גלעד כהנא – "אפריקה שלי", 2015

גלעד כהנא – "אפריקה שלי", 2015

 

"התחלנו בצורה די חצופה. כלומר חצופה שלי. סיימתי מכינת אילוסטרייטור רגע לפני שנקר והחלטתי לשלוח מייל לג'ירפות שאני רוצה לעבוד איתם. ככה".

*****

את פרס הגיבור של הערב שלנו מקבל טל סולומון ורדי, סטודנט לעיצוב גרפי בשנקר. אני לפעמים שואל את עצמי למה זה כמעט ולא קורה אף פעם. כאילו, אם יש אמן שאתה ממש אוהב ומעריך ומתחבר אליו, למה לא בעצם? זה נורא הגיוני כשחושבים על זה. אז הלילה אני מרים כוסית לתמימות ולכנות ולכל מי שעשה צעד אמיץ כי למה לא. חושב על רומנטיקה במקום על פוליטיקה, כזה.

"משוחח עם כסא", טייק 2

"כמה ימים לאחר שפניתי התקשר אליי גלעד כהנא והציע שנעשה נסיון. איירתי מחדש את "משוחח עם כסא" שחגג 15 שנה בסיבוב הופעות חגיגי למשהו מודרני יותר, וקטורי. האימאג' נכנס למודעות שליוו את הסיבוב, ואחרי כמה חודשים הוא הציע שנעבוד יחד על התקליט שלי. הסיפור הזה מבחינתי מזכיר את העטיפה של פונץ' שאילה טל עיצבה. היא היתה מעריצה שמאוד רצתה לעבוד איתם והציעה להם את העיצובים שלה, ואני מזדהה עם זה מאוד. הייתי נורא נורא צעיר, זה היה מפתיע מאוד, ומבחינתי אני גם מרגיש שזה חנך אותי למקצוע יותר מאשר הרבה דברים שאני לומד בשנקר".

"העבודה על 'אפריקה שלי' היא חוויה של כמעט שנה וחצי", ממשיך סולומון ורדי. "באתי לאולפן לשמוע את האלבום וראינו שיש לו קו קוהרנטי שטרם הצלחנו לבשל לגמרי". בינתיים שריאל קסלסי, אנימטור ומאייר יוצא בצלאל, עבד על הקליפ המעולה של 'אפריקה שלי', שהוא גם אחד מהשירים הטובים שיצאו כאן בשנה החולפת לטעמי. "שריאל התחיל לבנות עולם של דימויים שהתחברה לשיר, עם הרבה תל אביב וכהנא שרוקד בכל מקום. העולם הויזואלי הזה מאוד התחבר לאלבום והמשכנו כולנו להתקדם איתו הלאה".

פנים התקליט, עם קו הרקיע התל אביבי (לחיצה וזה גדל!)

"ההחלטה המקורית היתה שהאלבום ייצא בפורמט של ויניל כפול. בשלב הזה כבר היה די ברור שקו הרקיע של תל אביב הולם וצריך להכנס לאורך פנים התקליט. הפרונט, לעומת זאת, לא ישב טוב. התחלנו באיורים של כיכר הבימה עם פסל "התרוממות" עם שלושת העיגולים, אבל כהנא הלך עם האיור לכמה אנשים ולא היה להם מספיק ברור". (הפסל של קדישמן, אגב, תועד בעטיפה שאייר מנחם רגב לאלבום ההופעה המשותפת של אריק איינשטיין ושלום חנוך מ- 1979).

התמונה המקורית לעטיפה לפני ריטושים (צילום: רונן ללנה)

היה נסיון למצוא כיוון חדש. "הסיפור שלי עם הצלם רונן ללנה מתחיל מהעטיפה של 'משוחח עם כסא', האלבום הראשון של ג'ירפות", מספר גלעד כהנא. "הוא צילם אז עטיפה על בסיס ציור שעשיתי ומאז אני והוא חברים אחים. אלה היו ימים של חברות תקליטים, תקציבים, הפקות על".

"הפעם התקשרתי אליו בערב ואמרתי לו 'שמע, אני מגיע מחר, אני מוריד חולצה, רוקד כמו משוגע, ואתה מצלם'. רונן הזדעק ואמר שמה פתאום מחר, ואיך יצטלם ריקוד ואין לו איתו בכלל את המצלמה הנכונה. אמרתי לו שזה אלבום שריקוד זה חלק אינטגרלי ממנו, אני רוקד והוא מצלם. שמתי את האלבום בפול ווליום, התחלתי לרקוד והוא נתן קליקים".

"באיזשהו שלב רקדתי כבר די הרבה ונהיה לי חם, ואמרתי לרונן שנראה מה יצא. היתה שם תמונה אחת שקרה בה משהו מטורף. נראתי חצי שחור חצי לבן. ידעתי שזאת תהיה התמונה של העטיפה. שזה מסכם את 'אפריקה שלי'. 'זה כן שחור לבן'. זאת האינטואיציה שלי ואי אפשר לטעות. וכך היה.

ללנה עשה את העיבוד הראשוני, וסולומון ורדי המשיך עם הרבה מאוד חיתוכים, הבלטות ופוטושופ ליצור את התמונה המנצחת. "לאט לאט נפתר לנו הפרונט", ממשיך סולומון ורדי. "התלבטנו על הכיתוב די הרבה זמן. בדקתי קצת רפרנסים וראיתי שרוב שם האמן יותר גדול משם האלבום. במקרה הזה החלטתי להשוות, וגם כמעט שזה נבלע בלבן. גלעד היה בעניין שהשם יטמע, וגם השחור לבן שהלכתי עליו התחבר לנו לשיר הנושא".

הצד האחורי בגרסת התקליט

"מבחינה טיפוגרפית בדקתי כמה פונטים לכל האלבום ובסוף נבחר קואופרטיב בגרסה המלוכלכת שלו. הוא קיבל את ההשראה מקו הרקיע – צר, ארוך ומלוכלך כמו בניינים". ללייבלים שעל התקליט נוספו דמויות של כהנא, שיסתובבו תוך כדי ריקוד שליווה גם את הקליפ.

"אחרי חודשיים הבנו שצריך לעשות גם דיסק, ואז הוספתי גם איורים נוספים של שריאל. לחוברת דיסקסנו איך אפשר לשבור את הפורמט, ובסוף החלטנו שהסיכות של החוברת יהיו מלמעלה למטה, והכל יהיה מסובב ב-90 מעלות כמו פנקס. חיפשתי ולא נתקלתי ברפרנסים כאלה בינתיים (מישהו מכיר?). זה יצר אתגר גדול, במיוחד לאור קו הרקיע שליווה את הפרויקט, שהוא בבסיסו צורה מאוד אורכית. גם כמות הטקסטים (ויש הרבה כאלה, עם 17 שירים באלבום) היתה צריכה להופיע אנכית. בבית הדפוס היו בטוחים שהקובץ דפוק או שטעיתי, אבל הסברתי להם היטב שזאת הכוונה".

"זה האלבום ה-12 שלי אני חושב", מסכם כהנא, "ואני חושב שזו אחת העטיפות הכי טובות שעשיתי. אני משקיע בעטיפות שלי, מבחינתי זה חלק מהעבודה האומנותית, עם כל העבד-אדון והשחור-לבן. פה זה פשוט התלבש".

שתי פריסות אנכיות מתוך החוברת בגרסת הדיסק

לקריאה נוספת: גלעד כהנא ודוד פולונסקי מספרים על העטיפה המעולה של "אין כניסה לפילים"; כהנא מעלה זכרונות מעטיפת "משוחח עם כסא", שהיה גם אחד הפוסטים הראשונים פה בבלוג; וטל סולומון ורדי מספר על פרויקט החייאת עטיפות התקליטים reCover שעשה לפני כמה שנים.

גלעד כהנא – "אפריקה שלי", 2015. עיצוב: טל סולומון ורדי. צילום: רונן ללנה. איורים: שריאל קסלסי.

Read Full Post »

שי צברי – שחרית, 2015

שי צברי – "שחרית", 2015

הברמנית מילאה לנו כוסית נוספת של ערק שלא ביקשנו ממנה. אני בדרך כלל לא טיפוס של ערק, אבל הכוסית הזאת דווקא היתה במקום. חמישי בלילה לפני שבועיים, ארבע מעלות ורוח מקפיאת עצמות בחוץ, אבל שוק מחנה יהודה גדוש המון מכל המינים והצבעים. בין לבין היא ניגשת למחשב לבחור את השיר הבא. מהרמקולים מפציעה לפתע הגיטרה של ברי בפתיחת "לווי אותי", כמה שניות לאחר מכן מצטרפת כל הנבחרת, ובעקבותיה גם צברי וקולו העמוק. "הא!" הוא צועק, המקום הומה והערק מחמם אותך מבפנים. She nailed it.

יש אלבומים שמספיקים לך לא יותר מכמה צלילים כדי לדעת שאתה תאהב אותם. מתוכם, מעטים הם כאלה שמצליחים להיות כל כך מורכבים ועשירים, במקצבים בלתי מתפשרים ושופעי השראות ומקורות, ובו בעת "זמזימים" כל כך. בדרך כלל המאפיינים הללו לא מתחברים ביחד. "נבחרת הגרוב של המזרח התיכון" קורא צברי ללהקה שלו על גבי העטיפה, ובתכלס זה כנראה התיאור הכי טוב שאפשר להדביק לחבורה המופלאה שהוא הצליח לקבץ (היי, גיאחה כתב על זה נהדר כאן).

מאז שהגיח (אצלי, על כל פנים) עם קול האדירים שלו ב"צמאה לך נפשי" בעודו מלווה את ברי, אני נתקל בשם שלו מפעם לפעם. עוד לא יצא לי לראות אותו על הבמה, אבל כולם אומרים שזו חוויה מרוממת ושאני חייב. זה יקרה! אני מבטיח. אחרי שיצא האלבום "שחרית" לפני כחודש, אני קצת מכור. וזה, רבותי, לגמרי אחד משירי השנה שלי, אפילו שהיא רק התחילה לא מזמן:

"יש מושג שהבנתי בגיל די מבוגר כשהתחלתי לנסות להלחין", מספר צברי, "ואני קורא לו 'מוזיקה שקופה'. אני נוטה באופן טבעי למנגינות מאוד מזרחיות, וניסיתי להבין מאיפה זה בא. בסוף, מה שהכי השפיע עליי זה לא מה שקניתי, אלא מה ששמעו בשכונה. אני יודע בעל פה תקליטים שלמים של עופר לוי מהשכנה, אפילו שלא רכשתי אף אלבום שלו מעולם".

