Yair Yona – World Behind Curtains, 2012

נתחיל בוידוי: בדרך כלל אין לי סבלנות לאלבומים אינסטרומנטליים. לא שיש לי איזשהו עניין ספציפי נגדם, אבל זו פשוט המציאות. לא קורה הרבה שאני שומע אלבום כזה ושוקע בו כיצירה אחת. בסופו של דבר הם מוצאים עצמם מלווים אותי עושה משהו, ונדירים הם המקרים בהם אני שוקע באלבום אינסטרומנטלי בריכוז מלא באוזניות, בשמיעות חוזרות ומנסה לפרק את כל הרבדים ולהפנים היטב. ואם הם מלווים אותי בזמן שאני עושה משהו – נו, זה בסופו של דבר רק ללוות. כמה ימים או שעות של מפגשים מזדמנים עם האלבום, ואני עובר הלאה. אלה שכן שקעתי בהם הם בדרך כלל או ג'אז או אלקטרוני, שהם גם ככה יחסית בשולי ההאזנות שלי. מבלי שאני יודע להסביר בדיוק למה, את אלה שאני כבר צולח יוצא שאני שומע ברצף כמה פעמים ואז נוטש. לא שסבלנותי קצרה או משהו. אולי חסר לי להבין על מה מדבר היוצר. אמירה טקסטואלית, כזו שקל לי להבין, יש רק בשם השיר. שם אחר יכול לתת אינטרפרטציה אחרת לחלוטין לשירים, וגם ככה זה לא תמיד מספיק ברור כפי שהוא. אז בדרך כלל מה שנשאר זה החוויות, הסיטואציה והנושאים שהעסיקו אותי אישית באותה תקופה שבה חוויתי ושמעתי את האלבום.

את סוף השבוע האחרון ביליתי בלונדון, אחרי שלא הייתי שם איזה 15 שנה כמו שצריך. נתמזל מזלי ואשתי התותחית הפתיעה אותי בגדול לרגל היומולדת והחלפת הקידומת (כולל כרטיסים להופעה אדירה של Justice. תקנאו כולכם!!! איזה טירוף של מסיבה). לצד כל מעלותיה הרבות, לונדון היא בסופו של דבר עיר מאוד אפרורית. אולי זה בגלל העננים והחשיכה המוקדמת, אולי בגלל הניכור של התושבים המקומיים, אולי בגלל צבעי הבתים. כשהגענו ירד שלג, והטמפרטורות היו מתחת לאפס כל הזמן. אם הספקתם לעשות פליי למעלה, אני מניח שכבר מהפריטות הראשונות על הגיטרה אתם מתחילים להבין לאן אני חותר.

מתוך העטיפה. נהדר בעיניי

האלבום החדש של יאיר יונה, שיוצא לאוויר העולם מחרתיים מחר היום, התגלגל אצלי כמה וכמה פעמים בשבועות האחרונים. בסוף השבוע האחרון, בקור ובריחוק הלונדוני, התקליט הזה ישב לי בול במקום וחרשתי עליו בטירוף. חוץ מלהתענג על יכולתו המופלאה והנדירה של יונה בגיטרה, הכל פשוט עבד. על מה השירים אני לא יודע. גם מה בדיוק אומרת העטיפה לא הצלחתי להבין במבט ראשון. ובכל זאת, יצרה אותה מעצבת סופר מוכשרת (שני קדר) לצלילי אלבום של מי שמבין דבר או שניים (או המון) במוסיקה, בנגינה ובהפקה. שניהם אינטליגנטיים וחריפים מאוד, באופן כזה שיוליד לכל הפחות עטיפה מאוד מעניינת. אז הנה לכם עטיפה אווירתית, מורכבת ולא חד משמעית, שבה רב הנסתר על הגלוי. ההיסטוריה הפרטית שלי לא מיטיבה במיוחד עם אלבומים מהסוג הזה כאמור, אבל נראה לי שהפעם זה לא המקרה. זה ללא ספק אלבום לשקוע ולהתעמק בו, מעבר לעובדה שהוא בוודאי יחזיר אותי בחיוך גדול לאותו סופשבוע מושלג בלונדון, לצליליה הנהדרים של הגיטרה של יאיר יונה. בלב שלם אני אומר לכם – זהו אלבום מורכב, עמוס יותר מקודמו ובעיקר יפה יפה יפה. נראה לי נכון לא להכביר יותר במילים, לשלוח אתכם אל האלבום ולהתרשם מכל הטוב הזה בעצמכם.

"שני ואני מכירים כבר הרבה שנים", מספר יונה. "במשך כמה שנים עבדה כמעצבת הבית באנובה [הלייבל שבו יונה עבד כמנכ"ל-שותף במשך כמה שנים]. נהיינו חברים מאוד טובים, ואני מרגיש איתה מאוד בנוח. בדרך כלל עם מעצבים, כמו עם כל אמן אחר, צריך לנהוג במשנה זהירות ובאקסטרה עדינות ורגישות. אני אישית אדם מאוד ישיר, וזה שאנחנו קרובים איפשר לי לדבר ישירות מבלי ללכת סביב הנקודה. זאת היתה אחת הסיבות שרציתי לעבוד איתה, נוסף על כך שאני גם מאוד אוהב את הטעם והסגנון שלה".

"אין לי הרבה מושג בעיצוב. אני לא יודע למשל אם אני אוהב צבעים חמים או לא, אבל אני כן יודע להעביר את הוייב של השיר. כך אני גם עובד עם המוסיקאים שאיתם שיתפתי פעולה באלבום. את עצמי אני מכיר, ואני מעדיף שמי שמנגנת בחצוצרה תביא את הצד שלה למשל. באותה גישה רציתי לעבוד עם שני – אני נותן לה להיות 100% היא. יש לי vision כללי, אבל היא היוצרת ואני נותן לה לקחת את זה לאן שהיא רוצה".

מתוך החוברת המצורפת לאלבום.

"אני יכול להעיד על עצמי שאני אדם מלא ניגודים", ממשיך יונה. "אני מאוד דואלי, וכך זה גם בא לידי ביטוי באלבום. לקחת דברים רכים, עדינים מאוד, ולרסק להם את הצורה. אם השיר הראשון באלבום מבוסס על גיטרות אקוסטיות למשל, מיד אחריהן יש כבר חשמליות מנסרות. אותה ניגודיות ודואליות חייבת לבוא לידי ביטוי גם בעטיפה. אני חושב שזו ההנחיה היחידה שנתתי לה. של משהו עקום, שאינו מסתדר, איזושהי ניגודיות. כמה שאני אוהב מוסיקה הרמונית, אני לא אוהב אותה (ובכלל בעולם) דברים מושלמים. אני אוהב עוקם". עם הנחיות אלה יצאה שני קדר לדרך והחלה לעבוד על העטיפה.

"התחלתי לעצב במקור מתוך אהבה למוסיקה ומתוך רצון לעצב עטיפות אלבומים, כך שהתחום קרוב במיוחד לליבי", מספרת קדר. "אני זוכרת שיאיר שלח לי את השירים, האזנתי להם, אבל מכיוון שמדובר במוזיקה אינסטרומנטלית יש פה פחות נרטיב לעבוד איתו מבחינת העיצוב. מה שכן, המוזיקה של יאיר מאוד סינמטית (cinematic) וציורית ומאוד קל וכיף ליצור עבורה אימאג'ים. יש בה יופי שלא נשמע כל כך מפה, מרחבים שלפעמים נשמעים אינסופיים ולפעמים מאוד אינטימיים. אבל כן, מדובר במשהו מופשט, ולכן מה שבעיקר הוביל אותי היה שם האלבום: World behind curtains".

קדר מסבירה על הקונספט לעטיפת האלבום: "חשבתי על חרכים שונים של הסתרה והצצה, על החוצצים ביננו ובין העולם. אחד מהם למשל הוא הזיכרון – אנחנו זוכרים רק חלק מן התמונה, לפעמים חסרה אינפורמציה, לעיתים אנחנו זוכרים רק פרט אחד קטן מכל הסיטואציה כשכל השאר לוט בערפל. ככל שעבדתי יותר, מצאתי עוד ועוד דרכים לשבש את האימאג'ים כך שרק חלקים מהם יחשפו. בסוף נבחרו צבעי המים האלו שבדרך כלל נראים מאוד עדינים וקרים, ויצרו פה משהו מעט יותר אפל עם הכתמיות שלהם".

(זה טוב זה)

"באופן כללי בעבודה שלי (גם המוזיקלית וגם הויזואלית) מעניין אותי יותר השיבוש של הדברים, כשהם מתחילים להרקיב או לאבד מהחיוניות שלהם. כשנייר מצהיב, כשהכלי חורק, כשצבע נמרח – זה נותן לדברים תחושה של זמן והיסטוריה, וגם אנושיות. גם במוזיקה של יאיר יש תחושה חזקה של חיבור למסורת ארוכת שנים והיסטוריה. זו גם הסיבה שנראה היה נכון להשתמש באימאג'ים ישנים שפגו להם זכויות היוצרים מארכיון ספרית הקונגרס האמריקאית. מצאתי שם כמה דימויים שנותנים הרגשה כאילו הם תלושים מאיזה שהוא זיכרון או חלום, שממש אפשר לכתוב סביבם סיפור. כל הזמן לשחק על הגבול הזה בין הנרטיבי והמופשט, הזר והמוכר, ההיסטורי והחדש. הדימויים כבר נתנו את השפה הצבעונית הטבעית והחמה של נייר מצהיב. עבור פנים החוברת השתמשתי בחלקים של חוברות תווים ישנות. לגבי הטיפוגרפיה, בהתחלה באינסטינקט הלכתי על פונטים סריפיים שנראים קצת יותר מסורתיים אבל יאיר משך דווקא לכיוון יותר מודרני (וטוב שכך, כי במוזיקה שלו יש גם הרבה מהעכשיו). הטיפוגרפיה גם היא משובשת בריווחים ובהנחה שלה ואמורה לעזור לתת את התחושה שהדברים נעשו ידנית, באופן יותר חם".

"מבחינת תהליך העבודה, הכי כיף ונעים לעבוד עם יאיר", מסכמת קדר. "הוא מאוד זרם עם הרעיונות שלי והסקיצה שנבחרה היתה בין הראשונות. קצת דייקנו אותה (היה איזה צפלין באוויר שהוספתי שעף משם די מהר..) אבל הכל קרה וזרם די מהר. הסקיצות המוקדמות דומות בקונספט ורק בטכניקות אחרות, חוקרות את הענין של ההסתרה והגילוי. כאמור מדובר בפרוייקט די אינטואטיבי ומופשט". ויונה מוסיף: "בניגוד לאלבום הקודם (שהיה בעיקר גיטרה), הפעם התקליט היה הרבה יותר מעובד. הרבדים הרבים באו לידי ביטוי בכמות השכבות בעיצוב העטיפה. מכיוון שהמוסיקה היא אינסטרומנטלית, הכל הופך להיות יותר אמורפי. מה שנותן עוגן לשיר מסוים הוא השם שלו. אם נחליף שם, זה יחליף את המהות לגמרי. במקרה של העטיפה, היא הצליחה להעביר מצוין את הוייב שניסיתי לשדר באלבום".

טיפוגרפיה בריווחים משובשים בחזית אחורית לאלבום

Yair Yona – World behind curtains, 2012. Design & Artwork – Shany Kedar

רני שחר – אל תחזרי, 2011

בימים אלה ממש, מתקדמת עיריית תל אביב אל עבר הצעד הבא בגיבוש תכנית המתאר של העיר לשנת 2025. אין מדובר במהלך של מה בכך; על ההצעה עמלים גופים רבים מזה חמש שנים. לתהליך המורכב שותפים חברי מועצת העיר, החברה להגנת הטבע, פעילים סביבתיים וגם התושבים. ההצעה המתגבשת, ביידוע ובשיתוף כלל הגורמים הרלוונטיים, מציעה מהפכות לא קטנות. בין היתר, על פי ההצעה תפונה התחנה המרכזית הארורה (ותתפצל להרחבות במסוף ארלוזורוב ובמחלף חולון), ייבנה פארק לאורך איילון (בין הירקון לפארק שרון בחירייה), ועוד אינספור המלצות פרטניות בנוגע לשכונות ולרחובות ספציפיים רבים בעיר. העירייה חוזרת ומציעה לכל המעוניין להצטרף ולקחת חלק בדיונים, מתוך כוונה אמיתית לשתף את התושבים בהחלטות (וגם כדי למנוע ויכוחים ועימותים בהמשך, כמובן) – אני ממליץ לכל התל-אביבים שביניכם לפחות להעיף מבט על מה שמתכננים לעשות לכם מתחת לבית (לקריאה באתר העירייה, מחולק לפי שכונות).

