אני רוצה להאמין שלכל חובב מוזיקה ישראלי יש רגע כזה שבו האלבום הזה מצליף בו באבחה אחת, כמו לעמוד ניצב פעור פה וחסר אונים מול גל עצום מימדים מתקרב. לי זה קרה ביום הסטודנט כלשהו, לפני איזה 15 שנה. פעם עוד היתה לי סבלנות לימים ארוכים כאלה, והחלטתי להשאר להופעה האחרונה באותו ערב, מר בנאי היקר כפי שבוודאי ניחשתם. לא הגעתי עם עודף ציפיות להופעה של עוד בנאי, שהכרתי מעט מהיצירה שלו עד אז. כפי שמכיריו ומוקיריו יודעים לספר, את הערב שלי התעתד אהוד לחתום בשעתיים וחצי של הופעה מפוצצת מוחות וכריזמה נשפכת לכל עבר (מיכל מ"שיר טיול" כותבת על כך טוב ממני ובאופן תדיר, למשל כאן). מעבר לכל הסופרלטיבים השחוקים, את הכאפה שלי חטפתי עם כניסת התופים העוצמתית, דקה לתוך "עבודה שחורה".
(צולם בקניון איילון של פעם, אם זכרוני אינו בוגד בי)
סיפורו של האלבום הזה ידוע ומוכר. בנאי חיפש את עצמו וניסה את מזלו במוזיקה ללא הצלחה. אבוד בעולם ומתקנא בהצלחה הרבה של בני משפחתו, נדד בנאי וניסה את מזלו באמסטרדם, בלונדון, ברכבת התחתית. את אלבום הבכורה המופלא הזה הוציא בנאי בגיל מופלג (יחסית, כמובן) של 34, בעודו אבוד בעולם, נודד, חש נגזל וכפועל אלמוני. אדם פשוט ומקופח שמחפש כיוון ושזועק זעקה עוצמתית.
לאחר כמה נסיונות כושלים ורגע לפני שויתר, מימנה לו משפחתו את ההקלטה של השיר "עיר מקלט", והוא זכה להצלחה מפתיעה. קוטנר מספר שכשתקליט השדרים הגיע לתקליטייה של גל"צ, הוא שמע אותו עשרים פעם ברצף וצעק 'עיר מקלט!'. בנאי (שמסר את העותק באופן אישי) שמע את קוטנר צועק דרך החלון, והבין שמשהו מתחיל לקרות. מפה לשם תפס בנאי תאוצה וחבר ליוסי אלפנט לעבודה על אלבום הבכורה המופתי הזה.
בנאי טוען שהוא הרגיש במשך שנים כמו מטוס שמישהו החזיק על הקרקע ומשתוקק להמריא, ואני מאמין לכל מילה. האנרגיה והזעקה המתפרצת מהאלבום הזה היא אדירה. לא מעט פסגות מרשימות ניצבות לאורך הדיסקוגרפיה הארוכה של בנאי, אולם אף אחת מהן משתווה בעוצמתה לזו המשתקפת מהתקליט המנסר הזה. זה לא הבנאי שהולך כי הרופא אמר לו שזה טוב ללב, אלא בנאי פועל הבמה הפשוט וחסר העתיד שנשאר לעבוד עד הבוקר כשכולם כבר ישנים ומחר יתחיל עוד יום מדכא כזה.
אנחנו נמצאים היום בעידן הפוסט-מחאה חברתית, זה שבו המוסיקאים שלנו נזכרו פתאום שגם יכולה להיות להם דיעה וביקורת. having said that, אני מתקשה לראות שירים כמו "ערבב את הטיח" או "עגל הזהב" רואים אור בימינו. אני בדרך כלל מתנועע בחוסר נוחות למשמע מנטרות שחוקות כמו "רלוונטי מתמיד", אבל אם לא תקף הדבר לגבי "עבודה שחורה", אז אני לא יודע מה כן.
מי שיצר את העטיפה הזו הוא האמן, המעצב והיוצר איתן פימנטל. "שנתיים לפני צאת האלבום יצרתי שתי עטיפות לתקליטי השדרים של "עגל הזהב" ושל "עבודה שחורה" עבור בנאי. אז היה זמן לכך, ואהוד עוד לא ידע אם יהיה אלבום ואיך הכל יתגלגל. עבור שניהם נתתי אינטרפרטציה ישירה שלי לטקסטים עצמם".
