. זהו אריאל זילבר של בטי בטי בם, בואי נלך לים, של רוצי, שמוליק קורא לך ושולח אלף נשיקות, אריאל זילבר של אני-ראיתי-ברוש, ובחמש-קם-צייד, אריאל זילבר היוצר הענק, המגיש המקורי, הישראלי מאוד, עדיין חילוני, לא פוליטי, לא טרחני, לא סהרורי.

הפשטות החשופה הזו עומדת בניגוד כה משווע ומרעיד לעטיפות אלבומים עכשוויים, שלעטיפה הזו נוסף ערך מוסף. שימו לב לטיפוגרפיה. אריאל זילבר. נקודה. רוצי שמוליק. השם בשחור. שם התקליט בכתום.  מאוד ברור. לא מתחכם. ישיר. הוגן.

השנה היא 1976 ואני בן 12 וחצי, עומד בחנות התקליטים סטודיו ONE ברחוב אלנבי בתל אביב, ואני סקרן מול העטיפה הזו, שנותנת לי תחושה של תפוז מקולף בפה, של סנדלים והליכה לאורך הטיילת, עם הרוח המלוחה המגיעה מהים ועם השמש שמש באה בימים, שוקעת בים התיכון, ואני לוקח את התקליט הזה, ואוסף אותו לחיקי, ויוצא אל הרחוב הראשי, והולך ומסתכל על העטיפה, הולך ומתאהב, והולך ומתאהב, עד לאוטובוס, קו 71 לגני תקווה, ומאז חלפו ועברו 35 שנים, וזילבר התחרד ואוחז בדעות מחרידות, והוא זקן ומזוקן, ועדיין אני אוהב אותו ואוהב את תקליטו, שהוא מזכרת ימי נעורים, והוא סימן אות ומופת לניקיון העברי הפשוט והנינוח ששרר כאן פעם,

והלב שלי נצבט, בכל פעם מחדש, כשהתקליט נשלף מהארון, והצריף ההוא, והפסנתר ההוא, ואריאל זילבר ההוא. רוצי שמוליק, התקליט, הצילום, הוא פסקול ילדות והוא מנציח רגע בזמן שהיה ואיננו…

 

אז ככה:

אריאל זילבר מפנה אל מירון רכטמן בתור מי שאחראי לעטיפה זו. "סיפור העטיפה הוא מאוד פשוט", מספר רכטמן, כיום מפיק, אמרגן והבעלים של חברת ההגברות "בטי בם".

"התמונה צולמה בצריף שבו התגוררנו בשותפות אריאל ואני באותו זמן. זה היה צריף עץ ברחוב לוינסקי בתל אביב, ממש ליד התחנה המרכזית החדשה היום. הבית היה שייך להורים של המתופף מאיר ישראל, ושכרנו אותו בעקבות ההיכרות של אריאל עם מאיר מימיהם המשותפים בתמוז. הצריף היה מט לנפול, וזה החלון שצפה לחצר. השכן היה מרבה לדבר עם אריאל דרך אותו חלון מאותה זווית שבה צולמה התמונה".

לטובת הצילומים לא נעשו כל הכנות שהן. "אריאל היה מנגן שם שעות. הפסנתר היה כבד וממוקם באותה נקודה כל הזמן. מי שהיה עובר שם, היה יכול לראות אותו מתאמן ומנגן. היינו נאספים הרבה מסביב לפסנתר הזה בזמן שאריאל היה משמיע לשמוליק [צ'יזיק] ולי חומרים. את התמונה צילם עודד ידעיה, והכל זרם במהלך הצילום. אריאל ידע שמצלמים אותו, אולם הוא לא היה עסוק בנגינה באותו זמן והתמונה לא בוימה כלל. במבט לאחור, אני חושב שהתמונה הזו מייצגת את אריאל נאמנה, מאוד טבעי ואמיתי".

 

אריאל זילבר, "רוצי שמוליק", 1976, התקליט. קונספט עטיפה – מירון רכטמן, צילום – עודד ידעיה.

