[פוסט אורח] אביתר בנאי – שיר טיול, 1999

אחרי הפסקה ארוכה (מדי), חוזרת לה בשמחה רבה פינת "אורח לרגע", פינה שבה אנשים שאני אוהב ומעריך כותבים פוסט על עטיפת אלבום שעושה להם את זה (הנה בועז כהן, יובל סער ואיתי אלנאי). אני נרגש ונפעם לארח את גיא חג'ג', אדם יקר, קולגה וחבר רשת וירטואלי. נוסף על כך, הוא גם אחראי לתאגיד עונג שבת. למי שלא מכיר (קשה לי להאמין שיש כאן קוראים כאלה), מדובר במפלצת אדירת מימדים של מוזיקה טובה, דברים יפים שקורים ברשת ובעיקר מקדש ובמה ליצירה עצמאית. היריעה אינסופית, ועדיין מצליחה להיות תמציתית ומתוחזקת לעילא – איש לא היה יכול לעשות זאת טוב יותר. לשמחתי הוא בחר אלבום מצוין שלא זכה להערכה הראויה, ושמתח את גבולות המונח 'אקספרימנטלי' בתקופה בה יצא (בטח ובטח ממוסיקאי שחדר ללב ההמונים באלבומו הראשון). אז הנה, גיאחה – המקלדת שלך:

האלבום

יחסית לחייו הקצרים של הפופ או הרוקנ'רול (60 שנה בלבד), הספיקו להיווצר סביבם כמות מפתיעה של מיתוסים. אחד מהם, שולי וזניח יחסית אבל אמיתי הרבה יותר מסיסמאות הסקס סמים ואורח חיים ראוותני (אה כן, רוקנ'רול!), הוא מכשול האלבום השני.

האלבום השני הוא לאו דווקא אלבום מס' 2 בכרונולוגיית ההקלטות של האמן, אלא האלבום שבא מיד אחרי ההצלחה הגדולה. כמובן, אצל אמנים שההצלחה הגדולה שלהם מגיעה באלבום הבכורה, המכשול קשה וגדול עוד יותר: באלבום השני אתה צריך להבהיר שאתה לא פלא חד פעמי, שיש בך יותר מאלבום גדול אחד, שאתה כאן כדי להישאר. הציפיות גבוהות; הזמן קצר כי אסור להתמהמה ולהישכח; אנשי חברת התקליטים כבר רוכנים מעל שרטוטים אדריכליים ומתכננים את האגף הבא שיבנו במשרדיהם עם הרווחים מהאלבום הבא שלך. וכשהלחץ עצום, קל מאוד לטעות.

הנוסחה של מכשול האלבום השני אומרת כך: ככל שהאלבום הראשון שלך מצליח יותר, כך גובר הסיכוי שהאלבום השני יהיה נפילה: מסחרית, אמנותית, יו ניים איט. זו מלכודת, והסיכוי להיחלץ ממנה הוא מזערי: אם תשחזר את הנוסחה של האלבום הראשון והמצליח, המבקרים ישחטו אותך על חוסר יכולת להתפתח. אם תשנה כיוון, אתה עלול להפסיד את הקהל הגדול שצברת בזכות הסגנון הייחודי שמאפיין אותך. איך יוצאים מהברוך הזה?

אני יודע שזו אמירה כבדת משקל ואני עומד מאחוריה לגמרי: אביתר בנאי הוציא את אלבום הבכורה הטוב ביותר שהוקלט בעברית, נקודה. התנצלותי הכנה לכל אמן אחר שהקליט אלבום בכורה גדול – ולשמחתי יש הרבה מאוד כאלה במוזיקה הישראלית, ממאיר אריאל ועד עינב ג'קסון כהן – אבל זה פשוט לא כוחות. ואחרי האלבום הגדול הזה הוא הוציא אלבום שענה, על פני השטח, על כל המאפיינים של אלבום שני מסריח: הוא היה שונה מהותית מהראשון, חתך באחת לסגנון מוזיקה אחר ולנושאים אחרים, הוא גרם למעריצים רבים להתבלבל, לתהות מה קרה לבנאי, ובדיעבד להתעלם כמעט כליל מהאלבום הזה בדיסקוגרפיה שלו. אפשר להעריך די בקלות שיותר ממחצית הקהל העצום שצבר בנאי ב"אביתר בנאי" הפנה לו עורף שנתיים אחר כך, עם יציאת "שיר טיול".

מטאפורה לאהבה

לאחרונה למדתי קצת על מכניקת הקוונטים ויש שם מטאפורה שקולעת לענייננו: כדי שקרן אור תעורר תגובה בחומר מתכתי (במילים אחרות, תגרום לאלקטרונים "לעוף" החוצה מהמתכת), קרן האור צריכה לפגוע במתכת בתדירות מסוימת, אחרת לא קורה כלום. אצל כל מתכת התדירות הזו היא שונה. המאזינים ש"שיר טיול" פגע בהם בתדירות הנכונה, עפים איתו עד היום. כל השאר נשארו אדישים כגוש נחושת. זה לא תלוי באלבום, אלא במי שמאזין לו. אני הייתי אחד מגושי המתכת שתדר הפגיעה שלהם בימים בהם יצא "שיר טיול" תאם בדיוק את התדר שעליו רכב האלבום. עפתי, ועד היום אני עף. "שיר טיול" הוא אחד האלבומים האהובים עליי, שהכי מרגשים אותי, מבין כמה אלפי האלבומים שאני מכיר.

למה? כי בעיניי זה אלבום נועז, בעל עומקים תהומיים אולי אפילו יותר מ"אביתר בנאי", שמתאר בצורה מקורית ומדויקת את החיפוש של בנאי בתקופה שאחרי ההצלחה המוקדמת שלו (אל תשכחו שאלבום הבכורה יצא וזכה להצלחה כשבנאי היה רק בן 24), חיפוש אישי שהפך לחיפוש רוחני, פוליטי ומוזיקלי. בנאי נסע להודו, נדד למוזיקה אלקטרונית ולחיפושים רוחניים – והאלבום הזה הוא אלבום של חיפוש, של ניסיונות שהדרך אליהם חשובה יותר מהתוצאה שלהם. במובן הזה, זה אלבום קצת פילוסופי. כל מי שהגיע לאלבום הזה בתקופה בחייו בה גם הוא נמצא בחיפוש כלשהו, היה רגיש לתדירות הספציפית הזו. זה לא אלבום שאוהבים, זה אלבום שנקשר בנפש. הוא נקשר בנפשי עמוקות, ולמרות עומקיו הגדולים אני מרגיש שב-13 השנים שהעברנו ביחד הצלחתי לקלוט ולהכיל כמעט את כולו – מלבד אלמנט אחד שתמיד נשאר בעיניי מסתורי: העטיפה המשונה הזאת.

העטיפה המשונה הזאת

את העטיפה המסתורית עיצב, תחת הקרדיט "אחד מוזיקה מצפה רמון", עירד דיין¹ . אותו דיין אייר ועיצב גם את העטיפה של "לילה כיום יאיר", האלבום הרביעי של בנאי, שיצא עשור מאוחר יותר ("אחרי העבודה על 'שיר טיול'", סיפר דיין, "פרשתי ואיזה 6-7 שנים לא עשיתי כלום, הרגשתי מיובש. אני לא חושב שזה בגלל 'שיר טיול', אבל זה היה נדבך בזה"). סגנונות העיצוב של שתי העטיפות שונה לחלוטין. בעוד "לילה כיום יאיר" נקי, לבן, מאויר בצבעי מים עדינים ובדמויות מלאות תנועה, "שיר טיול" מאופיין בעיצוב ממוחשב, גס, שלאו דווקא התיישן בחן, עם פונטים דיגיטליים עבים ומודגשים, תמונות מרוחות ומטושטשות עזות צבעים, ודימוי מסתורי בחזית: תמונה מעובדת ומטושטשת של שני גברים מזוקנים, שניצבים הפוכים זה לזה: א"ד גורדון והרב קוק.

"החיבור בין השניים מייצג לדעתו את קצוות רעיון הישראליות: רוחניות חילונית ורוחניות דתית", נכתב בקומוניקט עם צאת האלבום, שקיבל עם צאתו אתר מיוחד ב"וואלה" שעומד על תילו המיושן עד היום (בהצלחה עם הקידוד), "שניהם בעניין של עשייה ועבודה והם מייצגים את החיפוש אחרי ההתפתחות ואחרי החדש" (ההדגשה שלי).

יכולנו לסגור את זה כאן. אמרנו חיפוש? קיבלנו חיפוש. אבל הסיבה ששני אלה מופיעים על חזית האלבום אינה החיפוש, אפילו לא החיפוש הרוחני. גורדון וקוק מייצגים שני צדדים של הרוחניות בהיסטוריה הישראלית-יהודית. עשייה ושל למידה, קידמה ומסורת, ציונות חלוצית וציונות דתית. הם גם האבות של שני זרמים שהלכו והתרחקו בישראל, הלכו והתהפכו אחד לשני, עד למה שנחשבת בעיני רבים לנקודת ההתנגשות והקריעה הגדולה ב-1995, רצח רבין. הקרע הזה והרצח הזה מופיעים בצבעים חדים מאוד בשיר אחד בלבד באלבום, "בראשית", בעצם השיר הראשון באלבום אחרי קטע הפתיחה האינסטרומנטלי (שלא נכתב ע"י בנאי). לדעתו של דיין, "בראשית" הביא לעטיפת האלבום דימוי שפגע באלבום כולו.

בראשית

דיין הכיר את בנאי במצפה רמון, העיר המדברית אליה הגיע בנאי כשחזר מהודו. בנאי נשאר שם זמן מה ואחר כך עבר לתל אביב. דיין נשאר במצפה, והוא שם כבר מעל עשרים שנה: מצייר, מעצב, עורך את ירחון "אדרבא" לבעלי תשובה ומשפחותיהם, ומאמן חוג כדורגל מקומי לילדים. דיין היה בעל תשובה הרבה לפני אביתר, ולמרות הקרע האידאולוגי שמצייר בנאי ב"בראשית", הם הסתדרו נהדר כמעט מיד: "בוא נגיד שהתחברנו מאוד מהר ומאוד טוב. לקח קצת זמן של חשדנות והכל, אבל באמת הרבה אהבה צמחה בינינו בטווח מאוד מהיר. כמו ש'שיר טיול' בעצמו היה פרויקט, אז גם הפרויקט שלנו התחיל אז, הזוגיות שלנו. התפתחויות מקבילות".