"כשהתקליט המלא עמד לצאת, התגוררתי באמסטרדם – שם גם למדתי", הוא מספר. "פגשתי שם את אהוד כשהוא הגיע לבקר. הוא השמיע לי קלטת שהיתה איתו ועליה היו מוקלטים שירי האלבום. אמרתי לו שימתין רגע, ושיש לי משהו לעטיפת האלבום. ניגשתי והבאתי את הציור הזה, והוא מיד אמר "את זה אני רוצה!". הדברים פשוט התחברו לו מבלי שהיה צריך לדבר.
עטיפת האלבום צוירה בדיו על גבי נייר מבריק. "הדיו לא היה נספג בנייר, ואני הייתי מנווט את הטיפות. זוהי עבודה מהירה שמבוססת מאוד על אינטואיציות, רגש ותחושות. העבודה היא לא חלק מסדרת ציורים כלשהי שיצרתי, אולם היא מבטאת היטב את הלך הרוח והתחושות שליוו אותי באותה עת – שסעים, קרעים בחברה, בדידות, כאב, היעדר התבוננות, ניכור. אלה דברים שאני חשתי וחוויתי באותה תקופה, וגם אהוד הרגיש אותם בעצמו. את מה שאני ביטאתי בציור, הוא ביטא במילים. היום זה דבר מאוד מקובל ומובן מאליו, אותו מפגש של טקסט ותמונה; יש הרבה מאוד עבודות המשלבות צילום, וידאו, מיצג. בזמנו היה זה אחד החיבורים הראשונים שראינו בין תחומי יצירה שונים לדעתי. לשנינו היו חוויות דומות, והשילוב הזה פשוט שיקף את התחושות המשותפות שלנו.
"אני חושב שהעטיפה העניקה רובד נוסף מעבר לטקסטים. באותם ימים היו תמיד משבצים צילום של הזמר, לפעמים עם איזה חמציץ בפה. אהוד בא עם משהו אחר לגמרי. הוא אפילו לא רצה תמונה שלו בפרונט. הציור שנבחר מעניק עוד עומק ועוד שכבה לאלבום הזה. לשמחתי, לפני כשנה זכתה העטיפה להוקרה והודפסה על בול מטעם דואר ישראל. לקח זמן לדברים לשקוע וגם האלבום הזה התבסס לו בתרבות שלנו".
הקשר בין בנאי לפימנטל נמשך, כשהאחרון יצר עבורו עטיפה גם לאלבום השני 'קרוב'. "כאן העבודה היתה כבר יותר מסודרת. יצרתי עבור בנאי כמה DJ-ים טרם צאת האלבום, כולם בשחור\לבן ובטכניקה משותפת – גם כדי לאפשר זיהוי מהיר ואינטואיטיבי בידי השדרים. דווקא העטיפה לאלבום היתה שונה – היא היתה מאוד מגמתית לטקסט. מדובר במרצפת מבית ירושלמי בעיר העתיקה. הבניין נהרס ולקחתי לעצמי כמה מרצפות משם. אהוד אהב את הרעיון, סרקנו את המרצפת הזו במכונת זירוקס והיא מצאה את דרכה לעטיפת האלבום". במרוצת השנים (לפני ואחרי הפליטים) יצר פימנטל כרזות ועטיפות שונות, שחלקן הוצגו גם בתערוכת "רואים רוק'נ'רול" שכתבתי עליה בזמנו כשהוצגה. בקישור זה כמה עבודות של פימנטל מתוכן, ביניהן כרזות לפורטיס בקולנוע דן, הקליק בצוותא ועטיפת אלבום של אטרף.
לפני כמה שבועות הגיע טוויסט מעניין בסיפורנו בדמות פרוייקט מחווה לאלבום "אהוד בנאי והפליטים", אותו ערך בית הספר Muzik. למעט "הדרכים הידועות" (הרימייק של "חתונה לבנה" על ידי מבחר אמני ישראל), מדובר בפעם השניה שאני מצליח לחשוב שבה מבצעים אלבום שלם מחדש, שיר אחר שיר (לא מחשיב את "בחזרה לשבלול" של רוקפור).