"איכשהו, העבודה על אלבומים היא אולי הכי מאתגרת ועם הכי הרבה חופש", מספר המעצב הירושלמי הגאה איתם טובול מסטודיו גרוטסקה. אופיר טובול (אין קשר משפחתי) מ"קפה גיברלטר" ואני התחלנו לעבוד ביחד די מזמן על כל מיני פרויקטים שיוצאים מהאתר – "גלוקאלי", "פסנתר מזרחי", "בת המקום" ועוד. מפה לשם, יצא שאני מעצב היום כמעט את כל מה שכלול תחת הכותרת 'אינדי מזרחי'.

"את שי פגשתי באיזשהו אירוע ב"תדר". קצת דיברנו, הוא בדיוק עמד להוציא את הסינגל הראשון שלו – "המלך". הוא ביקש שאעצב לו את הסינגל ומשם המשכנו ביחד. שי נתן לי הרבה מאוד חופש, אבל מצד שני היה לו בראש מאוד ברור מה הוא רוצה. הוא מצלם המון, ושלח לי תמונות מהשכונה בה הוא גדל – בתי כנסת, לוחות מודעות ועוד. ניסיתי לעשות בזה שימוש, אבל זה קצת פחות זרם".

"עבדנו על האלבום הפוך", ממשיך צברי. "הופענו שנתיים ביחד ורק בסוף הקלטתי. בשנתיים הללו פיתחנו שפה מוזיקלית משלנו, והיה לי חשוב שגם העיצוב ידבר בשפה מיוחדת משל עצמו. צילמתי כל מיני אימאג'ים בשכונה, אבל זה לא היה מספיק חזק. מבחינתי שכונה היא מקור של כוח, דבר פלורליסטי, ריבוי של קולות, הרבה השפעות וזה היה חשוב לי שיעבור גם באלבום".

מתוך העטיפה.

בפן הפחות אופייני לאלבומי בכורה, אין תמונה של האמן על החזית, וגם לא בשום מקום בחוברת. "אין בעטיפה תמונות בכלל. הבאנו צלם, ובאמת שזה לא נורא העסיק אותנו, ופשוט לא היה נורא דחוף".

"דיברנו די הרבה עד שעלה הנושא של הידיים", מספר טובול. "מי שראה אותו בהופעה, יודע – תמיד רואים אצלו. הוא מרים שאגה לאוויר, מניף את הידיים, הקהל מניף איתו. יש לידיים הרבה נוכחות במופע שלו. שי גם חיפש משהו פשוט פשוט, לנקות את זה כמה שיותר. אני התחלתי עם יד פשוטה, קצת כמו חמסה, ושיחקנו עם זה מכאן. הכנסתי יונים פנימה, שילבתי עבודות תימניות ששי שלח לי, הכנסתי אלמנטים של שכונה, גדרות, פרטים אורבניים לא מדויקים, אבנים משתלבות כשאחת מהן לא במקום – כמו משהו שמישהו צייר, ויצא לו לא מדויק".

מתוך העטיפה.

"במוזיקה של שי יש כל כך הרבה שכבות ורבדים – הכל נורא מורכב, סולמות, המון השפעות, ג'אמים באמצע השיר – ובכל זאת מצליח להיות פה משהו פשוט. זה גם מה שניסינו לעשות בעטיפה: לקחת דברים נורא מורכבים, ולזקק ולתמצת אותם לכדי משהו מאוד פשוט".

העטיפה עושה שימוש במספר מאוד מצומצם של צבעים, בגוונים חזקים מאוד, יחד עם צבע כסוף נוצץ. "אני מאוד אוהב לעבוד עם פנטונים. בסינגלים שיצאו לאלבום, השתמשתי בגווני כחול, חום ותכלת. באלבום הבנתי שאנחנו חייבים להשתמש בצבע כסף – גם חגיגי, גם מיסטי כזה. רק כשזה מודפס, אפשר לראות באמת עד כמה זה תורם. חלק מהעניין זה לשכנע את הלקוח שכשזה חי, זה מכניס חיים אחרים, ולא כפי שזה נראה כשזה עוד על המסך".

פונט 'חיים' שב לחיים.

סקיצות מוקדמות ונסיונות בפונטים אחרים לסינגל של "המלך".

אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי בעטיפה הזו היא הבחירה בפונטים, במיוחד לאור הבחירות הקודמות שלקח טובול בעטיפות שעיצב לעמיר בניון, סיסטם עאלי ואחרים. "אני חייב לומר שהיו לנו הרבה מאוד נסיונות, ובסוף הלכנו על חיים ודוד, פונטים מיושנים, שנראים כמו פשקוויל או כמו מסמך וורד, ו'חיים' היה תפור על זה. קצת שכונתי, דתי. לכאורה, סתמי, אגבי, ברירת מחדל, אבל כבר אף אחד כמעט לא משתמש בזה בעבודות. האופציה האחרונה שתבחר. הריווחים לא טובים. צריך הרבה אומץ ללכת כנגד מה שמקובל. אבל אחרי שהטקסט עמד, היה ברור שככה זה צריך להיות. גם כשלקחתי פונטים טרנדיים יותר (ניסינו את אמביוולנטי של אאא), זה פשוט נראה לא במקום. לצד רבים מהצילומים ששי שלח לי, הכוללים שלטי רחוב בפונט 'דוד'), החלטתי שאני נשאר עם זה".

"ברבות מהעטיפות שאני מעצב, אני משתמש במארז קרטון. האלבום הזה היה הפעם הראשונה שבה ידעתי בודאות כבר מהרגע הראשון שהוא חייב להיות מפלסטיק". וצברי מוסיף: "העטיפה לא מקושטת, לא מנסה ליפות. אני הרוס על האימאג' של העטיפה. איתם הוא מדהים, הוא כמו הנגנים. היתה לו המון הבנה וקשב. כל פעם שאומרים לו שיביא משהו אחר, הוא מצליח להביא משהו יותר טוב. מבחינתי העטיפה אומרת כל כך הרבה, אפשר לתת לה כל כך הרבה משמעויות".

***

ואחרי כל הדיבורים, לכו לשמוע את האלבום.

 שי צברי – "שחרית", 2015. עיצוב – סטודיו גרוטסקה.

Read Full Post »

הדג נחש – זמן להתעורר, 2013

הדג נחש – זמן להתעורר, 2013

תודה שהצטרפתם אלינו הערב, גבירותי ורבותי.

פרס על מפעל חיים להשקעה ארוכת שנים במארזים מפוארים ומושקעים לשנת 2013 הולך אל…

הסתכלתם בכותרת יא מציצנים!

האמת היא שהדג נחש היא סוג של אנומליה במוזיקה הישראלית. אין לי בראש יותר מדי אמנים שהוציאו בשני העשורים האחרונים כל כך הרבה אלבומים עם עטיפות מושקעות. תקליט אחרי תקליט עם ספרון שלם בהפקות צילומים מפוארות, ועם המיתוג הכי בולט שנעשה כאן ללהקה. לפני שתענו לי, אני מוכן להחריג את העטיפה של האלבום הראשון שלהם, אבל זה מתקזז עם העובדה שהוא ממש בן זונה של אלבום.

תנסו רגע לחשוב על לוגו של להקה ישראלית שיותר מזוהה מאשר החבוב המשתין של הדג. הלשון של הרולינג סטונז שלנו. לא צריך להתאמץ. פשוט אין כזה. גם באלבום הזה, כשלראשונה מזה שנים התחלף המעצב (כל האלבומים האחרונים עוצבו בסטודיו דורון עדות), נשמרה רק הצבעוניות הכללית של הדג (צהוב-שחור-לבן) וכל השאר הוא עטיפה שונה לחלוטין שאינה דומה לקודמותיה. 32 עמודים של חוברת בהפקת צילומים עתירת לוקיישנים ובמארז קרטון אשר חובק את הדיסק.

אי אפשר שלא לזקוף לזכותם של הדג נחש את הרצון המתמיד לחפש ולחדש. למרות שיש להם צליל מאוד מזוהה, ואפילו שהם פועלים מלב ליבו של המיינסטרים הישראלי (היי, לפני 15 שנה זה היה ממש לא מובן מאליו!), הם עוטים על עצמם גוונים אחרים כל פעם מחדש. בתוך כל הקונצנזוס המוזיקלי הישראלי (אם קיים דבר כזה), יש לי הרבה כבוד והערכה לחבורה. הם לא מפחדים להיות פוליטיים וביקורתיים במדינה שבה כל מוזיקאי חושב עשר פעמים לפני שהוא מעז לפתוח את הפה. שחיתות, פוליטיקאים רקובים, אלימות נגד נשים, המעמד של צה"ל ומלחמות ישראל בנרטיב הישראלי – אתם מכירים את השירים. וברגע שעושים את זה גם רקיד, ובראפ בערבית או דאב או גרוב ים תיכוני, ומצליחים לארח גם את קלפטר או טריפונס, או את יוסי פיין או דקלון באותו אלבום – ובכן, אני נמנה עם החלק הזה באוכלסיה שמברך על כך בחום.

(זהירות: כיף של שיר לפניכם)

כמו במועד צאת אלבום זה, גם אז היתה מערכת בחירות בפתח שהצליחה להוציא מהדג נחש את כל האקטיביזם המוזיקלי שאפשר לקבל בלהקה אחת. העבודה על העטיפה נעשתה עם המעצב טל שפיגל. שפיגל, בוגר שנקר, הוא מעצב גרפי עם זיקה חזקה לאמנות, עובד הרבה עם חיי הלילה של תל אביב (ומעצב ללא מעט ליינים) ואחראי לפרויקט 365.

עטיפת הסינגל "קובלנה על מפלגות ישראל"

"הקשר עם הדג נוצר במקרה", מספר שפיגל. "פנו אלי מהתו השמיני ואמרו לי שמחפשים מעצב לאלבום החדש של הדג נחש, ושהם אהבו את העבודות שלי. נפגשנו לשמיעה של האלבום וכך גם הכרנו על הדרך. זו היתה תקופת בחירות והמדינה געשה, ממש כמו היום".