תמונתו של א.ד. גורדון, ששימשה לעטיפה

אני מתחיל לבסס את השאלה הבאה, ומספר לעירד שהעטיפה של שיר טיול תמיד נשארה בעיניי מסתורית, אבל לא מסיים את המשפט. "העטיפה לא מסתורית, היא פשוט עטיפה מחורבנת!" קוטע אותי דיין, בלי כעס. הוא איש שיחה נעים ותזזיתי ומדבר איתי בטלפון תוך כדי הליכה במצפה רמון, "דווקא העבודה על הסינגלים הייתה באיזשהו אופן מדויקת, ותאמה את רוח השיר שאותו היא באה לשרת. באלבום עצמו יש את זה לפרקים. בעיניי, החוברת הפנימית עובדת בסדר עם האלבום המשונה הזה, אבל העטיפה תפסה את השיר הראשון בביצים, את "בראשית" (שר בקול גבוה: "והרוצח החייכן למד תורה… בבר אילן!"). היו לנו ויכוחים על השיר הזה. אֶבי היה אז חצי-רבע-לא פה לא שם, הוא לא היה בקטע אמוּני, וכמו לכולנו, כל הסיפור של רבין היה שבר גדול. והוא החליט להרים את הדגל הזה. אמרתי לו: מה אתה הולך ומרים דגלים? זה לא תפור עליך הסיפור הזה של להתחיל לתת… פוליטיקה. כי זה היה מאוד לא מרומז, זה היה כאילו בוטה, כאילו שיר מחאה, מאיר אריאל. האמירה שלו היא מתלהמת, שחור-לבן כזו. גם בדיעבד, השיר פשוט מקסים אבל המילים… זה לא מובן בהקשר של האלבום עצמו. 'שיר טיול' זו הרפתקה. אמרתי גם לאבי, זה היה צריך להיקרא 'פרויקט משהו'. החבורה של האנשים שבעצם בנתה את האלבום, מרמת הדגימות בשטח ועד לסאונדמנים בהפקה בתל אביב, זה היה בשבילם באמת משהו מאוד ניסיוני. ופה בא איזה קטע כזה כמו 'רישומי פחם' של מאיר אריאל יחד עם איזה טיול בגליל, בסוף כל משפט בעברית יושב ערבי עם נרגילה. זו תחושה של מישהו שבא לומר משהו אקטואלי, ולצעוק את זה כמו שהוא יודע לצעוק על דברים אישיים ורגישים. באיזשהו מקום הוא תפס את מרכז ההסתכלות על האלבום והעטיפה. זה היה שיר ראשון. כל השאר רחפני וניסיוני ופתאום בא שיר ראשון – בוב דילן".

אז הרגשת שהעטיפה מתייחסת רק לשיר הזה, ומפספסת?

"העטיפה התייחסה לשאר השירים, אבל הוּלכתי שולל קצת בתחושה שיש בטיול הזה משהו יותר ישראלי ויותר רחב, כאילו הוא בא להגיד משהו שיוצא מהאישי שלו ולדבר על קונטקסט יותר רחב, שיש בו גם נימה פוליטית וטיול, היסטוריה ורקע, אפילו קשר לזה שזה נבט במצפה רמון. הוא עבר מהודו למצפה, ומכאן תל-אביבה. הטיול הזה. הייתה לי תחושה שזה מין טיול על-זמני, אבל אני חושב שהולכתי שולל בעניין הזה. נתתי לאמירה הזאת להיות נקודת המוצא של כל הטיול, וזה לא נכון".

איפה נקודת המוצא האמיתית, בעיניך?

"בשיר 'אמביציה'. צילמנו פה זוג נכים שהכרנו² , היא עם פיגור שכלי… הם היו זוג הרבה שנים. צילמנו אותם ליד השווארמה. יש שם אהבה. הם משונים, היה לזה סיפור שהכרנו מקרוב. היה בזה משהו ששייך לנו יותר. זה היה מקומי, genuine, אותנטי. זה בא מהרקע וההקשר שבו נכתבו הדברים, לא בקונטקסט של יגאל עמיר ולא שיר מחאה שנכתב בהודו…"

דיין לא נשמע כועס, אבל הוא נשמע, גם 13 שנה אחרי האלבום, מאוכזב. "אם אני מנתח את זה בדיעבד, נראה לי שזה היה ההשראה העיקרית: מהלך כזה שמקצין ומדגיש שני בראשיתים כאלה, אם זה מצד קוק או גורדון. עיצוב שאומר אמירה. יש פה חיתוך וקו ביניהם".

הם הפוכים אבל אין הפרדה.

"זה שהכיתוב בא באותו כיוון הרג את כל הקונטרסטיות הזאתי. בכל מקרה הם הופכיים".

אפשר להסתכל על זה כעל יין ויאנג כזה, משלימים.

"זו הייתה האמירה שלי לו, יש פה השלמה. הוא אמר שיש פה מלחמת אחים. 'זה מה שאני רואה מול העיניים, זה מה שאני מרגיש'. שמע, זה לא חדש. שנים שהדבר הזה… בעם ישראל, מראשית הממלכה. זאת המציאות. אבל יחד עם זה, זה שייך לאותו קלף, יין ויאנג כמו שאתה אומר".

הבונוס

כשיצא האלבום הייתי שדרן בתחנת רדיו חינוכית בגליל העליון, ובשבועות שלפני יציאת האלבום קיבלנו את הסינגלים שלו. רוב הסינגלים הישראליים לא מעניינים מבחינת הפורמט – הם מכילים את השיר וזהו. אבל שניים מהסינגלים של "שיר טיול" הכילו בי-סיידים. "חלון" הכיל את "חלון אחורי", למעשה גירסה מוקדמת יותר של אותו חלון, ובה מורגש פחות השבר הפתאומי מהעדינות אל האלימות; ו"אמביציה" הכיל את "פקק", שיר כאב יפהפה שעם השנים הפך, בהשמטת מילה משמעותית אחת, ל"פקק תנועה" שפתח את "עומד על נייר".

בזמנו הקלטתי את שניהם על קסטה וחרשתי אותם, אבל מאז הרבה סרטים מגנטיים עברו בנהר, וכשיצא "פקק תנועה" נעתקה נשימתי. מאז אני מחפש את שני השירים האלה. לקראת הפוסט הזה ביקשתי את עזרתו של מר יואב קוטנר, ואני מודה לו מקרב לב ששלף מהארכיון שלו את שני הקטעים האלה, שאתם יכולים לשמוע כאן.

——————————————————————————————-

¹ דיין הוא אכן נצר לשושלת דיין הידועה. לא הצלחתי לבדוק, אך ייתכן שיש פה מפגש ראשון, או לכל הפחות נדיר, בין שתי שושלות תרבותיות מרכזיות בהיסטוריה הישראלית, בנאי ודיין.

² התצלום נמצא בחוברת הפנימית של האלבום.

Sun Tailor – Like The Tide, 2012

את ארנון נאור, האיש שמאחורי sun tailor, פגשתי לראשונה לפני כמה חודשים. שלי מ"מונומליציה" המליצה עליו בסיכום השנה העברית המצוין שלה, ואני התחלתי לדלות קצת מידע ברשת. מעט המוסיקה שהיתה זמינה באותו שלב תפסה אותי מהשניה הראשונה, וגם חזית העטיפה נעמה לי מאוד. מה שאני יודע לעשות מכאן בדרך כלל זה לאתר ולברר.

תרשו לי לגלות לכם סוד מקצועי – מרבית הפוסטים שאני כותב מתבססים על שיחה טלפונית לא ארוכה, חצי שעה לכל היותר, או מספר תכתובות מיילים עד שאני משלים את כל הידע שחסר לי. במקרה של האלבום הזה, יצא שישבנו אצלי בסלון אולי שעתיים וחצי ואני גם יכול לספר לכם שהוא איש ממש נחמד. אני חושב ששמענו אליוט סמית או ניק דרייק, ודיברנו בעיקר על מוסיקה ונושאים שלא קשורים לעטיפה היפה של האלבום (על אף שיש לה סיפור מוצלח בעיניי).

אז אמנם האלבום יצא רשמית רק בחודש שעבר, אבל הוא מתגלגל אצלי כבר כמה וכמה חודשים. אני לא אגזים בכך שאומר שזה אחד התקליטים שעשו לי את החורף (לצד יצירת המופת שרקחה קייט בוש השנה, וגם real estate הנעים שפשוט היה סופר-כיפי בשבילי). שמעתי אותו עשרות רבות של פעמים, והוא אפילו לא מתחיל לגלות סימני הימאסות. יש בו קסם שאני לא יודע לפצח, אבל ברור לי לגמרי שהוא שם.

נאור כתב את השירים באלבום בין השנים 2005-2008, בתקופה בה התגורר בלונדון. זה קצת נשמע ככה, וזה דווקא מצוין. עדין, קודר, נעים ומדויק. זה לא אלבום של הברקות, וזה גם לא משהו שלא שמעתי קודם, אבל לא מצאתי בו ולו נקודת חולשה אחת. המוסיקה קולחת, העיבודים מצוינים, הקול שלו נפלא, הגיטרה נהדרת (והלאפ סטיל, אוח, הלאפ סטיל הזה), והכל פשוט עובד כמו שצריך. לפרקים זה מזכיר לי את ניק דרייק שהזכרתי, לעתים קצת גראנט לי באפלו, לפעמים חוזה גונזלס – הבנתם את הרוח. אז אולי זה הטעם האישי שלי, אבל הדיסק הזה פנה ישירות לאותה סביבה מוזיקלית שאני מרגיש בה הכי בנוח, והוא פרט לי בדיוק על הנימים הנכונים.

האלבום עלה לרשת במלואו בחודש שעבר, ואני מפציר בכם לתת לו האזנה. למסלול מזורז, תתחילו ב- Still Fading שחותם את האלבום, בלאפ סטיל הנהדר של Marcela וב- Don't Knock On My Door המקסים, שגם מופיע כאן בגירסת הופעת אולפן בקליפ למעלה. אני יכול להעיד שצריך יותר מיד אחת כדי לספור את כמות האנשים שחזרו אליי בהתלהבות אחרי ששלחתי אותם לשמוע את האלבום הזה. אם שכנעתי גם אתכם, אשריכם.

גם סיפור העטיפה רומנטי בעיניי. יש בקאבר הקדמי משהו על התפר בין מצמרר לבין תמים, ובעיקר על-זמניות, שאופפת את האלבום מתחילתו ועד סופו. "הכל החל כשנסעתי למספר שבועות לפאריז", מספר נאור. "לקחתי חלק בהקלטות של הרכב בשם Charlotte & Magon, אחרי שהאלבום שלי כבר הוקלט. אחי היה שם גם הוא, ורצה לקנות מתנה לחברה שלו. הלכנו לחנות פוסטרים, והצטרפתי אליו למרות שאני בדרך כלל לא בעניין. יצא שנתקלתי תוך כדי דפדוף בתמונת הרקדנית הזו, והיא היכתה בי בבת אחת. אמרתי לעצמי מיד שאת זה אני רוצה על עטיפת האלבום. זה היה 'בום' חזק וברור".

מתוך הצילומים לחוברת

נאור צילם לעצמו תמונה של הפוסטר, ושב לארץ. "כשחזרתי, התחלתי במסע הארוך להניח את ידיי על התמונה. חיפושים שונים בגוגל לרקדנית משולבת ידיים הובילו אותי לגלות שבעצם מדובר באנה פבלובה, אחת מבין הבלרינות הגדולות בהיסטוריה. ואז פתאום נפל לי אסימון: בשנים האחרונות לחייה התגוררה בלונדון, בבית שהפך להיות מרכז תרבות ולשימור זכרה עד היום. ב- 4-5 שנים בהן גרתי שם אני, עבדתי ממש באותו מרכז תרבות. כל יום ראיתי תמונות שלה במבנה, חלפתי על פניהן ורק עכשיו קישרתי אותה לתמונה שייעדתי לקאבר. פשוט לא ייאמן".

בשלב הזה היה כבר ברור לנאור שזה חייב להיות הקאבר לאלבום. "התמונה הזו מופיעה באינטרנט באינספור מקומות, אך ללא איזכורים למקור שלה ובאיכות ירודה מדי. שלחתי מיילים לעשרות רבות של בלוגים, מוסדות רלוונטיים וכל מי שעשוי לספק איזשהו קצה חוט – מי בעל הזכויות, מי צילם, ממתי התמונה, היכן ניתן להשיג עותק שלה באיכות טובה. רדפתי אחרי כל מי שרק אפשר, וניסיתי ליצור קשר עם כל גורם שעשוי לשפוך מעט אור על התמונה הזו".