לאחר המהפכה התעשייתית, זכה העיסוק בתכנון עירוני לתנופה משמעותית ביותר. עם זאת, מאז ההתפתחות האורבנית המשמעותית במאה השנים האחרונות, החלו לצוץ אתגרים חדשים. במקום לתכנן ערים חדשות ושכונות שלא היו קיימות, החלו המתכננים לשקול את השינויים במרחב האורבני הקיים לטובת התאמה ויישור קו עם הצרכים הדינאמיים של העיר. בתכנית המתאר הנוכחית מופנה דגש רב לעבר שכונות דרום תל אביב.

קשה להתווכח על הצורך, יאמרו רבים: הלכלוך, הפשע, התשתיות הרעועות, הסמים, חוסר הסדר, העובדים הזרים – לא חסרות סיבות. ובכל זאת, לא לצפון העיר ובטח שלא למרכזה יש אופי מובהק כמו לשכונות דרום העיר. ערב-רב של תרבויות, מפגשים והתכנסויות של כושים עבריים, אינספור אמנים, המסחר הזעיר שכבר כמעט ונעלם, אפילו ההומלסים יותר צבעוניים. עדיין יש טעם של פעם, של שכונה. כזו עם גבולות ברורים, עם מכולות שהן לא רק AM:PM, עם בורקס שכולם מכירים ועם אישה משוגעת שרצה ברחוב בשמלת כלה ועגלת סופר שכולם כבר מזהים. קשה לי להאמין שמישהו יתנגד לכך שהעירייה תעשה משהו עם ההזנחה והתשתיות הלקויות. לצד אלה מתכננת העירייה גם הרחבות הבנייה רבות, שינוי אופי המסחר והחלת פינוי-בינוי משמעותי. אם אלה אכן יצאו לפועל והשינוי יגרום לאובדן האופי המיוחד והמגוון של דרום העיר, אני מאמין שלחלקנו תהיה בכל זאת צביטה קטנה בלב.

"אל תחזרי", אלבום הבכורה הטרי של רני שחר, הוא קודם כל אלבום שמבוסס על טקסטים. המסקנה הראשונה שעלתה לי לאחר מספר האזנות לאלבום היא שלשחר יש הרבה מאוד עומק, כנות וביקורת בכתיבה שלו. במקרה של האלבום הספציפי הזה, קיומו נשען בעיקר על הטקסטים מהם הוא מורכב. למרות שיהוא ירון עשה יופי של עבודה בהפקת האלבום, אני מעז לשאול אם בכלל היה צריך להלחין, לשיר אותם ולהגישם כשירים. יש לשחר מגע של משורר, ולפעמים המעטפת המוסיקלית מצליחה להסיט את הזרקור מהרבדים העמוקים של הסיפור אותו הוא מגיש.

העיר ששחר מדבר עליה בתקליט היא מלוכלכת, אבל ממש לא רק חיצונית. היא הושחתה, אבל בהקשר של האנשים שמאכלסים אותה. ובעיקר – האהבה בה היא לא תמימה ולא קלה. עולם הדימויים של שחר מתקיים באיזור המלוכלך של תל אביב, כזה שבו נכתבים טקסטים כמו "אני הופך אותך במיטה \ כמו שעושה נעל לפחית זרוקה ברחוב \ לראות אם עוד יש בזה משהו". רני שחר ישיר ועמוק כמו מעטים מהמוסיקאים שאני שמעתי בשנים האחרונות בארץ. למרות החדות והבהירות הזו, בכל עשרים עמודי העטיפה יש רק תמונה משמעותית אחת של שחר, וגם היא לא בפוקוס. צריך לזה אומץ, בטח שבאלבום ראשון. בחודשים האחרונים פוזרו להם אינספור סטיקרים עם שם התקליט ברחבי העיר. למרות החדירה למרחב הציבורי של כולנו, יש משהו קצת מלוכלך בלהדביק את הסטיקרים האלה בכל מיני מקומות בולטים ברחובות העיר. במתכוון או לאו, יש בזה את אותו לכלוך שמשתקף באופן כל כך דומה בשיריו של שחר באלבום. אז בנימה אופטימית זו, וכדבריה של רונה קינן, בואו נצא לטיול בהיר, בחלק המוסתר של העיר.

"גדלתי במושב ולא בעיר, בטח שלא עיר גדולה כמו תל אביב", מספר שחר. "כשהגעתי לעיר לפני עשר שנים זה הגניב אותי – יש בה וייבים חזקים ומשהו מרתק. חלק מהאופי שלה הוא שהעיר לא נקייה, לא מצוחצחת כזו עם שדרות רחבות ובניינים נקיים. מעל כל אלה, יש משהו ב- roughness של דרום תל אביב. באנשים שהם לאו דווקא סטודנטים, אוניברסיטה, בגדים יפים – יש משהו מאוד חי בדרום העיר. האלבום מהווה מבחינתי איזשהו חשבון נפש שעשיתי עם עצמי. הרגיש לי נכון לעשות את זה לא בצד היפה של תל אביב. אני לא יודע אם זה היה בקטע של להעניש את עצמי, "לחפור לכלוך", אבל זה התחבר לי באותו זמן"

שחר מספר שלא היה לו מושג או כיוון לגבי העטיפה כשהחל לחשוב עליה באותו זמן, או מי הוא רוצה שיעבוד עליה. "לא הכרתי אף אחד ופשוט שוטטתי וחיפשתי. עברתי פה על הבלוג (!) ודיפדפתי באוזן השלישית, וחיפשתי דברים שאני אוהב. יצא שכמה מהאלבומים שאהבתי נעשו על ידי נדב ברקן, ביניהם הסליל של מטרופולין [שזכה לפוסט משלו] ונינט טייב. אחת הסיבות שהתחברתי אליו יותר היה שהוא לא רק מעצב גרפי, אלא גם עושה קצת אמנות. הרגיש לי נכון לעבוד עם מישהו שישלים עוד רובד על המוזיקה, וייתן מימד נוסף לאלבום. את כל אלה היה נראה לי שנדב מסוגל לעשות, וכשנפגשנו היה בינינו אחלה חיבור".

שחר העביר לברקן את תחושותיו באשר לרוח האלבום ובקונטקסט בו הוא נוצר. "התקליט נכתב כאמור בדרום העיר, ולכיוון הזה משכתי. רציתי משהו קצת סוריאליסטי, שיתחבר לי גם לתכנים שאני מדבר עליהם באלבום". ברקן החל לשוטט בשעת לילה ולחקור את האיזור. "תבין, הוא עם ילד בבית, והוא היה יוצא עם המצלמה שלו בארבע בבוקר לשוטט בדרום העיר. זה הגניב אותי". את התמונה שעל העטיפה צילם ברקן כחלק מאותם שיטוטים ליליים. הוא שלח לשחר כמה סקיצות, כשאחת מהן (במפגש הרחובות השומרון ומנחם בגין) היא גם זו שהופיעה על העטיפה בסופו של דבר. שחר מעיד שכבר בשלב זה היה ברור לכולם שזה מתאים.

"במקביל פניתי גם לצלם עמית ישראלי, על מנת שיצלם את תמונות האלבום. עשיתי איתו סיבוב באיזור וחיפשתי דברים שאני אוהב. הסתובבנו בעיר ולקחתי אותו למקומות שהיו רלוונטיים בהקשר של האלבום. חלקם השתקפו ישירות אל תוך האלבום: התמונה בצבע (היחידה בחוברת, ראו למטה) מציגה את הקיר החיצוני של החדר שבו גרתי בזמן שהאלבום נכתב; בעמוד אחר – הרחוב בו גרתי. באופן גורף, כל התמונות צולמו באיזור שבו האלבום נכתב". לאורך רוב זמן העבודה הכוונה היתה לשחרר את העטיפה כשהיא צבועה בשחור ובלבן בלבד. עם הזמן, הוחלט להוסיף לה גוון קצת כתום – כצבע פנסי בלמים של רכב, משהו קצת עירוני ובכך לשבור את האפרוריות. "בעיניי זה גם קצת מתקשר עם הטקסטים. הם לרוב קצת מלנכוליים, אבל יש גם נגיעות של צבע".

אם אתם גרים או מרבים להסתובב בתל אביב, אולי נתקלתם זה מכבר במדבקות של "אל תחזרי". "כבר באוגוסט ידעתי שהאלבום ייקרא בשם זה. הרעיון לסטיקרים היה של נעמי, בת הזוג שלי, והוא החל כמשחק – אמרנו שנראה איך זה ייצא. הופתענו לראות שזה השתלב בכל מקום, ובעיקר נתן לדברים נופך אחר לגמרי. בכל מקום, פרשנות אחרת. בתחילת הדרך הדבקנו אותן בעצמנו, ומהר מאוד הגיעו תגובות והדים חיוביים לרעיון. התחלנו לחלק את הסטיקרים בהופעות, ואנשים פיזרו והפיצו אותם בכל העיר (אלבום עם תמונות נבחרות)".

אז מה עם הזברה אתם שואלים? שאלה טובה. גם לי היה קשה להתאפק ולא לשאול. "הזברה היא יוזמה של נדב. לי זה ישר עשה שכל. אני לא יודע למה באמת הוא התכוון, אבל לי זה נורא התחבר. לא שאלתי אותו מעולם. יש לי פרשנות משלי, אבל זה עשוי לקלקל לאחרים. אני אוסיף ואומר שזה בדיוק מה שהתכוונתי – משהו שייתן עוד רובד, עוד מימד לאלבום. אני מעדיף שהקוראים בבית יתנו את הדעת בעצמם".

רני שחר – אל תחזרי, 2011. עיצוב גרפי: נדב ברקן, צילום: עמית ישראלי.

ארבעה זכרונות אישיים (או: יומולדת שנה לסיפור, כיסוי)

יום העצמאות, 1993

גדלתי כל חיי ברמת גן, במרחק יריקונת מהכיכר המרכזית של העיר. בכל אירוע, הגיעו הדהודי הרמקולים עד לחלונות ביתנו. יום העצמאות, ואני כרגיל שומע את רעש הבמות מכיוון כיכר אורדע. הייתי אז בכיתה ה', והוריי הרשו לי ללכת לבד לאירוע המוני מסוג זה ולבלות עד מאוחר. פטישים, קצף, ספריי חוטים וכל שאר הג'יפה של עמישראל. בחצות, כשחלק מהקהל כבר הספיק להתפזר, עלתה לבמה להקה צעירה עם השם המגוחך מופע הארנבות של ד"ר קספר. את מה שהיה שם בטח שלא צפיתי מגיע. חבורה פרועה, אנרגטית, מפוצצת טסטוסטרון ובוערת מבפנים. ואני הייתי ילד בכיתה ה' שהשמיעו לו "סן פרנסיסקו על המים" ו"עטור מצחך" בבית. אמנם הופעת במות של יום העצמאות, אבל היתה שם אש אמיתית, בטח לילד בכיתה ה'. הייתי מוקף בכל הילדים הגדולים של בית הספר. בהתחלה הצטרפתי בחשש לפוגו של "את! לא! מבינה!", קצת מהסס אם זה הדבר הנכון לעשות. ככל שהתקדמה ההופעה, זה נהיה פרוע יותר, משוחרר יותר ונכון יותר. השעה היתה כבר אחרי אחת, הרבה אחרי השעה שהבטחתי להוריי שאחזור, אבל נשארתי בסוף להדרן לשמוע את "סקס". וקפצתי, והזעתי, ובאותו רגע כבר לא הייתי אותו ילד של "עטור מצחך".

גדלתי כל חיי ברמת גן, במרחק יריקונת מהכיכר המרכזית של העיר. עיר מנומנמת שאני עדיין די מחבב, למרות שמעלתה הגדולה היא קירבה לעיר אחרת. עברו כבר מעל ל-18 שנה מאז. אותה כיכר מרכזית נראית לי די קטנה כשאני עובר שם היום, לפעמים במקרה ולפעמים במכוון. הקספרים בוודאי לא אותה להקה רעבה ואנרגטית כפי שאני זוכר אותה. מה שלא נתפוגג כתוצאה מהזמן שחלף, הוא אותו זכרון של high שחזרתי איתו הביתה. להכנס למיטה, עירני לגמרי, הלב דופק בחוזקה, מסרב להירגע וההופעה מתנגנת לי בראש. זה היה אותו רגע, אותה נקודה בחיים שבה גיליתי עד כמה מוזיקה יכולה לעשות את זה למישהו. ליתר דיוק – עד כמה היא יכולה לעשות את זה לי. 18 שנה שמוסיקה מלווה אותי בבית, באוטו, בעבודה ובין האוזניות. ריגוש.