"עוד לפני שהתחלנו לעבוד על האלבום, הם עידכנו אותי שיש סינגל שמתאים מאד לתקופת הבחירות הנוכחית ושחייבים להוציא אותו ASAP, אז הוצאנו את "קובלנה על מפלגות ישראל" (למילותיו של מאיר אריאל). עדין לא היתה לנו שפה או כיוון, ולכן זהו הסינגל היחידי שאינו בשפה של האלבום, אם כי במבט לאחור הוא היה יציאה חד פעמית מעולה ושמחתי שהוא נתן זווית עיצובית קצת אחרת שתאמה לאותו הרגע". השיר לווה גם בקליפ בו השתתפו חברי ארץ נהדרת.

(הגדילו לעשות חברי הדג נחש ולהוסיף באלבום אינטרו מהופעה של מאיר אריאל, איזה ראפ טוב משק השטויות של רב שטויעס)
"השם של האלבום היה ברור מהרגע הראשון, והחשיבה הקונספטואלית יצאה מהמקום הזה", ממשיך שפיגל. "זו היתה תקופה (ממש כמו היום) ברוח הבחירות והאלבום היה מאד ביקורתי כלפי המון נושאים, ובאמת החשיבה שלי הוליכה אותי למקומות של עיוורון, של שינה בעמידה".

"יצרתי שני כיוונים קונספטואלים – אחד הוא זה שנבחר כמובן, והשני היה איזוטרי יותר, הפרשנות שלו היתה הרבה יותר מורכבת. רציתי להרכיב חוברת שלמה של פורטרטים של סוסים עם סכי עיניים. זה היה קיצוני, אבל אהבתי גם את הכיוון הזה. בסופו של דבר הלכנו על כיוון כיסוי העיניים, שהיה אלגוריה לכך שאנחנו ישנים בעמידה והגיע הזמן לשינוי. ידעתי שאני רוצה מצבים טבעיים שבהם יש הפרעה – כיסוי העיניים".

"באמת זו היתה הפקה: לכל כפולה באלבום, לכל שיר יש צילום משלו. צילמנו הכל בשני ימי צילום, וזו היתה חוויה מעניינת ומשעשעת, בייחוד הפריים בבית הקפה שהכיל המון ניצבים. בתחנת האוטובוס שם אני ומנהלת הלהקה סיגל מופיעים, ואפילו סצינת ארוחת שישי שקיבלה איזכור לכיוון הסוסים שנפסל בתמונה התלויה מעליהם. פריים האוליגרך שצולם במכונית יגואר בסוכנות יגואר היה מורכב ביותר לביצוע."
"ניסיתי לייצר סיטואציות בהן יש עודף חשיבות לעיניים (זמר המופיע, פוליטיקאי, חטוף, די ג׳יי, בית קפה הומה וכו'). שתי סצינות נוספות צולמו כדי לספר סיפור רחב יותר. אחת היא בובות הראווה עם כיסויי העיניים, הפיכת הדבר למוצר צריכה, מה שמייצר דיסוננס גדול יותר. סצינה אחרת היא סצינת המיטה, בה כביכול שני אנשים פשטו את בגדיהם וגם את כיסוי העיניים. זה מעלה שאלות ותהיות לגבי מתי אנחנו רואים ומתי לא".

"שיתוף הפעולה עם הדג היה מושלם, הם זרמו עם הטירוף והרעיונות שלי ואני עם שלהם, מה שהפך את החוויה לכזאת שמייצרת ומעודדת והסיבה שעד היום אנחנו עובדים יחדיו [בפרט על חומר גרפי לקראת הופעות חדשות וכדומה]. בעצם העינים החשופות היחידות הן של הילדה החמודה על העטיפה, שהיא בתו של דודו קלמס מהלהקה. משהו במבט הנאיבי הזה השלים בצורה מושלמת את התוכן הפנימי".

הדג נחש – זמן להתעורר, 2013. ארט ועיצוב אלבום – טל שפיגל. צילומים – גיא כושי ויריב פיין. עיצוב לוגו – דורון עדות.

Read Full Post »

שלמה ארצי – ירח, 1992

 

שלמה ארצי – ירח, 1992

 

לפני כמה ימים יצא לי לבקר במדעטק, שזה מה שפעם מזמן קראו לו הטכנודע, או מוזיאון המדע בחיפה. יש שם אגף באחת התערוכות שעוסק בחלל, ויש שם עמדה שמנציחה את אילן רמון. בין המזוזות, דגל ישראל ושאר הפריטים האישיים שהיו לרמון (חלקם לוקטו כשברים מהאדמה ומופיעים בתערוכה) היו גם שני דיסקים. הראשון היה "שמש רטובה" של אריק איינשטיין, עם הקדשה אישית מהמנוח. השני, נטול הקדשה, היה "ירח". חלקי דיסק מנותצים היו ממוסגרים לצד העטיפה (ששרדה בשלמותה – לא יודע אם הוא לקח איתו גם את העטיפות).

מישהו היה לוקח את המוזיקה שלו לחלל על גבי דיסק לחלל היום? אני מנחש שלא. זה בטוח יותר סנטימנטלי מקובץ דיגיטלי, אבל זה גם אקסטרה מטען שאתה צריך ממש לרצות לקחת איתך באופן אקטיבי. אני מאמין שרמון ברר איתו בקפידה מה הוא מחליט לקחת איתו. כך או כך, יצא שגם שלוימלה שלנו עבר מסע ארוך אל מחוץ לאטמוספירה וחזרה. שתי דקות לנחות, שתי דקות להמריא.

***

בסוף שנות התשעים, ימי התיכון העליזים שלי, הצליח ארצי לנפק רצף אלבומים רעים בזה אחר זה. ואני, שטעמי המוזיקלי באותם ימים בז במרדנות למיינסטרים האיום הזה, החרמתי במשך שנים ארוכות כל מה שקשור ליוצר הזה. עברו הרבה מאוד שנים, ולקח לי זמן, אבל בסוף אפילו אני הייתי מוכן להודות שטעיתי. שההשמצה עשתה לארצי עוול. שחרצתי גורלות מוקדם מדי: יש מיינסטרים הרבה יותר נורא.

קצת אחרי ההארה הזו, הרשתי לעצמי לנסות מחדש את שלמה ארצי. ומה אתם יודעים? גיליתי כמה אלבומים נפלאים של ממש. בראשם "דרכים", "חצות" ו"גבר הולך לאיבוד" בסוף שנות השבעים, שהם חלק בלתי נפרד מפסקול חיי, ואלבומים נהדרים אחד אחד (אני מפציר בכם לתת להם האזנה הגונה!). אחרי דעיכה מסוימת, וכמה אלבומי אוסף, ו"כרטיס ללונה פארק" הכושל, ונסיעה ללוס אנג'לס וחזרה, הוציא ב- 1992 את "ירח". כמה משירי האלבום עוד יצאו בתקליט שדרים, אבל האלבום בשלמותו כבר יצא רק על גבי דיסק. הוא הפך מיד לסיפור הצלחה כביר, והנמכר ביותר של ארצי עד אותה שנה. משם ביסס את מעמדו כזמר הפופולרי בישראל, עם המגבת והקיסריות ומה שכולנו מכירים.

***

צידו האחורי של הדיסק

אין לי את "ירח" בבית. שמעתי אותו כבר מלא פעמים במרוצת השנים – לא בטוח שביוזמתי, אגב – אבל בהחלט יש בו כמה רגעים יפים. את העטיפה שלו אני כמובן מכיר. על צידה האחורי מצוין המפיק המוזיקלי (ארצי, כמובן). ואז מגיע המפיק השותף (יהודה עדר). וגם מי שעשה את ההפקה, וארבעה אנשים שעשו עיבודים. ומעצב? יוק.

עכשיו תראו. זאת לא פעם ראשונה שזה קורה. ב"דרכים" למשל, גם שם לא ניתן הקרדיט למעצב (בועז כהן התייחס לזה בטור ישן נושן ומקסים כשכתב על האלבום המהולל). אני יכול לחשוב על שתי סיבות כאלה, אבל אני לא יודע מי מהן נוראה יותר. אולי יש קרדיט שמסתתר בתוך החוברת, אולי לא. תעלומה!!!

(היי! אם יש פה קוראים שאוחזים האלבום בבית – סטטיסטית אתם בטוח קיימים! –  אשמח אם תציצו ותעדכנו אותי).

***

דיסקית פיוניר

במצב אחר כנראה לא הייתי טורח לספר על העטיפה הזו, אבל במוזיאון המדע שמתי לב לפרט מסוים על העטיפה שנתגלה מאוחר יותר כממש מעניין. על גבי החזית הציב המעצב(ת) המסתורי(ת) שלנו (בהנחה שהעטיפה לא בראה את עצמה יש מאין) סימון צהוב ועדין של גבר ואישה עירומים. הצמד הינו חלק מתוך מה שקרוי "דיסקית פיוניר", לוחית אלומיניום שהוצמדה לחלליות פיוניר 10 ו- 11 בראשית שנות השבעים במטרה – תחזיקו חזק – להעביר מסר מהאנושות לחייזרים תבונים שאליהם עשויות החלליות להגיע. איי שיט יו נוט.

הדיסקית מוקמה מאחורי העמודים התומכים, בכדי שלא תישחק.

שתי טיסות אלה של פיוניר היו הראשונות שהתעתדו לצאת ממערכת השמש, ולכן צורפו לחללית. את הרעיון של הדיסקית הגה קרל סייגן, אסטרונום ומרצה בהרווארד, עליה עבד עם אשתו האמנית וכן חוקר נוסף.

בצדה הימני של הדיסקית משורטטות דמויות עירומות של גבר ואישה ומאחוריהן מצוירת החללית, על מנת לתת קנה מידה שיאפשר לחוצנים לדעת את הגודל האופייני של בני האדם. בין הקווים שמציינים את גובה האישה כתוב המספר הבינארי 8, הוא גובה האישה ביחידות שנקבעו למעלה (8×21ס"מ=168ס"מ). ידו הימנית של הגבר מורמת, וזאת על מנת לסמל שפניו לשלום, אם כי הסיכוי שהמחווה תובן הוא אפסי. בכל מקרה, הרמת היד מראה שהגפיים יכולות לזוז. במקור, הדמויות החזיקו ידיים, אך הציור שונה כשהובן שהמוצא עלול לחשוב בטעות שמדובר בייצור אחד ולא בשניים. נראה שהדמויות מערביות וצבע עורן לבן, אך הציור המקורי תוכנן כך שיהיה חופשי ככל האפשר מהבחנה גזעית.