עברו מעל לחודשיים, ונאור כבר כמעט אמר נואש. לא כולם חזרו אליו, ואלה שכן לא ידעו לתת פרטים נוספים. "עם כל הצער, הבנתי שכנראה אאלץ לחפש עטיפה אחרת, כשפתאום קיבלתי בחזרה מייל מנציג של ה- Royal Ballet House בלונדון. הוא סיפר שאת התמונה צילם Nicolas Yarovoff, שמרבית מורשת עבודותיו מתמצה לתיעוד של אותה אנה פבלובה. הוא הוסיף שהתמונה צולמה בסביבות 1925, ושהיא מתעדת את The dying swan, הריקוד שהביא לה את מירב הפרסום והתהילה. פבלובה והצלם נפטרו מספר שנים לאחר מכן, והוא ידע לומר שמגבלת הזכויות על השימוש בתמונה הוסרה, והיא זמינה לשימוש. ואם לא די בכך – הוא אף שלח לי את התמונה ברזולוציה גבוהה. זה היה אושר עילאי שקשה להסביר".

כעת ניתן היה להמשיך הלאה ולהשלים את המלאכה על יתר החוברת לעטיפה. "לא כתבתי את האלבום עם איזושהי תמה מרכזית, אבל מה שחיבר לי הכל היה זמן ונזילות של זמן. התמונה המקורית נראית משנות העשרים, ורציתי להוציא אותה מקונטקסט של תקופה. כמו המוסיקה, רציתי שהעטיפה תהיה חוצת זמן ועל-זמנית אף היא. אפרת [כהן] שעיצבה את העטיפה הוסיפה פילטרים על הרקע לטובת העניין, וגם בחרה את הפונט שאנחנו מאוד מאוד אוהבים".

מתוך הצילומים לחוברת

יתר החוברת נמלאה בתמונות יפות שצילם ניר גייגר, מי שאולי מוכר לכם מהעטיפה המפתיעה של יעל קראוס. הוא מספר: "כשאני נפגשתי עם ארנון, הייתה כבר עטיפה מוכנה לאלבום – רקדנית הבלט, ומה שארנון רצה זה כמה תמונות באותו הנושא שיתאימו לחלקים הפנימיים וליח"צ. ישבנו בבית קפה והתחלנו להעלות רעיונות. חשבנו על שילוב של רקדניות בלט בתנועה כאשר ארנון יושב קפוא וחד, ומכאן היינו צריכים למצוא לוקיישן ורקדניות. התרוצצנו ביחד ולחוד בין חדרי סטודיו, אולמות ריקודים ומועדוני הופעות כדי למצוא לוקיישן, בזמן שארנון תולה שלטי דרושים בכל מקום. לבסוף מצאתי רקדנית בלט אצלי בחברים בפייסבוק, והוא מצא רקדנית אחת בדרכים שלו, ומצאנו תאריך מפגש".

"לאולם הבאתי תאורת סטודיו גדולה ורצינית של אלינכרום, אבל את התמונות הטובות באמת צילמנו בתאורה טבעית שהתקבלה מהחלונות הגדולים של הסטודיו לריקוד. הרעיון היה לבקש מארנון לשבת בלי לזוז, למשך 5-10 שניות בעוד הרקדניות חגות מסביבות בתנועות בלט. ביקשתי מהן לזוז מצד אחד של הפריים לצד שני, כאשר הן מתעכבות לכמה שניות כשהן קרובות לארנון, כדי שהדמות שלהם תקבל משמעות גדולה יותר בחלק הזה של התמונה (מבחינה טכנית – להצרב על החיישן לאורך זמן ארוך יותר, ובכך לקבל אותן מעט ברורות יותר כאשר הן קרובות אליו, ומרוחות יותר ושקופות יותר בקצוות). צילמנו עוד כמה תמונות  לסיום עם התאורה בשביל לקבל את ארנון והדוגמניות חדות, וסיימנו עם צילומי פורטרט נפרדים של כולם – ארנון בשביל תמונות היח"צ, והבנות כדי שיהיו להן תמונות יפות של עצמן, לאחר כל ההשקעה שהן נתנו בריקוד".

מתוך החוברת

לתמונות נוספות שצילם גייגר מתוך הסשן בסטודיו, ראו כאן.

מופע בכורה חגיגי להשקת האלבום יתקיים במוצ"ש הקרוב 17.3 בלבונטין. אני שם, בואו להגיד לי שלום!

Sun Tailor – Like The Tide, 2012.  Album art concept – Arnon Naor, Cover design – Efrat Cohen , Layout and art direction – Ale Feldman , Booklet photography – Nir Geiger

קוב – סימני תשוקה, 2012

כשהייתי ילד קטן, היתה לי בחדר "אנציקלופדיית תרבות", כפי שהיתה למרבית חבריי באותה תקופה. אני לא כל כך זוכר איך או מתי היא הגיעה לשם. מבחינתי היא תמיד היתה מונחת על מדף שלם, ויוצרת לו "בטן" במרכזו. 16 כרכים כתומים וגדולים, תמיד מסודרים על פי הסדר. על הדופן שפונה לעבר הקורא היו מוטבעים סמל הוצאת מסדה, המילה "תרבות" בפונט ארכאי וכן מספר הכרך. את האותיות שמכסות את הערכים באותו כרך ("א-ג", נניח) לא רשמו מהסיבה הפשוטה שהערכים לא היו ממוינים בסדר אלפביתי בכלל. כל כרך היה מורכב מכמה חוברות דקות שניתנות לאיגוד באותה כריכה כתומה שהזכרתי, כל אחת מכסה מספר ערכים שונים. לרוב ידענו למצוא ערך מסוים על סמך הזכרון בלבד – באיזה כרך, ובאיזה חוברת (אני חושב שהיה גם כרך אינדקס בסוף, אבל אני לא בטוח).

זאת לא היתה אנציקלופדיה שגרתית, כפי שאתם כבר מבינים. קודם כל, היא היתה מיועדת לילדים ולנוער. ולמרות זאת, היא לא נראתה כמו "מכלל" או "בריטניקה" למשל. הערכים היו מתוארים באופן מאוד צבעוני וסיפורי, ולאו דווקא הגדרתי, אינפורמטיבי וקר. יתרה מכך – היא היתה בכלל מלאה בעבודות אמנות ובאיורים דרמטיים של קרבות יוליוס קיסר או של דינוזאורים אימתניים להמחשת הערכים. היו שם יותר ציורים מטקסט, אם אני זוכר נכון. קראתי אותה מתחילתה ועד סופה הרבה מאוד פעמים (זה הרבה פחות דרמטי ממה שזה נשמע – כאמור, הרבה מאוד ציורים).

עכשיו כשניסיתי לברר קצת יותר פרטים, גיליתי שהיא נוצרה במקור באיטליה בסוף שנות החמישים, בעידוד שר החינוך המקומי. על מנת למשוך את הילדים והנוער לקרוא בה, סגנון הערכים היה יותר סיפורי או עיתונאי, וגם הגירסה המקורית היתה מלווה בציורים ובאיורים רבים. היא תורגמה ל- 14 שפות (בהן גם עברית, כאמור) כשהיא עדיין שומרת על צביון היסטורי, גיאוגרפי, תרבותי ואיטלקי (דגש על תרבות רומי ודמויות מפתח איטלקיות).

עטיפת האלבום החדש של קוב זרקה אותי אחורנית איזה עשרים שנה לפחות, לימים בהם הייתי יושב על המיטה עם אחד הכרכים ביד, קורא ומסתכל בתמונות. אין לי מושג מה עלה בגורל האנציקלופדיה – אולי עברה לבן משפחה צעיר יותר, אולי נערמה למסירה ברחוב, אולי בכלל נקברה במעמקי הבוידעם. אני כן יודע לומר שהיא נתנה מענה לסקרנות של ילד, בעידן שלפני האינטרנט. יש לי תחושה שלדור הבא כבר לא תהיה מפלצת כזו על המדף – זה תופס מלא מקום, זה בטח נראה מיושן, הכל זמין באינטרנט ולא צריך להתאמץ ולזכור באיזה כרך נמצא כל ערך. ועל כן, קצת חבל לי שהחוויה הזו תתפוגג לה.

לא יצא לי לשמוע את קוב באופן רציני עד היום. ידעתי שכל עטיפה שלו נראית אחרת לגמרי (לגמרי!), וכולן מושקעות מאוד. את האלבום החדש דווקא שמעתי המון, והוא מצוין. אמנם לקול שלו הייתי צריך להתרגל קצת, אבל האלבום הזה גדל אצלי בעיקר מתוך הטקסטים הנהדרים והלחנים המדויקים. זהו תקליט מאוד בוגר, מודע לעצמו, ושלא נכתב כלאחר יד. שמונה קטעים בסך הכל, אבל לא היה צריך יותר בעיני. הסינגל הנהדר שיצא עם האלבום נקרא "רומא", ויחד עם העטיפה האנציקלופדית שלו, הכל התיישב לי בול והתחבר לי לאותה אנציקלופדיית "תרבות" המהוללת. את הגיטרה של "גשר לעולם", הרצועה שחותמת את האלבום, אפשר היה להמשיך לנצח מבחינתי, ונשארתי עם טעם של עוד.

"העטיפה מאוד חשובה לי", מספר קוב. "הפן הגרפי הוא חלק בלתי נפרד מהמוסיקה עצמה, והוא מהווה עוד אפשרות להתבטא. אני איני מעצב, אבל מאוד אוהב אמנות. עיצוב העטיפה מבחינתי היא איזושהי דרך להשתתף בעולם הזה. אני לא רואה לנכון ללכת כל פעם עם אותו מעצב. "הונאת האמרגן", התקליט הקודם, התכתב בעיקר עם דאבסטפ ומוסיקת מועדונים. מי שעיצב את העטיפה שם היה ברוקן פינגאז שעושה סטריט ארט, וזה זרם טוב עם המוסיקה. העטיפות שונות ומפוזרות, כי מוסיקלית אין ביניהן קשר. חיפשתי מה שיתאים לפרויקט הנוכחי".

מי שעיצבה את העטיפה היא חן שטיינברג, סטודנטית לתקשורת חזותית בבצלאל. בעבר עיצבה את העטיפה המוצלחת של ה- EP של מונטיפיורי האדירים (ורק עכשיו נוכחתי לגלות שזה צילום בן זמננו שהיא רקחה בעזרת הצלם דן ברונפלד, ולא לקוח ממגזין ישן. או יה!). "ראיתי את העטיפה של מונטיפיורי והתלהבתי. נפגשתי איתה, וראיתי שאפשר לסמוך עליה ולהפקיד בידיה את העבודה".

שטיינברג מספרת: "ביקשתי ממנו שישלח לי דברים שהוא אוהב, על מנת שאכיר יותר את הטעם שלו. ההשראה שלו באה בין היתר מציורים ומאמנות, בעיקר רנסנס. אני מצידי מאוד אוהבת לאסוף ספרים, טיפוגרפיה ואיורים ישנים. מכל אלה נכנסתי לכיוון אינדקסי ואנציקלופדי".