בועז כהן, שדרן רדיו. עורך ומגיש תכנית הבוקר "רוקר טוב" של 88 אף אם, 2011.

Read Full Post »

במסגרת סדרת "אורח לרגע", אני שמח לארח את איתי אילנאי, שכותב בידיעות תל אביב ובאתר החדש והמבטיח "חבית הדגים". הקשר עם איתי נבע בעקבות סדרת כתבות בשנה שעברה בידיעות תל אביב על עטיפות תקליטים שהיה שותף לה. מהיותו יבנאי (ולשמחתי הרבה), בער לו לכתוב על שב"ק ס' הראשון. איתי – המקלדת שלך.

שב"ק ס' - שבק, 1995

"כי יבנה היא העיר שאני בא ממנה

רחובות של זיונים בצבע

שום חודרים מאחור ש-ב-ק-ס בשחור

מהמחתרת, עוד נסגור את החוב

הנקבות יאו, הן רטובות יאו

במטולה נגמרו הבתולות יאו

זה רק שב"ק ס' יפתחו לך ת'אחור

ביבנה, עיר האורות"

מתוך "אימפריה"


קודם כל: שימו פליי

דבר האורח:

בקיץ 1995, בחופש הגדול שבין כיתה ח' ל-ט', ירדנו כל החבר'ה לאילת. זו הייתה עבורנו חווית נעורים בוסרית, יציאה משותפת ראשונה הרחק אל מחוץ לגבולותיה המגוננים של העיר יבנה (אחריה עוד יבואו נסיעות משותפות רבות, לסיני, הרי האלפים והמזרח הרחוק). בעיני עצמנו היינו מגניבים מאד, בוגרים, פורצי דרך. הרגשנו כמו המאת'רפאקרס. נסענו באוטובוס, התאכסנו באכסניית נוער, קנינו סיגריות בפנים מבוישות, טחנו את הטיילת הלוך ושוב ללא מטרה ברורה, ופעם אחת, כשעמדתי ליד דוכן הקבלה, בחורה כבדת שדיים איבדה שליטה על החזה שלה ובלי כוונה יצא מצב שנגעתי בו בטעות.

אבל האמת היא שממש לא היינו פורצי דרך. היינו תמימים, בתולים, ילדים מפוחדים שהעדיפו להשתבלל בתוך עצמם ולא להתעמת עם העולם. לא ביצענו משהו פורץ דרך באותה חופשה באילת, ולמעשה בקושי אגרנו חוויות שאפשר להתפאר בהן. בסופו בשל דבר עשינו את מה שאנחנו עושים ביבנה, רק שעשינו את זה באילת. אני לא זוכר הרבה מאותה נסיעה, אבל סצנה אחת, שולית לכאורה, חקוקה היטב בראשי עד היום. צעדנו לאורך הטיילת – זה בדרך כלל מה שעשינו במהלך שלושת הימים שהיינו באילת – ומאחת המסעדות בקע קול של רדיו פתוח. השיר שהתנגן שם היה מסוג הדברים שלא ניתן להתעלם מהם. "יו כושי כושי כושי, יו כושי כושי". אלו היו המילים, והן חזרו על עצמן שוב ושוב. "יו כושי כושי כושי, יו כושי כושי". זה היה מוזר.