פברואר, 2002

אין ספק שאת התקופה המפרכת בחיי העברתי במסדרונות האוניברסיטה העברית בירושלים, נע טרוט עיניים בין הפקולטה למדעי הטבע לבין הפקולטה למדעי המחשב. לא הייתי בין הסטודנטים המובילים בכיתה שלי, I can tell you that. תכנית לימודים עמוסה עד כאב שמוציאה לאדם השפוי את הרצון ללמוד משהו בעודו בחיים, אי פעם. אני סחבתי בקושי מסמסטר לסמסטר, כל פעם מופתע מעצמי שעוד תקופת בחינות עברה, ושאני עדיין כאן. לרוב הייתי מנסה להשיג ולרדוף אחרי הזנב של עצמי, מלא חשש ולא יודע איך הכל בכלל יסתיים מתישהו.

בתכנית שבה זכיתי לקחת חלק דרשו מאיתנו בשנה האחרונה ללימודים לבחור קורסי בחירה מפקולטות אחרות, כשהדגש הוא על קורסים שאינם מתחום המדעים המדויקים. מבין מיטב הקורסים שקמפוס הר הצופים ידע להציע, מצאתי את דרכי לקורס קטנטן בכתיבה תסריטאית שהעביר מר אריה יאס, אז מנהל מחלקת הדרמה בערוץ הראשון. באולם קטנטן עם עוד בערך עשרה משתתפים ישבנו אחת לשבוע, וראינו וניתחנו סרטים. לקראת כל מפגש נדרשנו לכתוב תסריט קצר במגוון נושאים – סיפורי אהבה, מרדפים, ארוחות שנחרבות ואפילו תסריטי אנימציה – ומקריאים אותם בפני הכיתה. אל תוך הלילה הייתי יושב וכותב, בורר את המילים, מוחק, משכתב ומנסח מחדש. זה היה כיף אמיתי, מלווה בציפיה מתמשכת במהלך כל השבוע. ויותר מכך – הפתיע אותי עד כמה נהנתי מזה. החוויה הנדירה של לרצות להשקיע, לנסות לעשות בקורס הרבה מעבר למה שצריך רק כי אני נהנה מכך זכורה לי עד היום.

בראייה לאחור, אין לי ספק שזה היה הקורס שאהבתי יותר מכל קורס אחר בתואר. נראה לי שאני במקצוע הנכון למרות הכל, אבל תמיד היה שמור אצלי מקום חם לנושא. כתיבה לשם הכתיבה, ולא כי צריך לרשום משהו. במרוצת השנים מאז הקורס עלו כל מיני רעיונות איך, למי ובאיזו מסגרת אחזור לכתוב, אולם זה מעולם לא התגלגל לאיזה למקום קונקרטי. מתישהו, זה יגיע.

יולי, 2006

לפני כל נסיעה לחו"ל אשתי היתה מקפידה לבדוק את השטח וחוזרת עם רשימה ארוכה של מבנים שהיא רוצה לבקר בהם. אני, מצידי, השתדלתי לשתף פעולה (או שלא) והלכתי אחריה לראות בתים שעיצבו ארכיטקטים או מעצבים מפורסמים (או שלא). העיצוב קצת השתלט לי על המרחב האישי עוד קודם – הבית שלנו גם ככה מלא בספרי עיצוב, בחומרים ובמגזינים לארכיטקטורה ולעיצוב, עוד מימיה כסטודנטית בשנקר. זה לא שלא נהנתי מלבקר בעוד מבנה ובעוד בית, זה פשוט הרגיש בדרך כלל כמו לסייר במוזיאון ולנסות להסיק בעצמך את מה שניסו להעביר במיצג מסוים בלי לקרוא את מה שכתוב על התערוכה ולדעת של מי היא בכלל.

בספרדית עילגת מטלפון ציבורי, תיאמתי לנו סיור בביתו של הארכיטקט לואיס ברגאן ברובע מפוקפק ומרוחק של מקסיקו סיטי. לא ממש התחשק לי, אבל בסוף השתכנעתי. לשם שינוי, הפעם ליוותה אותנו מדריכה שהסבירה באריכות אין קץ אחר כל פרט ופרט בבית. אני מצידי גמעתי את כל ההסברים בשקיקה. יחי ההבדל. אין פינה בבית שלא חשבו עליה. במקום להסתכל ולעבור הלאה, הייתי המום מהפונקציונליות, מהחשיבה ובעיקר מהעובדה שהכל כל כך נכון. העיצוב משרת מטרה, שהיא ממש לא שהבית יהיה יפה (והוא מאוד יפה, בלי קשר). לא הייתי מבחין, ובוודאי שלא הייתי מבין אם לא היו מסבירים לי באופן פרטני את בחירת הצבעים, את הטכניקות לתאורה טבעית, את שיפוע המדרגות או את המגרעת ברצפה תחת האמבטיה. אותו אסימון, ש"מעוצב ≠ יפה", נפל לי באותו יום. אני חושב שאז, לראשונה הגעתי באמת להכרה בתרומתו של עיצוב נכון. יותר משהבית היה יפה, הוא היה מעניין. ויותר מאשר מעניין, הוא היה מחוכם. ובעיקר – הוא פשוט היה נכון.

בשנים האחרונות אני כבר הפכתי להיות זה שמתאם לנו סיורים בכל מקום אליו אנחנו מגיעים. למרות שאשתי היא המעצבת מבין שנינו, אני כנראה כבר עוקב אחר יותר בלוגים ואתרים לעיצוב ממנה, מנסה להשלים פערים. החיבה שלי למילה הכתובה משכה אותי יותר לכיוונים של תקשורת חזותית, גרפיקה וטיפוגרפיה, אבל אני מנסה לשמור על ראש פתוח. חסידי המקצוע אומרים שעיצוב זו דרך חיים. אני לא יודע אם זו לא סתם הפרזה דמגוגית, אבל אין ספק שברגע שאתה מתחיל לחפש את זה ולשים לב, קשה לחדול.

בית הארכיטקט לואיס ברגאן. הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו ב- 2004

ינואר, 2011

מכינים אותך לרגע הזה כל תקופת ההריון. זה קשה, זה ארוך, זה כואב, זה צועק – מה לא אמרו מראש. אבל לא משנה כמה מכינים אותך, תכניות בצד. אתה רואה את הכל משנה כיוון בתוך שעות ספורות ואין לך מה לעשות. לתמוך, להחזיק, ללטף. הכל מסתבך, ואז מסתבך שוב.

לקח לא פחות משבוע עד שהרופאים הסכימו לשחרר את אשתי ואת בתי הבכורה שזה עתה יצאה לאוויר העולם מבית החולים, כל אחת עם סיבוכים משלה. במשך כל אותו זמן, שתיהן היו תחת השגחה מתמדת בבית החולים. אינספור סידורים שהתעצלת לעשות קודם לכן, שיירת מבקרים בלתי פוסקת ושתי נשים שצריכות אותך. וכל הזמן הזה להיות בפוקוס, ולדאוג לכולם, ולהשיג מה שחסר, ולהפעיל את כל החברים והמשפחה ובעיקר לנסות איכשהו לצוף ולהיות בשליטה. עם כל הרצון להיות עם השתיים, יש משהו משחרר בהגבלה של בית החולים על הישארות בן הזוג בלילה מחוץ למחלקה. הייתי צריך את השקט הזה, לישון בבית וקצת להתאפס על עצמי לקראת היום שלמחרת. פתאום באחת בלילה אתה מגלה שבעצם רק שתית קפה אחד בבוקר, ואין לך מושג איך עבר עוד יום ואתה עדיין על הרגליים.

אחרי ארבעה ימים מטורפים כאלה עשיתי את דרכי הביתה בחזרה מאיכילוב, לבדי, בשקט שלי. מה קרה בנסיעה הקצרה שלי הביתה עד היום אני לא יודע. חיכיתי ברמזור, נתון לגשם שוטף והחלפתי דיסק במערכת. אני עודני מחזיק את האלבום ומבין שאני פשוט צריך לכתוב על עיצוב עטיפות של תקליטים. תקראו לזה הארה, תקראו לזה מקריות, תקראו לזה הזיות של אבא טרי שלא ישן כבר כמה ימים כמו שצריך. כמה שזה נשמע לי מוזר ותלוש עכשיו כשאני חושב בצורה קצת יותר ממוקדת, באותו פרק זמן פשוט הכל היה יכול לקרות והיה נשמע לי הגיוני באותה מידה. זה היה רגע נדיר של מיקוד, שבו התנקזו לי העניין במוזיקה, בכתיבה ובעיצוב למקום אחד ברור באופן שקשה שלא לתהות איך לא עליתי על זה קודם. הכל התחבר בצורה כל כך נכונה בשבילי. הלוואי שהייתי זוכר איזה אלבום החזקתי ביד באותו רגע. עד היום אני מנסה, אבל האמת המרה והמשעשעת היא שאני פשוט לא יודע. התזמון היה מחריד, אבל פשוט ממש רציתי להרים את הפרויקט הזה. שבועיים לאחר מכן הייתי עם קצת חומר ביד ויצאתי לדרך. את הפוסטים הראשונים כתבתי בשעות לילה, ליד העריסה, נותן לאשתי לישון ותוך כדי נסיונות הרדמה של התינוקת.

היום, לפני שנה, עלה הבלוג לאוויר.

אפילוג

הפוסט הראשון שכתבתי היה על "בציר טוב" הנהדר של אילן וירצברג ושמעון גלבץ. ציטטתי שם את "אני הולך במישור" של יונה וולך, החביב עליי מתוך האלבום:

"תמיד אני זוכר, אני מפיק הנאה כשמשהו צריך נשימה ארוכה\

לא שבהרים נשימתי קצרה אבל אני אוהב ללכת בדרך אותה"

גם באלבום וגם בעטיפתו ניסו היוצרים להיות על-זמניים, ככאלה ששורדים יפה את מבחן הזמן ומשתבחים עם השנים. גם הם לא עשו זאת באופן פשוט, והלכו בדרך הארוכה והנכונה. מבחינתי, הדרך הראויה לעסוק בעיצוב היא לא רק להציג, אלא גם לשמוע ולהבין את הקונטקסט בו נוצר ואת הפונקציה אותה נועד לשרת. אותה על-זמניות היא גם מה שהכריעה אצלי את הכף וגרמה לי להציג את התוכן ברשת ולא בתערוכה או במקום אחר – מתוך כוונה שיישאר ויצטבר וייגדל עם הזמן. הפוסטים הראשונים עדיין נראים לי סך הכל די קריאים ורלוונטיים גם עכשיו, אולי קצת קצרים מדי. אולי אעמיק ואכתוב על זה קצת יותר יום אחד, אבל ההחלטה העקרונית להוסיף לעולם תוכן חדש ולא רק לחלוק\לשתף\להפיץ מסבה לי הרבה נחת. בגדול אפשר לומר שאני די מרוצה.

"סיפור, כיסוי" עשה לי את השנה האחרונה הרבה יותר מהנה מכפי שהיא היתה יכולה להיות בלעדיו. זו הפינה הקטנה שלי שבה אני נהנה מלכתוב על דברים שאני אוהב. הבלוג נהיה קצת אני, וכמו שאתם כבר מבינים הוא גם גדל במקביל לבת שלי, שזה דבר די נחמד לכשעצמו. אני מקווה שהיא תקרא אותו כשהיא תגדל. בינתיים עוד לא נמאס לי, יש לא מעט עטיפות אהובות שטרם יצא לי לכתוב עליהן (בירייה מהמותן: הראשון של השמחות, תל אביב הקטנה של דן בן-אמוץ וחיים חפר, הראשון של הבילויים, צד ג צד ד של מתי כספי, עיניים זרות של רונה קינן – בחיי שיש מלא), ויש אפילו פרויקט אחד מרתק, שאפתני ומדהים בטירוף שאני מקווה להביא פירות ראשונים שלו בקרוב (הפתעה!).

פעם בשנה, כמה מילים חמות – תודה לכל המוסיקאים, המעצבים, המאיירים והצלמים ששיתפו פעולה או שפנו מרצונם החופשי להשתתף. עדי אלוני היקרה, שמשקיעה באהבה אין קץ באופן שוטף בעיצוב הכותרת כאן למעלה (ובפרט אחת מפוצצת לפוסט חגיגי זה) – כפרה עלייך. תודה לאשתי האהובה שמפרגנת המון, למרות שאני נוטש אותה מפעם לפעם בשעת ליל לכתוב לכם. מזל טוב לגברת הקטנה שזה עתה חגגה שנה כפי שכבר הבנתם, ויום אחד כשתהיה גדולה אני מקווה שיהיו לה המון פוסטים לקרוא. ובעיקר – תודה לכל מי שעוקב, כיף לי שאתם פה. אתם מוזמנים לברך את הבלוג בעצמכם כאן למטה ותעשו אותו (ואותי) קצת יותר שמח.