ראשית עמלה שטיינברג על חזית האלבום."רציתי לקחת תמונה ישנה, ולעשות עליה משהו. התחלתי בכך שאספתי כל מיני תמונות ישנות ושלחתי לקוב. את אחת הסקיצות הוא מאוד אהב, אולם כשניסינו לברר מאיפה וממתי היא, הסתבר שהיא חדשה למדי. נוסף על היותו מוסיקאי, קוב הוא גם עו"ד שמומחה לנושאי זכויות יוצרים, והתמונה הזו לא היתה חופשית בהקשר זה (בקצרה, החוק משחרר את הזכויות על יצירה 70 שנה לאחר מות היוצר). נאלצנו לחפש תמונה אחרת, ולקח הרבה מאוד זמן עד שהתכנסנו על זו שנבחרה – "אדיפוס והספינקס" של גוסטב מורו, מ- 1864".

קוב מוסיף מצידו: "הרעיון לשלב ציור היה מאוד מוצלח בעיני בעטיפת אלבום הבכורה של פליט פוקסז (לציורו של ברויגל). לי היה בראש איזשהו ציור מהרנסנס, או רומא הקלאסית. תמיד יש אווירה מאוד דרמטית שכזו, וזה מאוד התחבר לי. בסוף דווקא נבחר ציור מהמאה ה- 19, אבל הוא העביר בדיוק את מה שהיה צריך. חן הביאה את הרעיון לעשות איזשהו עיבוד על התמונה עצמה, והיא רקמה עליה בחוט אדום ובמחט לטובת העטיפה". שטיינברג מספרת שמבחינתה היא עשתה משהו קצת מטריד על העדינות שבתמונה, קצת כמו שמתבקש בעיניה לאור המוסיקה בדיסק.

אייקונים לכל אחד משירי האלבום

פנים החוברת נראה אחרת, כשהיא מאוד מינימליסטית, וצבועה בשחור על גבי לבן. "כאמור, משכתי לכיוון אינדקסי, אנציקלופדי בעבודה על העטיפה, וזה בא לידי ביטוי בגוף החוברת. משך השיר סומן בהערת שוליים, תחת מספר קטן, כאזכור לאנציקלופדיה. היה גם מעט ניקוד (באופן פרטני, גם לקוב היה חשוב ששמו ינוקד, למשל). מכיוון שלא רציתי שזה יקבל גוון קלאסי מדי, לא השתמשתי בסימני פיסוק. העדפתי שהטקסט יישאר נקי, ולכן שיחקתי עם הריווחים, ששוברים את הגריד. עדיין, על מנת לשמר את הרוח האנציקלופדית, השתמשתי בגירסה מסוימת של הגופן הקלאסי פרנק-ריהל, שיצרה אותה מרצה שלי – הטיפוגרפית מיכל סהר מהגילדה".

לכל אחד מהשירים הוצמד אייקון מסוים, שליוה אותו בחוברת. "את כל התמונות לקחתי מאנציקלופדיה קולומביאנית עתיקה בת 12 כרכים שמצאתי ברחוב. לא היה איזכור לתמונות, והן נבחרו על סמך התאמה כללית לויז'ואל ולאווירה של הדיסק. סך הכל מאוד התחברתי גם לדיסק עצמו ולמוסיקה. עכשיו אני מאוד שלמה עם התוצר. היה תהליך קשה, אבל אני מרוצה. קוב גם ידע לכוון אותי היטב". ואילו קוב מצידו מסכם: "אני חושב שהעטיפה מאוד נכונה. אחד השיקולים שלי בבחירת מעצב היה למצוא מישהו שעדיין רעב לזה, ולאו דווקא את אחד הסטודיואים הגדולים והשחוקים, וזה מאוד השתלם בעיניי. חיפשתי הרבה מאוד עד שמצאתי את חן. אני מאוד אוהב את הראש שלה, ואין לי ספק שהיא תגיע לגדולות".

מתוך החוברת

קוב – "סימני תשוקה", 2012. עיצוב: חן שטיינברג.

על מצבו העגום של הפופ (או: יש למדונה אלבום חדש)

(כתבה קצת מנותקת מהתוכן השגרתי ושלא תוכננה להגיע לבלוג, אבל חשבתי שמספיק מעניין כדי לפרסם בכל מקרה)

עטיפת האלבום MDNA, מרץ 2012

"מוזיקת פופ אינה ניתנת לתיאור, אולם היא ניתנת לכימות"  (מתיה קולוצ'יה, 2010)

במשך למעלה מחצי מאה מנסים מוסיקולוגים וחוקרי תרבות לצקת תוכן למושג האמורפי הזה שנקרא מוסיקת פופ. ההגדרות השתנו לא מעט עם השנים, וכן עטו פנים אחרות כתלות במוצא נקודת המבט. למרות הוריאציות השונות, ישנה הסכמה על מספר עקרונות יסוד. באמירות כלליות למדי, נהוג לומר כי האמן פונה לקהל רחב וכללי (ולא למגזר, תת-תרבות או לאידיאולוגיה מסוימת); המוסיקה נוטה לשקף טרנדים בני זמנם; שימת דגש על איכויות הקלטה, הפקה, ניראות וטכנולוגיה (לעומת איכויות של נגינה חיה); וכן מוסיקה במקצבי ריקודים והמעודדת ריקוד.

לא צריך הגדרות מתפלפלות כדי להצדיק את היותה של מדונה מלכת הפופ הבלתי מעורערת. עם כל האוניברסליות של המאפיינים לעיל, נראה ששלושים שנות יצירה של המלכה האם עשו את שלהן. גם מבלי לדעת מה זה אומר, כל ילד ידע לומר שמה שמדונה עושה זה פופ. במשך כל שנותיה כיוצרת, נראה שהיא לא נחה לרגע ורק ממשיכה להציג מוצר חדש ורענן. מוצר שפונה לכולם, עם עבודת אולפן אפקטיבית, קליפים צבעוניים, שילוב טרנדים מוסיקליים ואופנתיים, והופעות שהן שואו אחד גדול. שלושה עשורים בהן היא עמלה במלוא המרץ, ועם אלבום חדש שעתיד לצאת בחודש הבא.

לחסידי הזמרת, וגם למי שנקלע להתקל בה באופן מזדמן, ידוע כי את מדונה מלווים תחלופה של אופנות מוסיקליות, סגנוניות בלבוש ואף אקטיביזם והשראות מחוץ לעולם המוסיקה. כל אלה זיכו אותה במרוצת השנים בכינוי Queen of re-invention, מלכת ההמצאה-מחדש. אולם מבט מעט מעמיק עשוי להטיל בספק את מידת הצדק שבאמת עומדת מאחורי הכותרת הזו. יש שישאלו מה יש בה, באותה מדונה, שמושך קהל מאזינים כל כך גדול ונלהב במשך תקופה כל כך ארוכה. רוברט מ. גראנט, פרופ' וחוקר אמריקאי תהה על כך באחד מספריו: "היא בוודאי לא כשרון טבעי יוצא דופן. כזמרת, כמוסיקאית, כרקדנית, ככותבת או כשחקנית – הביצועים של מדונה הם צנועים למדי. בראייה רחבה, ניתן לומר כי את הקריירה שלה בנתה תוך היסמכות על האנשים הנכונים".

במרוצת השנים הקפידה מדונה לעבוד עם מגוון מפיקים, לרוב עם השמות החמים באותה עת. החל מפרינס בשלהי שנות השמונים, דרך נלי הופר (ע"ע מאסיב אטאק, ביורק ויו-2) באמצע שנות התשעים, בהמשך עם וויליאם אורביט (אול סיינטס, שוגאבייבס ופינק) וכלה בג'סטין טימברלייק ובטימבאלנד בשנים האחרונות. כל אחד מהם היה אחראי במידה מסוימת לסאונד של התקופה, ואצל כולם מדונה היוותה רק פרק קצר ביריעת עבודתם המוסיקאלית.

עטיפת Like a virgin, נובמבר 1984

לזכותה ייאמר שהיא לא היססה להחליף נוסחה מנצחת כמה וכמה פעמים, צעד שדורש מידה מסוימת של אומץ בעולם המוסיקה. אותה היצמדות לטרנדים חולפים שמאפיינת אמני פופ משתקפת היטב בסגנון שכל אחד מהמפיקים הנ"ל הביא עימו. סגולתה הגדולה, יש האומרים, היא שמדונה תמיד ידעה לזהות ולתפוס אותם בדיוק ברגע הנכון, שניה וחצי לפני ששאר העולם הגדול רואה את זה. יתכן ששינויים אלה הם הסוס שמשך את העגלה במשך שנים כה רבות ואיפשר לה להמשיך לדהור קדימה. אף על פי כן, צריך לזכור שאותה "המצאה מחדש" באה לידי ביטוי בתחלופה של אנשים שקובעים איך מדונה הולכת להשמע. איזה גוון יקבלו הפעם אותם חומרים, שבבסיסם חוזרים על עצמם כל פעם מחדש. אם תרצו, פילטר אחר במצלמה שמכוונת לאותו אובייקט.

הרי הנרטיב של מדונה השתנה מעט מאוד במשך שנות הקריירה שלה – בנות רוצות לכייף, כולם רוצים לרקוד וסקס הוא מקדם מכירות מצוין. גישת ה- sex positivity שלה בכל ההתייחסות לנושאים מיניים, למשל, ליוותה אותה במשך יותר מעשר שנים. סקס זה טבעי, סקס זה לגיטימי, כולנו עושים את זה, ולא צריך להסתתר או להתבייש מזה. הגישה המתירנית הזו ללא ספק נזקפת לזכותה של מדונה, כשבוחנים את המורשת שהיא מותירה אחריה (התלמידה השקדנית ליידי גאגא שיננה את השיעור הזה היטב, כפי שכבר נוכחנו לגלות). בכל הזמן הזה, מדונה המשיכה לומר ולהגיש לנו עוד מאותו הדבר, כל פעם במעטפת ויזואלית קצת אחרת.

השיא המובהק הגיע בתקופת אלבומה "ארוטיקה" בראשית שנות התשעים. התקליט עסק רובו ככולו בנושאים מיניים, בין היתר תוך מתן לגיטימציה ליחסים חד מיניים וכאקט חלוצי לביטול ההדחקה והבידוד התדמיתי לחולי איידס. זה גם היה האלבום הראשון של הזמרת שקוטלג כ- Parental Advisory (בשנים שעוד אולי היה לזה איזשהו ערך בקרב הציבור האמריקאי). לצד האלבום יצא גם ספר שפרסמה, שנקרא בפשטות "סקס". בספר ניתן לראות תמונות של מדונה בעירום מלא, באקטים מיניים מגוונים, ובהם גם חד מיניים וסאדו-מזוכיסטיים – "הגשמה ויזואלית של הפנטזיות שלי", היא סיפרה. "זו הדרך שלי להגיד שסקס זה דבר טבעי ולגיטימי, ולא צריך להסתיר או להדחיק אותו".

מדונה כבר היתה רגילה ומיומנת בתגובות על אותה פרובוקטיביות עודפת שהפגינה במהלך השנים. הכנסיה וקהילות שמרניות רבות התלוננו חדשות לבקרים על אותה בוטות ומתירנות (שהעניקה לה נקודות נוספות בקהל הכללי), אולם הפעם התגובות היו חריפות באופן מיוחד. הציבור, ובעיקר קהל המבקרים דחו אותו בבוז מוחלט מהרגע הראשון. התלונות כלפי הספר דיברו על טעם רע, על צילום לא מוצלח, על תוכן רדוד ופשוט קטלו אותו מכל עבר. גם נציגי התקשורת והמבקרים הפתוחים בדיעותיהם חרצו כי הפעם היא הגזימה והלכה רחוק מדי.