אני בטוח שלא הבנתי על מה השיר מדבר, אבל ללא ספק כששמעתי אותו הוא עשה לי חשק לקפוץ. איפשהו עמוק בפנים, במקום שלא ידעתי שקיים, הוא גרם לי לרצות להפסיק ללכת על הטיילת כמו איזה טמבל, להיכנס לבר אפוף עשן ולדפוק צ'ייסר (אז לא ידעתי שיש דבר כזה צ'ייסר, וברים אפופי עשן ראיתי רק בסרטים). כנראה שרק לשמע המילים "יו כושי כושי", או יותר נכון לשמע האינטונציה שבה נאמרו המילים הללו, ידעתי שמישהו מנסה להעביר לי פה מסר, שמישהו רוצה שאני אצא מהקונכייה שלי, קונכייה שבה יוצא שאני נוגע לבחורות בחזה רק אם זה בטעות. יכול להיות שכמו כל דבר אחר בחיי באותה תקופה, המחשבה הזו הייתה חולפת בראשי לרגע ואז מתפוגגת. אלא שברגע שנגמר השיר, אמרה השדרנית משהו שגרם לי, ולכל החבר'ה, לפעור את פינו בתדהמה. "וזה השיר החדש של להקת שבק"ס מיבנה", היא אמרה. רגע, רגע, היא אמרה יבנה?!

מאותו רגע הכל השתנה. לא, לא נכנסו לבר ודפקנו צ'ייסר, המשכנו לפסוע על הטיילת כמו חנונים. אבל מאותו רגע לא היינו עוד חבורה של ילדים מיבנה. היינו חבורה של ילדים מיבנה, העיר של שבק"ס..

במה מדובר:

שבק"ס הוקמה בבית הספר התיכון "גינזבורג" שביבנה, שבו הייתה לי את הזכות להתחנך וללכת מבוהל במסדרונות. ההרכב המקורי, שבו פעלו שישה חברים, זכה בינואר 1993 בתחרות הלהקות הצעירות של רוקסן. אחרי כמה שינויים בהרכב (מחלה ששבק"ס סובלת ממנה מאז ועד היום), החלה הלהקה לעבוד על אלבום הבכורה שלה עם המפיק יוסי פיין. ב-1995 האלבום "שבק" הופק על ידי NMC ונמכר ב-15 אלף עותקים, הצלחה מסחררת בהתחשב בעובדה שהיה מדובר בלהקה צעירה. למרות הטקסטים השנויים במחלוקת, ואולי בזכותם, השירים של שבק"ס הושמעו בתכיפות ברדיו וכמה מהם הפכו לנכסי צאן ברזל, לפחות בקרב יבנאים. מאז שבק"ס התפצלו, התאחדו, התפצלו והתאחדו שוב, יצאו בקריירות סולו (הבולט מביניהם בתחום הזה הוא מוקי, שביחד עם פילוני הוציא שלושה אלבומים מצליחים), והוציאו בסך הכל ארבעה אלבומים משותפים, שהאחרון שבהם יצא ב-2008.

יש נטייה להתייחס לשבק"ס כלהקה שהביאה לארץ את מוזיקת ההיפ-הופ. אני לא יודע אם זה נכון, אבל ברור שהאלבום הראשון שלה, "שבק", לא היה אלבום היפ-הופ. למרות הפזמון "יו כושי כושי", ועל אף חיבתם של חברי הלהקה לכינויים כמו פלומפי ופילוני, לאיות מילים ולפיאור שמם בדומה לראפרים אמריקאיים, "שבק" היה אלבום שהושפע לחלוטין מלהקות כמו Nirvana ו-Rage Against the Machine. באלבום הזה שבק"ס לא עשו היפ-הופ, הם עשו רוק. רוק טהור, חצוף, מזוקק, שחצני ובועט. רוק צעקני, מילל, עצבני, צורם וחרקני. רוק כמו שרוק צריך להיות.

עבורי זה היה נפלא, וזה היה נורא ואיום. נפלא כי אני חושב שכמו שאר בני גילי באותה תקופה, שבק"ס סחפו אותי בדיוק למקום שטינאייג'ר אמור להיסחף אליו. הם נגעו בנקודות המתאימות אבל לא הסתפקו בלדגדג אותן. שבק"ס ישבו עלי, צרחו לי באוזן, הכריחו אותי להתפתל. וזה היה נורא ואיום כי הנה שבעה חבר'ה מהשכונה שלי, גדולים ממני רק בכמה שנים, ששרים על סמים, בחורות וזיונים, כל הדברים שלי לא היה מושג שבכלל קיימים, וגם אם הם היו מופיעים בפתח הדלת שלי לא הייתי יודע מה לעשות איתם.