יומולדת 1 שמח לנו!

עופר

הדורבנים – קובי, 2003

לפני כמה חודשים נפגשתי עם ארנון נאור, sun tailor בשבילכם, לשוחח על עטיפת אלבומו המקסים אותו בדיוק סיים להקליט (אחד היפים ששמעתי השנה!). שוחחנו ארוכות על העטיפה, על המוסיקה, על ההקלטות וגם על השהות בלונדון. אף על פי כן, מה שבעיקר נותר לי בראש היה מה שאמר לי מיד כשהגיע: "אני אחרי תקופה ממושכת של התכנסות אל תוך עצמי, שכללה את שלב הכתיבה של החומרים, חזרות, גיבוש, הקלטות ועבודה על הדיסק. מיעטתי לשתף אחרים ככל הניתן, ועשיתי זאת כמעט לבד. עכשיו שזה מאחוריי, בכמה חודשים הקרובים עד לצאת האלבום, אני עובר תהליך של יציאה החוצה מאותה התכנסות – להפיץ את המוסיקה שלי, שכולם ישמעו, שיכירו"

"יש לך אלבום מוכן ביד", שאלתי. "אתה לא מת כבר להוציא אותו?"

"ואז מה?", הוא קטע אותי. "מה יקרה? אתה משחרר את הדיסק רק פעם אחת. אני לא רוצה לאבד את הרגע הזה כבר עכשיו".

המשכתי לחשוב על זה גם בימים הבאים. היה לי קצת קשה לקבל את אורך הרוח הזה. לבנאדם יש ערימות של דיסקים בבית אחרי שנתיים של עבודה מאומצת על האלבום, רק מחכות לרגע לצאת החוצה, והוא מתאפק ומתאפק. האלבום עדיין לא בחוץ, וכבר כמה חודשים שנאור עובד במרץ להפיץ את השמועה, לבנות לעצמו קהל ולפלס את דרכו בשוק המוסיקה הישראלי הקשה ושאינו מסביר פנים. מוסיקאי שצריך לקדם את עצמו, לצד מאות אחרים, בשוק רווי ושלרוב אינו מתגמל (כלכלית כמובן!). פה השמעה ברדיו, שם אזכור ב- ynet – צעד אחר צעד בדרך לבנות את המותג sun tailor, שלשמחתי יוצא לי ללוות מהצד מרגעיו הראשונים.

מדי פעם אני מבקר בבלוג של רועי פוברצ'יק, שעוסק בקידום אמנים, שיווקם ומיתוגם. כל פעם שאני קורא, נהיה לי טיפה עצוב. שלא תבינו אותי לא נכון – הוא רהוט, ישיר ומיטיב לכתוב – אולם בעיקר מציג לי מציאות שונה ופחות נעימה מכפי הייתי מדמיין בעולם התמים שאני חי בו. מציאות שבה מוסיקאי הוא עסק לכל דבר, בדיוק כמו סטארטאפיסט שנלחם על תודעת הציבור או המשקיעים, על גיוס כספים או על קהל צרכנים. אני בטוח שמרבית המוסיקאים לא חשבו שיצטרכו לבלות חלק כה נכבד מזמנם, מסבלנותם וממרצם בקידום עצמי (על כל המשתמע מכך) במקום במוסיקה עצמה. הוא כותב: "הגישה הרווחת אצל מוזיקאים היא “אחי, אני לא איש שיווק, אני עושה מוזיקה“. “אחי אני לא מבין באינטרנט ופייסבוק זה, אני רק רוצה לעשות מוזיקה“. ההתבצרות הזו ב“אני רוצה לעשות רק מה שאני יודע לעשות” היא מה שמכשיל מוזיקאים רבים כל כך. קריירה של מוזיקאי היא דבר ארוך ומסובך. היא כרוכה בהמון כישורים טכניים וחברתיים. אמן עצמאי, כדי להצליח חייב להתמודד איתם…לכתוב מוזיקה טובה היא השלב הראשון בלבד".

סקיצה מוקדמת למיתוג וללוגו של הדורבנים

ו-וואלה, יש משהו קצת עצוב בזה שאמנים הפכו נשלטים בידי אותה מערכת משומנת של יחסי ציבור, ניהול, חברות תקליטים או לא יודע מי. מוסיקאים יכולים לחכות חודשים כדי לשחרר את הסינגל בזמן הנכון, כשאין אמנים אחרים שמשחררים חומרים באותו זמן, ביום ספציפי בשבוע ועוד כל מיני כללי אצבע אמפיריים שעשויים אולי במקרה להגדיל את החשיפה. רוב הציבור – זה שאינו מוזיקאים, עיתונאים או אנשים התעשייה – עיוור לכל התהליך הזה, שדי מוציא את המיץ מחדוות היצירה והרגש למתבונן מהצד. בן שלו הוציא לי את המילים מהפה השבוע על האלבום החדש והמקסים של אלון עדר. "לא עברה אפילו שנה מאז אלבום הבכורה, ועדר כבר מוציא את האלבום השני שלו. עוד לפני שמקשיבים לו, יש משהו יפה ביצרנות הזאת. כמו הסאונד וצורת ההלחנה, גם קצב העבודה של עדר יוצא מתוך האדרת של שנות ה-70. כך הרי עבדו אז: אלבום בשנה לכל הפחות. יש לך שירים, תוציא אותם. זה מה שעדר עושה. באחד השירים באלבום החדש הוא כותב על כך שהוא "כותב כדי לפנות מקום בראש". כתב, הקליט, שיחרר. בלי לחכות חצי שנה למיקסים, בלי להשקיע עוד חצי שנה בעטיפה, בלי להנדס את המוצר". אני עוד אמצא את המקום להתחשבן עם העטיפה המצ'וקמקת-עד-כאב הזאת, אבל יש לי קרדיט ענק על הביצים ללכת קצת נגד התעשייה כאן. בלי מנגנונים כבדים, קומוניקטים, תזמונים מדויקים וכבדות מיותרת – יש לך אלבום, תוציא אותו. אם אתה מאמין במוסיקה שלך ועושה את שלך, תעוף על זה והקהל והתקשורת כבר ימצאו אותך.

מי שעיצבה את עטיפת אלבום הבכורה של הדורבנים היא איילה הלוי. הלוי באה מעולם של מיתוג, שיווק, פרסום וקידום מוצרים, וכך גם היתה ההתייחסות לעטיפת האלבום במשך כל השיחה שלי איתה. להבהיר את עצמי קודם כל – אני בהחלט חושב שהיא עשתה עבודה טובה על האלבום הזה. הדורבן-איש נשאר מאוד מזוהה איתם, וגם המשיך לאורך כל שנות הלהקה. ואם הוא כזה זכור, כנראה שהדברים עבדו כמו שצריך. ועדיין, קצת מוזר לי לשמוע את הצד שלה כשהעטיפה לבושה באצטלה הזו. בעיקר כי הדורבנים מתחברים לי לכיף, לקלילות וללא טיפת רצינות שעולה ברגע שמתייחסים למוסיקאי כמותג מהונדס וכמוצר שיווקי. את כל אלה לא ראיתי בעיניי עד שחשבתי על העטיפה ושמעתי על תהליך יצירתה. אז נכון שכל מוסיקאי רוצה שיכירו וישמעו ויזכרו אותו, וכנראה שרבים גם עושים את זה, אבל עדיין יותר נחמד להתעלם מהנושא ולעסוק רק במוסיקה. בדיעבד גם מסתבר שהלהקה עברה אינספור תלאות עד שהצליחה להוציא את אלבום הבכורה שלה – ארבע שנים קודם לכן הוחתמו על חוזה לאלבום מול הד ארצי ולא הצליחו להוציא את הדיסק (סאגה שנסתיימה אחרי שהלהקה טחנה הופעות על ימין ועל שמאל במשך שנים ובסוף בכלל עברה לעבוד עם הליקון).

בראשית העשור הקודם היה דיבור כזה על להקה מגניבה שעושה דיסקו ויודעת לעשות שמח. עם כל כמה שאלבום דיסקו ישראלי נשמע לי כמו מתכון בטוח למשהו רע, זה באמת היה משהו אחר. כששמעתי וראיתי אותם בפעמים הראשונות האמנתי בלב שלם שהם הדבר הכי קרוב לכוורת של שנות האלפיים. לכל מי שעושה עכשיו פרצוף חמוץ, אני מציע שייתן לאלבום שמיעה נוספת וחפה מדיעות מוקדמות. כל הנגנים בו חבורה של בניזונות מוכשרים – בס, תופים, גיטרות, פסנתר, אפילו קולות. מחליפים מקצבים, מדלגים בין סולמות, רצים בטירוף על הגיטרה עם שטיחים של שלושה קולות בקטע אינטליגנטי שמוזיקאים וחובבי כלים יתמוגגו מרוב הנאה ותמיד יגלו בהם דברים חדשים ("אלפקה", למשל, שיתגמל את מי שיאזין לשיר עד סופו). ועדיין, הכל נשמע כל כך חלק ונעים ומתגלגל – פופ מתוחכם בשיאו. "ככה היא באמצע" של כוורת all over again. התקליט קליט, סופר כיפי, פ'אנקי, שופע הומור והיה לו באמת המון פוטנציאל להפוך לקלאסיקה על זמנית. שניה וחצי אחרי ששחררו את אלבומם השלישי, התפרקו הדורבנים על רקע חילוקי דיעות מקצועיים. מעולם לא גיליתי מה באמת הסתתר מאחורי הטיעון הזה, אבל אני מקווה שזה לא היה בגלל המכונה הגדולה והכבדה שנמצאת מסביב למוסיקה עצמה. זו שבה מוסיקה היא אותו כיף מזוכך שגורם לך לתופף ברגליים ולקפוץ באוויר, כפי שהרגשתי לפני עשר שנים.

סקיצה ראשונית שבה הלוגו במרכז העטיפה

הלוי, שעיצבה את עטיפת אלבום הבכורה של הדורבנים, היא בוגרת בצלאל, ומגיעה כאמור מרקע ומעבר של משרדי פרסום שונים. "אחרי הרבה שנים בתחום הפרסום, השיווק והמיתוג, יצאתי לדרך עצמאית. הלהקה הגיעה אליי דרך חבר משותף. אני חושבת שמבחינת גיל הייתי יכולה להיות אמא שלהם, אבל מאוד רציתי להתחבר ללהקה ולמוזיקה. בעבודה המשותפת היינו נפגשים כל חברי הלהקה ואני, שבעה אנשים כל פעם. הלכתי גם לראות אותם כמה וכמה פעמים בהופעות עד שהתגבשה התמונה המלאה. הם היו מוקפים בחברים יצירתיים, אבל חיפשו לעשות את זה בצורה מקצועית והגיעו אליי בסופו של דבר".

"התחלנו בשלב ראשון בתהליך משותף של עיצוב לוגו ללהקה", היא ממשיכה. "הם מאוד רצו לייצר לוגו חזק ולהבליט אותו באופן מובהק על גבי העטיפה. חברי הלהקה העידו שהם מושפעים מהמורכבות של פורקיופיין טרי והתחלנו לדבר על דמות של דורבן-אדם". מכאן והלאה, העבודה נסובה סביב אותו נושא. "מכיוון שהמטרה היתה לתקשר את הלהקה החוצה בגדול, היה לי חשוב להביא אייקונוגרפיה ברורה. רציתי שהאייקון יהיה אדום ובולט, ובסופו של דבר זה די קיבל את הביטוי בעטיפת התקליט".

סקיצה לעטיפה מבוססת על איוריו של כספי, עם צל שהוסיפה הלוי

החוברת עצמה היתה מלאה באיורים של יובל כספי, שנותנים פרשנות ישירה למדי לשירים השונים – כל איור בעמוד המתאים לו. אחת החלופות הראשונות, שירדה מהפרק עם ההחלטה ללכת על אייקון מובהק בחזית העטיפה, היא לשלב את אחד מאיוריו של כספי. אחרי שהתגבש אייקון הדורבן, ורגע לפני הסגירה, הוא נראה לחברי הלהקה מעט מינימליסטי. "בדקנו גם תוספת של משקפי שמש, או שרשרת עם שן של דורבן. בגירסה הסופית, הלוגו הפך להיות במרכז כל העטיפה".