כל זה לכשעצמו אינו מעניין יתר על המידה – הרבה מהקריירה של מדונה נבנתה כאמור על סמך אותה פרובוקטיביות ומיניות מוחצנת. מה שהיה מפתיע מאוד ובהחלט שווה התייחסות אירע בשנה שלאחר מכן. לאלבומה הבא כתבה את השיר (הנהדר, יש לציין) Human nature, שבו היא עונה לכל כלי התקשורת, המבקרים ושאר המלעיזים שהשמיצו אותה קודם לכן. חברת ההפקות הפעילה מכבש לחצים אדיר לשכנע אותה להשאיר את השיר מחוץ לאלבום, אם כי ללא הצלחה. למורת רוחם ובניגוד גורף לכל ההמלצות, מדונה התעקשה שהשיר אף יצא כסינגל ולווה בקליפ הולם ביותר. "אני לא מצטערת. זה הטבע האנושי", היא כותבת במילות השיר וממשיכה בציניות ש"אופס, לא ידעתי שאני לא אמורה לדבר על סקס". בסוף הקליפ, אחרי שהמוסיקה השתתקה, פונה מדונה למצלמה ואומרת בבירור למבקרים שלה "Absolutely no regret".

הקהל כבר הורגל, וקל לפספס את מה שקרה פה בתוך בליל הפרובוקציות שלה משחר הקריירה. ובכל זאת, עין מיומנת תשים לב למשהו שונה. נקודת שפל או שיא (תלוי את מי שואלים), שבה לא היא מכתיבה את הטון, אלא מגיבה להדים מן הציבור. ולא סתם מגיבה, הולכת נגד הזרם. ובעיקר – היא מגדילה לעשות ונכנסת ראש בראש בתקשורת שהשמיצה אותה. לאמן פופ מן השורה זה כמעט גזר דין מוות מקצועי. באקט אמיץ ובראש מורם, לקחה מדונה צד כן ואמיתי ועשתה מעשה "עיתונאי קטן" אריק-איינשטייני, בניגוד גמור למצופה מסוג היוצרים אותם היא מייצגת. כזה שאומר שאם לא טוב לכם מה שאני עושה, לכו תחפשו.

אותם ספר ואלבום נחשבים עד היום לכשלון מסחרי מהדהד (בקנה מידה של מדונה), אבל זיכו את המאזינים ברגע כן ומיוחד של היוצרת הזו. זה היה אירוע נדיר של אנטי-פופ, שבו מדונה הפנתה אצבע משולשת כלפי כל מי שהיא ניזונה ממנו. יודע כל סלב מתחיל שעם התקשורת אסור בשום אופן להתחשבן, וההחלטה שהזמרת קיבלה נתקבלה באופן שקול ולא בהיסח הדעת. הפעם היה לה אכפת. לשם שינוי, מדונה לא נוהגת בעולם כרצונה, ורואה לנכון לעצור ולהסביר את עצמה. לא רק כיופים וריקודים ושמחה. יש אג'נדה שמדונה מוכנה לעמוד מאחוריה, גם אם יצא שלציבור זה לא כל כך נוח.

זה היה רגע קטן, שבו זכינו כולנו לקלף ולראות קצת מפניה האמיתיות של מדונה, מבעד לשכבות הרבות שהציבו בדרך העוסקים במלאכה. הרי מעט מאוד מתוך כל מה שהמאזין והצופה בבית מקבל הוא באמת מדונה עצמה בסופו של דבר. אצל אמן בקנה מידה שלה, על אחת כמה וכמה במעטה של זמרת פופ, נכנסים לתמונה גם המנהל האישי, הבמאי, המפיק, חברת התקליטים, אנשי הסטיילינג – כל כך הרבה אנשים שתפקידם להביא לציבור מוצר בעל אופי מסוים, התחום במסגרת מוגבלת ביותר. וזו בהחלט מחשבה מעציבה למדי.

מתוך סשן הצילומים לעטיפת האלבום הראשון, 1983 (צילום: Gary Heery)

הרי לכם סטטיסטיקה מעניינת: מכל 12 העטיפות של אלבומי האולפן משתקפת דמותה של מדונה בחזית. 11 מתוכן מציגות את פניה (כאשר זו שנותרה חושפת בפני הצופים את הבטן שלה). למעט אחת או שתיים, בכולן היא אף מפנה את צידה השמאלי לעבר הצלם. מפעם לפעם הטכניקה השתנתה, האופנה התחלפה, איכות הצילום השתפרה, אבל מדונה נותרה אותה מדונה. כמעט שלושים שנה חלפו בין אלבומה הראשון לזה הקרב ומגיע בחודש הבא, והתמונות מכאן ומכאן מחשידות בדמיון שלהן. הפעם שחור-לבן הפך לצבע, נוספו עוד אפקטים ופילטרים על גבי התמונה, אולם הדמיון מותיר מעט מקום לספק – זוהי פשוט גירסה עדכנית של מה שכבר ראינו.

בתקופה בה עבדה על האלבום אמריקן לייף (2003), העידה מדונה כי הושפעה מאוד מהמרדנות אותה ייצג צ'ה גאוורה וציינה אותו כדמות מפתח בגיבוש התקליט. אותה השפעה מרכזית באה לידי ביטוי בעטיפת האלבום בתמונת מחווה של מדונה (עדיין מפנה את לחי שמאל), כשהפעם גם חובשת את כובע הברט המפורסם של צ'ה. עשור קודם לכן, בתקופה בה עבדה על האלבום "ארוטיקה", הושפעה מדונה בעיקר מאנדי וורהול ויצירתו. גם כאן, זכתה העטיפה של האלבום להתייחסות ויזואלית דומה, מתוך כוונה לעטות אופי וורהולי במקצת. דעתנית ככל שתהא (ומדונה ידועה ככזו), תמיד התמצו העטיפות במוצר די דומה ותוך התמודדות שטחית ביותר עם אותו מקור השראה שעשה לה את האלבום. יש סדר עדיפויות ברור – ניתן לאפשר קצת ביטוי עצמי, ולו בתנאי שהוא נענה לכללי המשחק של הפופ.

למי שמצפה או מקווה להפתעות בעתיד הקרוב, קשה להאמין שימצא אותן באלבומה החדש שצפוי לצאת בחודש הבא. בסינגל המוביל משתתפות ניקי מינאז' ו- M.I.A., שתיים מהראפריות היותר חמות היום. זהו אחד משיתופי הפעולה מהם שני הצדדים יוצאים נשכרים-  הצעירות, שזוכות למקפצה יפה מאוד לכיוון הליגה של הגדולים, ואילו מדונה, שמנסה להשאר רלוונטית ונצמדת למה שנשמע צעיר ועדכני. כולם מתמקמים בנוחות באותה תבנית פופ משומנת, זו שערכה המוסיקלי נמוך ושהנשכרים העיקריים ממנה הם חברות התקליטים סופרות המזומנים, וקהל עממי שמעוניין לחוות קצת גוד טיים בלי לחשוב יותר מדי.

מי שהיטיב לתאר את המציאות העגומה הזו הוא המוסיקאי מנפרד מאן, בספרו המצוין "הסוציולוגיה של הרוק". "מוסיקת פופ היא כפי הנראה צורת האמנות היחידה שתלויה באופן מוחלט בהצלחתה בקרב הציבור הכללי. ככל שיותר אנשים יקנו את התקליט, כך הוא יהיה מוצלח יותר – לא רק מסחרית, אלא גם אמנותית". בינתיים נמשיך אנו הקהל לקבל את מנת מדונה השנתית שלנו, כפי הנראה בגירסה מעודכנת יותר של עוד מאותו דבר שכבר. בסרט האלמותי מציצים שאל אריק איינשטיין אם "אותם הפנים, רק לא אותו פרצוף – יש דבר כזה?", ואת התשובה אנחנו כנראה כבר יודעים.

Yair Yona – World Behind Curtains, 2012

נתחיל בוידוי: בדרך כלל אין לי סבלנות לאלבומים אינסטרומנטליים. לא שיש לי איזשהו עניין ספציפי נגדם, אבל זו פשוט המציאות. לא קורה הרבה שאני שומע אלבום כזה ושוקע בו כיצירה אחת. בסופו של דבר הם מוצאים עצמם מלווים אותי עושה משהו, ונדירים הם המקרים בהם אני שוקע באלבום אינסטרומנטלי בריכוז מלא באוזניות, בשמיעות חוזרות ומנסה לפרק את כל הרבדים ולהפנים היטב. ואם הם מלווים אותי בזמן שאני עושה משהו – נו, זה בסופו של דבר רק ללוות. כמה ימים או שעות של מפגשים מזדמנים עם האלבום, ואני עובר הלאה. אלה שכן שקעתי בהם הם בדרך כלל או ג'אז או אלקטרוני, שהם גם ככה יחסית בשולי ההאזנות שלי. מבלי שאני יודע להסביר בדיוק למה, את אלה שאני כבר צולח יוצא שאני שומע ברצף כמה פעמים ואז נוטש. לא שסבלנותי קצרה או משהו. אולי חסר לי להבין על מה מדבר היוצר. אמירה טקסטואלית, כזו שקל לי להבין, יש רק בשם השיר. שם אחר יכול לתת אינטרפרטציה אחרת לחלוטין לשירים, וגם ככה זה לא תמיד מספיק ברור כפי שהוא. אז בדרך כלל מה שנשאר זה החוויות, הסיטואציה והנושאים שהעסיקו אותי אישית באותה תקופה שבה חוויתי ושמעתי את האלבום.

את סוף השבוע האחרון ביליתי בלונדון, אחרי שלא הייתי שם איזה 15 שנה כמו שצריך. נתמזל מזלי ואשתי התותחית הפתיעה אותי בגדול לרגל היומולדת והחלפת הקידומת (כולל כרטיסים להופעה אדירה של Justice. תקנאו כולכם!!! איזה טירוף של מסיבה). לצד כל מעלותיה הרבות, לונדון היא בסופו של דבר עיר מאוד אפרורית. אולי זה בגלל העננים והחשיכה המוקדמת, אולי בגלל הניכור של התושבים המקומיים, אולי בגלל צבעי הבתים. כשהגענו ירד שלג, והטמפרטורות היו מתחת לאפס כל הזמן. אם הספקתם לעשות פליי למעלה, אני מניח שכבר מהפריטות הראשונות על הגיטרה אתם מתחילים להבין לאן אני חותר.

מתוך העטיפה. נהדר בעיניי

האלבום החדש של יאיר יונה, שיוצא לאוויר העולם מחרתיים מחר היום, התגלגל אצלי כמה וכמה פעמים בשבועות האחרונים. בסוף השבוע האחרון, בקור ובריחוק הלונדוני, התקליט הזה ישב לי בול במקום וחרשתי עליו בטירוף. חוץ מלהתענג על יכולתו המופלאה והנדירה של יונה בגיטרה, הכל פשוט עבד. על מה השירים אני לא יודע. גם מה בדיוק אומרת העטיפה לא הצלחתי להבין במבט ראשון. ובכל זאת, יצרה אותה מעצבת סופר מוכשרת (שני קדר) לצלילי אלבום של מי שמבין דבר או שניים (או המון) במוסיקה, בנגינה ובהפקה. שניהם אינטליגנטיים וחריפים מאוד, באופן כזה שיוליד לכל הפחות עטיפה מאוד מעניינת. אז הנה לכם עטיפה אווירתית, מורכבת ולא חד משמעית, שבה רב הנסתר על הגלוי. ההיסטוריה הפרטית שלי לא מיטיבה במיוחד עם אלבומים מהסוג הזה כאמור, אבל נראה לי שהפעם זה לא המקרה. זה ללא ספק אלבום לשקוע ולהתעמק בו, מעבר לעובדה שהוא בוודאי יחזיר אותי בחיוך גדול לאותו סופשבוע מושלג בלונדון, לצליליה הנהדרים של הגיטרה של יאיר יונה. בלב שלם אני אומר לכם – זהו אלבום מורכב, עמוס יותר מקודמו ובעיקר יפה יפה יפה. נראה לי נכון לא להכביר יותר במילים, לשלוח אתכם אל האלבום ולהתרשם מכל הטוב הזה בעצמכם.