אז ככה:

את עטיפת האלבום, שעליו מופיעות שבע דמויות מגניבות, פרועות וכתומות שיער על רקע עיר צבועה בסגול, עיצבה ורד זייקובסקי. זייקובסקי, בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל (92'), היא היום מנהלת התוכנית ללימודי עיצוב/תואר ראשון ב – NABA – Nuova Accademia di Belle Arti שנמצאת במילאנו, איטליה. "הקשר ביני לבין שבק"ס נוצר דרך המפיק איציק ליכטנפלד (איצ), הבנאדם שהאמין בחבורה מיבנה, שהביא את יוסי פיין להפקה המוזיקלית ושביקש ממני לעצב את העטיפה של הדיסק", כותבת זייקובסקי במייל ממילאנו. "אני הייתי אז במעין תקופת מעבר כזאת, אתה יודע, כשסוגרים מעגלים ועומדים לפתוח חדשים אבל לא ברור באיזה כיוון… את איצ הכרתי מזה כמה שנים. אישיות עם אינטואיציות חזקות. את הפניה שלו אלי פירשתי ככבוד גדול".

שבק בגירסת הדיגיפאק. משמאל - איור של יוסי פיין שיצרה זייקובסקי, כמחווה לתרומתו לאלבום ולעבודה על הלהקה. האיור נגנז בסופו של דבר.

עד אז זייקובסקי מעולם לא עיצבה דיסק, ולא היו לה ניסיון בעימוד או הכרות עם התוכנות הדרושות להתמודדות עם הנושא הגרפי. "אמרתי לאיצ: 'אוקי, אני מעצבת ומאיירת אבל אני צריכה לעבוד עם גרפיקאי שיהיה אחראי על הצד הטכני'. ואיצ נתן אישור למה שהיה לגמרי לא נורמלי לתחום (לפחות נכון לימים ההם) – תקציב כפול לגרפיקה של דיסק, ללהקה שאף אחד עוד לא הכיר!".

מה חשבה זייקובסקי על האלבום? "אהבתי את האנרגיה, את הקצב, אהבתי את החיבור של יוסי פיין. אבל אין מנוס מלהודות: הטקסטים זיעזעו אותי. אבל אחרי שהכרתי את הלהקה גיליתי שמתחת לאפרו הכתום הם ילדים חמודים, מצחיקים, קצת יהירים אבל לא מזיקים. עניין אותי להיכנס לעולם שלהם ולגלות שפה של דימויים שתדבר בשפה שלהם. זה האופן שבו אני אוהבת לעבוד, להיכנס למקומות חדשים שקופה לגמרי כדי לאפשר לצבעים ולצורות של המקום להתגלות דרכי. כדי לאפשר לזה לקרות אתה לא יכול להיות במקום של ביקורת".

סקיצה ראשונית לעטיפת האלבום, שירדה בסופו של דבר

את ההשראה לעיצוב קיבלה זייקובסקי מהמכלול. "מהפגישות שלנו, מהחזרות ומהשיחות שלי עם מירו שהכיר לי את מסיו פרקר ודיבר איתי על חליפות חלל", היא אומרת. מירו, מסתבר, היה איש הקשר בין זייקובסקי ללהקה והפילטר הראשוני של רעיונות לעיצוב העטיפה. הרעיון הראשון, שנותר כסקיצה בלבד, מציג שתי דמויות כתומות שיער שנראות כהכלאה בין הנסיך הקטן למדריך הטרמפיסט לגלקסיה. "הכיוון של האיור הזה היה שגוי", כותבת זייקובסקי. "הוא היה ציני מדי, והדמויות נראו כחוצנים ולא כגיבורי על. באיור הזה חסרה נקודת האיזון בין פנטזיה למציאות. גם לא הצלחתי להעביר את האנרגיה והתנועה, ואת ההתפוצצות ההורמונאלית של שבק"ס. מבחינת חברי הלהקה, הם רצו עטיפה שמשדרת פיצוץ, ולא משהו מתחכם וקונספטואלי מדי".