איברי המין של האישה לא מופיעים בציור ורק כף הערווה שלה מצוירת. נטען שהיות שהזמן שניתן לסייגן להכין את הדיסקית היה קצר מאוד, הוא פחד שנאס"א תפסול את השרטוט אם הוא יכיל ציור מורכב מדי של איברי המין.‏ בפולקלור של נאס"א מסופר שהציור המקורי כלל קו קצר שמסמן את הפות, אבל הוא הוסר עקב התנגדותו של המדען הראשי של נאס"א.‏ יש עוד כל מיני סיפורי מורשת וקונספרציה אם אתם רוצים לקרוא הלאה בעצמכם.

מסלול החללית פיוניר 10 על גבי הדיסקית.

עוד על הדיסקית מצוירת גם דיאגרמה סכימטית של מערכת השמש, בה מצויר המסלול שעברה החללית (פיוניר 11 השתמשה באותה דיסקית, אך מסלולה היה שונה – מה שהפך את הלוחית ללא מעודכנת). פלוטו מצוין בדיאגרמה ככוכב לכת למרות היותו כוכב לכת ננסי, זאת מאחר שהחללית שוגרה לפני העברת ההחלטה בשנת 2006. יש גם אלמנטים פיזיקליים נוספים על הלוחית המדברים על פליטת קרינה מאטום מימן, כמו גם על מיקום מערכת השמש ביחס לגלקסיה.

הרבה מאוד ביקורת היתה על הדיסקית, ובעיקר בטענה שנקודת מבטה אנתרופוצנטרית מדי (כלומר, זהו מסר שנכתב כאילו הוא מיועד לבני אדם) ותרבות אחרת תתקשה להבינו. תכנון המסר, ששאף לקודד כמה שיותר מידע במינימום מקום, גרם לכך שאף מדענים אנושיים שניסו לפענח אותו לא יכלו לכולו.

דווקא החלק שמובן לאדם באופן האינטואיטיבי ביותר, שרטוט מסלול החללית, יהיה מסובך ביותר לתרבות שתמצא את המסר. מאמר ב- Scientific American טוען ששימוש בחץ לציון מסלול הוא מלאכותי-אנושי, ותרבות אחרת יכולה שלא למצוא שום משמעות בסימן הזה. הלוס אנג'לס טיימס קיבל תגובות נזעמות רבות מצד קוראים שהאשימו את נאס"א בהוצאת כספי מסים אמריקאיים על שילוח דברי זימה לחלל.

"When I'm found in a million years, people will know what the score was." (Bender, Futurama S03E20, )

באחד הפרקים של Futurama נגזר על בנדר הרובוט לשייט בחלל. במהלך הריחוף הוא משרבט גירסא של הדיסקית, בה הוא רוכן מעל דמויות הגבר והאישה ומאיים עליהם. "When I'm found in a million years, people will know what the score was", הוא אומר. הדיסקית הופיעה גם בפרק של משפחת סימפסון, במסע בין כוכבים, ואם זה לא מספיק אז אפילו על עטיפת האלבום Aufheben של בריאן ג'ונסטון מאסאקר, 20 שנה אחרי שלמה שלנו.

עכשיו רק נשאר לגלות מי החביא את המעצב של העטיפה. זה החוטא שלי.

 

Read Full Post »

משינה – מפלצות התהילה, 1992

 

בפעם הראשונה שכריס קורנל בא לארץ – לפני איזה 5 שנים אני חושב – הודיעו שמשינה תעשה את מופע החימום. עכשיו תראו, אני לא איזה חובב משינה גדול, אבל אמרו שהם ינגנו את מפלצות התהילה בתור חימום להופעה, וזה פתאום נשמע אמממ…נכון. עם הסאונד המשוחרר, הפרוע והמושפע מהפיקסיז, סוניק יות' ומה שעוד כולם שמעו אז בתחילת שנות התשעים זאת היתה בעצם בחירה לא רעה בכלל. ביום המופע עצמו משינה באו לתת עבודה, ובלי דיבורים ניגנו את כל האלבום מתחילתו ועד סופו. בלי "מכונית" או "בלדה לסוכן כפול" או אף שיר אחר.

כמובן שכולם חיכו לכריס קורנל, אבל אני חייב להודות שזה היה מעולה. לא הייתי יכול לחשוב על שום חימום אחר שהיה עושה יותר טוב מה שחימום צריך לעשות (כמו למשל: איך, אבל איך לא היה איחוד של קרח תשע בתור חימום לסוויד לפי שלוש שנים?). ומשינה, מחוץ למשבצת המרכזית, נתנו למוזיקה לדבר.

זה באמת אלבום מצוין. מספרים שמשינה השקיעו בעבודה עליו קרוב לאלף שעות אולפן. הוא יצא ב"זברה תקליטים", הלייבל החדש שהקימו חברי הלהקה. בספר "עסקי הרוקנרול" סיפר שלומי ברכה: "החברים התנפלו על התקליט, עפו באוויר בתחושה שהם דורסים כל מה שעומד בדרכם, בלי לעשות חשבון לשום דבר". חברי הלהקה ציינו את האלבום לא אחת כאלבום שמיצירתו הם נהנו יותר מכל אלבום אחר. יובל בנאי הגדיר את יצירתם המשותפת שלו ושל שלומי ברכה בשירי האלבום כ"שיא יצירתי" של שניהם‏.

היה פער גדול בין מה שהקהל ציפה אחרי "העמותה לחקר התמותה" למה שהקהל קיבל. שלומי ברכה חזר מהעבודה עם נושאי המגבעת על אלבום הבכורה שלהם, והגיע יותר משוחרר ועם תיאבון לרעש. "שלומית בונה סוכה" של נעמי שמר הפך להיות Cecilia Ann בגירסה הישראלית. אחר כך הדיסטורשן של "את באה לבקר" נכנס והאלבום דוהר קדימה דרך מחוזות מאוד לא משינאיים.

וזה היה מוזר. מתוך לב הפופ הישראלי יצאו שירים כמו "הארי קריש דם", או "לילה בעיר". בסוף אפילו "הכל התחיל בנאצר" יצא כסינגל. ימים מוזרים, אין ספק. אני חושב שרוב הקהל די שנא את האלבום, כי זה לא מה חובבי משינה ציפו לקבל. אבל כנראה שהזמן עשה את שלו והיום הוא כבר יותר קל לעיכול ולא נותר כתקליט זנוח בדיסקוגרפיה של משינה. זהו גם אחד האלבומים היחידים של משינה שלא עשה שימוש בצילומים של ברי פרידלנדר, מעין עדות על שינוי הכיוון של הלהקה.

את עטיפת התקליט ציירה מיה זר, ציירת מצליחה שמאז כבר הספיקה להציג תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב. "התקליט הוא מאוד חריג מבין האלבומים של משינה, וגם הכי טוב שלהם. בשנים ההם עשיתי כמה עטיפות והיינו חברים טובים, וככה זה נהיה. אני חושבת שזה גם האחרון שיצא בפורמט של תקליט".

"רצינו שזה יראה פרוע, כמו איזו מסיבה פרועה, לנסות להתחבר לתקליט. אני משערת שהאימאג' שעל חזית העטיפה היה המצאה שלי, אבל עברו מאז איזה 400 שנה. אני כן זוכרת שביחס לעטיפות אחרות – למשל כשעבדתי עם מאור כהן על זקני צפת הראשון – היה לי הרבה מאוד חופש פעולה. העבודה היתה נורא חופשית, נורא משוחררת גם לי כציירת".

עטיפת התקליטון "הכל התחיל בנאצר"

לאלבום יצאו חמישה תקליטונים – הכל התחיל בנאצר, את באה לבקר, בנות הים, אין מקום אחר ואיזה איש. "עשינו גם כמה DJ-ים מדהימים שהיו עוד יותר פרועים מהעטיפה. אנקדוטה מצחיקה היא שאחד התקליטונים היה פרודיה לאיזה קעקוע שחור על גבי צהוב. אני זוכרת שהבאתי את זה לבועז בן ציון, המנהל שלהם, והוא אמר לי שהוא אוהב את זה אפילו שזה צהוב. לא הבנתי למה הוא אומר את זה עד שגיליתי שזה בגלל שמדובר בצבעים של מכבי".

 

***

אלון שיפטן היה איתי בחוגי סיירות בזמן שהייתי בתיכון. היינו מטיילים ביחד פעם בחודש במשך כמה שנים. הוא היה בחור קצת מוזר, ועם חוש הומור שמובן רק לו אבל הוא היה בחור אופטימי עם לב זהב ונשמה טובה. אחר כך התגייסנו והיינו נפגשים רק לעתים רחוקות. יום חורפי אחד ב- 2001 התקשרה אליי חברה מהקבוצה שלנו לעדכן אותי שהוא נהרג בתאונת דרכים בצומת כח. כמה חודשים קודם הוא השאיל לי את "מפלצות התהילה" ואמר לי שאני חייב לשמוע את הדיסק הזה, ושהוא לא דומה לשאר הדיסקים של משינה. לא הספקתי להחזיר לו אותו והוא אצלי עד היום, יושב לי על המדף ועל המצפון. הטור הזה בשבילך, חבר.

משינה – מפלצות התהילה, 1992. עטיפה: מיה זר.
עטיפות התקליטונים באדיבות האספן אריק קנס.

Read Full Post »

אחד חלקי אחד – אושר, 2012

אושר הוא החלק האחרון בטרילוגיית אחד חלקי אחד (1:1), כחלק מפרויקט שנמשך שמונה שנים. הפרויקט החל בשנת 2004 בעקבות ספר שירה של הסופר והמשורר ערן בר-גיל תחת שם זה. הספר מחזיק נושא ומספר על איזו דמות. המלחינים, בועז ריינשרייבר, גדי רונן ומור שטייגל, בחרו את השירים אותם רצו להלחין , ויחד פיתחו את הדברים לטקסט שאפשר לשיר אותו. חלק נכבד מהעבודה על הטקסט היתה עריכות מתוך הספר כולו, חיבורים של דימויים, או הוספה של טקסט שנעשתה יחד עם הולדת המוסיקה שלו.