"שני ואני מכירים כבר הרבה שנים", מספר יונה. "במשך כמה שנים עבדה כמעצבת הבית באנובה [הלייבל שבו יונה עבד כמנכ"ל-שותף במשך כמה שנים]. נהיינו חברים מאוד טובים, ואני מרגיש איתה מאוד בנוח. בדרך כלל עם מעצבים, כמו עם כל אמן אחר, צריך לנהוג במשנה זהירות ובאקסטרה עדינות ורגישות. אני אישית אדם מאוד ישיר, וזה שאנחנו קרובים איפשר לי לדבר ישירות מבלי ללכת סביב הנקודה. זאת היתה אחת הסיבות שרציתי לעבוד איתה, נוסף על כך שאני גם מאוד אוהב את הטעם והסגנון שלה".

"אין לי הרבה מושג בעיצוב. אני לא יודע למשל אם אני אוהב צבעים חמים או לא, אבל אני כן יודע להעביר את הוייב של השיר. כך אני גם עובד עם המוסיקאים שאיתם שיתפתי פעולה באלבום. את עצמי אני מכיר, ואני מעדיף שמי שמנגנת בחצוצרה תביא את הצד שלה למשל. באותה גישה רציתי לעבוד עם שני – אני נותן לה להיות 100% היא. יש לי vision כללי, אבל היא היוצרת ואני נותן לה לקחת את זה לאן שהיא רוצה".

מתוך החוברת המצורפת לאלבום.

"אני יכול להעיד על עצמי שאני אדם מלא ניגודים", ממשיך יונה. "אני מאוד דואלי, וכך זה גם בא לידי ביטוי באלבום. לקחת דברים רכים, עדינים מאוד, ולרסק להם את הצורה. אם השיר הראשון באלבום מבוסס על גיטרות אקוסטיות למשל, מיד אחריהן יש כבר חשמליות מנסרות. אותה ניגודיות ודואליות חייבת לבוא לידי ביטוי גם בעטיפה. אני חושב שזו ההנחיה היחידה שנתתי לה. של משהו עקום, שאינו מסתדר, איזושהי ניגודיות. כמה שאני אוהב מוסיקה הרמונית, אני לא אוהב אותה (ובכלל בעולם) דברים מושלמים. אני אוהב עוקם". עם הנחיות אלה יצאה שני קדר לדרך והחלה לעבוד על העטיפה.

"התחלתי לעצב במקור מתוך אהבה למוסיקה ומתוך רצון לעצב עטיפות אלבומים, כך שהתחום קרוב במיוחד לליבי", מספרת קדר. "אני זוכרת שיאיר שלח לי את השירים, האזנתי להם, אבל מכיוון שמדובר במוזיקה אינסטרומנטלית יש פה פחות נרטיב לעבוד איתו מבחינת העיצוב. מה שכן, המוזיקה של יאיר מאוד סינמטית (cinematic) וציורית ומאוד קל וכיף ליצור עבורה אימאג'ים. יש בה יופי שלא נשמע כל כך מפה, מרחבים שלפעמים נשמעים אינסופיים ולפעמים מאוד אינטימיים. אבל כן, מדובר במשהו מופשט, ולכן מה שבעיקר הוביל אותי היה שם האלבום: World behind curtains".

קדר מסבירה על הקונספט לעטיפת האלבום: "חשבתי על חרכים שונים של הסתרה והצצה, על החוצצים ביננו ובין העולם. אחד מהם למשל הוא הזיכרון – אנחנו זוכרים רק חלק מן התמונה, לפעמים חסרה אינפורמציה, לעיתים אנחנו זוכרים רק פרט אחד קטן מכל הסיטואציה כשכל השאר לוט בערפל. ככל שעבדתי יותר, מצאתי עוד ועוד דרכים לשבש את האימאג'ים כך שרק חלקים מהם יחשפו. בסוף נבחרו צבעי המים האלו שבדרך כלל נראים מאוד עדינים וקרים, ויצרו פה משהו מעט יותר אפל עם הכתמיות שלהם".

(זה טוב זה)

"באופן כללי בעבודה שלי (גם המוזיקלית וגם הויזואלית) מעניין אותי יותר השיבוש של הדברים, כשהם מתחילים להרקיב או לאבד מהחיוניות שלהם. כשנייר מצהיב, כשהכלי חורק, כשצבע נמרח – זה נותן לדברים תחושה של זמן והיסטוריה, וגם אנושיות. גם במוזיקה של יאיר יש תחושה חזקה של חיבור למסורת ארוכת שנים והיסטוריה. זו גם הסיבה שנראה היה נכון להשתמש באימאג'ים ישנים שפגו להם זכויות היוצרים מארכיון ספרית הקונגרס האמריקאית. מצאתי שם כמה דימויים שנותנים הרגשה כאילו הם תלושים מאיזה שהוא זיכרון או חלום, שממש אפשר לכתוב סביבם סיפור. כל הזמן לשחק על הגבול הזה בין הנרטיבי והמופשט, הזר והמוכר, ההיסטורי והחדש. הדימויים כבר נתנו את השפה הצבעונית הטבעית והחמה של נייר מצהיב. עבור פנים החוברת השתמשתי בחלקים של חוברות תווים ישנות. לגבי הטיפוגרפיה, בהתחלה באינסטינקט הלכתי על פונטים סריפיים שנראים קצת יותר מסורתיים אבל יאיר משך דווקא לכיוון יותר מודרני (וטוב שכך, כי במוזיקה שלו יש גם הרבה מהעכשיו). הטיפוגרפיה גם היא משובשת בריווחים ובהנחה שלה ואמורה לעזור לתת את התחושה שהדברים נעשו ידנית, באופן יותר חם".

"מבחינת תהליך העבודה, הכי כיף ונעים לעבוד עם יאיר", מסכמת קדר. "הוא מאוד זרם עם הרעיונות שלי והסקיצה שנבחרה היתה בין הראשונות. קצת דייקנו אותה (היה איזה צפלין באוויר שהוספתי שעף משם די מהר..) אבל הכל קרה וזרם די מהר. הסקיצות המוקדמות דומות בקונספט ורק בטכניקות אחרות, חוקרות את הענין של ההסתרה והגילוי. כאמור מדובר בפרוייקט די אינטואטיבי ומופשט". ויונה מוסיף: "בניגוד לאלבום הקודם (שהיה בעיקר גיטרה), הפעם התקליט היה הרבה יותר מעובד. הרבדים הרבים באו לידי ביטוי בכמות השכבות בעיצוב העטיפה. מכיוון שהמוסיקה היא אינסטרומנטלית, הכל הופך להיות יותר אמורפי. מה שנותן עוגן לשיר מסוים הוא השם שלו. אם נחליף שם, זה יחליף את המהות לגמרי. במקרה של העטיפה, היא הצליחה להעביר מצוין את הוייב שניסיתי לשדר באלבום".

טיפוגרפיה בריווחים משובשים בחזית אחורית לאלבום

Yair Yona – World behind curtains, 2012. Design & Artwork – Shany Kedar

רני שחר – אל תחזרי, 2011

בימים אלה ממש, מתקדמת עיריית תל אביב אל עבר הצעד הבא בגיבוש תכנית המתאר של העיר לשנת 2025. אין מדובר במהלך של מה בכך; על ההצעה עמלים גופים רבים מזה חמש שנים. לתהליך המורכב שותפים חברי מועצת העיר, החברה להגנת הטבע, פעילים סביבתיים וגם התושבים. ההצעה המתגבשת, ביידוע ובשיתוף כלל הגורמים הרלוונטיים, מציעה מהפכות לא קטנות. בין היתר, על פי ההצעה תפונה התחנה המרכזית הארורה (ותתפצל להרחבות במסוף ארלוזורוב ובמחלף חולון), ייבנה פארק לאורך איילון (בין הירקון לפארק שרון בחירייה), ועוד אינספור המלצות פרטניות בנוגע לשכונות ולרחובות ספציפיים רבים בעיר. העירייה חוזרת ומציעה לכל המעוניין להצטרף ולקחת חלק בדיונים, מתוך כוונה אמיתית לשתף את התושבים בהחלטות (וגם כדי למנוע ויכוחים ועימותים בהמשך, כמובן) – אני ממליץ לכל התל-אביבים שביניכם לפחות להעיף מבט על מה שמתכננים לעשות לכם מתחת לבית (לקריאה באתר העירייה, מחולק לפי שכונות).

לאחר המהפכה התעשייתית, זכה העיסוק בתכנון עירוני לתנופה משמעותית ביותר. עם זאת, מאז ההתפתחות האורבנית המשמעותית במאה השנים האחרונות, החלו לצוץ אתגרים חדשים. במקום לתכנן ערים חדשות ושכונות שלא היו קיימות, החלו המתכננים לשקול את השינויים במרחב האורבני הקיים לטובת התאמה ויישור קו עם הצרכים הדינאמיים של העיר. בתכנית המתאר הנוכחית מופנה דגש רב לעבר שכונות דרום תל אביב.

קשה להתווכח על הצורך, יאמרו רבים: הלכלוך, הפשע, התשתיות הרעועות, הסמים, חוסר הסדר, העובדים הזרים – לא חסרות סיבות. ובכל זאת, לא לצפון העיר ובטח שלא למרכזה יש אופי מובהק כמו לשכונות דרום העיר. ערב-רב של תרבויות, מפגשים והתכנסויות של כושים עבריים, אינספור אמנים, המסחר הזעיר שכבר כמעט ונעלם, אפילו ההומלסים יותר צבעוניים. עדיין יש טעם של פעם, של שכונה. כזו עם גבולות ברורים, עם מכולות שהן לא רק AM:PM, עם בורקס שכולם מכירים ועם אישה משוגעת שרצה ברחוב בשמלת כלה ועגלת סופר שכולם כבר מזהים. קשה לי להאמין שמישהו יתנגד לכך שהעירייה תעשה משהו עם ההזנחה והתשתיות הלקויות. לצד אלה מתכננת העירייה גם הרחבות הבנייה רבות, שינוי אופי המסחר והחלת פינוי-בינוי משמעותי. אם אלה אכן יצאו לפועל והשינוי יגרום לאובדן האופי המיוחד והמגוון של דרום העיר, אני מאמין שלחלקנו תהיה בכל זאת צביטה קטנה בלב.

"אל תחזרי", אלבום הבכורה הטרי של רני שחר, הוא קודם כל אלבום שמבוסס על טקסטים. המסקנה הראשונה שעלתה לי לאחר מספר האזנות לאלבום היא שלשחר יש הרבה מאוד עומק, כנות וביקורת בכתיבה שלו. במקרה של האלבום הספציפי הזה, קיומו נשען בעיקר על הטקסטים מהם הוא מורכב. למרות שיהוא ירון עשה יופי של עבודה בהפקת האלבום, אני מעז לשאול אם בכלל היה צריך להלחין, לשיר אותם ולהגישם כשירים. יש לשחר מגע של משורר, ולפעמים המעטפת המוסיקלית מצליחה להסיט את הזרקור מהרבדים העמוקים של הסיפור אותו הוא מגיש.