הרעיון השני של זייקובסקי כבר התקבל בשמחה בידי כל חברי הלהקה, אך עדיין נדרשו לילות רבים של עבודה עד שהגיחה לעולם התוצאה הסופית. "הרבה אלמנטים וסמלי זהות באו מהלהקה עצמה, ביניהם האפרו הכתום שמוזכר בטקסטים", היא מספרת. "מירו הביא כמה קומיקסים ישנים עם סופר-הירו'ס וגיבורי ילדות, והבנתי שהם הולכים להופיע על העטיפה בחליפות חלל עם נתונים פיסיים מודגשים וכלים ותנוחות שמסבירים את הסערה שהם באו לחולל בעיר הגדולה. לצורך הבנייה של הדמויות יצאנו לרחוב עם הגיטרות וצילמתי אותם. אחר כך באה עבודה מטורפת עם האייר-ברש. כשעידן הגרפיקה הממוחשבת והפוטושופ בחיתוליהם אך כבר בעלי נוכחות שאינה משתמעת לשני פנים, ידעתי שזאת הולכת להיות העבודה האחרונה שאני מבצעת עם האייר-ברש. ואכן כך היה".

התוצאה הייתה עטיפה רוקיסטית ואנרגטית, מינית ויהירה, בדיוק כמו הטקסטים והמוזיקה באלבום. "שים לב שהפנים של הדמויות על העטיפה הן הפנים שלהם (רק את הפנים של מר ג'יימס לא רואים, הוא עדיין היה אז בצבא ולא רצה להיחשף) והתנוחות הן התנוחות האמיתיות של שבק"ס רק עם הגזמות. עבדתי המון על התנוחות, חיפשתי את הבלאנס שבין מה שיכול להיות המציאות לבין מה שהוא פנטסיה מוחלטת, חיפשתי את האמצע, עניין אותי המקום של התעתוע. הרגשתי שאני עוזרת להם להגשים איזה סוג של פנטסיה ילדותית".

שב"ק ס', "שבק", 1995, NMC. עיצוב -ורד זייקובסקי.

איתי אילנאי, יבנאי גאה, כותב ב"ידיעות תל אביב" ובמגזין המוזיקה האינטרנטי החדש "חבית הדגים", 2011.

Read Full Post »

יהוא ירון / דברים יומיומיים כאלה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בשבוע שבו פתחתי את הבלוג פחות או יותר, יצר איתי קשר יובל סער (בתיווכו של גיאחה היקר). סער הוא הכתב לענייני עיצוב של גלריה (הרבה כבוד לאנשים ברחוב שוקן על ההכרה בחשיבות פונקציה שכזו!) ולא פחות חשוב – בעל הבלוג המצוין פורטפוליו, שעוסק במה שחדש בתחום העיצוב והתרבות. שיהיה ברור – אצל יובל סער, חדש זה חדש, וזמן של שלושה חודשים אחורה זה כבר עבר רחוק. אותם סקרנות וחיפוש אחר טרנדים חדשים בעולם העיצוב הולידו בין היתר את סדרת הראיונות פורטפוליו CHAT שכללה ראיון איתי על סיפור, כיסוי למי שלא קרא (שבו אני מתייחס גם להקמת האתר, להימנעות שלי מהענקת ציונים לעטיפות, ולרלוונטיות העטיפות בעידן הדיגיטלי).

סיפרתי לסער על הרצון שלי לשלב טורי אורח של כותבים נוספים מדי פעם, ולשמחתי יובל נענה לקריאה. אז הנה אני גאה להשיק את הפינה הראשונה של "אורח לרגע", שבה יובל סער כותב על האלבום החדש של יהוא ירון. בשבוע שעבר פרסם סער כתבת עומק מצוינת על האמן במוסף הארץ לרגל צאת אלבומו החדש, ובהמשך אליה הוא כותב כאן על סיפור העטיפה המיוחדת והאמיצה. 