עוד מראש, כשהתחילו לעבוד על פרוייקט אחד חלקי אחד, הגדירו שמדובר למעשה בטרילוגית אלבומים. האלבום הראשון ראה אור ב- 2006, וההרכב החל להופיע ובד בבד לעבוד על חלקה השני של הטרילוגיה – "ברזל". בשנת 2012 יצא החלק השלישי בטרילוגייה "אושר". באופן די מעניין, כל אחד מהאלבומים עוצב על ידי מעצב אחר, למרות שהם יחסית מצליחים לשמור על קו מקשר (1:1 עוצב על ידי גילה קפלן, "ברזל" על ידי נדב ברקן ו"אושר" על ידי נדב שטריימר). שטריימר (פורטפוליו) הינו מעצב גרפי בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, ומי שגם אחראי לעטיפה ההחביבה עליי מבין השלוש. הוא מספר על העבודה על האלבום השלישי בסדרה:

"אני מכיר את ההרכב עוד מאלבומם הראשון ותמיד חשבתי שהם אחת מלהקות הרוק הטובות שיש בארץ, אמנם לא הפופולריות שבהן, אבל בהחלט מהטובות ביותר בעיני. הגעתי לעבוד על עיצוב העטיפה מתוך פגישה מקרית עם חבר הלהקה גדי רונן. גדי הכיר קצת דברים שעשיתי בעבר, וכשהתעניינתי מתי יצא האלבום השלישי שלהם הוא טען שהם בדיוק מתחילים לסגור את רשימת השירים אחרי כמעט 4 שנים של עבודה. מספר חודשים אח"כ הוא יצר איתי קשר שוב ודיבר על שיתוף פעולה גרפי לעיצוב האלבום.

נפגשתי עם ערן בר גיל, כותב השירים של הלהקה, והוא סיפר לי על הקונספט של האלבום השלישי בטרילוגיה – אושר. הוא נתן לי דיסק עם הסקיצות שהם הקליטו (לפני התזמורים, המיקסים, העריכה וכו'…). כך שהעיצוב נעשה לאחר שנבחרו השירים אבל לפני שהוקלטו סופית באולפן. ללהקה לא היו הנחיות ספציפיות או רעיונות משלהם לגבי העיצוב. זו הייתה המשימה שלי למצוא ביטוי גרפי למילים, ללחנים ולסיפור שמספר אושר, הדיסק השלישי בטרילוגיה. בהמלצתי החלטנו ביחד עם חברי הלהקה שזה נכון ליצור אחידות בגריד של העטיפה שהיו לשני האלבומים הראשונים בסדרה – כלומר, גוש טקסט במרכז החזית. כל השאר היה בידי.

רוב השירים בדיסק מדברים על התמודדות של דמות אחת שבתוך שגרת יומה מתקשה למצוא את האושר. ומגלה אותו קיים לבסוף במקומות לא צפויים. מתוך כל המחשבות, הרעיונות והסקיצות במחברת, החלטתי לבסוף להשתמש בדימוי של הר כדימוי המוביל לקאבר של האלבום. קצה של הר הוא מבחינתי קצה של מסע, שהוא סוף מסע הטרילוגיה. בטרילוגיה אחד חלקי אחד הם בעצם מספרים סיפור של דמות אחת. בדיסק הראשון הדמות הזו מחפשת, בדיסק השני הדמות מבולבלת, ובדיסק השלישי הדמות מוצאת. והגיע למקום שבו היא רצתה להיות, אבל האושר הזה הוא מדומה. עם זאת יש בפסגת ההר מקום שהוא בודד, שקט, מפחיד ומסוכן. יש למילים של הלהקה, לאורך כל הדיסקים שלהם, התעסקות רבה בטבע. הרבה מהשירים שלהם מדברים בדרך כזו או אחרת לחיבור של האדם לטבע, וזה היה נראה לי חיבור נכון לדיסק השלישי, שייתן קונטרה של דימוי מעולם הטבע לתקליט הראשון (בו מופיעה תמונה אורבנית של עיר).

הדימוי בנוי למעשה מקולאז' של מספר הרים שצילמתי שנה קודם לכן בטיול טרקים בקירגיסטן. לתמונות אלה עשיתי עריכה פוטושופית כדי שייצרו משהו שמבחינתי הוא עוצר נשימה בגדולתו (הר מושלג, מחודד, קריר ומפחיד) אבל גם מרגיע (נגיעות קלות של נצנוצים, ומונח על צבעוניות מרגיעה של טורקיז).

לאחר הפגישה הראשונה בה הצגתי את הקונספט הגרפי חברי הלהקה נורא התחברו לרעיון. בהתחלה חששו שהצבעוניות שמחה מדי בשביל חבורה שעושה רוקנרול. הם גם היו רגילים בעיקר לגווני שחור/לבן בשני האלבומים הראשונים, כשמכת טורקיז נראתה להם יותר מדי, ובכן…מאושרת. אבל בעיני דווקא שם היה חיבור מעניין, בין צבעוניות יחסית אופטימית (טורקיז בית חולים) לבין הרכב רוק מעושן. הם הרי לא זמרת פופ. עשינו כמה סיבובים נוספים של צבעוניות, ושל קומפוזיציות, אבל בסוף חזרנו להחלטות הראשוניות.

עטיפת האלבום עם כיסוי הקרטון

השיר האחרון בדיסק "נוף" הוא זה שנתן לי את ההשראה למארז של הדיסק. מארז קרטון אפור כאשר במרכזו שטאנץ עגול שדרכו מופיע שם התקליט. ההחלטה להוסיף את הכיסוי הזה נבע מתוך המילים של השיר נוף (ביצוע מור שטייגל, מילים ערן בר גיל)

"אני כותבת מול חלון / יושבת פני מול הנוף

אבל מהנוף יוצא מנוף / אין פה אף אחד 

עוצמת עיני / רואה / רואה את האושר מתרחק

…..

עשר שנים אחר כך / פני בחלון / כותבת מול הנוף

מהחלון/ יוצא בטון אפור, אפור, אפור

עוצמת עינים / רואה את האושר / מתרחק ממני בסירה'

החלטתי לתת ביטוי גרפי לשיר הזה, משום שמבחינתי הוא סיכם את כל האווירה של האלבום, קרטון הקראפט האפור והמחוספס מייצג את העולם התעשייתי הקודר שנבנה ומסתיר. השטאנץ העגול מייצג את החלון שמבעדו ניתן לראות את הטבע הנשגב שמאחוריו.

אגב את "נוף" הם לא תכננו להכניס לאלבום בהתחלה, אבל מכיוון שזה גם שיר שהתווה את הבסיס לעיצוב, וגם אחד השירים היפים בדיסק בעיני, הם החליטו כן לשבץ אותו בסופו של דבר.

עיצוב נקי ומסודר כספר שירה

מכיוון שאחד חלקי אחד הינו פרוייקט שמחבר בין להקת רוק לבין סופר/משורר (ערן בר גיל), מראש היה רצון לייצר בנוסף לדיסק גם ספר שירים. לכן בחוברת המצורפת החלטתי לייצר גריד נקי, קריא, שמאזכר ספרון שירה, ולוותר על תוספות גרפיות. בכל אחד משלושת האלבומים של ההרכב ישנם קטעי הקראת שירה שמשולבים בתוך האלבום. באלבום אושר מקריא את הקטעים השחקן רמי הויברגר.

בעבודה על החוברת עשיתי שימוש בשילוב בין פונט 37 לבין פונט מכבי. פונט מכבי, משום שיש משהו בלהקה שהוא כל כך ישראלי, כל כך מקומי. בעזרת פונט 37 יצרתי קונטרה, משום שבגסותו הקלה הוא מעביר תחושה יותר אורבנית ועכשווית.

בעמוד המרכזי שבחוברת החלטתי לשים דימוי של הלהקה. החלטתי לצלם אותם במקום שבו הם הכי מאושרים בו, שזה בחדר החזרות שלהם. השימוש בדימוי צבעוני וישיר במרכז החוברת הוא מתוך הבחירה לייצר הפתעה בקצב הדפדוף בחוברת המינימליסטית. פיזרנו בחלל החדר מגוון פריטים שמופיעים בתוך השירים, ואותם מאזכר ערן בר גיל כניצוצות קטנות של אושר בתוך חיים מלאי עצב – חדי עין יוכלו למשל לזהות סלסילת תפוזים או חכת דייג".

חברי ההרכב בלב העטיפה. צילום: טל הרצוג

 

***

תמונות נוספות מתוך העטיפה ניתן למצוא כאן. תמונות מתוך עטיפת האלבום הקודם "ברזל" שעיצב נדב ברקן ניתן לראות כאן. ואילו עטיפה נוספת שכוללת חלון הצצה עגול (ושלא יכולתי שלא להזכר בה) היא זו המעולה של J. Viewz, שכתבתי עליה כאן לפני כמה שנים.

אחד חלקי אחד – "אושר", 2012. עיצוב: נדב שטריימר. צילום: טל הרצוג. אפס מוזיקה.

 

Read Full Post »

שי נובלמן – יומי הוא חלום, 2013

 

שי נובלמן – יומי הוא חלום, 2013

את נובלמן שמעתי בפעם הראשונה אצל קוואמי בהקצה, לפני משהו כמו 15 שנה. זה היה lonely boy, שהיה פשוט שיר כובש ואדיר. חיכיתי לסוף השיר בשביל לגלות שזה אמן חדש בשם שי נובלמן. קצת זמן אחרי זה השותף שגרתי איתו אז בירושלים קנה את הדיסק והיינו שומעים את Sad song, happy song, או את Mr. Kluger בקולי קולות בשעות לילה מאוחרת. זה היה פופי, אבל מתחכם ומושקע, וזה היה קליט ואנרגטי וכיפי, אבל גם עם טקסטים די קודרים בסך הכל. והיי – זה היה מישהו משלנו! ואז פתאום לפני קצת פחות משנה הפציע לעולם אלבום חדש של נובלמן , והוא כולו בעברית. יופי של אלבום, חברים!

עטיפת Beautiful Life, האלבום השני, באיורה של תמר מושקוביץ

"חיפשתי משהו מאוד שונה", מספר נובלמן. "חלפו כמה שנים טובות מהאלבום הקודם, וגם חוויתי שינוי מאוד גדול – עברתי מנער לאיש, הכתיבה בעברית. אם הייתי עושה אלבום פופי, הייתי ממשיך אולי עם תמר [מושקוביץ, שאיירה בחן רב את beautiful life, אלבומו הקודם], שמאוד אהבתי את מה שהיא עשתה. אבל היתה נקודת מפנה סביב יפו, העיר שבה התגוררתי בשנים האחרונות. היא קצת כמו חו"ל – כנסיות, נמל, נזירים, דייגים, בתים צבעוניים, משהו מאוד חלומי שהעיף אותי וגרם לי לכתוב בעברית".