העיר ששחר מדבר עליה בתקליט היא מלוכלכת, אבל ממש לא רק חיצונית. היא הושחתה, אבל בהקשר של האנשים שמאכלסים אותה. ובעיקר – האהבה בה היא לא תמימה ולא קלה. עולם הדימויים של שחר מתקיים באיזור המלוכלך של תל אביב, כזה שבו נכתבים טקסטים כמו "אני הופך אותך במיטה \ כמו שעושה נעל לפחית זרוקה ברחוב \ לראות אם עוד יש בזה משהו". רני שחר ישיר ועמוק כמו מעטים מהמוסיקאים שאני שמעתי בשנים האחרונות בארץ. למרות החדות והבהירות הזו, בכל עשרים עמודי העטיפה יש רק תמונה משמעותית אחת של שחר, וגם היא לא בפוקוס. צריך לזה אומץ, בטח שבאלבום ראשון. בחודשים האחרונים פוזרו להם אינספור סטיקרים עם שם התקליט ברחבי העיר. למרות החדירה למרחב הציבורי של כולנו, יש משהו קצת מלוכלך בלהדביק את הסטיקרים האלה בכל מיני מקומות בולטים ברחובות העיר. במתכוון או לאו, יש בזה את אותו לכלוך שמשתקף באופן כל כך דומה בשיריו של שחר באלבום. אז בנימה אופטימית זו, וכדבריה של רונה קינן, בואו נצא לטיול בהיר, בחלק המוסתר של העיר.

"גדלתי במושב ולא בעיר, בטח שלא עיר גדולה כמו תל אביב", מספר שחר. "כשהגעתי לעיר לפני עשר שנים זה הגניב אותי – יש בה וייבים חזקים ומשהו מרתק. חלק מהאופי שלה הוא שהעיר לא נקייה, לא מצוחצחת כזו עם שדרות רחבות ובניינים נקיים. מעל כל אלה, יש משהו ב- roughness של דרום תל אביב. באנשים שהם לאו דווקא סטודנטים, אוניברסיטה, בגדים יפים – יש משהו מאוד חי בדרום העיר. האלבום מהווה מבחינתי איזשהו חשבון נפש שעשיתי עם עצמי. הרגיש לי נכון לעשות את זה לא בצד היפה של תל אביב. אני לא יודע אם זה היה בקטע של להעניש את עצמי, "לחפור לכלוך", אבל זה התחבר לי באותו זמן"

שחר מספר שלא היה לו מושג או כיוון לגבי העטיפה כשהחל לחשוב עליה באותו זמן, או מי הוא רוצה שיעבוד עליה. "לא הכרתי אף אחד ופשוט שוטטתי וחיפשתי. עברתי פה על הבלוג (!) ודיפדפתי באוזן השלישית, וחיפשתי דברים שאני אוהב. יצא שכמה מהאלבומים שאהבתי נעשו על ידי נדב ברקן, ביניהם הסליל של מטרופולין [שזכה לפוסט משלו] ונינט טייב. אחת הסיבות שהתחברתי אליו יותר היה שהוא לא רק מעצב גרפי, אלא גם עושה קצת אמנות. הרגיש לי נכון לעבוד עם מישהו שישלים עוד רובד על המוזיקה, וייתן מימד נוסף לאלבום. את כל אלה היה נראה לי שנדב מסוגל לעשות, וכשנפגשנו היה בינינו אחלה חיבור".

שחר העביר לברקן את תחושותיו באשר לרוח האלבום ובקונטקסט בו הוא נוצר. "התקליט נכתב כאמור בדרום העיר, ולכיוון הזה משכתי. רציתי משהו קצת סוריאליסטי, שיתחבר לי גם לתכנים שאני מדבר עליהם באלבום". ברקן החל לשוטט בשעת לילה ולחקור את האיזור. "תבין, הוא עם ילד בבית, והוא היה יוצא עם המצלמה שלו בארבע בבוקר לשוטט בדרום העיר. זה הגניב אותי". את התמונה שעל העטיפה צילם ברקן כחלק מאותם שיטוטים ליליים. הוא שלח לשחר כמה סקיצות, כשאחת מהן (במפגש הרחובות השומרון ומנחם בגין) היא גם זו שהופיעה על העטיפה בסופו של דבר. שחר מעיד שכבר בשלב זה היה ברור לכולם שזה מתאים.

"במקביל פניתי גם לצלם עמית ישראלי, על מנת שיצלם את תמונות האלבום. עשיתי איתו סיבוב באיזור וחיפשתי דברים שאני אוהב. הסתובבנו בעיר ולקחתי אותו למקומות שהיו רלוונטיים בהקשר של האלבום. חלקם השתקפו ישירות אל תוך האלבום: התמונה בצבע (היחידה בחוברת, ראו למטה) מציגה את הקיר החיצוני של החדר שבו גרתי בזמן שהאלבום נכתב; בעמוד אחר – הרחוב בו גרתי. באופן גורף, כל התמונות צולמו באיזור שבו האלבום נכתב". לאורך רוב זמן העבודה הכוונה היתה לשחרר את העטיפה כשהיא צבועה בשחור ובלבן בלבד. עם הזמן, הוחלט להוסיף לה גוון קצת כתום – כצבע פנסי בלמים של רכב, משהו קצת עירוני ובכך לשבור את האפרוריות. "בעיניי זה גם קצת מתקשר עם הטקסטים. הם לרוב קצת מלנכוליים, אבל יש גם נגיעות של צבע".

אם אתם גרים או מרבים להסתובב בתל אביב, אולי נתקלתם זה מכבר במדבקות של "אל תחזרי". "כבר באוגוסט ידעתי שהאלבום ייקרא בשם זה. הרעיון לסטיקרים היה של נעמי, בת הזוג שלי, והוא החל כמשחק – אמרנו שנראה איך זה ייצא. הופתענו לראות שזה השתלב בכל מקום, ובעיקר נתן לדברים נופך אחר לגמרי. בכל מקום, פרשנות אחרת. בתחילת הדרך הדבקנו אותן בעצמנו, ומהר מאוד הגיעו תגובות והדים חיוביים לרעיון. התחלנו לחלק את הסטיקרים בהופעות, ואנשים פיזרו והפיצו אותם בכל העיר (אלבום עם תמונות נבחרות)".

אז מה עם הזברה אתם שואלים? שאלה טובה. גם לי היה קשה להתאפק ולא לשאול. "הזברה היא יוזמה של נדב. לי זה ישר עשה שכל. אני לא יודע למה באמת הוא התכוון, אבל לי זה נורא התחבר. לא שאלתי אותו מעולם. יש לי פרשנות משלי, אבל זה עשוי לקלקל לאחרים. אני אוסיף ואומר שזה בדיוק מה שהתכוונתי – משהו שייתן עוד רובד, עוד מימד לאלבום. אני מעדיף שהקוראים בבית יתנו את הדעת בעצמם".

רני שחר – אל תחזרי, 2011. עיצוב גרפי: נדב ברקן, צילום: עמית ישראלי.

ארבעה זכרונות אישיים (או: יומולדת שנה לסיפור, כיסוי)

יום העצמאות, 1993

גדלתי כל חיי ברמת גן, במרחק יריקונת מהכיכר המרכזית של העיר. בכל אירוע, הגיעו הדהודי הרמקולים עד לחלונות ביתנו. יום העצמאות, ואני כרגיל שומע את רעש הבמות מכיוון כיכר אורדע. הייתי אז בכיתה ה', והוריי הרשו לי ללכת לבד לאירוע המוני מסוג זה ולבלות עד מאוחר. פטישים, קצף, ספריי חוטים וכל שאר הג'יפה של עמישראל. בחצות, כשחלק מהקהל כבר הספיק להתפזר, עלתה לבמה להקה צעירה עם השם המגוחך מופע הארנבות של ד"ר קספר. את מה שהיה שם בטח שלא צפיתי מגיע. חבורה פרועה, אנרגטית, מפוצצת טסטוסטרון ובוערת מבפנים. ואני הייתי ילד בכיתה ה' שהשמיעו לו "סן פרנסיסקו על המים" ו"עטור מצחך" בבית. אמנם הופעת במות של יום העצמאות, אבל היתה שם אש אמיתית, בטח לילד בכיתה ה'. הייתי מוקף בכל הילדים הגדולים של בית הספר. בהתחלה הצטרפתי בחשש לפוגו של "את! לא! מבינה!", קצת מהסס אם זה הדבר הנכון לעשות. ככל שהתקדמה ההופעה, זה נהיה פרוע יותר, משוחרר יותר ונכון יותר. השעה היתה כבר אחרי אחת, הרבה אחרי השעה שהבטחתי להוריי שאחזור, אבל נשארתי בסוף להדרן לשמוע את "סקס". וקפצתי, והזעתי, ובאותו רגע כבר לא הייתי אותו ילד של "עטור מצחך".

גדלתי כל חיי ברמת גן, במרחק יריקונת מהכיכר המרכזית של העיר. עיר מנומנמת שאני עדיין די מחבב, למרות שמעלתה הגדולה היא קירבה לעיר אחרת. עברו כבר מעל ל-18 שנה מאז. אותה כיכר מרכזית נראית לי די קטנה כשאני עובר שם היום, לפעמים במקרה ולפעמים במכוון. הקספרים בוודאי לא אותה להקה רעבה ואנרגטית כפי שאני זוכר אותה. מה שלא נתפוגג כתוצאה מהזמן שחלף, הוא אותו זכרון של high שחזרתי איתו הביתה. להכנס למיטה, עירני לגמרי, הלב דופק בחוזקה, מסרב להירגע וההופעה מתנגנת לי בראש. זה היה אותו רגע, אותה נקודה בחיים שבה גיליתי עד כמה מוזיקה יכולה לעשות את זה למישהו. ליתר דיוק – עד כמה היא יכולה לעשות את זה לי. 18 שנה שמוסיקה מלווה אותי בבית, באוטו, בעבודה ובין האוזניות. ריגוש.

פברואר, 2002

אין ספק שאת התקופה המפרכת בחיי העברתי במסדרונות האוניברסיטה העברית בירושלים, נע טרוט עיניים בין הפקולטה למדעי הטבע לבין הפקולטה למדעי המחשב. לא הייתי בין הסטודנטים המובילים בכיתה שלי, I can tell you that. תכנית לימודים עמוסה עד כאב שמוציאה לאדם השפוי את הרצון ללמוד משהו בעודו בחיים, אי פעם. אני סחבתי בקושי מסמסטר לסמסטר, כל פעם מופתע מעצמי שעוד תקופת בחינות עברה, ושאני עדיין כאן. לרוב הייתי מנסה להשיג ולרדוף אחרי הזנב של עצמי, מלא חשש ולא יודע איך הכל בכלל יסתיים מתישהו.