יובל – המקלדת שלך: 

קודם כל: שימו פליי

דבר העורך: למי שקצת עוקב אחרי מה שקורה במוזיקה הישראלית בשנתיים-שלוש האחרונות, קשה היה שלא להבחין בשמו של יהוא ירון. קודם כל זה מין שם כזה שאחרי שנתקלת בו פעם אחת תמיד תשים לב שהוא יצוץ פעם נוספת. חוץ מזה, ירון הוא היום אחד האנשים העסוקים בתעשיה – כנגן בס וקונטרבס הוא לוקח חלק, בין השאר, בהרכבים של רונה קינן, רות דולורס וייס, אביב גדג' וגלעד כהנא. כמו כן, שיתף פעולה בשנים האחרונות עם אפרת גוש, עמית ארז, ההרכב האמריקאי Faun Fables ועוד, כל זאת במקביל להיותו חבר בהרכב "קטב מרירי" ועד לאחרונה גם ב"פאניק אנסמבל" וב"תזמורת הטרופית". המעבר שלו לקדמת הבמה החל לפני כשלוש שנים, אז גם החל לעורר תשומת לב, בעיקר אצל הבלוגים שעוסקים במוזיקה שהבחינו בדמותו יוצאת הדופן ובטקסטים שכתב.

במה מדובר: האלבום "דברים יומיומיים כאלו" הוא אלבום הבכורה של יהוא ירון, אבל יש משהו מתעתע בשם האלבום: גם אם לכאורה הנושאים שעליהם הוא שר עוסקים בדברים יומיומיים, הלחן והמילים מורכבים ולא פשוטים להאזנה, ובטח שלא להאזנה ראשונה. לוקח קצת זמן להתרגל לאלבום, אבל מרגע שעוברים את המשוכה הראשונה ההתאהבות היא מיידית וכפולה: הנה יוצר שכותב טקסטים לא קלילים, לא נמוכים, שפונה למכנה משותף שהוא קצת גבוה, שהוא לא נורא פופולרי, שהוא מאד אינטלגנטי.

אז ככה: את עטיפת האלבום יצרה מירב שחם, מאיירת, אנימטורית ומעצבת גרפית, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בויצ"ו חיפה, שעיצבה גם את עטיפת האלבום "לא יפריד דבר" של דני סנדרסון שעליו נכתב ממש כאן בחודש שעבר. מעבר לכך שמדובר במאיירת סופר מוכשרת (ובמישהי סופר נחמדה ומקסימה), שחם היא גם בת זוגתו של ירון בשנים האחרונות, מה שכבר מסקרן איך זה לעצב עטיפה לבן זוג שלך.

מתוך העטיפה

"הכרתי את מירב ממש בתקופה שכתבתי את השירים", מספר ירון. "השיר 'קומי' מתאר את שגרת החיים שלנו, זה אנחנו. כשהגיע שלב העטיפה היה ברור שמירב תעצב אותה. פתאום אני הקונטרול פריק, הפרפקציוניסט, לא נותן שום הערות, לא מנחה ולא כלום. אם הייתי מנחה זה היה יוצא פחות אמיתי. היא הייתה שם מהתחלה, היא יודעת על מה נכתבו השירים. אם אני שוכח את המילים באמצע הופעה היא צועקת לי אותן מהקהל. היא שם, היא יודעת מה קורה בכל הזמן שאני לא על הבמה, תוך כדי שהשירים נכתבו, והיא לקחה את הכל ושמה את זה בעטיפה. מבחינתי האלבום לא קיים בלי זה. אני לא יכול לדמיין מישהו שומע את האלבום בלי העטיפה. זה כאילו הוא מקבל חצי אלבום".