האלבום החדש של נובלמן נוגע בעיר יפו ברבים מהשירים, ואין ספק שהיווה השפעה בשלבי יצירת התקליט. "היה פה משהו מקומי. הדיסק בעברית, עם אלמנט יפואי, מקומי. זה לא how to be shy עם הפיאות והגרמופון, זה היה צריך להצטלם כאן. התחלתי לחפש במשך כמה שבועות ומצאתי צילום של כיכר השעון ביפו. יש בשיר 'רץ ביפו' שורה על 'הסוס ממריא עם בת המשורר, אל תוך ענן ונעלם'. היתה בהתחלה מחשבה לשים תמונה של סוס עם כנפיים, חד-קרן, על גבי אותה תמונה של כיכר השעון, אבל הצלם שצילם את התמונה בסוף התחרט ולא היה מעוניין שיגעו לו בתמונה"

מתוך אוסף התמונות של אמריקן קולוני

"המשכתי לחפש תמונות של יפו, ומישהו המליץ לי לנסות לעבוד עם גיא ביבי. מצאנו תמונה בשחור-לבן של נמל יפו מ- 1898 של אמריקן קולוני". במושבה האמריקאית בירושלים בסוף המאה ה- 19 היתה מחלקת צילום מפוארת שצילמה אלפי תמונות של ישראל במשך כמה עשרות שנים וביכולות חדישות [מסתבר שזה היה דבר די גדול – פירוט רציני בויקיפדיה]. "ניסינו לאתר את מי שצילם, על מנת להסדיר את עניין זכויות היוצרים. מסתבר שהצלם האמריקאי שצילם את התמונה החליט לתעד את ארץ ישראל, ושלח לכל מיני מכרים וחברים מצלמות בכדי שיתחילו לצלם. הוא ליקט במהלך השנים 13-14 אלף תמונות של היישוב בישראל שפותחו במעבדה שהיתה במושבה האמריקאית. באמצע המאה העשרים נתרמו מרבית התמונות לידי הקונגרס האמריקאי, ובכך שוחררו מזכויות יוצרים וניתן היה להשתמש בהן".

מתוך האוסף של אמריקן קולוני

"גיא הציע שנצבע את התמונה. השגתי את התמונה ברזולוציה מאוד גבוהה, נסעתי אליו הביתה ועברנו חלק-חלק. ממש הרגשתי שאנחנו מקימים את התמונה לחיים. אמרתי שאני רוצה לשים את עצמי בתוך התמונה, אבל בקטן. קצת כמו פורסט גאמפ. כמה חודשים קודם לכן צילם אותי אדם נישמע, שעובד בשנים האחרונות בין היתר עם נעם רותם. נעם ואני חברים טובים, והוא קישר בינינו. אדם צילם אותי ביפו, והחלטתי לשלב תמונה זו בעטיפה".

על הקליגרפיה מספר נובלמן: "הגעתי למסקנה שיהיה נכון להשתמש בכתב יד על גבי העטיפה. נתקלתי בחשבון אינסטגרם נהדר בשם Letteresque, שמתחזקת אותו גיתית רפאל. שלחתי לה מייל והיא ענתה מיד שהפרויקט מעניין אותה. שלחתי לה את התמונה והיא יצרה כמה וכמה דוגמאות של פונטים שונים – בחורה סופר מוכשרת. היא אמנית קליגרפיה, ויושבת עם עט כמו פעם. באיזשהו שלב גיא נאלץ לפרוש מהעבודה על העטיפה והיינו בלחץ גדול של זמן. יצא כבר הסינגל הראשון והשני היה בדרך, והיינו צריכים לרדת לדפוס. גיתית אמרה שהיא כבר תשלים את העבודה על העטיפה וכך היה".

קליגרפיה של גיתית רפאל, מתוך העטיפה

את כל המילים כתבה רפאל בקליגרפיה, וכל הצד האחורי כלל פוסטר ייחודי. "הלכתי ואיתרתי כל מיני תמונות מאמריקן קולוני. התמונה שכוללת את הטקסט עם 'הסוס ממריא' נצבעה על ידי גיתית, אותם הגמלים בתמונה נותרו בשחור-לבן – יש בהם משהו מת, רוחות רפאים שכאלה. בגב של העטיפה יש תמונה של אניה טובעת, שהתחברה לי לשיר המלחים 'בילי באד'". על ה- CD עצמו מודפסת מפה של יפו מלפני 200 שנה שמצאתי, והוספתי עליה רחובות או מקומות שיתקשרו לאלבום – למשל Prince Julian Court כרפרנס לג'וליאן, הבן שלי; או  Shadmi & Shilansky Ways, על שם שניים מהנגנים שמלווים אותי [נעמן שדמי ויונתן שילנסקי]".

באלבום הראשון מופיע צילום גדול של נובלמן, באלבום השני מופיע איור ואילו האלבום הנוכחי הוא בכלל צילום עיר בבסיסו. "ידעתי שהאלבום ייקרא 'יומי הוא חלום' – מצד אחד היום שלי, משהו ריאליסטי, ומצד אחר חלום. ריאליזם שצריך להישבר איכשהו. אם אעשה אותו מאויר, הוא לא יהיה ריאליסטי. הבנתי שצריך להיות שילוב. נכון, אנשים שומעים פחות דיסקים היום, אבל יש פה פוסטר ממש יפה וקליגרפיה נהדרת ובהחלט יש לזה ערך מוסף לטעמי".

***

יאללה בכפיים!

לפני כמה חודשים ערך שי נובלמן מופע בבארבי לציון 12 שנה (מספר עגול) לצאת How to be shy, האלבום הראשון. לא הייתי בהופעה, אבל אחי היקר והאהוב שלח לי בלילה תמונה משם, נושא את נובלמן על הכתפיים שלו דרך הקהל. אין לי מושג איך זה קרה בדיוק, אבל הוא אמר שהיה אדיר ממש. במוצ"ש ה- 31.5 שבא עלינו לטובה ממש בקרוב, נובלמן חוזר לבארבי למופע חגיגי וגדוש אורחים עם שירי האלבום החדש והיפה הזה. יש מצב טוב שאני שם, בואו להגיד לי שלום!

ממתק לסיום – עטיפת הסינגל Girlfriend מהאלבום הקודם, שאייר לא אחר מאשר דוד פולונסקי!

 

שי נובלמן – "יומי הוא חלום", 2013. צילום שחור לבן: אמריקן קולוני ירושלים, צילום של נובלמן: אדם נישמע, צביעת עטיפה קדמית: גיא ביבי, קליגרפיה, ושאר החוברת: גיתית רפאל.

Read Full Post »

שלומי שבן – תרגיל בהתעוררות, 2014

(איפה לעזאזל זה צולם?! התשובה בהמשך)

 

"את חובבת שירה, זה מקסים מקסים".

כן, תמשיכו לזמזם, לא להפסיק. גם אתם מוזמנים להיאנח ברווחה, זה די נעים.

דפדוף מקרי בתקליטייה הביא אותי לשמוע שוב את האלבום הראשון של שלומי שבן לפני כמה שבועות. התענגות על צלילים מן העבר, כאלה של סוף התיכון. אחר כך שוב בצבא. אחר כך שוב קצת אחרי שיצא "עיר". ומאז לא שמעתי. זה היה אלבום שנון ומבריק. חתרני ומצחיק. החן שלו נותר עד היום. אחר כך הגיע אלבום שני, שאפילו התעלה על קודמו וידע כמה משיאי העשור הקודם בעיניי. שבן גיבש לעצמו סגנון מובהק וטאץ' שקשה לטעות בו, וההופעות שלו הפכו משופשפות ומושחזות ככל שעבר הזמן. יותר מאשר השירה המדוקדקת, הלחן היצירתיים והעיבודים הנפלאים, שבן הוא קודם כל פרפורמר מהסוג שיש לנו ממש מעטים כאלה.

לפני שנתיים יצא "אלון עדר ולהקה", אלבום שממש (אבל ממש) אהבתי. גם עדר הוא מוזיקאי שהכשרון נשפך לו מהאוזניים, אבל בניגוד לשבן, כמה חודשים אחרי אלבום ראשון הוא צבר חומרים שכנראה בא לו לשחרר, הקליט אותם בחופזה, יצר להם עטיפה שנראתה כאילו יצרו אותה ב- paint במקרה הטוב ופשוט זרק לאוויר עוד מלא שירים חדשים בלי לחשוב על זה יותר מדי. זיק החוצפה, חוסר הסדר והשליטה הזה די הלך לו לאיבוד מאז האלבום הראשון של שלומי שבן, והאמת שקצת הייתי רוצה שלא יחכה ארבעה הריונות של פילה עד שיוציא תקליט חדש ומדוקדק כל פעם.

אז הנה חלפו עוד שבע שנים, ולשלומי שבן יש אלבום אולפן חדש שאני עדיין מעכל. זה לא אלבום לשמיעה ראשונה או שלישית, ואני לומד לאהוב אותו יותר ויותר. פער זמן מספיק ארוך שבו כל אדם מספיק להשתנות ולהתבגר. אין פה טליות שאיתן אנקום בכולן, וגם לא דניאלות באמצע הסולו של גרסייה. עברו כבר כמעט 15 שנה, וכולנו התבגרנו וגדלנו מאז. הטקסטים הפכו קודרים הרבה יותר, וההפקה עלתה לרמות הקפדה שלא רואים הרבה במחוזותינו. למעט שיר אחד ("אילת", שיר רגאיי קייצי קליל ונפלא ממש!!!) קיבלנו אלבום שקול, מחושב, מהורהר ורציני למדי. עמוק כמו שהוא יומרני.

עוד לא הכל שקע, אבל אחרי לא מעט שמיעות אני כבר יכול לומר בביטחה ש"הקסם נגמר" (עם פתיחת המארווין גיי הקסומה הזאת) הולך להיות אחד משירי השנה שלי. נינט העיפה את "מלכה לב שבור" למקום אחר והמיסה לי את הלב. ובכלל, בכל האזנה, שיר אחר תופס לי את האוזן. בדרך כלל זה סימן לאלבום שאני הולך לאהוב.

"רציתי בכלל לקרוא לאלבום 'מישור בלי אופק' על שם אחד השירים", מספר שבן, "ודמיינתי לעטיפה איזה מין אימאג' תואם שכזה – אדם באמצע שומקום, בלי קדימה ובלי אחורה. בסוף שיר הנושא הזה בכלל לא נכנס לאלבום, וכל הקלפים נטרפו. נכנסתי לאתר האינטרנט של הצלם דודי חסון. אמנם העבודות שלו [חסון הוא צלם אופנה] לא תואמות את העטיפה ממש, אבל הרגשתי שאני רוצה לעבוד איתו. יעל יעקבי, המעצבת שאיתה עבדתי, הציעה גם היא באופן בלתי תלוי שאדבר איתו, וכך יצא שנפגשנו".