"היו גם רעיונות לייצר תבנית ולרסס את האייקון ברחוב, אבל אני חושבת שזה לא יצא לפועל בסופו של דבר. בראייה לאחור אני חושבת שסך הכל זאת היתה עבודה טובה – הצלחנו להגיע למשהו מזוכך, לאייקונוגרפייה ברורה ובולטת. בעבודה זו גם מאוד נהנתי מהתהליך, בעיקר כי זה גם היה לקוח יוצא דופן. כמי שעובדת בדרך כלל מול חברות או עסקים, המפגש עם מוזיקאי (שהוא במהותו יוצר) מביא אותי כיוצרת למקום מעניין ומלא אחריות. אני זוכרת את העבודה המשותפת ככיפית למדי". הלוי עיצבה גם מספר עטיפות סינגלים ללהקה בהמשך. כמו כן, עטיפת האלבום שימשה גם כפוסטר לפרסום ההופעות, כשחלון לבן קטן מוקצה בתחתית לטובת רישום פרטי ההופעה הספציפיים. האייקון של הדורבן-איש המשיך עם הלהקה וקיבל את מקומו בכבוד גם על עטיפת אלבומם הבא של חברי ההרכב, למרות שהפעם היה זה בעיצובו של נדב ברקן.

לסיום: 2:21 דקות של אושר צרוף, ואפס כבדות. שיר אדיר ומרומם רוח, והקליפ פשוט מבריק. יש אפילו אורח מפתיע בפנים!

הדורבנים – "קובי", 2003. עיצוב: איילה הלוי, איורים: יובל כספי.

שלום חנוך – מחכים למשיח, 1985

"אתה תשתוק, הוא יקבע את הסדר \ אתה תישן, הוא יוביל את העדר
ואם פתאום תתעורר בתהום \ מאוחר – הוא לא עוצר באדום"

(מתוך "לא עוצר באדום", שנכתב ככל הנראה על אריק שרון)

השבוע יצא לי להיות נוכח במפגש השני של פורטפוליו לייב, הגירסה החיה של בלוג העיצוב פורטפוליו של העיתונאי והמעצב יובל סער. אפתח ואומר שהיה כיף גדול, ושהיה מרתק. סער מזמין שלושה פאנליסטים נבחרים שיכולים לשפוך אור על נושא מסוים אותו הוא בוחר לחקור. המפגשים מתקיימים באווירה נעימה בבית העיר המקסים בתל אביב (שאני שמח על כל הזדמנות לבקר שם), והיה משמח לראות קהל רב שמתעניין ומגיע לשמוע. אני מתכוון להגיע למפגשים הבאים, וממליץ בחום גם לכם.

טרטקובר (מימין) וסער

הדובר המרכזי בפאנל היה דוד טרטקובר, חתן פרס ישראל לעיצוב לשנת 2002 ואחד מבכירי התקשורת החזותית בהיסטוריה של מדינת ישראל (אם לא החשוב שבהם). אני לא יודע עד כמה יש צורך אמיתי להציג אותו או את תרומתו הבלתי-ניתנת לכימות באשר לשפה העיצובית שאנחנו מכירים, מזהים ומדברים. חלק אחד מתוך היצירה שלו כולל עבודות שעוסקות בתרבות (לצד עיצוב פוליטי-חברתי, אוצרות ואיסוף עבודות עיצוב עוד טרם תקופת קום המדינה, הוראה בבצלאל ועוד כמה שפספסתי). מבין עבודות התרבות, קמצוץ זעיר מתוכן כולל עטיפות תקליטים, ואלה כוללים בין היתר את שבלול, את השלושרים, את הפעמון של מתי כספי (יש פוסט!), את סדרת ארץ ישראל הישנה והטובה של אריק איינשטיין, את ששת, את צד א' צד ב' של כספי, את מלכת אמבטיה (אחת האהובות עליי!), את פוזי של איינשטיין, את בוא לריו של יהודית רביץ, את יחס חם של דני ליטני וזו בהחלט רשימה חלקית. זאת כמות בלתי נתפסת של יצירה, ועוד מבלי להזכיר את ההשפעה ואת המורשת. מיטב עבודותיו מוצגות בספר עב כרס (הידוע בשם "הספר האדום של טרטקובר") שיצא לאור לפני ארבעה חודשים.

לקראת המפגש כתב סער בבלוג שלו ותהה: "אחת השאלות שמעניינות אותי לבדוק היא האם התחושה שלי שמעצבים כבר לא עושים עיצוב פוליטי, לא מעצבים כרזות מחאה – היא נכונה. איפה עוד טרטקובר? למה אין עוד מעצבים שזוכים לחשיפה?". טרטקובר תיקן את סער בכל הזדמנות אפשרית והסביר שאינו עוסק במחאה, אלא בתגובה לדברים שהוא רואה, חווה או מרגיש. הוא גם הביא מורת רוח מקורסים אקדמיים שמלמדים תקשורת חזותית פוליטית. "נתקלתי השנה בקורס שבו נתבקשו התלמידים, כתרגיל אקדמי, ליצור כרזות על המחאה החברתית. קודם כל, זה פשוט לא נכון ביסודו. מה המשמעות של כרזות על המחאה? אלה צריכות להיות כרזות למחאה. וחוץ מזה – שלטים למחאה אי אפשר ללמד; זה משהו שצריך לבוא מבפנים". הניואנס הזה הוא חשוב, מכיוון שהוא יכול לשפוך אור בעיניי על מה שאנחנו רואים וחווים בהקשר של עיצוב פוליטי או חברתי. דווקא המחאה החברתית הצליחה לעורר את המעצבים מתרדמתם, בעיקר כי זה בער להם מבפנים והיה קרוב יותר לליבם. אותם שלטים שנכתבו בכתב יד, בלהט הרגע, על קרטון בשדרות רוטשילד – הם-הם תקשורת חזותית אמיתית, שמגיבה על מה שקורה סביבנו ממקום אמיתי.

"מחכים למשיח" - מתווה לכרזה, דוד טרטקובר 1985

את כל הדברים הללו אני כותב בעיקר בגלל מחשבה אחת שמעסיקה אותי כבר לא מעט זמן. קחו לעצמכם רגע לחשוב על מוסיקאים ישראליים שכותבים ומגיבים על נושאים פוליטים וחברתיים ביצירה שלהם. באופן לא מפתיע, יש המון. ולמה לא מפתיע? כי  זה מה שהלב אומר להם, כי זה מה שהם יודעים לעשות, וכי  זה מה שיוצא להם גם מבלי להתכוון או לנסות להגיב. מספיק לראות את הטקסטים של משתתפי אוסף "אוהלים אדירים", כדי להבין עד כמה הנוכחות הזו קיימת.

עכשיו קחו לעצמכם עוד רגע לחשוב, ונסו למצוא עטיפות אלבומים שמביעות ביקורת או עוסקות בנושאים אלה.

התשובה המפתיעה, המרה, ובעיקר הלא-נעימה היא שבגדול אין. "מחכים למשיח" היא כזו, וגם "מלכת אמבטיה" שהזכרתי קודם לכן (ושמגיבה ומביעה ביקורת בדרכה שלה) – שתיהן פרי עמלו של טרטקובר. שלום גד עשה זאת יפה ב"שירי ארץ ישראל", לצילומו של שרון רז. אולי גם שומקום של אביב גפן, נניח. זהו. פה נגמרת הרשימה הקצרצרה שהצלחתי ללקט, וחשבתי על זה לא מעט. את הדיסוננס הזה אני פשוט לא מצליח להסביר. למה יש כל כך הרבה מחאה במוסיקה, וכל כך מעט בעטיפות של אותם אלבומים? חבל שהאג'נדה של אותם מוסיקאים לא מיתרגמת גם לעיצוב שעוטף את התקליט. במחאה האחרונה זכינו לראות תקשורת חזותית טובה ועוצמתית שבאה מהלב. המעצבים הבינו שאפשר, ושיש להם מקום וקול וכוח. זה בא ממקום מאוד אמיתי, ולכן השאיר אימפקט כזה חזק. החשש מטרנד חולף לא צריכה למנוע מלעצב עטיפה "פוליטית" או "חברתית", אם אתם שואלים אותי. כשם ש"כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק" נשמע רלוונטי גם היום, כך גם כרזות פוליטיות של טרטקובר מלפני עשרים ושלושים שנה.

ועם כל זאת ולמרות הכל, בזמן שאני נכחתי בהרצאה, מיליון וחצי ישראלים ישבו בבית ובהו באח הגדול. אז מה אני יודע מהחיים שלי בעצם?

"מתפורר מהלחץ, ונשבר מהלחץ
מת לצאת מהלחץ, לצאת מכאן
אבל בינתיים עוצמים עיניים וחוזרים להתחלה
ובינתיים שותים את המים וחוטפים את המחלה"

(מתוך "לצאת מהלחץ", מילים שלום חנוך)

(ביצוע מצוין ל"זה לא נוח")

יש במאפרה של "מחכים למשיח" כל מה שעטיפה טובה צריכה להיות. היא צורמת ולא נעימה למראה, אבל בדיוק במידה שעדיין מסתכלים. היא גם מאוד ממוקדת וברורה, ובכל זאת ושמותירה בידי הצופה סקרנות לדעת מה עומד מאחוריה. לא לשווא הגיעה למעמד של עטיפה אייקונית, אחת הבודדות בעברית. ובעיקר – היא מעבירה בצורה נפלאה את הלחץ ואת חוסר הודאות שחנוך מדבר עליו בתקליט זה.

בהקשר שטרטקובר הציג קודם, זוהי ללא ספק תגובה שלו למציאות שמתוארת באלבום. "מחכים למשיח", כנראה תקליטו המצליח ביותר של חנוך בכל הזמנים, נולד בקונטקסט של האווירה העגומה ששררה במדינה באותם ימים. צה"ל היה שקוע עמוק בבוץ בלבנון, כשהיתה תחושה של מלחמת-ברירה בעם. כמה חודשים קודם לכן, בהפגנת הענק של שלום עכשיו בעקבות טבח סברה ושתילה, נרצח פעיל התנועה אמיל גרינצוויג. האינפלציה החלה להרקיע, ובקרב הציבור שרר תסכול וחוסר אמון בפוליטיקאים ובמנהיגי הצבא. ברמה המקצועית-אישית, חנוך עצמו עדיין לא התאושש מהכשלון הקשה של "חתונה לבנה" ב- 1981, ואלבומו "על פני האדמה" שיצא לאחריו היה בן כלאיים שמנסה לחזור בחוסר הצלחה לסגנונו העדין והנעים של פעם. על רקע זה, החליטה CBS לצמצם מאוד את התקציבים לטובת האלבום, ובכך ערערה עוד יותר את הקרקע תחת חנוך כשעבד על התקליט.

בראיון ליוסי חרסונסקי למעריב לנוער, סיפר חנוך ב- 1985: "המצב בארץ הלך והחמיר, במיוחד כשהתחלתי לעבוד על התקליט. נראה לי מאוד טבעי לגעת בדברים שהרגיזו אותי, שהציקו לי. עקרונית, את הפרונקל פוצצה המלחמה (מלחמת לבנון) והאנשים ששלטו פה בזמנה. יותר מדי עיצבנו אותי. הדמגוגיה שעפה כאן נראתה לי ממש מסוכנת. הרגשתי שהעסק במדינה הזאת מתחיל ללכת אחורה, שמתחיל להיווצר הרס, שהדיכאון מתחיל לשלוט בכל מקום… העם הזה מנווט על ידי אנשים שמוליכים אותו שולל. ב'לא עוצר באדום' אני מדבר על זה".

בכתבה בטיים אאוט (גליון 270), מספר טרטקובר כי לעטיפה היה פעם מקום חשוב, בימים שלא לכולם היה פטיפון. "כשהיה מגיע תקליט חדש אנשים היו מתאספים, מקשיבים למוזיקה, ותוך כדי האזנה מעבירים ביניהם את העטיפה ומסתכלים על כל פרט. בשנות השמונים החוויה הזאת עברה מן העולם, עם המעבר מתקליטים לדיסקים. אז גם הפסקתי בהדרגה לעצב עטיפות". טרטקובר מציין את "מחכים למשיח" ואת הפעמון של מתי כספי כשתי העבודות הבולטות שלו. "מבחינת הנקיון והעיצוב, אני חושב שדווקא העבודה לתקליט של מתי כספי היא יותר שלמה מהעבודה לשלום חנוך. את העטיפה של "מחכים למשיח" הייית משנה בדיעבד: מחליף פונט, מצלם את המאפרה קצת אחרת".