נסיונות בטיפוגרפיה

על העטיפה ובחוברת השירים מופיע ירון כיצור הלקוח מסצינות הדומות לסרטי פנטזיה ומדע בדיוני, כדמות חסרת פרופורציה, הכלאה של אדם וחיה, תמה שחוזרת על עצמה בעבודות אחרות של שחם. "גם בשירים אני מדבר על זה: על השוני, על הגודל, עלי. לא דיברנו על מה זה אומר, אבל מה שמתחבר אלי יותר מהכל זו הפנטזיה הזו – היצור, האגדה – שגם המוזיקה והעיבודים הם כאלו. זה לגמרי אני, התנועה היא לגמרי אני: כשמירב צילמה אותי היא פשוט ביקשה שאני אדבר עם כל התנועות שלי".

האינטימיות חילחלה גם לתהליך העבודה של שחם. "יהוא נתן לי חופש טוטאלי, לא התערב, הוא רק הסתקרן וחיכה לראות מה ייצא. לקח לי זמן עד שהתחלתי לעבוד כי זה מאד ריגש אותי ולא ידעתי איך לגשת לזה, מאיפה לתקוף את זה, היו ציפיות גדולות", היא מספרת. "למרות שהכרתי את המוזיקה הקשבתי עוד ועוד לשירים ובתור התחלה כתבתי שורות של מילים. את זה אני עושה כמעט בכל דיסק שאני מעצבת. לבסוף בחרתי כנקודת מוצא את 'ההרודיון שלך', השיר שפותח את האלבום. התחלתי לכתוב אסוציאיות שעלו לי לראש – חלל, מצדה, אתר חפירות ארכיאולוגיות, קברים עתיקים ומערות. באיזשהו שלב גם חשבתי לשלב את תל אביב בתוך המערה.

משחק עם מידותיו הפיזיות של ירון, מתוך צילומי הסטודיו לאלבום

"במקביל חשבתי על יהוא, על הפיזיות שלו, על איך הוא מתנהל, איך הוא הולך, איך הוא זז על הבמה – יש בו מין 'קלאמזיות' חיננית, כל האורך והגודל שלו. רציתי לקחת את הגוף שלו ולעשות איתו משהו – לעוות, להגדיל, להקטין. במהלך החיפושים כשישבתי ב'נסיך הקטן' דפדפתי בספרים ונתקלתי בתמונות של מערת הנטיפים. מאד נהניתי לא לשבת מול האינטרנט ולחפש רפרנסים אלא ממש לפתח ספרים, זה היה ממש תענוג. נסעתי לשם עם חבר טוב, הצלם עומר מסינגר, וצילמנו, ולאחר מכן צילמתי את יהוא בסטודיו. רק לאחר מכן התחיל תהליך של פירוק והרכבה, של עבודת הטיפוגרפיה הידנית ושל האיורים, שחלק גדול ממנו לא נכנס לדיסק".

איך הוא הגיב כשהוא ראה את התוצאה?
"בפעם הראשונה ירדו לו דמעות, זה מאד ריגש אותי. אחרי זה היו כל מיני קולות שאמרו שזה מפחיד מדי, מאיים או קיצוני, אבל התעקשתי שזה מה שצריך להיות ולשמחתי הוא הסכים איתי. אמנם יש משהו מאיים בעטיפה אבל דווקא המבט של יהוא נשאר כל כך תמים ומזמין, שהרגשתי שזה מה שנכון. זה מייצג כמובן את הצדדים האפלים אבל דווקא בתוך כל האפילה הזו נשארת תמימות, יש את הרגישות והראשוניות הזו שתמיד אני מחפשת גם כשאני עושה דברים שהם יותר אפלים. ויש גם הומור, שזה חובה, לא צריך להיות רציניים כל כך".

 יובל סער, 2011

יהוא ירון, "דברים יומיומיים כאלה", 2011. עיצוב -מירב שחם, צילום – עומר מסינגר ומירב שחם.

Read Full Post »

« Newer Posts