עטיפת הסינגל "תרגיל בהתעוררות"

מתוך צילומי היח"צ לאלבום

דודי חסון הצלם מספר: "אחרי 'עיר', אלבום [האולפן] הקודם שצולם בשחור-לבן, היה לי די ברור שהעטיפה הבאה צריכה להיות בצבע – רציתי לשבור בקונטרסט. נפגשנו שלושתנו – שלומי, יעל ואני – שמענו את המוזיקה, ודיברנו על איך אנחנו רואים את הדברים. לשלומי היה איזה vision אולי על ארוחה גדולה עם הרבה אנשים, והם שאלו במקביל אם יש לי איזה רעיון מעניין ללוקיישן. במסגרת זה שאני מטייל, מסתובב ורואה הרבה מקומות, נזכרתי בלונה גל הנטוש הזה. מהרגע הראשון דמיינתי שהוא קטן בפריים הענק. האלבום הוא מאוד עצוב, וראיתי איך זה יכול להשתלב יפה בתמונה. המוזיקה מאוד התחברה לי למקום".

העטיפה צולמה בפארק המים הנטוש ליד קלי"ה, בצפון ים המלח. "יש באלבום הרבה התייחסויות לפרידה מהילדוּת, סופים, התבגרות, מוות", ממשיך שבן, "ופארק המים אמר את זה באיזו דרך. יצרנו קשר עם בחור נחמד בשם בועז מהקיבוץ שהכניס אותנו לאתר (שכיום הינו סגור למבקרים). ראינו את הלוקיישן וחזרנו לשם פעם נוספת לטובת הצילומים. בצמוד לפארק המים קיים גם מסלול קארטינג נטוש גם הוא, ששימש לצילומי היח"צ של האלבום".

עטיפת התקליט On the beach של ניל יאנג, 1974

יש איזה דיבור מסתובב שמדובר במחווה לעטיפת On the beach של ניל יאנג. זה נכון?

"הרפרנס לניל יאנג הוא כנראה בגלל הצבעים. זה לא היה במכוון. אולי בתת מודע הבאנו איתנו את השמשיה, זה לא היה דווקא איזה הומאז' מתוכנן. אני בכלל זכרתי שם עציץ [מופיע בצידו האחורי של התקליט]. אם הייתי זוכר, לא הייתי מביא את השמשיה כ- props. מבחינת הצבעים היה לי בראש דווקא את העטיפה של מלודי נלסון של סרז' גינזבורג. הקישור ל- On the beach הגיע לאחר מכן. אני חייב להגיד שהעטיפה של האלבום מעוררת הרבה התעניינות, וזה משמח אותי מאוד"

מי יודע, אולי בסוף אחרי הבאזז הפארק יחזור לחיים וישוב להצליח?

אולי!

———————————-

לתמונות נוספות מהפארק כשעוד היה פעיל בראשית שנות ה- 90, באתר האדריכל המתכנן אורי בריל.

 

פארק המים "אטרקציה" בקלי"ה בימים יפים יותר

שלומי שבן – "תרגיל בהתעוררות", התו השמיני, 2014. צילום: דודי חסון. עיצוב: יעל יעקבי.

Read Full Post »

האושפיזין: אני מסכם עם "Grace"

בזאת בא לקיצו שבוע האושפיזין, כאשר לרגל החג, כמה מהכותבים האהובים עליי בעברית ניסו להשיב את התשוקה וחוזרים אל אלבום מן העבר לבחירתם.  זכרונות ממשיים לעידן שבו היה תוקף למוצר פיזי שהיה וגדל שם איתך. אלבום שהוא יותר משיר מזדמן ששמעת ועברת הלאה, תולדה של זילות החומר וההיצע האינסופי בעידן הדיגיטלי. אלבום שהיה שלך והתמסרת אליו (אם פספסתם את כל הכותבים הנפלאים שהיו כאן קודם, אתם מוזמנים להתחיל מכאן ולהתקדם). הנה, גם סיכום משלי.

***

Jeff Buckley – Grace

אי שם בקיץ 2004 נפרדתי ממי שהיתה אז החברה שלי במשך תקופה ארוכה. זה היה מזמן. עבר כבר כמעט עשור. אבל פרידה זה פרידה, וזה לא דבר כיף, וגם אחרי עשר שנים עדיין יש איזה זכרון מעומעם שעושה לך קצת צורב בבטן, גם אם אתה לא בדיוק זוכר כבר מה קרה שם.

כמה ימים לאחר מכן, נועם בא לבדוק מה העניינים איתי ולארח לי חברה. נועם הוא כנראה הבנאדם שצברתי איתו הכי הרבה שעות האזנה מוזיקליות משותפות, והוא ידע מה נדרש לעשות. "הבאתי לך משהו", הוא אמר, ושלף מהתיק את Grace של ג'ף באקלי. הוא לא היה צריך להוסיף ולומר מילה. הסרתי את הצלופן ונתתי לדיסק להתחיל להתנגן. ישבנו על המרפסת, שתינו בירה, נועם בטח עישן. לא דיברנו הרבה. אחר כך הוא הלך, ונשארתי אני לבד בבית עם קול המלאך הזה. וג'ף? הוא עדיין אחז במיקרופון-שנות-החמישים הזה, לא מישיר אליי מבט ופשוט מונח שם על שולחן הקפה במרפסת.

לא הכרתי אותו, את באקלי ג'וניור. שמעתי אולי את השם, נדמה לי. הבן של טים, ידעתי להגיד. גם את האבא לא שמעתי עדיין יותר מדי באותה תקופה. אבל במשך כמה ימים זה היה ג'ף ואני, אני וג'ף. הוא עם המיקרופון, אני על הכסא במרפסת.

וכל פעם החזרתי את האלבום לתחילתו, מתקשה להבין איך נוצר כזה יופי. מעטים היו לי כאלה עד היום – שלמות מוזיקלית, כל תו וצליל מתיישב במקומו. אם תתחיל להסביר ולהצדיק, יותר סביר שרק תקלקל. כמו בפעם הראשונה ששמעתי את Roman Candle של אליוט סמית, או כשצללתי ל- Bryter Layter של ניק דרייק. וכל כמה שנים גם רדיוהד הצליחו להפיל אותי מחדש – כשהכל הונח במקומו, ואז Pyramid Song, ואז הגיע Nude. הו Nude. יופי שאין לו גבולות, ושאינו ניתן לתיאור. בכל פעם שרציתי להשמיע אותם למישהו, לא הצלחתי להסביר למה ומה יש שם ורק מלמלתי "אתה חייב…פשוט תשמע את זה".

אבל עם Grace הכל היה קצת אחר. אולי כי בדיוק הייתי אחרי פרידה, אז כל היופי הזה נצבע בגוון מצמרר וחשוך. ויותר משהפרידה העציבה אותי, הדיסק הזה זרק אותי למקומות אפלוליים. עד היום כשאני שומע את צלילי הפתיחה של Mojo Pin, אני מקבל צמרמורת קלה. יש מעט מאוד מילים שהצלחתי לקלוט מהשירה של באקלי. מרחף עם הטנור שלו מעלה ומטה בשלוש או ארבע אוקטבות כמו צעיף נטול משקל הנישא ברוח לגובה רם בן רגע. This is our last Goodbye, קלטתי אותו שר. זה דווקא השיר בו הוא נשמע יותר ברור מהשאר, או שאולי זה רק נדמה לי. It's over, It's over הוא שר שוב ושוב בהמשך. Let me sleep on your couch tonight.  בדיעבד זה כנראה  לא האלבום האידאלי לאדם מן השורה מיד אחרי פרידה.

באקלי לא היה ממש דומה לדברים ששמעתי קודם. בנאדם עם קטגוריית סגנון משל עצמו. באלבום אחד, לעיתים אף בתוך אותו שיר, הוא דילג ממלודיה עדינה שבעדינות לדיסטורשן צורמני ומנסר. וכל הזמן אני אומר לעצמי "פאק, כמה כישרון". חשבתם שג'יימס בלייק גיבור גדול כשהוא שם 2 קאברים מתוך עשרה שירים באלבום הבכורה שלו? באקלי שם שלושה (גם כאן אחד של נינה סימון, אגב). אין חוקים, וזה לא ממש דומה למשהו ספציפי, וזה עדיין היה כל כך טוב, ועדיין היה כל כך נורא. ואיכשהו, הפרידה והאלבום הזה התערבבו לי ביחד במין עיסת זיכרון מעורפלת שבמשך שנים ארוכות הוציאה לי את החשק לשמוע את האלבום הזה, למרות שהוא היה כל כך כל כך יפה.

***

רצה הגורל ובחודשיים האחרונים, החיבור של הפלאפון שלי למערכת השמע באוטו לא עובד. התחלתי את שבוע האושפיזין הזה באמירה שאני מתגעגע לימים שבהם אחזתי דיסק ביד, שמעתי אותו כראוי מתחילתו ועד סופו, ושהיתה משמעות למושג של אלבום. מכיוון שגם ככה בשנים האחרונות אני בעיקר מחובר לאוזניות של המחשב או של הפלאפון, אני מחליף שירים ואלבומים בקצב חפוז עד מזלזל.

פתאום, ארונית הדיסקים שלי – בקלות הפינה האהובה עליי בבית, למרות האבק – זכתה לעדנה מחודשת. עשרות רבות של אלבומים נעו לאחרונה במצעד מתמשך לעבר האוטו, ממלאים את כל הרצפה של המושב האחורי והקדמי. מה שיש לשמוע זה רק דיסקים. אלבום שלם, מתחילתו ועד סופו. בלי shuffle, בלי רדיו אינטרנטי, בלי קבצים אינסופיים. אמן יחיד, כמה רצועות בודדות, 10-15 לכל היותר, זו אחר זו. ואתם יודעים מה? זה נורא נורא כיף. שוב להחזיק אלבום ביד. להתמסר אליו. לשקוע רק בו, בלי לחשוב מה יבוא בשיר שלאחר מכן. אני יודע בדיוק איזה שיר בא אחר כך. יסתיים הקודם ויתחיל הבא.