אני מודה ומתוודה שגם הפעם לא צלחתי את האלבום המחודש עד סופו, ולו בגלל אותו סוג של חילול קודש שצרם לי עוד לפני שעשיתי play בכלל. כן סקרן אותי לדעת איך מעצבים עטיפה לרימייק של אותו אלבום, 25 שנה אחרי. אם בצד המוסיקלי יותר קל לי לדמיין איך יכולה להישמע גירסה חדשה, הרי שבפן העיצובי זה פחות טריוויאלי עבורי.
מי שנתן על כך את הדעת הוא המעצב הגרפי טוביה קודשביץ (שאולי מוכר לכם גם כ- DJ ). הוא מספר: "בהתחלה באמת יצאתי מתוך נקודת הנחה שזהו רימייק לאלבום הקלאסי של הפליטים, וכך גם נגשתי לעיצוב של האלבום החדש. היות ואני גם דיג'יי ומיוזיק הוא בבסיסו בי"ס למוזיקה אלקטרונית, התייחסתי לעטיפה כמו אל רמיקס". העטיפה שיועדה בתחילת הדרך עשתה שימוש בעבודתו של פימנטל, תוך שהיא מעניקה לו אינטרפרטציה מעניינת באופן שמקובל בסינגלים של רימיקסים (זה מאוד הגיוני, בעצם!).
"לאחר מכן הגיעו קשיים של זכויות יוצרים על שימוש בדימוי של העטיפה, על השם וכדו' ונאלצנו לרדת מהשם ומהקונספט. שם האלבום השתנה ל'אורחים לרגע' וכך גם הקונספט", הוא ממשיך. "הקשיים לא הסתיימו, מפני שהתברר שאהוד מוציא סינגל ראשון מתוך האלבום האקוסטי שלו תחת אותו שם. משם הגענו לשם "עבודה שחורה", וכך זה גם הסתיים. אני יודע שאהוד מאוד אהב חלק מהעיבודים החדשים ואפילו השתמש באחד מהם באלבום האקוסטי שלו". העטיפה החדשה מעניקה מראה מודרני תוך שימוש בגופנים מעוגלים ורכים יותר, עם אייקונוגרפיה, גוונים ופילטרים בני זמננו.
כמה מהסקיצות מתהליך העבודה של קודשביץ:
לפני סיום: אם מישהו בטעות החמיץ את הסרט הנ-פ-ל-א "חייב לזוז" של אבידע לבני, עוד לא מאוחר לתקן את העוול. מופת לתיעוד דוקומנטריסטי ברוק הישראלי, ובכלל סיפורו המפורט של האלבום הנהדר הזה מכל מי שנכון שיספר אותו. טעימה קטנה מפי אהוד על יוסי אלפנט המנוח:
לך, אלפנט!
——————————————————————-
אהוד בנאי – "אהוד בנאי והפליטים", 1987. עטיפה: איתן פימנטל.
תלמידי ביה"ס Muzik – "עבודה שחורה – מחווה לאהוד בנאי והפליטים", 2012. עטיפה: טוביה קודשביץ\סטודיו חץ.
רישומי פחם בצבע זו דוגמא נוספת.
הלכתי לכתוב את זה 🙂
לא רק נוספת, אלא גם טובה מאוד.
שכחתי ואתם צודקים! תודה לכם. כדברי אהוד – "זוכר כמעט הכל".
ספציפית את האיורים בעטיפת "רישומי פחם בצבע" אייר מאיר אריאל זצ"ל בעצמו למיטב ידיעתי, והם צורפו למארז באדיבות אשתו תרצה. זה שם את כל נושא האינטרפרטציה המחודשת במקום קצת אחר ממה שראינו כאן.
פוסט מעולה!
הקדימו אותי בנוגע להערה על "רישומי פחם בצבע".
קראת את מחשבותיי עם ההמלצה על "חייב לזוז". בדיוק לאחרונה צפיתי בו שוב והוא מרתק, וגם מאד עוזר להבין את הסיפור של האלבום הזה, ואת תחילת דרכו של אהוד בנאי בתודעה הציבורית.
אלבום המחווה בהחלט מעניין, אבל לצערי לא מספק את הסחורה ברוב המוחלט של הביצועים.
אכן צמרמורת.
כל פוסט שלך הוא תענוג
איזה מקצוען אתה!! אני מת על זה
אחלה פוסט!
וזה עוד פרויקט מוזיקלי שמבוסס על אהוד בנאי עם טייק גראפי על העטיפה המשובחת:
http://ahmedandtheplasterers.bandcamp.com/