חזית אחורית לעטיפה

עטיפת האלבום היתה לרביעית במספר במסגרת עבודתו עם שלום חנוך. קדמו לה "שבלול" ו"פלסטלינה" על אריק איינשטיין, וכן אלבום הסולו המופלא "אדם בתוך עצמו". "באותם ימים הסטודיו שלי היה בתוך המשרד של חבורת הגר", נזכר טרטקובר. "די מהר הגעתי לפתרון", הוא מספר על בחירת הקונצפט ל"מחכים למשיח". "השם של התקליט מעיד על עצבנות, מעשנים סיגריות בלי הכרה, כמו אבא שמחכה מחוץ לחדר לידה. יש במאפרה הזאת הכל, היא הכי ישראלית שיש. בחרתי באובייקט שיש אותו בכל משרד קטן, ושתלתי בו רמזים – לכדור הרגעה, לג'וינט". את המאפרה צילם מלמעלה עודד קליין.

"הייתי קצת בשוק", מודה מפיקת האלבום אתי אנטה. "אני בכלל רציתי על העטיפה את התמונה היפה של שלום שנמצאת על הגב של האלבום". בכל זאת, העטיפה נותרה על כנה, עם מאפרה מלאה בדלי סיגריות, והפכה לזכורה ביותר מבין העטיפות של תקליטי חנוך. לדברי טרטקובר, חנוך אהב את העטיפה מיד. "לא היו כאן ויכוחים. אני חושב שכמו שאני הבנתי מיד שזה טוב, גם הוא הבין". לימים סיפר חנוך על כך שטרטקובר הצליח לתמצת את כל האלבום לכדי תמונה אחת בעיניו.

שלום חנוך – מחכים למשיח, 1985. עיצוב: דוד טרטקובר. צילום: עודד קליין. צילום אחורי: איילת ברמן.

————————————————————————————————————–

לקריאה נוספת אני ממליץ על כתבתה המצוינת של נויה כוכבי בעכבר העיר על "מחכים למשיח", שחלק מהציטוטים בפוסט זה לקוחים ממנה, וכן על הראיון המקיף שערך יובל סער עם דוד טרטקובר בגלריה בספטמבר האחרון.

Solstice Coil – Natural causes, 2011

גואנאחואטו. צבעוני, שמח ועושה שרירים ברגליים

המטיילים במקסיקו יודעים שלרוב נוחתים במקסיקו סיטי, ממשיכים דרומה ומתקדמים עם הדרך עד אשר מגיעים לקנקון וליתר החופים. לפני חמש או שש שנים, אשתי-בטרם-היתה-אשתי ואני עברנו את אותו מסלול גם אנחנו. החופים מטורפים, והפינוק באמת שאינו נגמר. סוג של טורקיה לאמריקאים – ים, מלונות פאר, שמש, יותר זול מהמקום שממנו באת, ולמקומיים יש שפם. זה לא שלא נהנתי שם – די להיפך. אבל חתכנו משם אחרי שלושה ימים ודווקא ניסינו את האיזור שצפונית למקסיקו סיטי, הפחות מתויר, זה שלא בדרך לכלום אבל בדיעבד הרבה יותר כיף. הגענו לעיירת סטודנטים צבעונית לא גדולה בשם גוואנחואטו, נטולת מכוניות, וכולה בנויה על הר בשיפוע תלול כל כך שנתפסים לך השרירים כל בוקר מחדש.

יש בעיר אוניברסיטה גדולה מאוד, גדושה בצעירים עם תיקי ציור גדולים ביד ובכלל אווירה תוססת למדי. כולם מסתובבים ברחובות מרוצפי אבנים, בין מבנים עתיקים שניצבים שם כבר מאות שנים. כאלה שגורמים לך לתהות אם יום אחד גם ירושלים תראה מהצד מספיק צעירה ושוקקת חיים; כאילו בעיר העתיקה יגורו רק סטודנטים בליינים. העיר היא גם מקום מולדתו של דייגו ריברה, מגדולי הציירים המקסיקנים בכל הזמנים (והרבה יותר מוצלח מאשתו פרידה קאלו, בעיניי). ריברה צייר באינספור סגנונות שקשה לתאר, כפי שראינו במקומות רבים בעיר. במוזיאון על שמו ניתן לראות את קו הדגל שלו, אם תרצו – ציורי הקיר המפורסמים. למי שלא ראה דבר כזה מימיו, יהיה קשה להסביר את הרושם העז שהם מותירים. פיזית, הציורים הרבה יותר גדולים ממך. הירידה לפרטים היא אינסופית, אפילו קצת מעצבנת. מאחורי כל החלטה, כל פיסת איור יש מחשבה עמוקה. ברבים מציורי הקיר שלו ניתן לראות עשרות רבות של דמויות (לרוב ידועות ופוליטיות), כאשר למיקומן, לבגדים בהם הולבשו, למידותיהן הפיזיות ולמה שהחזיקו ביד יש משמעות. ככל שתתבונן יותר, תבין עד כמה זה גדול עליך. יותר מאשר ביצוע שלוקח חיי אדם להשלים פחות או יותר, התכנון וההעמדה מופרעים לחלוטין. אני לא חובב אמנות גדול, אבל זה היה וואו אמיתי. סרג'נט פפר למתקדמים – ככל שבוהים יותר, מגלים עוד פרטים. לקח עשרים דקות לגרור אותי משם, וגם זה היה בכוח.

תגדילו, תבינו (או שלא)

לא הכרתי את Solstice Coil קודם לכן, למעט זה שידעתי שזה הרכב פרוג-משהו ישראלי שעושה מוזיקה שהיא לא בדיוק כוס התה שלי. בדיעבד זכרתי גם שהיה להם קטע משותף ומפתיע עם דרים ת'יאטר (שגם אותם אני בדרך כלל לא שומע לעצמי). עטיפת אלבומם השני מפוצצת פרטים, עד כדי כך שהקונוטציה הראשונה שעברה לי בראש היא אותם ציורי קיר עצומים וגדושי פרטים של ידידנו המקסיקני. זה לא ציור קיר של ריברה, אלף אלפי הבדלות וכאלה, אבל גם כאן לא היה לי ספק שהיתה משמעות לכל פרט ופיסת איור. עם האלבום ביד, זו גם העטיפה הראשונה שראיתי שמתקפלת ונפתחת ל- 4X4 (לרוב עטיפות הדיסקים נעצרות בפריסה של 3X3) וזה בהחלט מרשים ומוסיף לאפקט במידות הגדולות. בכלל, כיף לראות שלאנשים אכפת, וזה מה עושה לי את הבלוג הזה מעניין לכתיבה.

וממתק אחרון לשבת לפני שמגיעים לעטיפה עצמה – למקרה שטרם נתקלתם בתמונה הבאה, כבר היה שווה לקרוא את הפוסט הזה – בתמונה הבאה מתחבאים למעלה משבעים שמות מאויירים של להקות. לפני הרבה שנים בזבזתי כמה שעות טובות מהחיים שלי בנסיון למצוא את כולם. לא הצלחתי, אבל היה לי ממש כיף. עכשיו תורכם. קחו את הזמן.

זהירות - מבזבז זמן

אז מה יש לנו כאן? עופר וישניא הוא הגיטריסט המוביל (והמעצב הגרפי) של הלהקה. נוסף על כך שהוא ואני חולקים את אותו השם (שזה כבר נותן לו קרדיט), הוא מספר על תהליך יצירת עטיפת האלבום. "זהו האלבום השני שלנו. לאלבום הראשון עיצבתי חוברת של 16 עמודים שהיתה מורכבת מאיורי קומיקס, ובדיסק השני רצינו להתעלות על עצמנו ביחס למה שיצרנו באלבום הקודם. שיר דויטש, סולן הלהקה, התלהב מעטיפת האלבום Six של Mansun. הוא אמנם לא אהב את הביצוע יותר מדי, אבל הרעיון של ריבוי האובייקטים תפס. נפגשנו כל הלהקה והחלטנו שאנחנו רוצים איור עשיר בפרטים".

הקונספט שהתגבש אצל חברי הלהקה דיבר על תחנת רכבת אליה נכנסים וממנה יוצאים, כמטאפורה לחיים עצמם. סצינות שונות בתמונה ייצגו דימויים שונים שעולים מתוך שירי האלבום. "עברנו שיר-שיר, וחשבנו איך אנחנו רואים לנכון לייצג כל אחד מהדימויים. רצינו להעניק להם אופי סוריאליסטי, למרות היותם מצוירים באופן מדויק. קצת בסגנון של מגריט או דאלי. את המחשבות סיכמנו למסמך מפורט, ואז הבנתי שגם אם אעבוד על זה שנתיים, לא אגיע לתוצאה כפי שאני רוצה. ידענו שנדרשת רמת ביצוע מאוד גבוהה".

סקיצה ראשונית - עץ עם דרגנוע

וישניא החל לשלוח את המסמך לכ- 20-30 אמנים ברחבי העולם, לאחר שחיפש וראה עבודות שלהם באינטרנט. "הצגתי את עצמנו ואת הלהקה, ושלחנו את פרטי האימאג' כפי שראינו אותם בעיני רוחנו. בסופו של דבר מצאנו את ויטלי ס' אלקסיוס, אמן שמתגורר בקנדה. עברנו על הפורטפוליו שלו, וראינו שהסגנון שלו מלא בפרטים, עוסק בנושאים פוסט-אפוקליפטיים והוא מצייר איורים קרים ומחושבים. מצידו הפרויקט נראה לו מעניין ויצאנו לדרך". אוסף הדימויים שהעבירו לו היה רב ומגוון. לתחושה ולסגנון של התחנה, הפנו אותו לתמונה מסוימת של Penn Station. בין היתר, נדרש עץ עם מדרגות לתוך חור בגזע שלו, לצד הולך רגל שהוא זוג אצבעות וכן אדם שחולב פרה, שהחלב נוזל על הרצפה. הרשימה הגיעה לעשרות דימויים, שכולן באו בסופו של דבר לידי ביטוי באיור.

אז החלה התכתבות ממושכת בין הלהקה לבין האמן.  "שלחתי לו סקיצות ואת הרשימות, והחלו השאלות. הדימוי לצביעת אבן שפה לכביש באדום-לבן לא היה מוכר לו, שכן אין כאלה במקום ממנו הוא מגיע, והיינו צריכים להסביר לו. ויטלי היה שולח לנו כל דמות ודמות עם ההתקדמות שלו, וכעבור שלושה חודשים הושלם האיור". על מנת להדפיס את האיור במידות הראויות לו, נדרש היה לקפל אותו ל- 4X4. "גם המנהל בבית הדפוס מאוד התפלא, שכן מעולם לא ראה עטיפת דיסק בגודל כזה. עשינו ניסוי, ולשמחתנו ראינו שהנייר אכן מתקפל ונכנס כראוי לפלסטיק".

וישניא מאוד מרוצה מהתוצאה הסופית. "כל האימג'ים שמופיעים בציור יוצרים יחד תמונה כוללת שמרכיבה את ההרגשה שרצינו להעביר עם המוזיקה. מסוג התמונות שאפשר לשקוע בהן וכל פעם לראות פרטים חדשים שפספסת".

העטיפה במלוא הדרה (לחצו להגדלה)

Solstice Coil – Natural Causes, 2011. Cover art -Vitaly S. Alexius, design – Opher Vishnia

http://www.solstice.co.il

פופלקס – לפני השינה, 1986

פתאום שמתי לב שכבר חודשיים שאני כותב רק על אלבומים חדשים משום מה. אני אוהב לכתוב על עטיפות ישנות. חוץ מהאתגר להתחקות אחר שורשיהן ומקורותיהן, אפשר באמת לראות שהן נוצרו בנקודת זמן אחרת. הטכניקות שונות, האימאג'ים נראים אחרת והיכולות בוודאי היו מוגבלות יותר, טרום עידן הפוטושופ. ניתוק מהמציאות שאני מכיר וחווה פה כל פעם מחדש. התחושה מקבלת משנה תוקף כשחוזרים אחורה לעבר האייטיז. בהכללה גסה אני יכול לומר שאיני חסיד גדול של העשור הזה, ובכל זאת היה לו אופי. הוא היה צבעוני, והוא ניסה להיות מגניב. לעזאזל, הוא אפילו המציא את המילה מגניב. היום זה לעתים נראה מגוחך, אבל זה תמיד היה תמים כל כך. דווקא העטיפה הזו מאוד חריגה (וגם יש הרבה לספר עליה), אבל את רוח הדברים אתם מבינים בוודאי. לראייה, בדצמבר 1986 שלחה חברת התקליטים הליקון את הקומוניקט הבא, יחד עם האלבום "לפני השינה":

"פופלקס, הלהקה הצעירה במדינה. אייל לינור ובני בלק בני 20, שחר בן-ברק בן 19 ודובדיב בן 21. שלושה חיילים בשירות סדיר ואחד משוחרר (דובדיב)… איזו מוסיקה הם עושים? לא בדיוק "גל חדש", פאנק, לא בדיוק פופ דיבור חדיש, משהו באמצע, יותר לכיוון האנגלי. תקשיבו בעצמכם. לדעתנו לא צריך להגדיר בדיוק את סגנון המוסיקה, מספיק להגיד שזו מוסיקה טובה… השירים נכתבו על ידי אייל לינור, הלחנים גם שלו עם קצת עזרה מהחברים. על העיבודים ומלאכת ההפקה: דומיניק דיין. גם קטן בן 19. האח הקטן של נאור הגיטריסט ואיגי המתופף. דומיניק מנגן גם על גיטרות והוא כישרון בזכות עצמו. כמה נגנים מהשורה הראשונה: רמי קלינשטיין ומיקי שביב תורמים את חלקם. השירים המושמעים על גלי האתר: "איציק", "מדברת", "אמהות" ו"אש קטנה"… העטיפה … עיצוב – רו הרץ… לא צריך להגיד יותר… הפטנט – של ידית נשיאה – הוא של דרור קליסקי הצעיר. הגימיק – קומיקס. בקרוב יהיו גם סיפורי קומיקס כשגיבורי הלהקה הם הגיבורים המצוירים. לכם נותר רק להידלק על כל העניין. יש למישהו גפרור?…"

הליקון הייתה עוד בחיתוליה כשרוני בראון ליקט את החבורה הצעירה לחיקו. הלהקה היתה קיימת פחות משנה, שבמהלכה הוציאה את אלבומה היחיד "לפני השינה". להיט אחד יצא מהתקליט הזה, והוא "איציק".