בתכנית שבה זכיתי לקחת חלק דרשו מאיתנו בשנה האחרונה ללימודים לבחור קורסי בחירה מפקולטות אחרות, כשהדגש הוא על קורסים שאינם מתחום המדעים המדויקים. מבין מיטב הקורסים שקמפוס הר הצופים ידע להציע, מצאתי את דרכי לקורס קטנטן בכתיבה תסריטאית שהעביר מר אריה יאס, אז מנהל מחלקת הדרמה בערוץ הראשון. באולם קטנטן עם עוד בערך עשרה משתתפים ישבנו אחת לשבוע, וראינו וניתחנו סרטים. לקראת כל מפגש נדרשנו לכתוב תסריט קצר במגוון נושאים – סיפורי אהבה, מרדפים, ארוחות שנחרבות ואפילו תסריטי אנימציה – ומקריאים אותם בפני הכיתה. אל תוך הלילה הייתי יושב וכותב, בורר את המילים, מוחק, משכתב ומנסח מחדש. זה היה כיף אמיתי, מלווה בציפיה מתמשכת במהלך כל השבוע. ויותר מכך – הפתיע אותי עד כמה נהנתי מזה. החוויה הנדירה של לרצות להשקיע, לנסות לעשות בקורס הרבה מעבר למה שצריך רק כי אני נהנה מכך זכורה לי עד היום.

בראייה לאחור, אין לי ספק שזה היה הקורס שאהבתי יותר מכל קורס אחר בתואר. נראה לי שאני במקצוע הנכון למרות הכל, אבל תמיד היה שמור אצלי מקום חם לנושא. כתיבה לשם הכתיבה, ולא כי צריך לרשום משהו. במרוצת השנים מאז הקורס עלו כל מיני רעיונות איך, למי ובאיזו מסגרת אחזור לכתוב, אולם זה מעולם לא התגלגל לאיזה למקום קונקרטי. מתישהו, זה יגיע.

יולי, 2006

לפני כל נסיעה לחו"ל אשתי היתה מקפידה לבדוק את השטח וחוזרת עם רשימה ארוכה של מבנים שהיא רוצה לבקר בהם. אני, מצידי, השתדלתי לשתף פעולה (או שלא) והלכתי אחריה לראות בתים שעיצבו ארכיטקטים או מעצבים מפורסמים (או שלא). העיצוב קצת השתלט לי על המרחב האישי עוד קודם – הבית שלנו גם ככה מלא בספרי עיצוב, בחומרים ובמגזינים לארכיטקטורה ולעיצוב, עוד מימיה כסטודנטית בשנקר. זה לא שלא נהנתי מלבקר בעוד מבנה ובעוד בית, זה פשוט הרגיש בדרך כלל כמו לסייר במוזיאון ולנסות להסיק בעצמך את מה שניסו להעביר במיצג מסוים בלי לקרוא את מה שכתוב על התערוכה ולדעת של מי היא בכלל.

בספרדית עילגת מטלפון ציבורי, תיאמתי לנו סיור בביתו של הארכיטקט לואיס ברגאן ברובע מפוקפק ומרוחק של מקסיקו סיטי. לא ממש התחשק לי, אבל בסוף השתכנעתי. לשם שינוי, הפעם ליוותה אותנו מדריכה שהסבירה באריכות אין קץ אחר כל פרט ופרט בבית. אני מצידי גמעתי את כל ההסברים בשקיקה. יחי ההבדל. אין פינה בבית שלא חשבו עליה. במקום להסתכל ולעבור הלאה, הייתי המום מהפונקציונליות, מהחשיבה ובעיקר מהעובדה שהכל כל כך נכון. העיצוב משרת מטרה, שהיא ממש לא שהבית יהיה יפה (והוא מאוד יפה, בלי קשר). לא הייתי מבחין, ובוודאי שלא הייתי מבין אם לא היו מסבירים לי באופן פרטני את בחירת הצבעים, את הטכניקות לתאורה טבעית, את שיפוע המדרגות או את המגרעת ברצפה תחת האמבטיה. אותו אסימון, ש"מעוצב ≠ יפה", נפל לי באותו יום. אני חושב שאז, לראשונה הגעתי באמת להכרה בתרומתו של עיצוב נכון. יותר משהבית היה יפה, הוא היה מעניין. ויותר מאשר מעניין, הוא היה מחוכם. ובעיקר – הוא פשוט היה נכון.

בשנים האחרונות אני כבר הפכתי להיות זה שמתאם לנו סיורים בכל מקום אליו אנחנו מגיעים. למרות שאשתי היא המעצבת מבין שנינו, אני כנראה כבר עוקב אחר יותר בלוגים ואתרים לעיצוב ממנה, מנסה להשלים פערים. החיבה שלי למילה הכתובה משכה אותי יותר לכיוונים של תקשורת חזותית, גרפיקה וטיפוגרפיה, אבל אני מנסה לשמור על ראש פתוח. חסידי המקצוע אומרים שעיצוב זו דרך חיים. אני לא יודע אם זו לא סתם הפרזה דמגוגית, אבל אין ספק שברגע שאתה מתחיל לחפש את זה ולשים לב, קשה לחדול.

בית הארכיטקט לואיס ברגאן. הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו ב- 2004

ינואר, 2011

מכינים אותך לרגע הזה כל תקופת ההריון. זה קשה, זה ארוך, זה כואב, זה צועק – מה לא אמרו מראש. אבל לא משנה כמה מכינים אותך, תכניות בצד. אתה רואה את הכל משנה כיוון בתוך שעות ספורות ואין לך מה לעשות. לתמוך, להחזיק, ללטף. הכל מסתבך, ואז מסתבך שוב.

לקח לא פחות משבוע עד שהרופאים הסכימו לשחרר את אשתי ואת בתי הבכורה שזה עתה יצאה לאוויר העולם מבית החולים, כל אחת עם סיבוכים משלה. במשך כל אותו זמן, שתיהן היו תחת השגחה מתמדת בבית החולים. אינספור סידורים שהתעצלת לעשות קודם לכן, שיירת מבקרים בלתי פוסקת ושתי נשים שצריכות אותך. וכל הזמן הזה להיות בפוקוס, ולדאוג לכולם, ולהשיג מה שחסר, ולהפעיל את כל החברים והמשפחה ובעיקר לנסות איכשהו לצוף ולהיות בשליטה. עם כל הרצון להיות עם השתיים, יש משהו משחרר בהגבלה של בית החולים על הישארות בן הזוג בלילה מחוץ למחלקה. הייתי צריך את השקט הזה, לישון בבית וקצת להתאפס על עצמי לקראת היום שלמחרת. פתאום באחת בלילה אתה מגלה שבעצם רק שתית קפה אחד בבוקר, ואין לך מושג איך עבר עוד יום ואתה עדיין על הרגליים.

אחרי ארבעה ימים מטורפים כאלה עשיתי את דרכי הביתה בחזרה מאיכילוב, לבדי, בשקט שלי. מה קרה בנסיעה הקצרה שלי הביתה עד היום אני לא יודע. חיכיתי ברמזור, נתון לגשם שוטף והחלפתי דיסק במערכת. אני עודני מחזיק את האלבום ומבין שאני פשוט צריך לכתוב על עיצוב עטיפות של תקליטים. תקראו לזה הארה, תקראו לזה מקריות, תקראו לזה הזיות של אבא טרי שלא ישן כבר כמה ימים כמו שצריך. כמה שזה נשמע לי מוזר ותלוש עכשיו כשאני חושב בצורה קצת יותר ממוקדת, באותו פרק זמן פשוט הכל היה יכול לקרות והיה נשמע לי הגיוני באותה מידה. זה היה רגע נדיר של מיקוד, שבו התנקזו לי העניין במוזיקה, בכתיבה ובעיצוב למקום אחד ברור באופן שקשה שלא לתהות איך לא עליתי על זה קודם. הכל התחבר בצורה כל כך נכונה בשבילי. הלוואי שהייתי זוכר איזה אלבום החזקתי ביד באותו רגע. עד היום אני מנסה, אבל האמת המרה והמשעשעת היא שאני פשוט לא יודע. התזמון היה מחריד, אבל פשוט ממש רציתי להרים את הפרויקט הזה. שבועיים לאחר מכן הייתי עם קצת חומר ביד ויצאתי לדרך. את הפוסטים הראשונים כתבתי בשעות לילה, ליד העריסה, נותן לאשתי לישון ותוך כדי נסיונות הרדמה של התינוקת.

היום, לפני שנה, עלה הבלוג לאוויר.

אפילוג

הפוסט הראשון שכתבתי היה על "בציר טוב" הנהדר של אילן וירצברג ושמעון גלבץ. ציטטתי שם את "אני הולך במישור" של יונה וולך, החביב עליי מתוך האלבום:

"תמיד אני זוכר, אני מפיק הנאה כשמשהו צריך נשימה ארוכה\

לא שבהרים נשימתי קצרה אבל אני אוהב ללכת בדרך אותה"

גם באלבום וגם בעטיפתו ניסו היוצרים להיות על-זמניים, ככאלה ששורדים יפה את מבחן הזמן ומשתבחים עם השנים. גם הם לא עשו זאת באופן פשוט, והלכו בדרך הארוכה והנכונה. מבחינתי, הדרך הראויה לעסוק בעיצוב היא לא רק להציג, אלא גם לשמוע ולהבין את הקונטקסט בו נוצר ואת הפונקציה אותה נועד לשרת. אותה על-זמניות היא גם מה שהכריעה אצלי את הכף וגרמה לי להציג את התוכן ברשת ולא בתערוכה או במקום אחר – מתוך כוונה שיישאר ויצטבר וייגדל עם הזמן. הפוסטים הראשונים עדיין נראים לי סך הכל די קריאים ורלוונטיים גם עכשיו, אולי קצת קצרים מדי. אולי אעמיק ואכתוב על זה קצת יותר יום אחד, אבל ההחלטה העקרונית להוסיף לעולם תוכן חדש ולא רק לחלוק\לשתף\להפיץ מסבה לי הרבה נחת. בגדול אפשר לומר שאני די מרוצה.

"סיפור, כיסוי" עשה לי את השנה האחרונה הרבה יותר מהנה מכפי שהיא היתה יכולה להיות בלעדיו. זו הפינה הקטנה שלי שבה אני נהנה מלכתוב על דברים שאני אוהב. הבלוג נהיה קצת אני, וכמו שאתם כבר מבינים הוא גם גדל במקביל לבת שלי, שזה דבר די נחמד לכשעצמו. אני מקווה שהיא תקרא אותו כשהיא תגדל. בינתיים עוד לא נמאס לי, יש לא מעט עטיפות אהובות שטרם יצא לי לכתוב עליהן (בירייה מהמותן: הראשון של השמחות, תל אביב הקטנה של דן בן-אמוץ וחיים חפר, הראשון של הבילויים, צד ג צד ד של מתי כספי, עיניים זרות של רונה קינן – בחיי שיש מלא), ויש אפילו פרויקט אחד מרתק, שאפתני ומדהים בטירוף שאני מקווה להביא פירות ראשונים שלו בקרוב (הפתעה!).

פעם בשנה, כמה מילים חמות – תודה לכל המוסיקאים, המעצבים, המאיירים והצלמים ששיתפו פעולה או שפנו מרצונם החופשי להשתתף. עדי אלוני היקרה, שמשקיעה באהבה אין קץ באופן שוטף בעיצוב הכותרת כאן למעלה (ובפרט אחת מפוצצת לפוסט חגיגי זה) – כפרה עלייך. תודה לאשתי האהובה שמפרגנת המון, למרות שאני נוטש אותה מפעם לפעם בשעת ליל לכתוב לכם. מזל טוב לגברת הקטנה שזה עתה חגגה שנה כפי שכבר הבנתם, ויום אחד כשתהיה גדולה אני מקווה שיהיו לה המון פוסטים לקרוא. ובעיקר – תודה לכל מי שעוקב, כיף לי שאתם פה. אתם מוזמנים לברך את הבלוג בעצמכם כאן למטה ותעשו אותו (ואותי) קצת יותר שמח.

יומולדת 1 שמח לנו!

עופר