באחת הערימות שלקחתי בשבוע שעבר נבלע גם Grace של ג'ף באקלי. לא שמעתי את האלבום הזה כבר הרבה מאוד שנים. לא ממש התחשק לי, אם להודות על האמת. ולמרות שהוא התחיל בתחושה הלא רצונית של חוסר נחת, פתאום גיליתי שוב אלבום ממש, ממש יפה. שיר אחרי שיר. Mojo Pin המופלא. ואז Grace הכובש. אחריו Last Goodbye, שבמקום שיר פרידה הפך להיות שיר מרגש ונפלא. אפילו Hallelujah, שכבר נטחן בכל סדרת טלוויזיה אמריקאית והגיע לכדי מיאוס, עדיין בן זונה של ביצוע. ו- Eternal Life המפוצץ. ו- Dream Brother, איזה סוף מושלם לאלבום, בחיי. ובאקלי זצ"ל, עם המיקרופון-שנות-חמישים שלו, מונח על המושב לידי, שאינו יודע כמה חזרתי שוב להתרגש מאלבום.

קחו לכם דיסק, או תקליט. לא במחשב. תקשיבו לו, כמו פעם. מהתחלה, בלי להעביר שיר או לזגזג למשהו אחר. תנו לו את הכבוד. ואם נהנתם, או שיש לכם אלבום אישי שכזה משלכם, אתם מוזמנים לספר כאן למטה בתגובות. חג שמח לכולנו!

Read Full Post »

האושפיזין: מיכל יחיאלי על "מוצא מקום"

לרגל החג, כמה מהכותבים האהובים עליי בעברית מנסים להשיב את התשוקה וחוזרים אל אלבום מן העבר לבחירתם, עם זכרונות ממשיים לעידן שבו היה תוקף למוצר פיזי שהיה וגדל שם איתך. אלבום שהוא יותר משיר מזדמן ששמעת ועברת הלאה, תולדה של זילות החומר וההיצע האינסופי בעידן הדיגיטלי. אלבום שהיה שלך והתמסרת אליו. והפעם: מיכל יחיאלי, שכותבת את בלוג ההופעות המצוין "שיר טיול", חוזרת אל "מוצא מקום" של ניצן-חן רזאל.

בפרקים הקודמים:

א. יאיר יונה על "עשרים וארבע שעות" של בנזין.

ב. ניר גורלי על "פצעים ונשיקות" של מוניקה סקס.

ג. יהוא ירון על "Real Life" של Magazine.

ד. פני ברסימנטוב על "Presence" של לד זפלין.

ה. עמיחי חסון על "בעברית" של רות דולורס וייס.

ו. בנימין אסתרליס על "Zeichnungen des Patienten O. T." של Einstürzende Neubauten

***

ניצן-חן רזאל – "מוצא מקום"

לאהבה הגדולה הזו למוזיקה, שאני מטפחת בעקשנות כבר אי אלו שנים, יש תוצרי לוואי שנולדים מתוכה. הרבה מעבר לצלילים ולמילים כשלעצמם, הדבר הזה התפזר ושלח זרועות אל כל כך הרבה מישורים בחיי, ויצר אדוות משנה, היכה גלים. זה בא לידי ביטוי בכל מיני דרכים – למשל, אלו שהכרתי דרך ההתעסקות במוזיקה, וחלקם הפכו לאנשים הקרובים אליי ביותר. הלו"ז החודשי שמסתדר סביב ההופעות שאני מתכננת ללכת אליהן. השפה שלי, שעם הזמן הולכת ונגדשת ציטוטים ורפרנסים משירים, דיסקים, הופעות. לא חסר.

ויש את החלומות המוזיקליים. משאלות לב עטופות בשיר, רשימת משפטי "הלוואי ש", קטנים וגדולים כאחד. יש ביניהם כאלו שלא התגשמו, יש ביניהם כאלו שכנראה כבר לא יתגשמו לעולם, אבל רבים מהם הפכו למציאות, כולל כמה שאפילו לא העזתי לחלום באמת.

אם לפרוש כמה דוגמאות: בגיל 13, ללכת להופעה ראשונה של הזמרת שהערצתי. בגיל 16, לתפוס שיחה קצרה, ראשונית ונרגשת עם המוזיקאי והאדם שהפך את עולמי על פיו, שיחה שאפילו לא רמזה על כל מה שעוד יקרה לי איתו בשנים לאחר מכן. בגיל 18, הופעה חצי משותפת של שניים שתפסו, כל אחד, חצי מהלב שלי באותה תקופה, ולערב אחד מופלא עשו אותו שלם. בגיל 20, לפתוח בלוג קטן ולכתוב על מוזיקה באופן קצת יותר רשמי. בגיל 21, בזכות אותו בלוג, לגרום למוזיקאי יקר להחזיר לסטליסט את השיר הכי יפה שלו, ואפילו לקבל הקדשה בלייב באחת ההופעות. בגיל 22, ללמוד אצל אחת האהבות המוזיקליות הגדולות שלי, ולהשמיע לה שירים שאני כתבתי. לפני חודשים ספורים, בגיל 23, לנכוח באיחוד של הלהקה האגדית האהובה עליי מילדות.

היו וישנם עוד חלומות רבים, כאמור, מסעירים יותר או פחות. אני רוצה לספר על אחד כזה שהתגשם: "הלוואי שיום אחד שמי יופיע ברשימת התודות של דיסק".

את השם ניצן-חן רזאל פגשתי לראשונה בהופעות של אהוד בנאי, בסביבות גיל 15. האיש והכינור שבו את ליבי. אחרי שלוש-ארבע הופעות כבר למדתי לוותר על העמידה מול מרכז הבמה, ומאז המקום הקבוע שלי הוא מול הספוט שלו, כמה מטרים שמאלה מאהוד. שנים.

כשבשיטוט מקרי ביוטיוב גיליתי שהוא התחיל להריץ הופעות עצמאיות, כמובן שהסתקרנתי מאד. תחת השם הלא-פוליטקלי-קורקט "ניצן-חן רזאל והאשכנזים", הוא איגד סביבו כמה מוזיקאים מוכשרים, ויצר הופעה שהתחילה את דרכה בפסטיבל הפיוט והוקדשה לפיוטי אשכנז. שירים שהכרתי מבית ומילדות עטו לפתע גוונים חדשים ומרגשים באמת, מצאו את הדרך לשוב אל הלב שלי שבמעין מרד התבגרות התעקש לדחות אותם לפני כן. מה ששנים של בית כנסת וזמירות סביב שולחן השבת לא הצליחו לעשות, כינור אחד וקול מתוק עשו בפשטות מופלאה.

בהופעה הראשונה שלו שנצרבה בזיכרוני אפילו לא נכחתי בגופי. הייתי בצבא ולא הצלחתי לקבל אפטר. אז שלחתי לשם שתי חברות טובות – שכמובן נהנו להפליא. אחת מהן גם הקליטה את ההופעה, במה שהפך לאחר מכן לפסקול ימי שישי שלי, והתרחב די מהר גם לשאר השבוע. ההקלטה המחתרתית ההיא, באיכות בינונית מינוס, התנגנה באייפוד שלי אינספור פעמים, שולחת לי ניחוחות נעימים של בית ויופי בתוך שגרת החאקי הזרה.

מאז ההופעה ההיא שפוספסה, השלמתי את החסר באופן אובססיבי למדי. יצא לי להתגלגל לשלל הופעות שונות ומשונות, בשלל לוקיישנים הזויים מירוחם ועד צפת. זו הייתה המוזיקה, כמובן, וההתרגשות השורשית שהיא גרמה לי, אבל זו הייתה גם התחושה שאני זוכה לחזות פה בתהליך פלאי שמתרחש, שגיליתי משהו שרבים אחרים עוד יגלו בהמשך, משהו שהפך לחלק ממני ואיכשהו הפכתי גם אני לחלק ממנו. בחיי, היו כמה הופעות שאני די משוכנעת שניצן-חן עצמו בקושי ידע על קיומן, ואני הגעתי אליהן בעקשנות ובהתמדה. כך שבאופן די טבעי, עם הזמן, נוסף לאהבה המוזיקלית הזו גם מימד אישי. וככה נולדה התודה ההיא בחוברת של הדיסק, שהגשימה לי חלום.

הדיסק "מוצא מקום" יצא בינואר השנה, אחרי שנים של הופעות וציפייה. אחרי כל כך הרבה זמן של לדעת שזה הולך לקרות מתישהו, עם מעורבות חלקית בקבלת ההחלטות סביב סדר השירים או העיבודים או הגרפיקה, עם שמיעה של הסקיצות בכל מיני שלבים – אני חושבת שזה היה אחד הדיסקים שהכי התרגשתי להחזיק סוף סוף ביד. מהימים שהסתפקתי בהקלטה המעוכה ההיא, ועד לגרסאות הסופיות והמתוזמרות היטב שמתנגנות מהרמקולים בבית לפני שבת – כן, נראה לי שאפשר להגדיר גם את זה כהגשמת חלום מתוקה במיוחד.

האמת שניצן-חן היה קשור לעוד הגשמת חלום מוזיקלי לא קטן. חברה טובה שלי, במקרה בעלת המרפסת הכי יפה בירושלים, חלמה במשך שנים להרים שם הופעות ביתיות. ואחרי איזו הופעה של אהוד שבה נכחנו שתינו, היא שאלה – למה בעצם שלא נזמין את ניצן-חן להופיע במרפסת? כדרכן של שאלות טובות, התשובה הייתה חד-משמעית. וכך קרה שניצן-חן רזאל נתן את הסיפתח לפרוייקט "מוזיקה בבית", כשאפילו עוד לא ידענו שיקראו לו ככה, מה שהפך די מהר להגשמת חלום מתמשכת, עם אוסף של רגעי קסם כמעט בלתי הגיוניים שהתרחשו על המרפסת הזו בשנתיים האחרונות.

עופר הציע לכתוב משהו לגבי העטיפה. אני רק אציין בצד הפנימי שלה רואים את ניצן-חן באמצע קפיצה, זרועות מונפות באוויר, כמו ממריא אל השמיים. זו התחושה המדויקת שעומדת בבסיסה של האהבה הגדולה הזו למוזיקה, שאני מטפחת בעקשנות כבר אי אלו שנים. זו התחושה המדויקת שהתעוררה אצלי כששמעתי לראשונה את ניצן-חן שר את השירים האלה שהפכו אחר כך לדיסק, שגם הוא שב ומציף מחדש את אותה תחושה מדויקת ונפלאה. זה מה שמאפשר ללב שלי לעוף, זה ה"הלוואי ש" שלו, זה מה שהוא חולם – לקוות, לדעת, להרגיש שהוא מוצא מקום.

Read Full Post »