(ניו וייב של בריטניה, מצולם בכיכר דיזנגוף ובטיילת. מעולה!)

עטיפת אלבומם היחיד בהחלט ראויה לציון. קודם כל, היא בין הבודדות בארץ שעשו שימוש בקומיקס, ולדעתי יתכן שזו אף הראשונה. כמו כן – פטנט הידית שמייד נזכיר. מי שעיצב אותה הוא רו הרץ, בוגר עיצוב גרפי ואיור בבצלאל, ואחראי לאינספור עיצובים ועבודות באותן שנים. הרץ מרבה לעסוק בצילום (בנו של הצלם והמרצה זאב הרץ), וכן לאייר באופן ריאליסטי. על עטיפת האלבום הוא מספר ארוכות בסקייפ, באדיבותו הרבה ובסבלנות אין קץ ממקום מגוריו בברלין בשנים האחרונות: "את בני [בלק, הסולן] פגשתי בסביבות 84' – 85'. תל אביב, מועדונים, הכרתי את הלהקה והיה בינינו קליק טוב. אמרתי להם שאעזור להם במה שאפשר בהיבטי העיצוב".

מתוך העטיפה

בשלב הראשון עמל הרץ על תקליטי השדרים של פופלקס. "לא היה תקציב בכלל. עשיתי עבורם את כל תקליטי השדרים בחינם, ובכיף גדול – אני חושב שזאת אחת הסיבות שיצאו שם דברים כל כך נהדרים בעיניי. לפני פופלקס, תקליטי השדרים  היו עטופים בקרטון לבן, כששם השיר מצוין בשחור. במקרה שלנו, השתמשנו בגרפיקה, בצילומים וזה משך את תשומת ליבם של השדרנים. זה פעל לטובתנו, והתקליטים זכו לכמות נאה של השמעות. בעקבות תקליטי השדרים, רוני [בראון] פנה ואמר שעושים גם האלבום של פופלקס".

Karmann Ghia, Volkswagen 1955-1974

התמונה שבחזית האלבום צולמה בתל אביב, בצומת הרחובות פינסקר ובוגרשוב. באותם ימים שכן שם "קפה מוזה" המנוח, החלוץ לקונספט של חנות ספרים משולבת בבית קפה. "הרעיון של המקום היה שאנשים יישבו, יקחו ספר מהמדף, ידפדפו וירצו לקנות ספרים. יחד עם בית הקפה – לייצר מקום אופנתי שכולם ירצו לבוא אליו. המקום עצמו היה שייך לחברה טובה וצילמנו את האוטו מחוץ לקפה בשעת לילה. מכיוון שאני לא אוהב לצלם בעזרת פלאש, נעזרתי בספוט של חלון הראווה והפנתי אותו לעבר המכונית". הרכב עצמו הוא מסוג כרמן גיה, שנרכש באילת ועבר שיפוץ בחיפה. "היה ברור שצריך לצמצם לעטיפה הרבה חבר'ה בתוך ריבוע קטן, ורציתי שממש יראו את הפנים של כולם. אני מרבה לעשות עבודות מתקתקות, ורציתי לייצר כאן חבורה בדרייב אין, משהו teenager-י, קצת הוט רוד. אני די אוהב מכוניות ישנות, אך הבחירה בכרמן היתה בדיעבד טעות. במקרה של העטיפה, כשלא מצלמים את מלוא הרכב, ניתן להתבלבל ולחשוב שמדובר בחיפושית". על דופן הרכב הודבק שם הלהקה בטפט שחור על גבי זהב, אותו יצר הרץ בעבודת יד לטובת הצילום.

"כאמור, לא היה תקציב כלל לכל ההפקה הזו", ממשיך הרץ. "היה לי ברור שפלטות הצילום צריכות להיות 6X6 ו- 120 מ"מ (ולא 35 מ"מ), אבל לא היה לי כסף למצלמה כזו. שידכו לי מישהי שלא הכרתי מעולם והיתה מעוניינת להיות צלמת. היא קנתה מצלמת Mamiya יקרה ואיכותית, והיא היתה מוכנה להשאיל לי אותה מבלי שהכרנו בכלל. תמימות של פעם".

פטנט ייחודי בעטיפה זו הוא ידית הנשיאה. "הרעיון שייך לתלמיד עיצוב [דרור קליסקי, אחיו של תמיר קליסקי מאתניקס ומפיק הלהקה], שהיה חבר של רוני בראון. צורת המארז היתה של מ' סופית שפינתה העליונה קטומה. במקום אותה פינה חסרה נמצאה ידית נשיאה, והרוכשים יכלו להשתמש בה במקום בשקית, תוך כדי הצגת התקליט שזה עתה רכשו".

חזית אחורית לאלבום

הבחירה בקומיקס התאימה לשני הצדדים. "כולנו גדלנו על זה. בני מאוד אהב מאנגה, ובכלל – זו שפה מאוד ברורה. רציתי שהלוגו של פופלקס יהיה סטייל רוי ליכטנשטיין ואנדי וורהול. כאמור – טרום עידן הפוטושופ: שימוש ב- letraset, מארקר, חיתוך ידני ויצרנו לוגו. לא היו עדיין צבעים מוגדרים באופן ברור – היה צריך לתת הוראות לדָפָס על אחוזים של מידת אדום וכו'. ידידי אמנון גרוף, שעבד אז בחברת הפרסום דחף, ישב איתי וסייע לי להגדיר את האחוזים הנכונים להשגת הצבעים הרצויים".

לכל שיר באלבום נוצר אימאג' ייעודי ותואם, ולכל אחד סיפור משלו. "הילד במיטה מבוסס על רצועת קומיקס בשם Little Nemo in Slumberland, שהתפרסמה בניו יורק הראלד לפני למעלה ממאה שנה. אני מעריץ, ויצרתי פה מחווה לאותו סטריפ. האיור ל'אש קטנה' לקוח מתוך ספר ילדים אמריקאי משנות העשרים. לא נגעתי באיור, והוא נותר כמו שהוא. הבחורה הצווחת ב'היא שאלה' היא לא אחרת מאשר השחקן איציק ניני (ששיחק ב"עורבים" של איילת מנחמי וכן ב"סיפורי תל אביב"). הוא היה הדוגמן, ואני צילמתי וציירתי אותו בתלבושת בית ספר יפנית. 'חול' הוא איור שיצרתי כשהייתי ילד, על ידי גזירות והדבקות מניירות צבעוניים של קרביץ".

העבודה המשותפת לא נגמרה רק בהקשר של עיצוב התקליט עצמו. "עבדתי עם הלהקה גם על וידאו קליפ לשיר "מדברת". רצינו שיהיה גם כאן אפקט קומיקס ברקע, והיה זול יותר לקחת קוליסות [מחיצות] ישנות ולשים אותן מאחורי חברי הלהקה. היה לי בית די גדול. אני זוכר שציירתי בעפרון קווי מתאר על הקוליסות, וכל חברי הלהקה צבעו אותם במשך כל השבוע. השכנים צחקו עלינו – זה נראה כמו חוברות הצביעה לילדים, כשכל שטח יש לצבוע לפי המספר שמסומן עליו".

(הקליפ של "מדברת" – אייטיז מתקתק על רקע הקוליסות המהוללות. בפריימים הראשונים – תקליטון השדרים שעיצב הרץ)

הלהקה דווקא זכתה להשמעות רבות ולהכרה עם צאת האלבום, אולם תוך מספר חודשים חבריה סגרו את הבסטה והלכו איש איש לדרכו. בשנות ה-90 הקים שחר בן ברק את גן חיות (עם שרון מולדאבי) ובמקביל כתב על מוסיקה ב"מעריב". אייל לינור הקים את "טרנזיסטור". בן ברק מתגורר כיום בוושינגטון, בלק מתגורר בפלורידה, וכל חברי הלהקה פנו לעיסוקיהם. אסף אמדורסקי חידש את "איציק" לאלבומו "קדימה\אחורה" ב- 2005. בשנה האחרונה חזרה הלהקה להקליט שירים, כשהחברים נעזרים בתוכנות ביתיות ומעבירים את הערוצים זה לזה באינטרנט.

גירסאות קומיקס של חברי הלהקה, באיוריו של רו הרץ (מתוך אוספו הפרטי)

שלומי סרנגה – מונו, 2009

שלומי סרנגה - מונו, 2009

בשבוע שעבר שוחחתי ארוכות אודות עטיפות תקליטים עם ענת ספרן, מעצבת, כותבת, מבקרת ומארגנת את הפצ'ה קוצ'ה המהולל (שיחה שהסתיימה בראיון למעריב על עטיפות ישראליות, אותו אני ממליץ לכם בחום לקרוא כאן). אחד הנושאים המעניינים שעלו בשיחתנו היה הדיסוננס הצורם בין ההשקעה, העיצוב והאיכות בעטיפות האינדי הישראליות אל מול עטיפות אליהן אני מתייחס כ"מזרח תיכון חדש". במהלך השנה האחרונה דיברתי עם עשרות רבות של מעצבים שהקדישו בדרך כלל חודשים רבים ליצירת עטיפה לאלבום, לעתים רבות בתקציב אפסי. האזנות חוזרות לאלבום, מפגשים רבים עם המוסיקאי, מאות סקיצות, קונספטים מתחלפים ותהליך ממושך וארוך. מנגד, קצת קשה לקבל בשתיקה את אותן עטיפות מזרחיות שהזכרתי. תמונת פורטרט של הזמר\ת, עם צוות רחב של מאפרת, סטייליסטית, שיער ומה לא, בעטיפה שאומרת מעט מאוד (אם בכלל) על האלבום, ובתקציב גדול לאין ערוך ממה שמוקצה לאינדי הישראלי נניח.

מכיוון שחטאתי בהכללות ובשיפוט מוקדם, אני אנסה להביא את האירועים כסדרם, מבלי לעוות או לחטוא בתיאור לא מדויק:

עטיפת אלבומו הבא "לא עזבתי מעולם"

מודה ומתוודה, לא יצא לי לשמוע את שלומי סרנגה מעולם. מהטיפה שנתקלתי ברדיו, זה לא כל כך נשמע כמו הסגנון שלי. אם הייתי נדרש, הייתי מקטלג אותו תחת אותה מטרייה ים תיכונית שהזכרתי קודם לכן. לפני כמה חודשים כתב יפה גיאחה מעונג שבת על השיר "לא עזבתי מעולם" של סרנגה. אני זוכר שהופתעתי מהחום, מההגשה המענגת ומהנעימות שעטפה שיר פופ אמיתי. זה היה די מפתיע, וזה היה די נעים. לאחר מכן, המשכתי לסדר היום. כמה ימים לאחר מכן, במסגרת דפדוף אקראי באוזן השלישית (בדיסקים יד שניה יש תחלופה ובעיקר ניתן לדפדף בעטיפות; הבלוג מתמוגג מרוב הנאה), חלפתי על פני "מונו" של שלומי סרנגה. עוד עטיפה עם תמונת פורטרט בחזית. הפעם דווקא משהו קרץ לי. נעצרתי על פני האלבום, ואני חושב שנזכרתי בשיר המדובר. משהו בכל זאת גרם לי להתעכב ולדפדף בעטיפה.

