לרגל החג, כמה מהכותבים האהובים עליי בעברית מנסים להשיב את התשוקה וחוזרים אל אלבום מן העבר לבחירתם, עם זכרונות ממשיים לעידן שבו היה תוקף למוצר פיזי שהיה וגדל שם איתך. אלבום שהוא יותר משיר מזדמן ששמעת ועברת הלאה, תולדה של זילות החומר וההיצע האינסופי בעידן הדיגיטלי. אלבום שהיה שלך והתמסרת אליו. והפעם: עמיחי חסון, בעל הבלוג "תת מודע זמני", שם הוא מאפסן את טוריו הנפלאים ממוסף השבת של מעריב וממקור ראשון, חוזר אל "בעברית" הנהדר של רות דולורס וייס.
בפרקים הקודמים:
א. יאיר יונה על "עשרים וארבע שעות" של בנזין.
ב. ניר גורלי על "פצעים ונשיקות" של מוניקה סקס.
ג. יהוא ירון על "Real Life" של Magazine.
ד. פני ברסימנטוב על "Presence" של לד זפלין.
***
הטרגדיה – כך לפחות חוויתי אותה בזמן אמת – התרחשה תוך כדי שאני מדווח דווקא על בשורת גאולה, בתוך תא שירותים צבאי במחנה רמה, בואכה רמאללה, בקיץ 2008. המ"מ הודיע לי ולחבר לקחת דברים לשבוע ולעלות לג'יפ. לוקחים אותנו משגרת הבט"ש שטבעתי בה בבסיס, אל מחנה מבודד בבקעה, בלי מפקד ובלי לו"ז, לשמור שהפומו"ת שם (מעין טנק שמשמש את חיל ההנדסה) לא יזוזו בדרך פלא ממקומם. הייתי כבר במחנה הזה בעבר, ועבור חייל עייף ומטורטר שכמוני זאת הייתה בשורת גאולה, ורצתי לחלוק אותה מיד עם מי שהייתה אז חברתי. אלא שלא הספקתי לספר יותר מדי, כיוון שהפלאפון חמק מהאוזן הישר אל האסלה ושם דפק צלילה עמוקה במים עכורים.
לא הועילו טכניקות יבוש שונות ומשונות, והיה צריך לצאת מיד. העניין הוא, שמלבד האפשרות לתקשר עם העולם, המכשיר הזה שימש אותי בעיקר למוזיקה. המון אלבומים נאגרו בזיכרון שלו, מקוטלגים בקפידה, והמחשבה לבלות את השבוע הקרוב בלעדיו הייתה לא פחות מטראגית. למזלי רחמיו של פיקסלר עלו עליי, ורגע לפני היציאה הוא הוציא מהארונית שלו דיסקמן חבוט עם ארבע אלבומים צרובים. חצי נחמה.
בדרך, בתחנה המרכזית, קניתי לראשונה מזה זמן אלבומים להאכיל בהם את הדיסקמן. כשנכנסתי לחנות נשמע קולה השבור של רות דולורס וייס, וחצוצרות ליוו אותה שרה "תמיד יש חירות חדשה". נזכרתי שלפני שנה וחצי בערך, קצת לפני הגיוס, הייתי בשיעור של הרב שג"ר. הוא דיבר על בחירה וידיעה ושלא כמנהגי הקשתי קושיות. הרב שג"ר ענה לי על אחת מהן: "תמיד יש חירות חדשה". קניתי את הדיסק.
"וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם", אומר קהלת בפתח המגילה שנושאת את שמו ושרה רות (ואגב, קהלת נקראת בבתי הכנסת האשכנזים ממש בחג הזה); "כל הדברים יגעים. לא יוכל איש לדבר. לא תשבע עין לראות, ולא תימלא אוזן משמוע. מה שהיה, הוא שיהיה, ומה שנעשה, הוא שייעשה; ואין כל חדש תחת השמש". רות פותחת את האלבום הנהדר שלה, שכולו התכתבות חכמה ולעתים מפורשת עם קהלת בהצהרה קצרה: "גיליתי שמש מחדש". ואני, שמאז שהתגייסתי, הרגשתי על בשרי את הפסוק "כל הדברים יגעים", נשאבתי אל המקום שלה תחת השמש.
וככה בלילות הריקים מול חומות הבסיס, כל הקוצים היפים וציפורני הטרף רדפו גם אותי. היה חום שצבר השמש ועכשיו הקרין את החום על העמדה. והלילה היה בלי סוף. אור הירח התמלא, התחסר, לא הגיע. הייתה רק דממה של לילה חם, הָקִיץ של קיץ. ואפשר היה לשמוע את הקיקיון והשיטה מלחשים מזימה עתיקה מהם, והיה אפשר לשמוע הבל מן האדמה, בגידה ושקר ומרמה והבל משמיים. אשקלון ובאר שבע היו מרחק שהיינו ואינו, ושרנו יחד, רות, ה-m16 שהיה מונח לי על הברכיים ואני, שיר נחמה ושיר אהבה ושיר תקווה ומהאזניות נפעמו שמשות של מילים, עלטה מתוקה של אין אומר והרבה דברים. אף מפקד לא הפריע לי בשבוע הזה. ועל אף השמירה הביזיונית שלי הפומ"ות לא זזו ממקומם.
גם היום "בעברית" הוא אחד האלבומים האהובים אלי ביותר בכל השפות. יש רק שיר אחד שעליו אני בדרך כלל מדלג: "משירי ארץ אהבתי". אני מדלג כי אני אוהב אותו – כל מה שנכתב על הביצוע המבריק והמדמם הזה נכון. למדתי להיזהר עם שירים שאני מתפעם מהם במיוחד, ואז שומע שוב ושוב ושוב עד שבסופו של דבר, אני כבר לא מסוגל לשמוע אותם יותר (בחב"ד, אגב, מצאו לזה פתרון "ניגון מכוון" – כמו ארבע בבות למשל – אסור בנגינה סתם כך, צריך תירוץ מיוחד: חתונה, ימים נוראים וכו' כדאי לשיר אותו). אז גם אני מחכה לזמן הנכון, לא לשחוק אותו יותר מדי, שלא יהיה שגור.
חג סוכות שמח. בתור האושפזין של היום, אין לי לאחל לכם אלא את מילותיה של רות: "יחזור הזמן לרקד במקומו, יחזור וירקד אווירים ועפר. ישתכר, ישתכר, ישתכר הלב. ישתכר הלב שאת יינו עצר. ישתכר הלב ולא יעצור עוד יינו. צל מתוק יהיה מה שעכשיו הוא חושך: יראה כל מה שהינו".
איזה יופי כתבת, עמיחי.
עופר, פרוייקט נהדר!
תודה. נפלא.
[…] « האושפיזין: עמיחי חסון על "בעברית" […]
[…] ה. עמיחי חסון על "בעברית" של רות דולורס וייס. […]