יש יופי של חוברת לעטיפה של מונו. לדעתי, זו גם הראשונה עם תמונת פורטרט שאני כותב עליה כאן בבלוג. קודם כל, זאת תמונה טובה. בלי איפור צועק, רקע מגוחך או פוזה מביכה (זאת, למשל, בלתי נסלחת). היא היתה מספיק מעניינת כדי לדפדף בחוברת. מכאן והלאה, פשוט תענוג לעיניים. אינספור פריטים אישיים, שאני משוכנע שנבחרו בקפידה, וכולם באו לתת תמונה משלימה לאדם ולמוסיקאי שעומד מאחוריה. הגרפיקה נקייה מאוד ונכונה בעיניי. הכל פיקס. בסוף החוברת הופתעתי ושמחתי לגלות שיצרו אותה הצלם הנהדר דוד עדיקא (שיש לו עבודות נפלאות באנטייטלד, שם אני מבקר מפעם לפעם) לצד המעצב קובי פרנקו (שבהתבסס על איורי רותו מודן יצר את העטיפה הנהדרת של "עיניים זרות" של רונה קינן, עטיפה שנוגעת בשלמות ואחת האהובות עליי בכלל). בקיצור, שילוב מנצח. שניהם מתארים ברהיטות ובמחשבה רבה את התהליך שהביא ליצירת החוברת, יותר מאשר אני זוכה לשמוע לרוב במסגרת האתר. אני לא מתבייש להודות שטעיתי, ושמח להגיש עטיפה יפהפיה שפשוט נעשתה נכון.

(בינתיים, אני ממליץ מכל הלב לשמוע את האינטרפרטציה של סרנגה ל"האמנם (את תלכי בשדה)" של חוה אלברשטיין. יופי של עיבוד מצד יוני בלוך, הצ'לו המדויק של מאיה בלזיצמן ובעיקר ביצוע נפלא של סרנגה:)

"שלומי ואני נפגשנו לראשונה סביב 2003", מספר עדיקא. "צילמתי אותו לכתבת שער לשבעה ימים בידיעות אחרונות. מאז שמרנו על קשר והידקנו את היחסים לכדי חברות קרובה, ובמסגרת זו – אך טבעי היה שאהיה אמון על החלק הויזואלי של עטיפת האלבום 'מונו', כמו גם על האלבום שיצא זה עתה 'לא עזבתי מעולם'". עדיקא ופרנקו התחברו כבר בתקופת לימודיהם המשותפים בבצלאל, כשבמהלך השנים הזדמן להם לעבוד על כמה וכמה פרוקטים משותפים. "שלומי ודוד באו עם הרעיון של שימוש בחפצים ביתיים, יומיומיים מהאוספים של שלומי", מסביר פרנקו. "ביחד הסתובבנו בביתו ואספנו כמות נכבדה של פריטים. כמעט לכל חפץ היה לשלומי סיפור לספר: מאיפה נקנה, לאיזו מטרה, איך התגלגל לביתו, חפצים מבית אימו, פריטים יקרים שהיו שייכים לאביו וכו'. כבר בשלב זה ידענו שזה הכיוון הנכון". עדיקא מצידו מרבה לצלם דיוקנאות וטבע דומם, ולבנות נרטיב שמחבר בין חפצים לאנשים. מבחינתו, הרעיון היה לייצר דיוקן של שלומי דרך החפצים שהוא אוסף ואוהב.

מתוך החוברת

על תמונת השער הוא מספר: "הדיוקן המצולם של שלומי מבקש ללכוד אותו ברגע אמיתי, אותנטי, חף עד כמה שניתן ממניפולציות צילומיות או מהלבשה של סיפור או אילוסטרציה כלשהי. מתוך כך, שלומי צולם באור טבעי, בסביבה ביתית ועל רקע לבן ואה-קונטקסטואלי, כשהוא מיישיר מבט למצלמה. נטו". באשר ליתר החוברת, מרחיב עדיקא את הסבריו: "ביחד עם שלומי אספתי חפצים מהאוספים הרבים שלו – שלומי הוא אספן של חפצי נוי – ופריטים כאלו ואחרים. דרך הבחירות שלו, שברובן הן נוסטאלגיות vintage, הוא מגדיר את האישיות שלו. בחרתי חפצים שהוא מגדיר כחשובים \ יקרי ערך – לצד חפצים "פוטוגניים" לטובת הניראות של התצלומים.

על עבודת העיצוב מסביר פרנקו: "את הצילומים צילמנו אצלי בסטודיו. היה לי בראש דימוי נקי, סטרילי ובוהק, ודוד בחר בצילום באור יום על רקע לבן. היה לי ברור שהאלבום יודפס על נייר כרומו עם למינציה מבריקה להדגשת הבוהק, ולכן השמשנו במצע פרספקס לבן מבריק שהחפצים ישתקפו בו ויתמזגו עם הברק של הנייר. ביחד בנינו קומפוזיציות לצילום, כשמה שהנחה אותנו היה חיבור צורני ואסתטי בין הפריטים. אחר כך, בשלב העריכה הגרפית, חיברתי בין הצילום לטקסט. החיבור היה רעיוני, צורני ולעיתים תחושתי. מבחינה טיפוגרפית, רציתי להמשך את התפיסה הנוסטלגית ובחרתי להשתמש בגופן בשם "דרוגולין". גופן סרפי, קצת מיושן אמנם אך משדר חום וביתיות, וחימם קצת את הקרירות של הרקע הלבן".

מתוך החוברת

כפי שכבר צוין, העבודה המשותפת בין השלושה גלשה גם לאלבום הבא של סרנגה, "לא עזבתי מעולם". "בתחילת העבודה על האלבום שלומי רצה לעשות משהו אחר לחלוטין", מספר פרנקו. "בדקנו כל מיני כיוונים, גם צילומיים וגם איוריים, ואיכשהו לא התחברנו לאף אחד מהם. אני הרגשתי שיש צורך לייצר פה סוג של סדרה ולהמשיך את אותה תפיסה גרפית-צילומית של "מונו" אבל כנגטיב – אם הראשון היה לבן, שהשני יהיה שחור. בכדי למנוע תחושה כבדה מידי, היה לי חשוב "לקשט" את הרקע השחור בנגיעות חזקות של צבע". הצילומים שנבחרו הפעם הגיעו מתוך תיק העבודות של עדיקא, ככאלה שהמטען הגנטי שלהם הוא צבעוניות עזה על רקע שחור. "ביקשתי מדוד שישלח לי צילומים שעשה במהלך השנים שבהם הקו המנחה היה גרפי: רקע שחור דומיננטי ושימוש עז בצבע. אח"כ התאמתי בין צילום לשיר. גם פה בחרתי להמשיך את הקו הטיפוגרפי והשימוש ב"דרוגולין" אך הפעם בקשת מגוונת של צבעים. דוד צילם את שלומי על רקע שחור עם חולצות צבעוניות שונות."

מתוך החוברת של "לא עזבתי מעולם"

עוד על הקשר ועל היחסים המעניינים בין סרנגה לעדיקא בראיון המוצלח כאן. "אני חושב ששלומי ואני משפיעים אחד על השני – כל אחד מהכיוון שלו", מסכם עדיקא. "הוא סוחב אותי למחוזות מוסיקליים שלא הכרתי, ואני סוחב אותו לשדות "אמנותיים" חדשים. לא היתה לי מחשבה לעשות אלבום "אחר" או "שונה" או "מחוץ לז'אנר" – פעלתי מתוך נאמנות לעשייה שלי".

שלומי סרנגה – מונו, 2009. צילום: דוד עדיקא. עיצוב: קובי פרנקו

סיכום 2011: העטיפות הטובות של השנה (+ מיקסטייפ)!

העטיפה שהכי אהבתי השנה, בלי יותר מדי תחרות. תשיגו לעצמכם גם את החוברת עצמה.

כיף גדול! בהמשך לסיכום העטיפות הגרועות של 2011 מהשבוע שעבר, אלה העטיפות שהכי אהבתי השנה במוסיקה הלועזית, כאן בוואלה. כל מי שברשימה עשה את זה נכון בעיניי. יש דברים יפים באמת, והשונות רבה.

ממש רגע קצר לפני שאנחנו חוזרים לגזרה הישראלית (המגירה שלי מתפקעת כבר מרוב חומר משובח), ואם כבר במוסיקה לועזית עסקינן, ממתק קטן לסיום – מבחר שירים חצי-אקראי שעשו לי את השנה האחרונה הרבה יותר מוצלחת:

ובתמצות, לעצלנים שביניכם:

M83 מגניבו·ת דחוסה בפיתה ועטופה היטב. Kurt Vile  לא מחדש, אבל זה סוג של סינגל מושלם. Ane Brun ו- José González המיסו לי את הלב. TVOTR – הדבר הנכון כאן ועכשיו (לעזאזל, ככה מוזיקה צריכה להישמע!). Elbow לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, אבל זה עדיין עובד. Sandro Perri יודע לערב סגנונות ולפתח שיר כמו גדול. Metronomy נדבקו לי עמוק במוח. קייט בוש מנותקת מזמן וממקום באלבום קונספט אווירתי מופלא. The Horrors זרקו אותי למקום טוב בבריטניה של עשר שנים אחורה. Justice עדיין המסיבה הכי טובה בעיר, ואני בפנים. Beady Eye קצת הפתיעו לטובה עם נוסחה שלא מפספסת. Wu Lyf פשוט יודעים לבנות שיר כמו שצריך. Bon Iver המופלא ליווה וימשיך ללוות אותי בחורף הקרוב, אם נזכה לכזה. Mazzy Star היו חסרים והשנה נזכרתי עד כמה.

Glasvegas - Euphoric Hearbreak. סוג של שלמות. לא יודע למה העטיפה נשארה בחוץ (הרהורי חרטה)

לעטיפות הטובות ביותר של 2011 במוסיקה הלועזית לחצו כאן.

ממש בקרוב – חוזרים לשגרה עם כמה פוסטים מפתיעים. עד אז, תרגישו חופשי לזרוק מילה אם שכחתי איזו עטיפה ראויה, או אם סתם בא לכם להמליץ לי על שיר טוב שעשה לכם את השנה האחרונה.

צ'יאו קקאו!

סיכום 2011: העטיפות הגרועות של השנה!

כן, גם זה בפנים

במסגרת סיכומי השנה שוואלה! עורכים בימים אלה, קיבלתי פנייה משמחת לערוך את סיכום השנה הלועזית בעטיפות התקליטים.

זה משמח משתי סיבות. קודם כל, כי זה סוגר לי פינה קטנה – בחודש האחרון השתעשעתי עם עצמי ברעיון לערוך רשימה כזאת כאן. לפעמים קצת קשה לי להתאפק, אבל לרוב אני משתדל לשמר את האתר על טהרת המקומי. אמנם כבר ראיתם חריגות שכאלה בעבר, וכפי הנראה עוד תראו, אולם הן תמיד נלוות בהתחבטות פנימית מסוימת ובדו-שיח שלי עם עצמי על פרסום רשומות בנושאים שאינם ישראליים, והן נבחרות בקפידה. העובדה שהבלוג הזה הוא ישראלי בהוויתו מסבה לי הרבה סיפוק, ואני עושה מאמצים גדולים לשמר אותה ככזה. לעשות אותו לועזי היה יכול להיות הרבה יותר קל – החומר נגיש בהרבה, והשפע רב. ועדיין. קצת גאווה מקומית, אתם יודעים. יש במה להתגאות, באמת שיש.

הסיבה השניה (והמשמחת אף יותר) היא שהמארז שעוטף את המוסיקה שלכם מתחיל לקבל יותר ויותר תהודה. יש לו ערך ממשי באופן שבו המוסיקה שאנחנו שומעים נתפסת. כיף לראות שזה מפעפע לפלטפורמות גדולות יותר מהפינה הקטנה שלי.

זה נשאר בחוץ (הרהורי חרטה 1)

היום התפרסמה רשימת העטיפות הגרועות של אלבומים לועזיים לשנת 2011 שנהנתי מאוד לערוך (ולנמק!), ואתם מוזמנים לראות אותה כאן. אם הכל יילך כמתוכנן,  תוכלו לקרוא בשבוע הבא את חלק ב' של הסיכום – העטיפות הטובות ביותר של 2011. אני בשלבי גיבוש מתקדמים של הרשימה, והיא מסתמנת אפילו כיותר כיפית מזו – יש למה לצפות.

קיצר, אני מזמין אתכם לקרוא את הרשימה המלאה.

ברכות לוואלה. כפיים לעינב שיף!

גם זה נשאר בחוץ (הרהורי חרטה 2). בחיי, זה מביך.